Category Archives: מקרא ותרגום

האיש שהראה לי שאפשר

יוסף אל-דרור לימד אותי שמילים הן כמו מיתרים של גיטרה. צריך רק לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה, ושהכיף האמיתי הוא ליצור מהחומר הזה עולם אחר

אדם כותב עשוי להרגיש נחות במידת מה מיוצרים בתחומים אחרים. ציירים, פסלים, מוזיקאים, כולם זקוקים למיומנות טכנית כלשהי כדי להפוך את החזון שלהם למשהו מוחשי. מי שיכולתו מסתכמת לכאורה "רק" בארגון של מילים לתוך משפטים ופסקאות, נדמה כמתחזה. גם אם יש בה אמנות, קשה לתאר אותה כ"אומנות". כותב לא צריך להתאמן שעות שנגמרות באצבעות דואבות, הוא לא צריך להתלכלך בחומרים כימיים או להזיע. יש נייר ועט, מסך ומקלדת, וזה הכל.

ואז גיליתי את יוסף אל-דרור. הוא כתב את "השער האחורי" המיתולוגי בעיתון "העיר", עוד לפני עוזי וייל. הוא כתב מערכונים לחמישייה הקאמרית, ומה שהכי היה אפקטיבי ומשנה תודעה עבורי, הוא כתב וביים מספר זעום של מחזות שהדמות הראשית בהן היתה המילה הכתובה, המדוברת, המשוחקת. התיאטרון של אל-דרור לא היה חומר למנויים, הוא היה עולם אחר.

המפגש הדרמטי מכל היה עם "המובן מאליו", הצגת פרינג' שהועלתה תקופה קצרה יחסית אבל התמזל מזלי לראות אותה בזמן המכריע הזה שבו אדם צעיר מחפש את דרכו. מנסה לפענח אם הנטייה הזו לנסח עבור עצמי את העולם, להתרפק על מילים כתובות, אם יש מה לעשות עם זה בעולם המבוגרים. לא הטריד אותי האם אני מוכשר כמו שתהיתי אם יש לעניין איזה פלט מעשי. תקראו לזה פרנסה, תקראו לזה להוציא ספר. לא משנה. האם שווה בכלל להיות "איש של מילים". בעצם, אל-דרור היה האיש שהראה לי שאפשר.

כשכרטיס קולנוע מגיע למחבת

מעריצי החמישייה הקאמרית בטח יזכרו את הטקסט הבא, מי שלא, מוזמן לדמיין את המילים הבאות יוצאות מהפה של מנשה נוי (אפשר גם להריץ חיפוש ביוטיוב). "אני לוקח כרטיס של קולנוע, גוזר אותו לחוטים וסורג ממנו כובע צמר. אחר אני לוקח את הכובע צמר, שם אותו במחבת. אבל לא מטגן. רק מראה שאפשר… זה התפקיד שלי, מה שקוראים העבודה. הייעוד".

המערכון הזה, "מראה שאפשר", שגם הופיע לפני שנה וחצי בספר "חולדה עם רינרן", שכינס את קטעי החמישייה שכתב אל-דרור, נותן על קצה המזלג את התחושה שמפגש עם מילים מתוצרת האיש הזה מעורר אצלי. מה בעצם הוא מראה פה? שמילים הן חומר, בדיוק כמו מיתרים של גיטרה או צבעים על פאלטה. כל מה שצריך זה לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה. ויותר מזה, שהכיף האמיתי הוא לא לומר משהו חשוב או נשגב, אלא להשתמש בחומר המופלא הזה כדי ליצור עולם אחר ובשאיפה, לסחוף אחריך את הקורא או את המאזין.

"המונולוג הזה למכירה!"

ביום שישי אחד סחוף רוחות בחורף 1997 הגעתי לביתן 22 בנמל תל אביב שהוסב לאולם תיאטרון. קבוצת שחקנים ובהם נוי, שירה גפן וגל זייד נתנו את אמונם באל-דרור והעלו את המחזה "המובן מאליו" בבימויו. בלי גב של תיאטרון ממוסד, בלי פרסום ויחצנים.

היו שם דמויות, ודיאלוגים והכל, אבל העלילה היתה משהו שמתרחש בספירה מילולית-יצירתית בביתה של דמות בשם "היוצר". הבחורה באה אליו כי יצירה היא מגנט מיני, השחקנים באים, כי הם צריכים חומר להופיע איתו. הוא מפזר לכל עבר מונולוגים מופלאים שממיסים חומרים טריוויאלים, כמו רווק שמדבר על החברים שלו שמתחילים להתחתן, לתוך שלמות צורנית.

וירטואוזיות מילולית שהיא היא העיקר. היא מוליכה את העלילה והיא זו שמפרקת את החיים למרכיבים סמנטיים. משמעות ואנטי משמעות. סגי נהור וההפך. המובן קיבל פרשנויות מרחיבות דעת.

ואם זה נשמע כמו משהו שכלתני עבור חובבי תיאטרון שוליים ותולעי ספרים – ההיפך הוא הנכון. זה היה מצחיק, מרגש, מכמיר לב, אישי מאוד, מעורר הזדהות. "המובן מאליו" נפתח במונולוג כזה, על מגיפת חתונות, ואתה נכנס לתוך הרעיון ומנסה להבין מי הדמות ו"מה הסיפור פה", ואז – פאוזה: והשחקן מכריז: "טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא 'רווק במרק' והוא עוסק ברגע המנטלי שמשתרע בין רווקות לזוגיות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא  משותף לכולם. עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג, ואם רוצים את כל התסריט אז יש תנאים וחוזה…"

מודעות היתר לעובדה שגם למילים יש מחיר ושראוי לדרוש אותו עברה ביותר מממד אחד. הרי אנחנו יודעים כמה הכל ממוסחר וכמה קשה ליוצר לשווק את עצמו, שלא לדבר, שוב, על התחושה של "אפשר לחשוב מה עשית, כולה כתבת כמה משפטים על המחשב".

"אנשים רוצים ליהנות"

הקטעים הקצרים שאפיינו את "השער האחורי" מזכירים לי, מנקודת המבט של המילניום הנוכחי סטטוסים או ציוצים שנונים, כמו שאל-דרור כתב שם פעם ש"למעשה, כרגיל, זה הכל בשביל להצחיק", וש"מי שמתכוון היום למה שהוא אומר, צוחקים עליו".

עבורי כקורא, "השער" דיבר על הקושי לתאר את העולם בצורה נקייה מדימויים שחוקים ומקלישאות, וניסה לייצר דיון תרבותי אמיתי, שעוסק בתחושות אמיתיות ולא בייצוגים של תחושות. המדור סיפק חומר לספר העיוני של גדי טאוב, "המרד השפוף", שניתח את היצירה של הדור של אל-דרור, עוזי וייל ואתגר קרת. אל-דרור לא התרשם מהאקדמיזציה של הכתיבה שלו. ביטויים כמו "דיון תרבותי אמיתי" קצת מצחיקים אותו. "מי רוצה דיון? אנשים רוצים ליהנות, להעריך יופי. גם אני. השער האחורי לא היה דיון וגם לא עורר דיון, הוא היה כיף, וכל הפרשנויות על אחריות הפרשנים".

הופיע בגרסה קצרה יותר במוסף שבועות של "כלכליסט" שפורסם ב-13 במאי 2013

שלום עלינו ועל כל ישראל: שכול וכישלון

רשימה שנייה מתוך שלוש על "שירי ארץ ישראל" של העבד. הפעם על צבא שיש לו מדינה, על חללים שאין להם בלורית ועל צו שמונה רודף בצע

"הדם הצהוב" ו"וריאציה על נושא של בבליקי" הם חוט הלהט של האלבום הזה. שני קטעים מורכבים, עם לחנים מפותלים, סליל קולות הנפרש לאוזניך מתוך ניסיון לתאר את הפתולוגיה של החיים על החרב. שלום גד לא מהסס לנעוץ עוד ועוד סיכות בבובת הוודו של הקונצנזוס: למה אנחנו לפותים בסכסוך טריטוריאלי, למי יש אינטרס שהסכסוך לא ייגמר, מי הופך את כל החיילים המתים למיתולוגיה של דם ואש ותמרות עשן.

 

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נלמד להסתדר
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הסכין בלחם
נרוץ לשטוף ידיים מהר
למה לא נלמד להסתדר

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נתחיל להתארגן
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הקלשון בחול
נרוץ לשטוף רגליים מהר
למה לא נלמד להסתדר

בהאזנה ראשונה הפתיחה של "הדם הצהוב" יכולה להישמע כמו הימנון פציפיסטי שרק אנשים תלושים מהמציאות יכולים להתחבר אליו. אבל ככל שהשיר מתקדם, וככל שהאלבום מתקדם, כך אנחנו מגלים כמה הסכסוך הזה הוא סבך של אינטרסים שבתוכם רובנו מתנהלים כפיונים של כוחות חזקים מאיתנו, שהמניעים שלהם רחוקים מאוד מלהיות נקיים. הם משיגים במלחמה האינסופית הזו שקט חברתי ויכולת לנווט את הציבור שלהם למקומות שנוחים להם. 

 

בלי נסראללה והנייה 

גם השליטים הערבים וגם הממשלה שלנו נהנים מהמצב. הרעבים כאן ומעבר לגבול לא יתקוממו נגד המושלים בהם כל עוד הם יחששו מהאיומים שמשמיעים להם כל הזמן על הצד השני. מה יעשה נתניהו בלי איום איראני ובלי נסראללה והנייה? מה יעשה אסד בלי האפשרות להאשים בכל את "האימפריאליזם הציוני"? הם יישבו לבטח בארמונותיהם ובמקלטים האטומיים שלהם בעוד כולנו חשופים גם לקריסה כלכלית וגם לאיום מתמיד על שלוות חיינו.

האלבום החדש. קרוסלה מכה ותגמול, עד אינסוף

 

היו שופכים עלי כל לילה
דם צהוב
הייתי באה ואוספת קצת
ומתאפרת עם זה
היה מתוק היה מתוק

מתוק היה הטעם
הדם הצהוב

 

כאן מתאר שלום גד את הרוטינה של החיים על החרב והקרבת הקורבנות למולך של "הסכסוך" בצורה מיתית מאוד ומרעננת. האישה האלה יוצאת מבין הצללים כשמחשיך כמו ערפדה, והיא ניזונה מאותם קורבנות. הדם הצהוב הוא צהוב של שנאה, צהוב של קנאה, שהרי בעברית צהוב בשורוק הוא "עוין, לא ידידותי" כך השנאה והעוינות, שלא לדבר על דברים אחרים שקשורים בהיסטוריה היהודית וקשורים בצבע הזה, מתחברים לקרוסלה של מכה ותגמול, נקם ומכת מנע, עד אינסוף.

 

אבן פינה, הנה אני
מטפטף עוד טיפה
ועושה אתה סימן
על הגוף הלבן שלך
האם תחזיקי מעמד
קצת יותר מדור אחד

 

החלק הזה, שכמו מתכתב עם הרוח הרליגיוזית של האלבום הראשון של "העבד", נוגע בעדינות, באמצעות הדימוי, ביכולת של המדינה שקמה פה לשרוד במצב מתמשך של מלחמה וסטרס. אפשר בעיקר להתפלל ולייצר עוד ריטואלים שיצדיקו בדיעבד את המחיר הכואב שנגבה מאיתנו כדי להמשיך ולהיות כאן.

 

בין השקרים המוסכמים שבעזרתם מוליכים את התודעה שלנו לקבל את המתכונת של החיים על החרב, בולט במיוחד ההטבלה לקדוש שעובר כאן כל חלל. איכשהו אנחנו בולעים את הסתירה הזו בלי לתהות: האם כל חלל היה פלא הבריאה? אם כן, כנראה שהקורבן הלאומי כבר כבד מדי על כולנו. אם לא, הרי שאנחנו עטופים בהתחסדות מבחילה. החלק השלישי של "הדם הצהוב", זה ששר שלום בעצמו, עוסק בדיוק בכך.

 

החיילים הם הילדים של כולנו, אבל אם אחד מהם נפל בשבי, הוא לא בדיוק בראש סדר העדיפויות. מזל שהשוק החופשי והדת הקפיטליסטית לא הכריזה על הצורך לעודד תחרות והפרטה גם בתחום הזה. מה יעשה מי שרואה מה עבר על פדוי השבי שליט ואמונתו במדינה מתערערת? 

 

וזה לכבוד החיילים המתים
שלא כל כך אהבו את הגדוד
שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך
זה לכבוד החיילים המתים
שלא תמיד אהבו לטייל
שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך

ונזכור את כולם
את חסרי הבלורית והתואר
ונזכור את העשב המר
שגדל אצלי בכפר

 

החלק הזה הוא הנוקב ביותר בשיר. למרות הציניות העולה מהמילים, גד שר בלי לגרור את הביצוע לאזור הקברטי־חנוך לוויני. הוא שר כמתבונן מבחוץ, כאילו הוא לא מודע לחריפותן של המילים. בשיר הבא, סאגה ארוכה של שמונה וחצי דקות, גד מסכם את מה שהיה לו לומר על האספקט הצבאי בחיינו בארץ ישראל.

 

תתעורר בן אדם תתעורר
אהוב לבך עולה באש
זה לא הזמן לישון עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
הנשר, הסוס, הנמר והתן
כולם על ההר שותקים עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
אביך יצא למלחמה אבודה
הוא חוזר עם האויב בעקבותיו

 

"וריאציה על נושא של בבליקי" מתחיל כמו שיר פאנק־רוק סטייל הקלאש. הוא פוליטי, אבל אישי לגמרי. הוא מדבר על אש, חיות רעות ואויב, אבל הוא בעצם על הבית. הדלת שעליה דופקים היא שלך, אביך הוא הלוחם העייף שאין לו מנוחה גם כשהפסקת האש מוכרזת. המלחמה היא גם מלחמת קיום, ושם לאף אחד אין הנחות.

 

ואז מופיע קולו של בבליקי עצמו. הוא חוזר אל המוטיב הצבאי. הפעם זהו אחד הביטויים המלחיצים ביותר בתרבות הישראלית: צו גיוס בחירום. כך מתברר שהבית בוער, אבל אתה רוצה לברוח, להערים על הצו, על הצבא, על המערכת כולה.

ארץ ישראל של היום היא מקום שבו כל אחד לעצמו, גם מצו 8 אפשר לברוח, וגם אנחנו כבר יודעים שצו 8 שנקבל היום כבר לא נושא את אותה תחושת חירום לאומית של פעם. זה הצו שבו קוראים לך לסכן את חייך כדי לשרת את הצרכים הפוליטיים והכלכליים של מי שנמצא בעמדות הכוח.

 

הו
איך הצלחתי לצאת
ממעמקי הבור
ואני אחרי כל זה, שוב
מנסה להיות חכם
לקחת את הבור אתי משם
ולהיות אתו למעלה
ממעמקי הבור
איך הצלחתי לצאת

צו 8, לא תתפוס אותי
אני אהיה מהיר הפעם
רודף בצע, צר מוח
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו
לב קרח לא יגור כאן (אדמה שלי)

אני אהיה חכם הפעם (האקדח בידי)

דמעות של שנאה לא נבכה (הסכין בכיסי)

כי לא יתנו לך להתקרב אלי (והציפורניים)

צו 8 יקר

 

זו שיר מלא עוצמה, סוחף ומסעיר, שמותיר אחרי ההאזנה ייאוש גדול. לא קשה להבין למה גד מתכוון. והצרה היא שאפילו אמירות כאלה, עם כל חריפותן, לא מסוגלות לעורר היום את תשומת הלב שהופנתה לסאטירה של חנוך לוין ויוסף מונדי לפני 40 שנה. החרב הפכה הרגל.

 

בפעם הבאה 

הפוסט הבא והאחרון על "שירי ארץ ישראל" יעסוק בחטיבה של שירי האהבה. "וריאציה" בעצם מסיים את האלבום, ואחריו באים שני שירי "הדרן" – "תיכנס אל תוך חיי" ו"אני רק סקיצה". שני אלה, יחד עם "אין אהבות קטנות" ו"אהבה לא טובה", מייצגים צד נוסף של היצירה המונומנטלית הזו.

 

 

"אתה לי ארץ" – הרשימה הקודמת בסדרה על "שירי ארץ ישראל" 

 "אין אהבות קטנות ואין להירגע" – רשמים ראשונים שלי על האלבום עם צאתו באוקטובר

האלבום עצמו להורדה בבנדקמפ

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

מאדם אתה ואל אדם תשוב

 
"עיתונאים צעירים, לצורך העניין צעירים הם עיתונאים מתחת לגיל 40, יתקשו להבין איזו השפעה מכרעת וברוכה היתה לאדם ברוך על התקשורת הישראלית". כך פתח השבוע אמנון אברמוביץ' את דבריו על הדמות המיתית שהלכה מאיתנו השבוע. לא זה המקום לפרט, אבל החלוקה השרירותית הזאת לא חלה עלי, למרות הפסקנות האופיינית כל כך לכותב. למרות שגיל 40 עדיין לפני, עולם התקשורת הישראלי, זה שאדם ברוך היה מבכירי מנהיגיו, הוא בית הגידול שלי.
 
מדף העיתונים והמגזינים שנתלו על חוט בעזרת אטבי כביסה בחנות שלידה עברתי יום יום בדרך מבית הספר הביתה היו חלון הראווה המפתה ביותר לעולם שבו רציתי להיות. לא בחוג ג'ודו או בקייטנה להכרת המחשב, אלא בין הדפים החולפים של הזמן, שם השקעתי את שעותיי. בני דורי שנכבשו באותו גיל בקסמו של תואם יבמ והשקיעו בו נפח זמן דומה, יכלו בגיל הצבא לבלות את זמנם בגבול רמת גן בני ברק ואחר כך לחגוג באולמות המסחר של וול סטריט ואחד העם. הצגים הירוקים ונטולי המודם לא דיברו אלי, אני רציתי להתחבר למילים, הרבה מילים, וכותרות, ומשנה, ולידים מפתים, לא שידעתי אז את כל המושגים האלה, אבל ידעתי שאני רוצה לדעת מה יש לאנשים האלה להגיד לי. רציתי ללמוד איך עושים כך קסמים עם מילים ווויז'ואל.

השם הנעלם. אדם ברוך (צילום: איל יצהר)

הקוסם, האלכימאי של המילה הכתובה היה בתקופה ההיא אדם ברוך. ברוך ערך אז את "7 ימים" של ידיעות. בניגוד לעת הנוכחית, שבה כל תת מגיה זוכה לקרדיט בתחילת המוסף, שם העורך היה נעלם. קיבלת את התוכן, את המדיניות ואת הרוח, אבל הגוף לא היה זקוק לשם. הרבה זמן עבר עד שידעתי שהאיש ההוא, עם הקסקט והזקן, היה זה שהגיש לי שבוע אחר שבוע את התוכן שהפך אותי לפנאט של עיתונים. אספן. מכור למילים האלה, שעושות כתמים על כריות האצבע.

ערימות מצטברות 

אוטוסטרדת המידע שלי נעה בנתיבים שהתוו "כותרת ראשית", "חדשות", "העיר", "העולם הזה", "מוניטין" ואחרים. שעות ארוכות של ילדות ישבתי ופענחתי, פסקה אחר פסקה, את העולם שמסביב. דעות כאלה לא שמעתי בבית. רשת ענפה כזו של דמויות ואינטרסים לא פגשתי בשום מקום אחר מלבד בערימת העיתונים והמגזינים שעברה מהחנות ההיא לערימות שהצטברו אצלי בחדר.

"הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממשית, אלא רק בא להגיד פאק איט. יש לו תפקיד כמו שיש ליצר הרע או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין"

אדם ברוך, 2004

היום, אחרי כמה שנים בתוך התקשורת הישראלית ולא רק כצרכן, אני יודע שלא רק ש"אדם ברוך היה מייסדה של המגזיניות הישראלית", כמו שמסביר אברמוביץ' לינוקות המדיה, אלא שהוא לימד אותי את התשוקה למוצר הזה שנקרא עיתון, מוסף שבועי, מגזין. הוא כמובן לא היה היחיד, אבל מכיוון שהמסלול שלו כעורך חצה את מפת התקשורת המקומית לאורכה ולרוחבה, והעובדה שהיד המנחה שלו היתה מאוד מובחנת ועקבית, לא הייתי זקוק להרבה רמזים כדי לגלות איפה אדם ברוך נמצא, גם אם אין קרדיט בשוליו של העיתון.
 

גאוות היחידה נעלמה 

שנות השמונים נגמרו. המוסדות התקשורתיים שעשו לי בית ספר נסגרו אחד-אחד. גליה אלבין לקחה את "מוניטין" והעיפה בבעיטה את המוניטין של מגזין הכרומו היוקרתי ישר לידיו של בוב גוצ'יונה. אלבין הוסיפה לשמו את השם "פנטהאוז" ובכך גזרה מוות בייסורים על שארית פועלו של ברוך, שיצר את הירחון בדמותו. "כותרת ראשית", שהיה גרסה ירחמיאלית של "מוניטין", נאלץ להחזיר את המפתחות לאחר שש שנים בלבד.
 
העשור שבו הלך "חדשות" במדבר כשהוא מאבד נוזלים לאיטו, נגמר כשערוץ 2 המסחרי שנולד הפך את הפולסים החלשים של העיתון למוות קליני שאין ממנו חזרה. הדמויות שלימדו אותי מה זו עיתונות התפזרו במה שנשאר. המיתוג האיכותי נגמר. אין כבר שם של עיתון שכשאתה אומר אותו לעצמך בקול אתה נמלא בגאוות יחידה. הייתי אז בצבא. אני זוכר את היום שבו בא חבר בבוקר מהבית אל הבסיס, עם "ידיעות" בכיס הדגמ"ח. הוא הושיט לי את הגיליון ואמר, "תראה, כתוב שסגרו את 'חדשות' אתמול, ואתה היחיד שאני מכיר שקורא אותו".
 
בתקופת הדמדומים הזו, שנייה אחרי שעמוס שוקן פינה את מערכת "חדשות" מיושביה, היו אלה אדם ברוך ורינו צרור שניסו, פעם אחת נוספת, להקים את האלטרנטיבה לתחייה. "שישי" היה עיתון שבועי בעריכת צרור ובהשראת ברוך. ובכל זאת, גלריית הכותבים המפוארת, מנתן זך ועד עוזי וייל, לא הצילה את "שישי" מגורלו של "חדשות". בהספדים לברוך השבוע, "שישי" קצר הימים אפילו לא זכה לאזכור.
 

כך יאה לו 

אדם ברוך היה מגדלור של ידע וכישרון. הבחירה שלו לייסד את התרבות המגזינית המודרנית שלנו, היא זו שהצילה את התרבות הישראלית ממוות כבר לפני עשרים שנה. ברוך יכול היה להסתדר בחיים בלי להיות עורך "מוניטין", "7 ימים" ו"שישי". זה אנחנו שלא היינו יכולים בלעדיו.
 
אדם ברוך בחר לכתוב ולערוך עיתונים, מוספים, ירחונים. הוא הקדיש את חייו ליצירה של תוכן תלוי זמן והקשר. טקסטים שעיקר תפקידם לתווך בין הקורא הלא יודע לזירות ההתרחשות בפוליטיקה, באמנות הפלסטית, בספרות ובמוזיקה. לא רק שהתרבות המגזינית המודרנית לא היתה קיימת אם לא היה אדם ברוך, אלא אף טקסט עיתונאי עכשווי – מאקטואליה קשה ועד תחקירי הדוקו אקטיביזם, דרך מדורי הרכילות המתפקעים ממודעות עצמית – לא היה נראה כמו שהוא היום אלמלא האיש עם הקסקט.
 
ביום שלאחר מותו מלאו הטורים בתלמידיו שהפליאו לדבר בשבחו. מיברג כדרכו בסטריפטיז נפשי מטלטל. רינו צרור הרכיב משפטים מהודקים היטב, כמו שלמד מברוך עצמו. סטלה קורין ליבר היתה המרגשת מכל המספידים גם יחד. כך יאה לו לאדם שבעת לכתו כה רבים ממהרים לספר עליו באהבה ובכישרון כאלה.
 

הפאק איט אורב 

בעיתוני סוף השבוע כבר נפנו להביט על מה שנשאר לנו. העיתונות הישראלית במשבר מתמשך. זה זמן שעולים עליה לבזותה מיני מו"לים קטני קומה וקפוצי ארנק. הם רוצים חינמונים. מבקשים להם שכירי עט שיתפרו חליפה לפוליטיקאי שהם חפצים ביקרו. ולא רק את העיתון הם רוצים לחלק חינם, גם את העיתונאי הם רצעו כעבד. העיתונות הנרצעת של שנות האלפיים היא נסיגה מזעזעת לעומת תור הזהב הברוכי של שנות השמונים. רוגל אלפר ("תרבות מעריב") כתב כי התוצאה היא העדר מוחלט של אינטלקטואליות כדרישת סף מהעיתונאי. אפילו ידיעת העברית על רזיה היא בגדר המלצה בלבד. מתי מעט מהכותבים של היום מסוגלים ללהטט במקלדתם שבוע אחר שבוע. רק יחידים יכולים עדיין למסוך דברי טעם לתוך התשפוכת של ההון והשלטון ורודנות הכוכב הנולד שבמקום הראשון.
 
איתמר בן כנען ("העיר") ציטט דברים שאמר לו ברוך בראיון לפני ארבע שנים. ברוך דיבר על גיבורי תרבות שלו. הוא נעלב במקומם מהטון שהפך שולט בכל: "הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממשית, אלא רק בא להגיד פאק איט. 70 אחוז בתוך המנגנון של תקשורת תרבות הם אנשים שתפקידם, מבלי שהם יודעים שהוא הוטל עליהם, לומר פאק איט. יש לו תפקיד כמו שיש ליצר הרע או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין".
 
אדם ברוך היה איש חכם. הוא ידע שיום אחד ידברו גם עליו באותו טון. "אדם ברוך היה ראש שבט", כתב בן כנען. "אמנם שבט קטן, של כותבים שלוקחים ברצינות טהורה ועמוקה את תפקידם כעיתונאים סופרים. עכשיו ראש השבט מת, ואל לנו לתת לפאק איט לבצבץ". מצער לומר את זה, אבל אין מה לעשות. ראש השבט איננו והפאק איט כבר מזמן איננו סתם הטון השולט, הוא הטון היחיד.

לשיר בקול רם

שירה אמיתית, טובה באמת, מרגשת, חדה, דורשת קריאה בקול רם. שירה כזאת גם תוקפת מוזיקאים במשנה מרץ: רק בקול רם? צריך לשיר את זה, להלביש במנגינה, להקליט ולהופיע. שירה מהסוג שמשנה חיים של אנשים, אסור לה, עם כל הכבוד, להישאר רק בתוך דפי הספר.

זו התחושה כשאתה פוגש לראשונה שיר כמו "הבגד" של דליה רביקוביץ, וזו רק דוגמה אחת, כמובן. אם צלחת את כל השיר מבלי שהתחלת לקרוא אותו בקול רם, הרי מיד כשסיימת, כל מה שאתה רוצה זה לצעוק אותו, ושיקשיבו, לעזאזל, שיקשיבו.

 

מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?

אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.

הבגד, דליה רביקוביץ, מתוך "הספר השלישי", 1970

לאחרונה אני מגלה שבאופן פרדוקסלי, גם שירה מולחנת צריכה איזושהי קריאה בקול רם. כלומר, אתה יכול להתאהב בשיר, להשמיע אותו לעצמך עשרות פעמים ואפילו מאות, ואיפשהו אתה מפספס. הרי בכל שיר רוק מופתי כזה, שנפשך נקשרת בו, יש איזה גן נעלם, מיסתורין של צמצום. היכולת להפוך חוויה אישית מוכרת לטקסט מהודק בן כמה שורות ולחן שמחזיק כמה דקות היא קסם של צמצום. וכמו במתמטיקה, לפעמים צמצום הופך את הכל לבליל שימושי, אבל לחלוטין לא מרגש. המיסתורין טמון בתהליך שהופך הכל למשהו קטן ואפקטיבי מבחינה רגשית.

אז מתי הפספוס הזה מתגלה לך? כאשר אתה שר את השיר. לשיר עם הדיסק זה לא חוכמה, בעיקר כי הרעיון הוא לשיר משהו שאתה מכיר ויודע בעל פה, אבל לפעמים גם זה עובד. לשיר עם האמן בהופעה זה כבר יותר טוב, אלא שיש בהופעות אלמנט פולחני שלפעמים מאפיל על הכל.

הכי הכי זה לשיר את השיר לעצמך, למשל בנסיעה כשאין שום מוזיקה בחלל הרכב, או כשיר ערש לילדך, אחרי שהוא מתעורר בבכי באמצע הלילה. ברגעים כאלה, מילים שכאילו כבר שמעת כל כך הרבה פעמים מתחילות לחיות בתוכך. המשמעות מתפרקת לך בפה וחוזרת ונבנית, הברה אחרי הברה. פושטת בגדים של עיבוד ושל סאונד וחוזרת הביתה, לרגע ההוא, שבו מי שכתב את השיר ניגן אותו לעצמו בפעם הראשונה. רק השיר והיצירה, בלי שום מניפולציה על האוזן.

 

I can't tell you how things should be
how to feel or who to see
I just watch your eyes full of sand
nowhere to crawl nowhere to run
all night I sat by your side
drunk with sadness out of mind
alright I've told a few lies
animating you to call

oh-ah… my will is stronger than me
oh-ah… my will is stronger than me

lyrics by Sami Birnbach and Malka Spigel, music by Minimal Compact

הדמיון של העניין שאני מדבר עליו לתפילה דתית, לא נעלם מעיני, והוא גם לא מקרי, אבל תפילה היא באמת עניין פולחני, ויש בה גם מוטיב של סדר ונוסח קבוע. לכן יותר נכון להשוות את זה ל"התבודדות" במובן החסידי (רבי נחמן כו'). אתה בוחר את המועד לפי הצורך הפרטי שלך. אתה בוחר את המילים והמנגינה שבהן אתה משתמש, גם אם מישהו אחר כתב אותן.

 

 

החומה היא עבה אבל יש לה שער
השומר הוא אריה אבל יש לו לב
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו

היא היתה לא שקטה ולא צעירה
השמיים היו בדרך להסגר
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
שנינו

מילים: שלום גד, לחן: פונץ'

חשבתי על זה הרבה בלילות האחרונים. אחרי שהקשבתי לסינגל החדש של עמית ארז הכולל גם קאבר ל"My will" של מינימל קומפקט ואחרי שהרדמתי את איתי על הכתף עם "מחר השמש תזרח", "מסע אל תוך גוף האדם" ועוד כמה מהקלאסיקות הפרטיות שלי, ביניהן גם "My will" ו"When I go". את ארז עוד לא באמת גיליתי. למרות כל השבחים ששמעתי עליו, אני עדיין מתקשה להתחבר. אבל ביצוע כזה, עירום ולא יומרני, הוא כמעט מה שיוצא ממך כשאתה שר את השיר מבלי להתעסק בדרך שבה הוא מתקבל בחוץ, ואיך זה נשמע עבור מישהו שהוא לא אתה.

הרי הכל גלום במשמעות. זה לא 'כוכב נולד' ואפילו לא 'תשואות ראשונות'. אתה שר לעצמך ונענה בכך למשהו עמוק בתוכך. וגם אם אתה יודע שאתה מזייף או שיש לך קול נורא, זה לא משנה, כי המילים שיוצאות ממך הן כל מה שרצית או כל מה שיכולת לומר ברגע הספציפי הזה.