ארכיון קטגוריה: מסע הקסם המסתורי

התפוררות בטיול גיבוש

במקור הופיע הקטע הזה כפוסט אורח אצל גיאחה בפרויקט המרתק "ספירת העונג: מההתחלה".

 

דיסאינטגריישן. ככה נראית יצירת מופת

כשקניתי את האלבום הזה, ב-89', האנגלית שלי לא הייתה משהו, וגם לא הייתה וויקיפדיה שממנה אפשר ללמוד למשל ש-”Plainsong” זה לא סתם “שיר פשוט”, אלא מה שקוראים בלטינית “קנטוס פלאנוס”, כלומר מזמור כנסייתי קתולי. באותו זמן, בשיעורי ספרות 5 יחידות בתיכון, “שיר פשוט”, הפתיח המונומנטלי של הקיור לאלבום דיסאינטגריישן והרומן “סיפור פשוט” של ש”י עגנון על האהבה הנצחית והבלתי מושגת של הירשל ובלומה התכתבו ביניהם. זו הייתה כל האינפורמציה שהייתי צריך.

שיר ראשון באלבום הוא הזמנה למסע, במיוחד כשמדובר באלבום קונספט. אלא שלא פעם, האינטרו באלבומי קונספט הוא רק פרוזדור. לא באמת שיר, אלא רק הצהרת כוונות. הבעיה עם הצהרת כוונות היא שהרבה פעמים הפער בינה לבין מימוש הכוונות מוליד תסכול עמוק. אצל הקיור, “Plainsong” הוא לא רק הצהרה, הוא ה-DNA של האלבום. יותר מזה: באיזשהו שלב, אפשר לשמוע בתוך “Plainsong” את דיסאינטגריישן כולו. אתה מקשיב לשיר הזה, ובאחורי ראשך כבר מתנגנים “Closedown” ו”Prayers for Rain”.

רוברט סמית מודל 89'.

דארק דארק דארק

קולד קולד קולד

“Plainsong” נשמע חף ממאמץ. סמית טובל מכחול בצבע מים ומרפרף על הבד. לוחש לאט ובשקט. הוא לא צועק, ובכל זאת הקול שלו מגיע עד ל”קצה העולם”. פעמוני הרוח גורמים לך להגביר ווליום בתחילת הקטע, עד השנייה ה-23 של השיר, שבה הכל נפתח כמו זיקוק, מתפוצץ לחלקיקים של אור צבעוני מתחת למסך של ערפל וטל של לפנות בוקר.

הטריק הזה, שגורם לך לשמוע את השיר בעוצמה רצחנית, הוא בדיוק מה שהקיור רצו, שהצליל העמוס יתנגש במלוא הכוח ברמקולים שלך. שטיח הקלידים שאליו נכנסת הגיטרה המהפנטת בדקה ה-1:29 הוא המרחב שלך. השירה מצטרפת רק אחרי שתי דקות ושלושים ושש שניות כאלה, שבהן אתה יודע בדיוק אם החומר שמכרו לך הוא הדבר האמיתי או רעל עכברים.

האוזניים מצטעפות על ההד שמולבש על הקול של סמית כשהוא שר דארק דארק דארק קולד קולד קולד. המילים נמסכות זו לתוך זו. המשמעות שלהן חשובה ולא חשובה. אם אתה מבין למה הוא מתכוון, ממילא לא תוכל לעצור בשבעים ושתיים הדקות הקרובות, שאין בהן אפילו דקה אחת מיותרת.

ארבע בבוקר, על אחד מהחופים של הכנרת. טיול גיבוש של כיתה י’. אני לא רוצה להיות שם. לא מסוגל להיות חלק מזה. אבל אני שם, כי אין מה לעשות. באוזניים, הפגישה הראשונה שלי עם הקיור. איזה מזל נפל בחלקי, להתחיל את הרומן עם הלהקה הזאת בדיוק כשיוצא “דיסאינטגריישן”. אני מריץ את הקסטה להתחלה ומאזין שוב. סמית שר מאופק, לא מתמסר, גם לא למוזיקה שמסביבו. אבל הוא שם, מאחורי הקלידים והגיטרה ההיא. הוא פשוט שם כי זה המקום שלו.

33 ושליש – שיר הנושא

כשנולד הבלוג הזה, לא מזמן, התלבטתי ארוכות לגבי השם שיהיה לו. צריך, מן הסתם, לתת בו ביטוי לאוריינטציה המוזיקלית של הבלוג, אבל אולי גם משהו שיהיה יותר אישי. לא רציתי לבחור בשם של שיר או של אלבום, כדי לא לתת לקורא נקודת ציון מדויקת מדי וכך להרחיק את מי שלא אוהב את הסמיתס, או את בילי בראג. בטח לא להשתמש בשם או בציטוט שלא יאמר כלום להרבה אנשים מפני שהמקור לא מספיק ידוע. עלו בדעתי כמה שמות לא ממש מוצלחים. ואז פתאום הבנתי: עם כל הכבוד למוזיקה, ולמילים שנורא חשובות לי, החיבור שלי לתחום, עד כמה שאני זוכר מילדותי, הוא הפטיפון. לבקש שינגנו לי תקליט, נגיד, "פסטיבל לשירי ילדים מספר 8", או "51 שירים לאייל".
 

הייתי יושב ומביט מנומך קומתי אל המכשיר הניצב למעלה, על המזנון. בצד שמאל היה טייפ דֶק שוכב עם מלא שקעים וכפתורים שיכולתי להגיע אליהם, מתחת לטלוויזיה ניצב מגבר שנקנה כ"קיט" להרכבה. ואילו הצד הימני, הגבוה יותר של המזנון, נשא את גולת הכותרת: פטיפון עם מכסה שקוף שנסגר וזרוע וכפתור שאפשר לשנות איתו מהירויות. לקח לי זמן עד שהגובה שלי איפשר לי לחקור את הצעצוע. אהבתי להעביר את התקליט ל- 45 סל"ד רק כדי לשמוע את הזמרים נשמעים כמו מיקי מאוס. לא הבנתי בכלל מי משתמש במהירות הזאת. אצלנו כל התקליטים (והאמת, לא היו הרבה) היו סטנדרטיים, 33 ושליש סיבובים לדקה.
 

לא הייתי עדין במיוחד עם המכשיר ועם התקליטים. ילד, אתם יודעים. הניילונים ששמרו על התקליט בתוך אריזת הקרטון נראו לי מיותרים. ככה רוב תקליטי הילדות שבעו שריטות. עדיין אפשר לנגן את חלקם, אבל הרעשים יחרישו את המנגינות הנאיביות של עידן טרום פסטיגל פנטזיה.
 
קשה לי להסביר את הפֶטִישִיזֶם הזה. שני פֶטִישִים כאלה יש לי מהילדות. פטיפון (ותקליטים) וכלי נגינה, בעיקר גיטרה ופסנתר. אהבתי גם את השימוש בפועל "לנגן" ששימש גם לאלה וגם לאלה. באופן לא מפתיע, האהבה למוזיקה נשארה גם כשעברתי לדיסקים, אבל ההתבוננות המדיטטיבית הזאת בפלסטיק השחור המסתובב נשארה חוויה ללא תחרות. אהבתי להביט בסיבובים האלה, במהירות שבה העין עוד יכולה לקרוא (אבל בזריזות), מה שכתוב על התווית שבמרכז. שנאתי ספורט, זה היה הספורט שלי, ללמוד לקרוא תווית של תקליט בעודו מסתובב.
 
לפני שבועיים, בדרך לקחת את איתי מהגן, צדה את עיני ערימה של תקליטים שנחה ליד הפח הירוק לעיתונים של אמניר. לא יכולתי להתעכב, כי השעה כבר החלה להתאחר, אבל מיד כשאיתי היה ספון בכיסאו, שבנו יחד אל הערימה. אשתי אומרת שאני לא טיפוס שמראה התלהבות, וזה נכון. בדרך כלל, התלהבות היא רגש שתוקף אותי מבפנים. מי שמכיר אותי מספיק טוב, יראה את הניצוצות בעיניים, מי שלא, יחשוב שאני אדיש תמידית.
 

בכל אופן, ההתלהבות הייתה גדולה. נברתי בשמחה בתוך הערימה. רוב התקליטים היו שמורים להפליא. חלקם נראו לי אפילו נדירים במידת מה. אני לא אספן מהסוג הסוחר, ככה שזה לא בדיוק מעניין אותי, אבל שמחתי למצוא שם כמה תקליטי ילדים קלאסיים ("צעצועיה של אסנת" של חוה אלברשטיין, פסטיבלי ילדים מעידן התמימות, פסקול של "צלילי המוזיקה", קלייר בלום מקריאה את "מפצח האגוזים" עם המוזיקה של צ'ייקובסקי) וגם קצת סיימון וגרפונקל, ארתור רובינשטיין מנגן שופן, פסטיבל הזמר והפזמון 72', ואפילו תקליט עם נאומים של מרטין לותר קינג.
 
"היום אבא יראה לך מה זה פטיפון", לחשתי בדרך הביתה אל הפעוט המחייך. המכשיר שוכב אצלי כבר הרבה זמן ללא שימוש. תמיד אני מתגאה שהוא שמיש ועובד, אבל ימי ה-mp3 בכל זאת גרמו לי לזנוח אותו קצת. הורדתי את המכשיר מהמקום בו קברתי אותו, הנחתי אותו על המזנון מצד ימין, כמו פעם. חיברתי רמקולים (של מחשב, אוי לבושה) ולקחתי את הילד על הידיים. ביחד הוצאנו תקליט מהעטיפה. הראיתי לו איך מניחים את התקליט על הצלחת ואיך מניחים את הזרוע של המחט בדיוק ברצועה המתאימה. הוא חייך כדרכו. הוא עדיין קטן מכדי שאדע אם הצלחתי להדביק אותו בפטיש הילדותי שלי לתקליטי הויניל ולמכשירים מהסובבים אותם שלושים ושלושה סיבובים ושליש בכל דקה, אבל חוש טכני יש לו. הוא כבר אוהב לפרק ולהרכיב דברים. הוא גם מאוד אוהב מוזיקה. הגננת אומרת שאם הוא כועס כשהוא נשאר בגן ואמא הולכת, שמים לו דיסק והוא מתחיל לרקוד. 
 

 

 

אולי הוא יסתכל על התקליטים שלי פעם ויחשוב שאני נורא זקן ומיושן. שאני נוסטלגי וקצת טיפשי, אולי הוא ישב יום אחד עם הילד שלו ויוריש לו סטייה משפחתית עתיקה: פטיפון ותקליט מסתובב בו. ומוזיקה צלולה וחמה תעלה ממנו, נושאת רחש נעים של חוויה בלתי נגמרת.