כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

עכשיו בנחמה. "דורי" של פונץ' סוף סוף בחוץ

השיר העתיק של פונץ' שיוצא היום לכל פלטפורמות הסטרימינג הוא יהלום. שיר פופ מרהיב שמחבר לחן סוחף למילים נוטפות רגש שיוצאות מפיו של זמר שמחויב לכל הברה בטקסט

"דורי" נכתב באמצע שנות השמונים ופונץ' לא הצליחה להקליט אותו בגרסה שנראתה לה מוצלחת מספיק בשביל להשתלב באלבום הראשון, או השני, או בכלל. יותר מעשרים שנה אני מכיר את השיר הזה ומחכה ליום שבו אוכל לחלוק את הפלא הנסתר הזה עם כל מי שיש לו אוזניים ומוכן לשמוע.

—

"בוא דורי נלך לסרט 

זה מתחיל ונגמר די טוב

שברולט דוהרת העירה 

ובלונדינית אחת שמחפשת תפקיד בשביל הילד שלה

בוא דורי נלך לסרט

הקולנוע בקצה הרחוב 

זאת אומרת שאין שום צורך שניקח את האוטו

נתקפל מהר ונגיע

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל"

פונץ' בחדר ההלבשה על עטיפת הסינגל. הנעורים יפים, הקיץ אינסופי

המילים של יוסי בבליקי יוצרות תמונה מוחשית מאוד אבל גם קצת לא ברורה עד שמגיע הפזמון. כי מה בעצם קורה כאן? לא הרבה, נכון? שני חברים שהולכים לסרט, או שלא. ובסרט יש בלונדינית ומכונית והרפתקאות שעוזרות לשכוח את היומיום. רגיל לגמרי. אבל אז בא "דורי אני מנסה לנחם" ואפשר לדמיין לב שבור. ואפשר לדמיין אובדן. מוות. כאב. המון המון דברים שמפעילים אצלנו את שריר הנחמה כלפי החברים שלנו.

רוח נעורים מרחפת מעל בעוצמה. לא צריך הרבה כדי להבין שהכותב ודורי צעירים. מוצפים באנרגיה, בהורמונים, בתשוקה. החיים שלהם זה סרט וגלידה. החיים שלהם זה אהבה ראשונה או שנייה שקורעת אותך לגזרים כי עוד לא הספקת לגדל עור. הלב מתרסק בלי שום מזרון שמחכה על המדרכה הקשה של העולם בחוץ.

"בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

נשב ונבכה אחר כך נחשב סיכויים

הם בורחים 

הי דורי, קח עוד כמה ימים

בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

יש לי דירה ומיטה ומקלחת

הצבעים ברורים והעיר מצוברחת"

———

עכשיו קצת יותר ברור, נכון? הדובר רוצה לחלץ את דורי מהייאוש. לצאת מהבית. לקולנוע ולגלידה ואחר כך אולי יהיה לו כוח לחשוב על מה הלאה. "לחשב סיכויים", וגם להתאבל. יש מקום להתאבל. "קח עוד כמה ימים", כלומר, לא נורא להיות עצוב. תן לעצמך זמן. אבל לא יותר מדי כי סיכויים יכולים לברוח. 

החברות האמיצה, הדחיפות שבאירוע הרגשי שקורה בשיר, הקול של בבליקי שכולו התמסרות לסיפור של דורי. הכל כובש בשנייה. האזנה ראשונה לשיר הזה הייתה לי כמו מפגש פלאי וחד פעמי עם אמת אמנותית גדולה. עם יופי שהנפש מתקשה לעמוד בפניו. שיר פופ שמנקז אליו את כל מה שגרם למוזיקת פופ להפוך לערוץ הכי דומיננטי בחיים של כל כך הרבה אנשים צעירים מאז ועד היום. 

יוסי בבליקי. נחשב סיכויים ונתאבל על סרט וגלידה

פופ עם מסורת של רגש מתפרץ, לחן ממסמר ולהקה שאין לה מה להפסיד כי זה מה שיש לה לתת לעולם. פונץ' – יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלומי רוזנבלום עם אמנון רובינשטיין ואחר כך שלום גד – רצו לעשות מוזיקה כשבדמיון שלהם הקלאש והסמיתס. לא תמיד ניתן לשמוע את ההשראה הזאת. ב"דורי" שומעים. אי אפשר שלא לשמוע.

---

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

אלף חמש מאות פעם מנסה לנחם

שאולי תבוא איתי

ונלך לסרט".

—–

כמו המלאך ב"מלאכים בשמי ברלין" המופלא, אני מדמיין את ג'וני מאר מניח זרוע שרירית על כתפו של אלי שאולי ועוזר לו ולגיטרה שלו להתרומם מעל המציאות, מעל העיר המצוברחת, מעל התסכולים של להקה צעירה באייטיז בלי חוזה הקלטות. ומוריסי, הנער והבלורית, מחבק את בבליקי כשהוא יושב עם המחברת והעט ומוציא מעצמו את הסיפור. את הלב הענק. ושם אותו ככה, בשיר, שכולנו נוכל ליהנות ממנו.

חבקו את "דורי" ו"דורי" יחבק אתכם בחזרה.

לינקים לדורי:
ממש כאן
ספוטיפיי
אפל מיוזיק

את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה

נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.

אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.

מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.

ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.

שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.

סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015

שום סנטימנטליות. מינימל קומפקט היא הווה נצחי

לבריטים יש את ליברפול ומנצ'סטר, לנו יש את בריסל. מינימל קומפקט שוב התאחדה לסדרת הופעות מכורות מראש. תענוג צרוף, ולא למכורים בלבד. שנתיים לאיחוד הבא

זו לא סנטימנטליות, אמר פורטיס אחרי כמה שירים, זה הווה נצחי. כל הטענות הצדקניות על סדרת ההופעות הנוכחית של מינימל קומפקט נטחנות לאבק על ידי הגיטרות של פורטיס, סחרוף וקולין ניומן. אז כן, זה כבר איחוד רביעי של הלהקה שנזרעה בפינגווין והיכתה שורשים ברחבי אירופה באייטיז, אבל מה שמינימל למדו על הבמה בחו"ל אין שום בית ספר בארץ שמסוגל ללמד. המקצועיות של ההרכב הזה מנצחת גם היום כמעט כל להקה שנעה על הציר שבין האוזןבר ללבונטין.

זו גם לא גאווה ישראלית. כלומר גם, אבל היא שולית. אין לי ספק שהייתי אוהב את מינימל גם אם הם לא היו משלנו. אין מישהו שרחוק ממני בגישת המכבי־שלנו־מכבי־תל־אביב הכל כך נפוצה פה (והכה פרובינציאלית). מינימל הוכיחו שיש להם מה להציע לעולם, ולא רק לנו.

מינימל קומפקט בבארבי. מלכת השוגייז בפעולה

ההצלחה שלהם באירופה לא הייתה ענקית, אבל הם הצליחו כמו להקת אינדי לא־בריטית. הם לא היו עופרה חזה. אבל הם גם הציעו משהו אחר לגמרי לקהל אחר לגמרי. מהבחינה הזו, הניצחון שלהם שלם וזוהר למרחוק. הם עסקו במוזיקה, התפרנסו ממוזיקה, ומבחינה של פוטנציאל מסחרי נטו, הם יכלו להמשיך עם זה, וגם להתרחב אם הם היו מחזיקים מעמד עוד כמה שנים יחד.

תנו תודה למנדלבאום

ארבע הופעות הפכו לשש. כולן סולד אאוט. גם בפעמים הקודמות ההופעות של מינימל היו הצלחה גדולה. מעניין אם כל רוכשי הכרטיסים הנרגשים יודעים שהם חייבים חוב גדול לבחור אחד, נתן מנדלבאום, שפתאום בתחילת העשור הקודם החליט לצלם סרט תיעודי על הלהקה. הוא נסע לבירנבך בבריסל, לשפיגל בלונדון, לפרנקן באמסטרדם, ונפגש גם עם דמויות בולטות בחיי הלהקה בארץ ובחו"ל.

הסרט "נשמות גועשות" לא רק עשה חסד והנגיש חומרים מצולמים של מינימל מתקופת פעילותה, אלא זרע את האיחוד של 2004, השני מאז הפירוק והראשון מתוך שלושה עד כה במילניום החדש. במובן מסוים, החלום של מנדלבאום לפגוש את גיבורי ילדותו ולספר את סיפורם הניע תהליכים שלפני כן היו בגדר פנטזיה.

איחוד של מינימל קומפקט 15 שנה אחרי הפירוק? סרט תיעודי על להקה מהאייטיז? התשובה היא פעמיים כן. מי שהולך אחרי החלום שלו בלי להסס או להתחשבן על המחיר מגיע בסופו של דבר למקומות מרתקים. חבל שלא מספיק ישראלים (ולא רק מוזיקאים) למדו ממינימל את השיעור הזה.

בן שלו כתב על האסוציאציה שלו ללהקת כוורת כשהוא ראה את הבמה של מינימל ועליה ארבעה סטנדים של מיקרופונים. ההבדל בין סנדרסון־גוב־אולארצ'יק־שמיר הוא שבמינימל קומפקט השילוב הווקאלי לוקח את השירים רחוק יותר. העוצמה והשבריריות של מלכה, נציגת השוגייז בלהקה, החזנות הרובוטית של סמי, העומק והביטחון העצמי בקולו של ברי, וכמובן הטריפ ההיפנוטי בקול המנוזל תמידית של פורטיס – יחד הם יוצרים תרכובת רב שכבתית וממכרת. נדמה לי שזו בדיוק הסיבה שהצליל של מינימל לא התיישן בכלל.

משולש רומנטי נצחי

מינימל קומפקט יודעים לבנות הופעה. רוב הערב הם שמרו על סדר כרונולוגי. התחילו בשירים מהאי.פי הראשון ומ"One by one", והתקדמו. זה לא הפך את הסט לנטול הפתעות. יש הרבה שירים שבוצעו הפעם ונזנחו באיחודים הקודמים, ולהיפך. מי שחשש שהם ירביצו סט להיטים בעיניים עצומות התבדה די מהר. כן, אי אפשר לעבור הופעה כזו בלי "Next One is Real", "Statik Dancin'" ו"When I go", אבל הבחירה בשירים פחות מוכרים היא זו שקובעת את אופי הערב.

בירנבך סיפר בסרט של מנדלבאום שכל אלבום שיקף את המצב של חברי הלהקה באותו זמן. "Deadly weapons"  הוקלט באינטנסביות שהולמת את שמו. יש בו ביקורת חברתית שמחזיקה היטב גם היום ואגרסיה הכרחית ללהקה שרוצה לכבוש מקום בין מאות אלפי להקות אחרות. "Raging souls" ליווה את החברים בהתרקמות של חיי זוגיות שהיו גם ניגוד לתקופה של הקומונה של ימי ההתחלה. המשולש הרומנטי פורטיס־מלכה־קולין לא רק היה ברקע. הוא גם הטריגר ל-"When I go" ולעצבות התהומית של "My Will", או למלנכוליה שלא צריכה יותר מג'יבריש ("Sananat" קורע את לבי עד היום, בלי שום מילה בשפה שאפשר להבין).

לקראת הסוף קפץ מקס מעמדת התופים על סמי, הפתיע אותו לגמרי וסחף אותו לריקוד סוער לגרסה אמורפית מכרגיל ל-"The Howling Hole". המאופק שבחבורה היסס לשנייה אבל כשפורטיס התזזיתי לימינך והקהל משתולל מהתלהבות, קצת קשה להישאר אדיש. (שלא לדבר על זה שפורטיס, כמו שכתב פעם מאיר גולדברג על מישהו אחר, הוא "מאה אחוז אחוז תזזית")

מי ינגן את ליין הקלידים?

היה גם מרגש שוב לראות איך השלם גדול מסך חלקיו, ואיך למרות זאת, מי שממש מתרכז יכול היה לראות איך סחרוף מפעיל את כולם. הוא סופר בתחילת השירים כדי לסמן למקס, הוא מבקש ממלכה לנגן את ליין הקלידים של "Disguise", מרגיע אותה בחיוך שיהיה בסדר, וכשהיא בכל זאת לא נכנסת בזמן, הוא מחייך ולוקח גם את המשימה הזו על עצמו. תענוג גם לראות את החיוך של מלכה, תגובה לקהל שאוהב אותה במיוחד, ותגובה לגברים שעל הבמה שנראים לפעמים "עושים שטויות" כדי להרשים את הבחורה.

המחול הסוחף. אפילו בירנבך התקשה להישאר אדיש

במילים אחרות, על הבמה עמדו שני מוזיקאים שעברו את ה־60 ועוד שניים (פורטיס ומלכה) שיגיעו לשם באיחוד הבא בעוד שנתיים (סחרוף עוד בכלל ילד), אבל הזקנה מהם והלאה. נדמה לי שמעיין הנעורים השופע על במת הבארבי היה תוצאה של שמחת יצירה של אנשים שהגשימו את החלום שלהם וגם הנציחו אותו. הווה נצחי כמאמר הפורטיס, ששוב צדק.

ואם כל זה לא הופך את החוויה של מינימל לייב למשהו שאי אפשר לוותר עליו, אז אין לי מושג מה כן.

מינימל קומפקט בהופעה, בארבי, 1 בפברואר 2012

בפעם הבאה

וכן, כמעט לא כתבתי על ההופעה עצמה. הרבה מובלע בין השורות. והנקודות שהכנתי לקראת הכתיבה של הפוסט הזה ממחישות לי שבקרוב יהיו עוד כמה פוסטים על הלהקה המופלאה הזו.