ארכיון קטגוריה: מוזיקה בתנועה

ועובד על חלום של דקה

הטור השביעי נוסח שלום גד. לפני שנה ברשתות החברתיות ועכשיו באלבום קצרצר להאזנה מרוכזת. ״24 שירים של דקה״ מבט על תיעוד מצטבר של אמן גאון

שלום גד. מי שיושב איתו לבירה – זכה (צילום: ריקי אלקיים)

״שירי העת והעיתון״ הייתה כותרת המשנה של ״הטור השביעי״, שני הספרים הראשונים שכינסו את שירי נתן אלתרמן שהופיעו בטור השביעי והאחרון בעמוד הפנימי של העיתון ״דבר״ במשך 24 שנים. הפורמט של מאמר אקטואלי שנכתב כשיר, מחורז ומנוקד, לא הומצא על ידי אלתרמן אבל מיומנותו במעשה השיר והנושאים שעליהם בחר להגיב הפכו את שירי הטור לחומר שראוי לכנס בספר ולא להשאיר מצהיב בגיליונות עיתון הבוקר של הפועלים.

בימים אלה, כשההילה של עיתונות הדפוס היא כבר זיכרון רחוק, מה יותר טבעי מ״טור שביעי״ בפוסט וידאו בפייסבוק? האלבום החדש של שלום גד, ״24 שירים של דקה״ מכנס שירים ששלום העלה לרשתות החברתיות במהלך 2022 במסגרת שהוא קרא לה ״שיר קטן בשבוע״. 

24 שירים של דקה, עטיפת האלבום. רמה אחרת של שיחה

הפרסום השבועי היה משעשע, קליל, לעתים מצחיק ולעתים מבריק, אבל כמו כל פרסום ברשת חברתית, נמוג אל מדבר השכחה של הפוסטים. גד החליט להקליט מחדש את השירים ולהפוך אותם למעין אלבום ביניים שלפני האלבום המלא שהוא עובד עליו בשנה האחרונה.

מבט מרוחק ומחויך

האזנה רצופה לשירי העת של גד מגלה את עוצמתם שעליי להודות שלא זיהיתי במינון הקודם, השבועי שלהם. לא הופתעתי. הריכוז של השירים מזכיר חוויה שזכה בה כל מי שישב עם שלום אי פעם לבירה או לקפה. שימו בצד את היוצר והמוזיקאי שלום גד. אני מדבר על רמה אחרת של שיחה. האיש חושב יצירתית באופן טבעי. הרעיונות והתובנות שהוא יכול לשפוך באגביות מוחלטת הם הרבה פעמים זהב טהור. 

זה פשוט כי המבט של שלום גד על המציאות אחר לחלוטין מזה של כל מי שאני מכיר. תמיד מסקרן לשאול לדעתו על דברים, מהאלבום החדש של מיילי סיירוס ועד הלשכה של אלמוג כהן בשדרות. הוא מעודכן בהמון דברים ויש לו גישה מרוחקת רגשית ומחויכת בנקודות שעבור אנשים רבים כעס, תסכול או עצב מנטרלים את היכולת לאתר משהו חדש ואולי חיובי בתמונה הכללית. והרי ידוע שהתמונה הכללית מתגלה רק כשמתרחקים כמה צעדים אחורה.

מי שצועק, מי שלוחש

ברור שצריך להדגים. אז הנה, ניקח את הנושא שמסעיר את כולנו כבר ארבעה חודשים בערך. הדמוקרטיה, עצמאות מערכת המשפט, הרפורמה, ההפיכה, ההפגנות. הנה שלושה אינפוטים מאת שלום גד:

הדמוקרטיה מתחילה בלב

אתה נותן לעצמך לאהוב את כל הצדדים שלך

אדיש, חדשן, שמרן

הדמוקרטיה ממשיכה בראש

אתה מוצא תשובה לכל שאלה, שאלה לכל תשובה

מרשה לעצמך להיות פנאט ספקן 

חייב שיהיה לך לב

חייב שיהיה לך ראש

חייב שיהיה לך לב

חייב שיהיה לך ראש

חייב שיהיה לך לבראש

(״דמוקרטיה״)


מי שצועק בוגד הוא הבוגד

מי שצועק גנב הוא הגנב

מי שצועק שקרן הוא השקרן

ומי שצועק גזען הוא הגזען

מי שלוחש אהוב הוא האהוב

ומי שלוחש מתוק הוא המתוק

לו רק ידעתי לשתוק 

לו רק ידעתי לשתוק

(״מי שצועק״)

מה שאני שומע כאן קודם כל זו יכולת לראות מעבר. להתייחס לכאן ולעכשיו, לאקטואליה, לפוליטיקה, לכלכלה – מה שכולנו ממילא עושים המון, כל הזמן, ועדיין רוב הזמן לא מצליחים להגיד שום דבר חדש או מקורי. אנחנו יודעים להתווכח, לנמק, להתכתש, לקלל ולחסום. אבל בעצם החוויה נשארת סגורה והתקשורת מתנהלת בתוך ערוצים ידועים מראש. אפשר לקרוא לזה אקו-סיסטם, אבל מה ששלום גד מצליח לייצר פה הוא הרבה מעבר לפריצה של האקו-סיסטם. הוא מצליח לומר משהו אקזיסטנציאליסטי על שטף האירועים המטורף שסביבו.

במקום עוד פוסט, עוד ציוץ, עוד מאמר דעה בעיתון שאיכשהו יכול להגיד אמת נכוחה וצורבת או למרוח פייק ניוז נקודתי ולייצר ממנו מסקנות מופרכות, אצל שלום גד תקבלו תמיד הזמנה לפתוח את הראש. הדעה שהוא מביע לא מתנקזת כרגיל לחלוקה של מחנות. הוא לא משחק במגרש שבו קיימות רק שתי קבוצות – בעד ונגד. אצל גד היחיד תמיד במרכז והעדר הוא תופעה שמביטים בה מטווח ביטחון.

התנאי הראשון לאמת הוא יופי

אקטואליה זה אחלה, אבל אנחנו מדברים על מוזיקאי. במהלך התקופה שבה פורסמו ברשתות הפוסטים של ״שיר קטן בשבוע״ יצאו אלבומים של יוסי בבליקי ויהוא ירון. גד הקשיב, התלהב והגיב. התגובה שלו בתוך שיר קטן של דקה מפרגנת ליוצרים, אבל זה לא החלק המעניין. מה שבאמת מעניין הוא הפיתוח של החוויה כמאזין. האלבום של בבליקי היה ממואר על הימים הראשונים של להקת פונץ׳, שבה גם גד היה חבר, כידוע.

כששלום שר ״נגעת בעבר הרחוק בלי ליפול לאחור״ יש להתרשמות הזאת תוקף שמעבר להבעת הדעה החיובית. זו אבחנה שאפשר לרוץ איתה לאורך האלבום של בבליקי ולכבוש בדרך ממד חדש של עומק [כן, פרפרזה על שורה של שלום]

יצירת אמנות שהופכת כאב ליופי אינה המצאה חדשה. אין כאן אבחנה מקורית מי-יודע-מה. אבל גד מפתח אותה ומצליח להוסיף בשבחו של יהוא ירון שהאלבום שלו עוסק במאבק מול הרוע האנושי, שחיתות, מי-טו, מצוקה פנימית, אמונה ותקווה, רובד נוסף. גד מזהה את היופי ומזכיר לעצמו לחלוק אהבה ליופי בלי לנהות אחר הכאב שהוביל אליו.

מדובר בבחירה יצירתית חשובה שמאוד לא פשוט לעמוד בה כיוצר. מהיכרותי היסודית עם קורפוס היצירה של שלום גד אני יכול להעיד שהוא מהבודדים שאכן מקפידים ומצליחים להתמיד באמנות שלא נזקקת לכאב כמנוע בעירה קבוע.

את המשפט ״הסימן הראשון לאמת הוא יופי״ שמעתי פעם בשיעור בפרשת השבוע דווקא מיוסי בבליקי. כתבתי אותו במחברת ונצרתי בראשי. אני חושב שאין זה מקרה ששוב צף בדעתי בדיוק כשבאתי לסכם את חווית ההאזנה לאלבום החדש של שלום גד.

יוסי / עשית זאת שוב / הרסת אותי לגמרי, עם האלבום החדש / נגעת בעבר הרחוק בלי ליפול לאחור / נכנסת עמוק עמוק בלי לרדת לבור / שברת חוקים בלי לזרוק את הספר מהחלון / עשית זאת שוב בפעם המיליון / איזה גאון/ יוסי

יוסי״ בעקבות האזנה ל״חלומות חלק א׳״)

יוסי בבליקי. מעלה זכרונות ונוגע בעבר בלי ליפול

מה שאני אוהב בחדש של יהוא ירון

זה איך הוא לוקח כאב והופך אותו ליופי

ומזכיר לי להתאהב רק בחלק של היופי

ואף פעם לא בחלק של הכאב

מה שאני אוהב בחדש של יהוא ירון

זה שהוא כל כך יהוא

יהוא״, בעקבות האזנה ל״יהוא ירון נגד השטן״)

לא בטוח שההומור של שלום גד קיבל פוקוס באלבומיו הקודמים. לא שההומור נעדר מהם, אלא שאיש לא מצפה מגד להיות סוג של רוק׳נ׳צחוק סטייל דני סנדרסון. בשירי העת והעיתון הקצרצרים הצליח גד לשלב את סוג ההומור שמאפיין אותו. ״אלוהים״ של ג׳ון לנון כבר קיבל התייחסות בעבר.

בעצמי וביוקו

בונו עשה עליו טייק אוף נפוח מחשיבות עצמית ב״ראטל אנד האם״. את הרוק הישראלי ייצג אביב גפן הצעיר, שדווקא יודע להפגין הומור, כולל הומור עצמי, אבל ההשראה מלנון הובילה את גפן עם הפוזה הרצינית להחריד שלו עד למחוזות הגיחוך ב״אני שונא״. 

״אני מאמין״ של שלום גד מביא את הקלילות הנחוצה. הוא צוחק קצת על חשבונו של לנון תוך שהוא מקפיד לצחוק גם על חשבון עצמו. אמנות שנשארת היא אמנות שמסוגלת לא לקחת את עצמה ברצינות יתר. לא להתנפח. לא להתבכיין. והעיקר, לא לסגוד גם למקורות ההשראה שלך, כולל אבות המזון הבלתי מעורערים.

אני לא מאמין ברוק ישראלי 

אני לא מאמין באמנות

אני לא מאמין במדורות שבט

אני לא מאמין בהתבדלות

אני לא מאמין במלחמות צודקות

אני לא מאמין ברבין

אני לא מאמין בסיפורים מדומיינים

אני לא מאמין בדוקו

אני רק מאמין בעצמי

בעצמי וביוקו 

אני מאמין״)

יש ב״24 שירים של דקה״ עוד המון תוכן שאפשר להתפעל ממנו או לנתח אותו, אבל העיקרון מובן ויותר כיף לגלות את היצירה של האיש הזה בלעדיי. לכו פשוט להאזין. ונחכה לקבל משלום גד את האלבום המלא, ״האור הנכון״, בקרוב. סינגל אחד, ״החופש הגדול״ כבר יצא בספטמבר האחרון. 

החופש הגדול, עטיפת הסינגל. הסיבה היחידה לחכות לקיץ

*"ועובד על חלום של דקה", כותרת הפוסט לקוחה מהשיר "חופשה של אלף שנה".

תימורה לסינגר על "24 שירים של דקה".

כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

עכשיו בנחמה. "דורי" של פונץ' סוף סוף בחוץ

השיר העתיק של פונץ' שיוצא היום לכל פלטפורמות הסטרימינג הוא יהלום. שיר פופ מרהיב שמחבר לחן סוחף למילים נוטפות רגש שיוצאות מפיו של זמר שמחויב לכל הברה בטקסט

"דורי" נכתב באמצע שנות השמונים ופונץ' לא הצליחה להקליט אותו בגרסה שנראתה לה מוצלחת מספיק בשביל להשתלב באלבום הראשון, או השני, או בכלל. יותר מעשרים שנה אני מכיר את השיר הזה ומחכה ליום שבו אוכל לחלוק את הפלא הנסתר הזה עם כל מי שיש לו אוזניים ומוכן לשמוע.

"בוא דורי נלך לסרט 

זה מתחיל ונגמר די טוב

שברולט דוהרת העירה 

ובלונדינית אחת שמחפשת תפקיד בשביל הילד שלה

בוא דורי נלך לסרט

הקולנוע בקצה הרחוב 

זאת אומרת שאין שום צורך שניקח את האוטו

נתקפל מהר ונגיע

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל"

"דורי", עטיפת הסינגל. הנעורים יפים. הקיץ אינסופי
פונץ' בחדר ההלבשה על עטיפת הסינגל. הנעורים יפים, הקיץ אינסופי

המילים של יוסי בבליקי יוצרות תמונה מוחשית מאוד אבל גם קצת לא ברורה עד שמגיע הפזמון. כי מה בעצם קורה כאן? לא הרבה, נכון? שני חברים שהולכים לסרט, או שלא. ובסרט יש בלונדינית ומכונית והרפתקאות שעוזרות לשכוח את היומיום. רגיל לגמרי. אבל אז בא "דורי אני מנסה לנחם" ואפשר לדמיין לב שבור. ואפשר לדמיין אובדן. מוות. כאב. המון המון דברים שמפעילים אצלנו את שריר הנחמה כלפי החברים שלנו.

רוח נעורים מרחפת מעל בעוצמה. לא צריך הרבה כדי להבין שהכותב ודורי צעירים. מוצפים באנרגיה, בהורמונים, בתשוקה. החיים שלהם זה סרט וגלידה. החיים שלהם זה אהבה ראשונה או שנייה שקורעת אותך לגזרים כי עוד לא הספקת לגדל עור. הלב מתרסק בלי שום מזרון שמחכה על המדרכה הקשה של העולם בחוץ.

"בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

נשב ונבכה אחר כך נחשב סיכויים

הם בורחים 

הי דורי, קח עוד כמה ימים

בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

יש לי דירה ומיטה ומקלחת

הצבעים ברורים והעיר מצוברחת"

———

עכשיו קצת יותר ברור, נכון? הדובר רוצה לחלץ את דורי מהייאוש. לצאת מהבית. לקולנוע ולגלידה ואחר כך אולי יהיה לו כוח לחשוב על מה הלאה. "לחשב סיכויים", וגם להתאבל. יש מקום להתאבל. "קח עוד כמה ימים", כלומר, לא נורא להיות עצוב. תן לעצמך זמן. אבל לא יותר מדי כי סיכויים יכולים לברוח. 

החברות האמיצה, הדחיפות שבאירוע הרגשי שקורה בשיר, הקול של בבליקי שכולו התמסרות לסיפור של דורי. הכל כובש בשנייה. האזנה ראשונה לשיר הזה הייתה לי כמו מפגש פלאי וחד פעמי עם אמת אמנותית גדולה. עם יופי שהנפש מתקשה לעמוד בפניו. שיר פופ שמנקז אליו את כל מה שגרם למוזיקת פופ להפוך לערוץ הכי דומיננטי בחיים של כל כך הרבה אנשים צעירים מאז ועד היום. 

יוסי בבליקי. נחשב סיכויים ונתאבל על סרט וגלידה

פופ עם מסורת של רגש מתפרץ, לחן ממסמר ולהקה שאין לה מה להפסיד כי זה מה שיש לה לתת לעולם. פונץ' – יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלומי רוזנבלום עם אמנון רובינשטיין ואחר כך שלום גד – רצו לעשות מוזיקה כשבדמיון שלהם הקלאש והסמיתס. לא תמיד ניתן לשמוע את ההשראה הזאת. ב"דורי" שומעים. אי אפשר שלא לשמוע.


דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

אלף חמש מאות פעם מנסה לנחם

שאולי תבוא איתי

ונלך לסרט".

—–

כמו המלאך ב"מלאכים בשמי ברלין" המופלא, אני מדמיין את ג'וני מאר מניח זרוע שרירית על כתפו של אלי שאולי ועוזר לו ולגיטרה שלו להתרומם מעל המציאות, מעל העיר המצוברחת, מעל התסכולים של להקה צעירה באייטיז בלי חוזה הקלטות. ומוריסי, הנער והבלורית, מחבק את בבליקי כשהוא יושב עם המחברת והעט ומוציא מעצמו את הסיפור. את הלב הענק. ושם אותו ככה, בשיר, שכולנו נוכל ליהנות ממנו.

חבקו את "דורי" ו"דורי" יחבק אתכם בחזרה.

לינקים לדורי:
ממש כאן
ספוטיפיי
אפל מיוזיק

את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה
נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.
אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.
מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.
ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.
שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.
סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

20150703_153852

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015