ארכיון קטגוריה: משפחתי וחיות אחרות

קו סמוי, לב גלוי, חץ עיוור – אוסף שירים להורדה

 

פרולוג

פעם חשבתי, כמו במשפט ההוא של טולסטוי, שצוטט יתר על המידה, שלכל משפחה אומללה יש אומללות מיוחדת משלה. עם הזמן, למדתי שאנחנו לא כל כך מיוחדים כמו שנעים לחשוב. אולי הפרטים שונים, יש סיפורים קשים יותר ופחות, אבל בכל מה שקשור לחוויה שעובר ילד, שאחר כך הופך לאיש ואחר כך לאב, אני יכול לומר שגיליתי כי רבים, רבים מדי, חיים בקונפליקט תמידי, או בנתק, או על סף נתק, או בקיפאון מוחלט ביחסים שלהם עם משפחתם.

ברי המזל, זוכים להקים משפחה חדשה, עם פרטנר שמסוגל להבין את המקום שעליו כתב פעם שלום גד, "דע מאיפה באת, ואל תחזור לשם". המודעות הזו היא חלק מהותי ביכולת שלנו לא לעשות את אותן הטעויות. סביר שנעשה אחרות, אבל גם כאן, האפשרות להיות הורה מתוך מודעות והכרה בכובד המשימה, יכולה לחולל פלאים בחוויה המשפחתית המתקנת.

מאז שהפכתי לאב, לפני יותר משלוש שנים, למדתי לראות עד כמה המוקשים שהניחו בפני בגיל הילדות עדיין נמצאים באותו מקום. הקשר המשפחתי יכול להיות חוויה סיזיפית, של הימנעות מעלייה על המוקשים האלה, או מהתמודדות של מאבק, סיזיפי גם הוא, עם כל מוקש שוב ושוב, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.
האוסף שלי מתעסק בנושא הדי עמוק והפרטי למדי הזה. נתתי חופש לאסוציאציות שלי, כמו גם ליכולת שלי לעמוד מאחורי אמירות נחרצות באשר למשפחה כמושג וכגוף הכולל אנשים קונקרטיים, שלפעמים אתה פשוט לא מסוגל להכיל עוד.

פעם, בשיחה עם חבר, שגם תרם שיר לאוסף הזה, הוא סיפר שהשאיפה שלו היא להקליט אלבום כל שנה, כדי שבו יסופר הסיפור של השנה שחלפה. הבחור רחוק מלעמוד בשאיפה הזו, אבל כשהתלבטתי מה יכול להיות הנושא של הדיסק שאני מכין, הבנתי שאני דווקא רוצה לתת ביטוי לשנה הזו, שעמדה בסימן של ההתנגשות הבלתי נמנעת: להיות בן, או להיות אב. להיות המבוגר האחראי עבור הבן שלי, שזקוק להורים שיוכלו לתת לו כל מה שהורים יכולים לתת, או להישאב לתוך מאכלת משפחתית שבמוקדם או במאוחר תסב לו יותר כאב וצלקות מאשר שמחה ואווירת חג עולצת.

לייצר מההתחלה

השנה למדתי שאין דרך אחרת מלבד ליצור את המשפחה מההתחלה: אבא ואמא וילדים. לתקן מתוך נקודת התחלה ולא כחלק מתוך שרשרת של אילוצים, פחדים, מריבות ומצוקות. שחררתי את עצמי ואת המשפחה שלי לחופשי, ומאז הכל יותר קל ופשוט, אם כי לא נטול כאב. אלה החיים, מה לעשות.

"קו סמוי", הוא הקשר בין הדור שלפניך לדור שאחריך. הוא מסובך, ממולכד מהרגע הראשון. "לב גלוי" הוא הדרך שבה אני מאמין שיש לגשת אל חומרי הנפץ האלה. לא באינטריגות, במאבקי כוח, בכיפופי ידיים. הרגש הוא נקי והרצון להיות הורה טוב גובר על הכל, גם על הנכונות להיות נוח ונחמד עבור הסביבה. "חץ עיוור" הוא העונש המשפחתי שצפוי על שני אלה.

אסור להירתע מכך ויש ללכת הלאה, אל מה שאתה מאמין בו, כי הפעם, זה לא רק "אתה והשטויות שלך", הפעם יש לך אחריות גדולה, ואתה חייב לפעול, למרות החיצים, למרות הרעל, למרות שהעולם עומד מנגד.

1. יהודה פוליקר – חלום יעקב

הנטייה שלי לפתוח מיקסטייפ בקטע אינסטרומנטלי שיהווה "אינטרו" לבאים אחריו החזירה אותי לאלבום "לעינייך הכחולות", שהוציא יהודה פוליקר בשנת 1993. מדובר באלבום שרובו ככולו נטול מילים, והוא מוקדש לאחיין קובי, שמת בעת שירותו הצבאי לאחר שחייל אחר היכה בראשו עם קסדה.

הקטע הזה הוא עיבוד שונה לקטע הפותח את האלבום ההוא, "סולם יעקב", הכולל שירה של ילדים הנשמעת כמו מארש אבל יהודי. הגרסה הזאת, ללא הילדים, משאירה את האסוציאציה של האבל, של תהלוכת הלוויה, אך בצורה פחות דומיננטית. לפעמים משפחה היא מוות, ואז צריך אומץ כדי לבחור בחיים. וזה לא פשוט. אף פעם לא.

2. להקת חיל הים (סולנית: חיה ארד) – על אם הדרך

מקובל לראות בשיר הזה כמתאר את התלאות של העם היהודי בגלות ואת תקופת העפלה. אלתרמן לקח דימוי של עץ פשוט, והפך אותו לתפאורה שעליה עבר האב פוגרומים, אינקוויזיציה ורדיפות, עד שהוא מגיע למולדת, וגם הדרך אליה רצופה בייסורים.

המהפכה הציונית לקחה את העץ והפכה אותו לתורן של ספינת המעפילים, אלא ש"כורעת הספינה על צד", כלומר, גם במולדת אין מנוחה ואין שקט. זהו שיר ערש קלאסי – זיקוק מופלא של חרדות ואימת מוות, שיועד, אלוהים יודע איך, לעזור להרדים ילד שמתקשה לישון.

ההקשר האישי מתחיל אצלי באסוציאציה פרטית לגמרי: יש לי כמה הקלטות מגיל שנתיים שבהן אני מדבר ושר ועונה על כל מיני שאלות ששואלים אותי הגדולים. בצד השני של אחת הקלטות האלה, היה השיר הזה. שמתי לב לזה לראשונה כשהקשבתי לקלטת בגיל הנעורים, ואז יום אחד גם מצאתי את השיר והקשבתי היטב למילים המצמררות.

הצמרמורת הזו הפכה לילה אחד לבכי, כש"ברזל ושוט הכוהו, בן/ וחם תימר ההבל" והמצוקה שיחררה החוצה את הקתרזיס האולטימטיבי. במבט לאחור, באותו לילה, עם הדיסק הזה במכונית העומדת כבר בחניה, והלחיים הרטובות, פגשתי לראשונה את היתמות. זו היתה הנקודה בזמן שבה התברר לי שאין לי עוד איש בדור שלפני, ושכל מחויבותי בעולם צריכה להיות כלפי הבן הזה, שגם בליל סער על המים, יוכל לישון בלי שדאגות של מבוגרים יכבידו עליו. הספינה אולי נוטה על צידה, והסערה שולטת, אבל יש לילד הזה הורים, והם יביאו אותו לחוף מבטחים, יהיה אשר יהיה.

3.  שלום גד – חצי ישן (previously unreleased)

קודם כמה מילים מעוזי וייל: "השירים של פונץ' היו על דברים שטרם נתגלו, ושעתידים להתגלות בעולם, ושבסוף יקרו לאותם אנשים שהרשו לעצמם לכאוב את הכאב שהשירים האלה הציעו, בשעה שהיו עמומים ונסתרים. תעשו בדיקה: אם אתם בגיל המתאים, בני 25 עד ארבעים, נגיד; ואם בזמנו, לפני יותר מעשור שנים, שמעתם ואהבתם אותם מאוד, תבדקו בבקשה את המילים. ותגלו שפה ושם, הן מדברות על דברים שקרו לכם שנים אחרי ששמעתם ואהבתם. על אירועים ספציפיים. לא במובן של "מה השיר הזה אומר לכם". במובן של דברים אמיתיים שקרו בחייכם".

שלום גד

לא ישן, אולי קצת עייף. גד (צילום: אסף אנטמן)

אז בדיוק על זה השיר הזה, שכתב את החיים שלי בשנה הזאת, למרות ששמעתי אותו עוד לפני, ולמרות שעדיין לא הבנתי בהאזנה ראשונה למי מכוון המשפט "יש אנשים שהדרך היחידה לתקשר איתם היא לקום וללכת". היום אני יודע. והידיעה היא כאב, בדיוק כמו שעוזי כתב.

"חצי ישן" מיועד להופיע באלבום הבא של שלום, שמתעכב מאוד, ובימים אלה מוקלט למעשה מחדש, לאחר שההקלטות הקודמות נגנזו. הגרסה הזאת היא העדכנית ביותר ואני חייב תודה גדולה לשלום על שהרשה לי להכניס אותה לאוסף. בעיני מדובר בשיר מפתח מבחינת הנושא של האוסף הזה.

4. כרמלה גרוס וגנר – עלבון

כל פסיכולוג חובב יגיד לך שלדפוס הקשר עם ההורים יש השפעה עמוקה על הקשרים הבוגרים של האדם. ילד, לא רק תינוק, הוא יצור חסר אונים הנתון לחסדי הוריו. ברצותם יהפכו אותו לפקעת של תסביכים והפרעות אישיות, ברצותם יטפחו בו ביטחון והרגשת ערך עצמי.

לא במקרה השיר הזה הוא סימפוניה של כאב ועלבון. אין מצוקה גדולה יותר מזו של ילד שלומד לצמצם את עצמו כדי לתת להוריו להפוך לדיקטטורים קטנים.

5. bless the wound – DXM

באוגוסט 2007 התאבד יריב אלטר, מנהיג להקת DXM. האוסף הזה, שכולל שני שירים של הלהקה, הוא גם הזדמנות לזכור ולהזכיר מי היה אלטר ומה הוא עשה עבור התרבות הישראלית בתקופה שבה לא היה מי שיקשיב, אפילו שאז עוד לא נולד הפלייליסט.

די.אקס.אם בעטיפה הפנימית של Faceless. מימין: אלטר, הופמן ופוסטל. לחסוך בעלויות

DXM פעלה בשנות השמונים והוציאה אז קלטות אודיו ולא תקליטים, כדי לחסוך בעלויות. באמצעים פשוטים יחסית, ובגישה המחשיבה מאוד את האסתטיקה של הצליל ושל האריזה של המוצר, הם הצליחו להעביר מסר אסתטי שהוא הרבה מעבר למה שהמילה הזו מסוגלת לייצג בשגרה. גם היום, האזנה למוזיקה הזו היא חוויה חזקה מאוד ומרשימה בגישה חסרת הפשרות שלה.

המיתוס "ברך על הפצע" לקוח מתוך האמונה הנוצרית, שבה מותר לעשות כל דבר רע ולכפר עליו בקלות, כי הרי "ישו מת כדי לכפר על חטאינו". אצל אלטר, הפצע הוא גם מקור הכאב וגם תחילת הנחמה. אי אפשר לנו בלי הפצע, כי הוא מלווה אותנו כל החיים, הוא גדל איתנו. לכן צריך למצוא בו את הטוב, את היצירה, שהיא גם התרופה וגם הנקמה הגדולה ביותר במי שגרם לפצע הזה.

6. יהודה פוליקר – בגלל

מעניין שהסאונד של להקת השוליים האולטימטיבית משתלב היטב לתוך נאום הזעם של מלך הקונצנזוס שחותם את אלבומו המופתי "אפר ואבק". אם הייתי רוצה ללכת עם מיינסטרים, אפשר לבחור מתוך "אפר ואבק" כמעט כל שיר, והוא יתאים לנושא שבחרתי. אבל לא רציתי שירים של יום הזיכרון ולא יפחה של אקורדיון אחרי הגשם.

רציתי את פוליקר הישיר, המתכתי, זה שלא מעבד רגשות ולא מטשטש את החוד של הדקירה. וכן, "בגלל שאתה היית הכבשה השחורה/ והם היו ההורים./ בגלל הדלתות הנעולות/ והקולות בחדרים".

7. די. אקס. אם – אמא שלי

כשהלהקה הזאת החליטה להוציא שני שירים בעברית, התברר שהבעירה הפנימית שלהם, שצובטת אותך באנגלית, שורפת אותך כליל כשהמצוקות מקבלות ביטוי בשפת האם שלך. המשורר אלי הירש כתב את השיר הזה, והוא מופיע בספרו הראשון והקשה להשגה, "רעש".

הרעש של די. אקס. אם. הוא כאב גדול, יופי שלא ניתן להתכחש לו, ואמת בלתי מתפשרת. וכדרכם של דברי אמת, לפעמים לא נעים לשמוע אותם, ולא פעם הם מחלחלים שנים, עד שאתה מתחיל לחיות בהתאם. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה בגיל 15, כשיצאה לראשונה "הקופסה" של מבחר הקלטות של הלהקה. לא הכרתי דברים אחרים, אבל פשוט הגעתי לאוזן וקניתי. עד היום, 20 שנה אחרי, אלה 60 השקלים הכי מוצדקים שאי פעם הוצאתי על מוזיקה, ואולי בכלל.

 

הטקסט של "אמא שלי" מתוך עטיפת הסינגל. כאב גדול, יופי שלא ניתן להתכחש לו ואמת בלתי מתפשרת

 

8. כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה

גם זה שיר של משורר, גם הם הוא רוקר מזדמן. שמעון אדף כתב, והכנסייה ביצעה לראשונה באלבום השני, "קח שירים". אני נתקלתי בו בהופעה, וה"כורעת ללדת", ו"צער המוות וצער הלידה", הדהדו לי בראש כמה ימים, עד שהלכתי וקניתי את הדיסק.

ובכל זאת, הגרסה שמופיעה פה היא מהעיבוד החדש של עמי רייס, שמוציא יותר טוב את השירה של חזן ואלמליח, וגם מעניק טיפול שמאפשר למאזין לקלוט יותר מרוח השיר גם בהאזנה ראשונה.

 

9. רונה קינן – קסיוס

"ילד ילד מסכן/ אני בא לערסל אותך/ ילדה טרופת דעה/ באתי לקחת אותך הביתה". יונה וולך לא הייתה מאלה שעושים הנחות לעצמם. גם השיר הזה זעק את עצמו מהדף עוד בטרם זכה ללחן מופלא מידיה של רונה קינן בת ה-18.

עבורי השיר הזה מתאר את הדרך שבה לוקחת אותך בת הקול אל הנשמה התאומה ומחברת שני שבורים לשלם אחד. כן, בזכות המפגש בין הילד המסכן אל הילדה טרופת הדעה, אפשר עוד לקוות לטוב, לדור שכל זה ייחסך ממנו.

10. אביתר בנאי – תחרות כלבים

היה מתבקש שאשים כאן את "אבות ובנים" שהפך כבר לסוג של שיר לאומי לימי זיכרון. אלא שהשיר ההוא לא קשור בכלל למה שאני מנסה להגיד. והוא למעשה לוחץ חזק מדי על הדוושה של מכונת הדמעות.
"תחרות כלבים" הוא יותר אסוציאטיבי, אבל מי יכול לשאת בגאווה את התואר אסוציאטיבי, אם לא אביתר בנאי. הכתיבה שלו מאפשרת לך להשליך על המילים שלו את התחושות הכי עמוקות והכי קשות שלך.

אוחז בהגה. אביתר בנאי בקליפ של "תחרות כלבים"

השיר הזה נשמע לי כמו חלום-סיוט שבו אתה עומד במוקד (שלא לומר על המוקד) של האשמות וביקורת של "אויבים גדולים שאני טיפחתי", אותה משפחה שכמו שכבר אמרנו, יכולה לתת לך כנפיים ויכולה לרסק אותך לאדמה. אתה אבוד, חשוף, פגיע, רוצה לברוח, אבל הם שם, כל עוד תתן להם, מקיפים אותך ותוקפים בחושך. ואתה רק מחכה לרגע שתהיה מסוגל להתעורר מזה, ולברוח.

11. כנסיית השכל – אנחנו לדרכים

אני לא מעריץ גדול של כנסיית השכל, אבל השיר הזה, דווקא בגלל הצמצום שהוא נוקט מבחינה מילולית, מצליח לזקק את החוויה של היתמות הנצחית, של התחושה שנולדת זקן, נטול שמחת חיים, וגם את הצורך לתקן את זה, כמו ב"חצי ישן" של שלום גד, בלסגור את הדלת כשאתה עומד בחוץ, ולא ננעל בפנים. שזה אומר: "אמהות אספו הביתה ילדים מלאי חיים/ אותנו לא אספו/ אנחנו לדרכים".

12. אביב גדג' – הסוד (previously unreleased)

בהופעות, כשאביב שר את השיר הזה, שלמרבה הצער לא ייכנס לאלבום החדש שלו, הוא אמר משהו שהסגיר את העובדה שהוא כתב אותו על אחיו הגדול, שלום גד. אבל לא הסיפור הזה הוא שחשוב, אלא העובדה שהשיר הזה מציג את החוויה ההורית, כמו שאני רואה אותה, וגם, עושה ככל יכולתי כדי להגשים.

ובמקביל, יש כאן רמז לכל מה שצריך להתנער ממנו ביחסים עם משפחה: "אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה/ בשביל מה שאתה צריך לא משלמים, רק מתפללים/ גם אם אין מי שיקשיב". אלוהים עדי שכל כך הרבה זמן לא היה מי שיקשיב. וכשמצאתי, התחושה הזו אפשרה לי להשתחרר סופית מהחולשה ומחוסר האונים שגררתי שנים.

ממה העיניים שלך נוצצות
סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב
ומדוע אתה בוער
האם זה מהסוד שאתה שומר
אם עוד יש בך אש
עד מתי, עד מתי תצטער

כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו כשאין
אין לך למי לתת

אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה
בשביל מה שאתה צריך לא משלמים רק
מתפללים גם אם אין מי שיקשיב
כל אהבה יכולה לשבור ולעזוב
כל דבר יכול לכאוב

והסוד שאתה שומר יותר ויותר דוקר
קו סמוי לב גלוי חץ עיוור

כל סירות ההצלה הן כבר בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו עכשיו
אין לך למי לתת

הסוד, מילים ולחן: אביב גדג'

 

13. יוסף בבליקי (סולנית: רונה תוויאור) – האיש ממאדים

ריי בבליקי כתבה את המילים לשיר הזה הרבה לפני שהייתה לאמא, ובכך זאת היא הצליחה לתאר את הדאגה ההורית שנולדת לתוך התודעה שלך כשאתה הופך להורה. אני זוכר את הרגע שבו הילד שלי עבר לראשונה מידיהם של אנשי הצוות הרפואי אל הידיים שלי. הפעם הראשונה שבה הילד שלך מוחזק בידי מי שהביא אותו לעולם, והוא כל כך לא מודע להתרחשות סביבו, למתחים הסמויים שמקיפים.

אבל בעיקר, השיר הזה מתאר בצורה נזירית מאוד, ולכן הולמת, את הלילות, שבהם אתה מתעורר אליו, וכל בכי מחריד אותך. לא בגלל השינה שאבדה, אלא כי אתה לא יודע מה באמת עובר עליו. "להתעורר אחר כך באמצע הלילה/ ולחנוק את זעקת הסיוט// לחשוב עליך, ילד קטן/ הדבר היפה שנברא בעולם/ לנסות להירדם/ ואולי הלילה יעבור טוב".

14. חנן יובל – דור

מצחיק ששמעתי לראשונה את השיר הזה כשהייתי ילד בעצמי. פחות או יותר בגיל של דור, הבן של יובֶל, שעליו נכתב השיר (מילים: אהוד מנור). מנור מאוד נחרץ בשיר הזה, הרבה יותר זוויתי מהלחן. "אל תשתוק, עמוד מולי/ אל תסמוך על הדור שלי".

אם ריי בבליקי חושבת על התינוק ומה שעובר עליו, דור הוא כבר ילד. הוא מגבש השקפת עולם מכל פיסת מידע שנופלת לידיו בתהליך בלתי פוסק של קליטה ועיבוד. בשיר הוא דווקא ישן, הזמן האולטימטיבי לעבד את כל המידע הזה. יובל לא דואג מאיזה חלום רע, אלא מהעתיד ומהעולם שמחכה לבן שלו בחוץ.

ה"אל תשתוק, עמוד מולי", הוא המוטו שלי כאבא. אני רוצה לשמש דוגמה, לחנך, להסביר. אבל כן, אני רוצה שלא יקבלו כל מה שאני אומר "כי ככה אני אמרתי", אלא שיתווכחו איתי, שיעמידו מולי מראה ושיאלצו אותי להשתפר כל הזמן, לבדוק את עצמי ואת השקפותיי.

15. נעם רותם – גיבור גיטרה

חשבתי בהתחלה לסיים את האוסף עם "סולם יעקב", במה שיהיה סוג של סגירת מעגל, ואז הבנתי שצריך להציע סוף אופטימי, כמו שאני רואה את ההווה שלי. סוף שמחבר בין האהבה למוזיקה, לילדות, לתיקון של ההורות. ובמילים של נעם רותם: "רציתי להיות גיבור גיטרה/ כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה".

לכל אחד מגיע. רותם והגיטרה

וזה הדבר שלא הבנתי הרבה שנים. לכל אחד מגיע. ולכן הזמן הזה שלפני השינה, כשאני מקריא לבן שלי את "דירה להשכיר" או את "איה פלוטו" וחווה איתו את הסיפורים האלה, אני מבין כמה הזמן הזה חשוב לי וכמה הוא מגיע לו.

לינק להורדת האוסף – כאן

ולמי שמעדיף ראפידשר – כאן

וזה מה שחשב על האוסף מי שקיבל אותו – y99

ואם לא פרויקט האסיף של פורום מוזיקה ישראלית בוויינט, זה בטח לא היה קורה

שני ספלים סדוקים, שבע שנים אחרי

 

התרבות שגדלנו עליה מלאה ברומנטיקה. רגש נוזלי, מטפטף. רגש שאפשר די בקלות להמיר למטבע עובר לסוחר. רומנטיקה מוכרת לא פחות מאשר סקס. וכמו שקיומו של סקס בחייך אינו הוכחה לכך שיש בהם גם אהבה, כך גם הרגשות המסווגים כרומנטיקה, לא תמיד מייצגים אמת גדולה מאחוריהם.
 
הסיפורים והשירים, הקולנוע וסדרות הנעורים בטלוויזיה, כולם מלמדים אותנו שרומנטיקה הוא רגש נשגב, שראוי להקריב דברים רבים עבורו. ברוב הפעמים, זוג האוהבים המושלם, הנפשות התאומות, נאלצות לעבור מסע מפרך אל מימושה של האהבה. וגם אז, רוב הסיכויים שזה ייגמר רע (ולא צריך דוגמאות, כמעט כל טרגדיה של שייקספיר או סיטקום אמריקאי מתאים לקווי המתאר האלה).
 
ההקדמה השכלתנית הזאת נועדה בעיקר לנטרל את הקיטש שקיים בדברים הבאים: היום לפני שבע שנים הגורל הפגיש אותי עם אהבת חיי היחידה והנצחית. באותו ערב קסום וגשום, גם אם לא יכולתי להבין זאת מייד, אבל זו הייתה נקודת המפנה לרוב הדברים הטובים שקרו בחיי.
 
בזכות אותו ערב, נאלצתי להרפות מהמנגנונים השכלתניים ומהתזות הגדולות. את הסלידה שלי מקיטש ומרומנטיקה השארתי לאנשים אחרים ולניסיון העבר שלי. האהבה בחרה בי ואני, הנוכרי הנצחי, מצאתי מקום שיהיה לבית. כי כן, שני שבורים יכולים ליצור שלם אחד. למדתי זאת בחיי שלי, ורק עליהם אני יכול להעיד.
 
פגשתי אותה וידעתי, כי כמו שדויד גרוסמן כתב, היא ואני שני ספלים שנסדקו באותו מקום בדיוק. לא תאומי נפש, גם לקיטש שלי יש גבול, אבל ניצולים מאותה סערה, שהכתה בזמנים שונים בשני אתרים שונים. אבל לסערה שם אחד, וגם טראומת הניצולים היא אחת.
 
ונכון, אהבה לא מרפאת את כל הכאבים ולא מכניעה את זכר הטראומות, אבל האדם שמכיר את המקום שבאת ממנו, משום שהוא בא ממקום דומה, הוא זה שיכול ללכת איתך הלאה, כי הרי הכלל הוא "דע מאיפה באת ואל תחזור לשם". כדי לקבל את הכוח להתקדם ולא לסגת אל חוויית הסערה, כדי להיות ספל ולא רק סדק, צריך לסמוך על אהבה כזאת, שבאה לפתע ונשארה.


 
בפרפראזה על המונולוג של מריון ("מלאכים בשמי ברלין"), מפסגות הקולנוע בעיני, אני יכול לומר את הדברים שעברו לי בראש אז, כשהערב הנעים והרגוע הפך למשהו שנספר לנכדים שלנו יום אחד, בעתיד:
 
אין סיפור גדול יותר מזה של שנינו, סיפורם של גבר ואישה.
זה יהיה סיפור על ענקים בלתי נראים שעוברים סיפור של מגילת יוחסין חדשה.
ראי את עיני, הן משקפות את ההכרח ואת העתיד של כל מי שסביבנו.
אמש חלמתי על זה, על האישה שלי, שרק איתה אוכל להיות בודד ולהיפתח אליה
להיפתח לגמרי, להיפתח לכבודה. להכניסה אל תוך חיי בשלמות. לעטוף אותה במבוך האושר המשותף.
 
עברו שבע שנים. אבל ידעתי כמעט מהרגע הראשון: היא האישה

מלאכים בשמי ברלין. אין סיפור גדול מזה

 
 
 

תודה שאת איתי

 

או במילים אחרות:

 

יום של חורף
בחודש דצמבר חשוך ועמוק,
אני לבדי,
בוהה מחלוני אל הרחובות שנפרשים מתחת
בוהה בשלג הטרי היורד לו בשלווה.
אני סלע.
אני אי בודד.
 
בניתי לי חומות,
ומבצרים עמוקים ועצומים,
אותם לא יוכל איש לחדור.
אין לי שום צורך בחברות, חברות גורמת לכאב
את הצחוק והאהבה שבה למדתי לתעב.
אני סלע.
אני אי בודד.
 
אל תדברו על אהבה,
אך כבר שמעתי קודם את המילים;
הן רדומות בזיכרוני.
לא אחריד משנתם רגשות שמתו זה מכבר.
אם לא הייתי אוהב לעולם לא הייתי בוכה.
אני סלע.
אני אי בודד.
 
יש לי את הספרים שלי
ואת השירה שלי כדי להגן על עצמי;
אני מסוגר בתוך השריון שלי,
מסתתר בחדרי, בטוח כבתוך רחם.
אינני נוגע באיש ואיש אינו נוגע בי.
אני סלע.
אני אי בודד.
 
וסלע לא חש כאב.
ואי בודד אינו בוכה לעולם

סיימון וגרפונקל, תרגום: אדוה ברנד 

גונבים את ההצגה

לפני כמה ימים, בעת טיול עם הכלב, עצר אותי מישהו. הוא סיפר שהוא נציג של חברה המשווקת מזון לבעלי חיים. הבחור החזיק מצלמה ביד ואמר שהם מארגנים עכשיו תחרות צילומים של כלבים והבעלים שלהם. התמונה אמורה להמחיש את הקרבה והאהבה בין הכלב לבין בעליו. זה היה יום שישי מתיש. הייתי עדיין מעורפל משינה, לבוש בסמרטוטים ביתיים ולא ממש תקשורתי. בטח לא דוגמן מי יודע מה לאהבה שבין האדם לחברו הטוב ביותר.

איתי עם מיקה. לפעמים צפוף לה

הצעתי לבחור לחכות כמה רגעים. הבן שלי, איתי, אמור לחזור מהגן. הוא לבטח ידגמן קרבה משובבת בינו לבין הכלב שלנו, פוקסאג. זה בטח עדיף על תמונה שלי במצבי הנוכחי. הבחור היה נחמד, והסכים לחכות קצת, אבל איתי ואמא שלו התעכבו בדרך. בסוף, משום שלא היה נעים לי לעכב את הצלם, הסכמתי למרות ההתנגדות הראשונית שלי, להצטלם עם הכלב בעצמי.

"מחקרים רבים מוכיחים את השפעתם החיובית של חיות המחמד על ילדים", אומר ד"ר רון בויקו, וטרינר מהרצליה פיתוח. "ילדים לומדים מהם הצרכים של חיית המחמד ומפתחים רגישות לצרכים של זולתם. ילדים מטפלים בחיית המחמד ותוך כדי טיפול מפתחים תחושת אחריות ותחושת גאווה.

"נמצא שילדים בעלי חיות מחמד  סבלו פחות מקשיי למידה וסיימו את שיעורי הבית שלהם מהר יותר. ילדים משחקים, מלטפים, מחבקים ומשוחחים עם חיית המחמד. קשר זה מפתח את יכולתם לתקשורת פיזית ומנטאלית עם העולם הסובב אותם.  הקשר לחיית המחמד מאפשר לילדים לבטא מגוון רחב של רגשות.

"ילדים לומדים לתת מעצמם וליהנות מקבלת אהבה מחיית המחמד שלהם (יכולת קבלה ונתינה). קשר לחיית המחמד מהווה גורם לחיזוק הביטחון העצמי. הילדים זוכים לתשומת לב מוחלטת מצד חיית המחמד שלהם, הם זוכים לחיבה, אהבה וחברות ללא תנאי. ילדים שמטפלים בבעלי-חיים, לומדים ומפתחים מיומנויות טיפול באחר ובשונה. ילדים לומדים להבין מסרים שאינם מילוליים, ובכך מפתחים יותר רגישות  והבנה כלפי זולתם. ילדים שמטפחים חיית מחמד, יהיו יותר פתוחים וחברותיים ובדרך כלל ינהלו עם זולתם יחסים הדדים הוגנים"

ירוק נושך ב-nrg

זה קצת חבל כי מול איתי, אני בכלל לא מהווה תחרות. אין כמו איתי באהבה. אם זה לאנשים, לאבא ואמא, לגננות ולסייעות בגן, ואם זה לשני בעלי החיים שמאכלסים את ביתנו. אני אוהב לצלם את איתי עם פוקסאג הכלב ומיקה החתולה.
הקשר ביניהם נראה כל כך טבעי, פשוט ומלא שמחה. פוקסאג, פינצ'ר מעורב בן שש בערך, הוא בעל אופי די עגמומי וקצר רוח. הוא לא מהכלבים שאוהבים להשתעשע. תנו לו פינה שקטה והוא יתיישב שם בצורת בייגלה ויעצום עיניים. כל זה לא תקף כשמדובר באיתי. לאיתי הוא מרשה הכל: ללטף, להציק, לצבוט, לקרוא בקול ואפילו לאכול יחד (פוקסאג גילה בזכות איתי את נפלאות הבמבה).

בני הבית בהרכב מלא, למעט ההורים. טבעי, פשוט ומלא שמחה

כשאיתי מגיע הביתה מהגן, פוקסאג רץ אל דלת הכניסה, אז איתי מתיישב ומלטף את הכלב תוך קריאות חדווה. אחרי כן הוא רץ אל הכורסא שבסלון. שם מחכה לו מיקה, החתולה.

הוא כל כך אוהב אותה, שאחרי טקס הליטוף וקריאות ההתלהבות לקראתה, הרבה פעמים הוא מבקש לאכול את ארוחתו לידה, על הכורסא. לפעמים היא מסכימה ולפעמים צפוף לה והיא נוטשת אותו על הכורסא והולכת לטיול בבית. איתי לא רודף אחריה וגם לא נעלב. הוא יודע שהיא אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותה ושהיא יודעת שאין לה מה לפחד ממנו.

איתי ומיקה על הכורסא. שיגדל לתוך בית מלא בחיות

כתבתי כבר פעם על העובדה שכילד השתוקקתי לבעלי חיים, שאצל סבתא הייתי מסכים לאכול רק בחצר, עם החתולים. רציתי נורא שאיתי יגדל לתוך בית מלא בחיות. שזה לא יהיה בשבילו משהו מיוחד, אלא נקודת מוצא: אצלנו יש חיות. תמיד יהיו.

כתבתי גם על כך שאין לי עניין להכתיב לילד שלי מה לאהוב ומה לשנוא, מה לעשות כשיהיה גדול ואיזו מוזיקה לשמוע. אני יכול לתת לו את הבסיס. לצייר לו את העולם שלי ולקוות שהוא ירצה לאמץ אל לבו את הדברים שאני בחרתי לאהוב. עם מוזיקה זה עובד לא רע (פוסט בנושא בקרוב), עם מיקה ופוקסאג זה אפילו עוד יותר מרשים. תענוג אמיתי.

איתי וחיות אחרות. טיול לצפארי

עוד על מיקה ואיתי

איתי, ילד עם ריח של גן

 

לפני שבועיים הוא התחיל ללכת לגן. אמא שלו התחילה עבודה חדשה והוא התחיל גן. טוב, לא בדיוק התחיל. יומיים אחרי ההסתגלות, כשהוא כבר היה אמור להישאר שם יום שלם, קרה מה שקורה לא מעט אצל ילדי גן, הוא חלה. לא משהו גדול. רק דלקת עיניים. אבל זה הספיק כדי שנבלה שוב יומיים יחד. התכנונים שלי על סדר חדש בחדר העבודה, על טסט לאוטו ועל כמה פוסטים חדשים כאן, נדחו. הוא היה מתוק וחלש. לא התבכיין ולא ניג'ס (רק בעת מתן טיפות עיניים, אבל אפשר להבין אותו).

אבל התהליך החל. היום הוא הולך לגן לבלות שם את רוב שעות העירות שלו, והנה, אני מדמיין, לא עוד הרבה זמן, אני אמצא את עצמי מתקשר אליו לנייד והוא מסנן אותי, כי למי יש כוח. אני מניח שאצל אימהות התהליך יותר כואב ויותר מוחשי. הרי מרגע שהוא יוצא מהבטן מתחילה היפרדות שאף פעם לא נגמרת.

 

 

לפגוש את ארגז החול

אני תמיד הייתי חסר ביטחון, חרד. זר. איתי לא כזה. הוא תמיד יודע מה הוא שווה. למרבה השמחה שלי, זה לא הפך אותו למפלצת קטנה שחוטפת חפצים מידיים של ילדים אחרים, אבל הוא אף פעם לא לבד. ישבנו איתו בימי ההסתגלות. נמוגים לאט, בהוראת הגננת. לא בגלל שצריך להיעלם לו, אלא כי הוא כבר היה "שם". משחק, מעורב. לא צריך אותנו פתאום. הפתעה גמורה. הוא הרי היה בבית כמה חודשים טובים. רק עם אבא ואמא. פעם בשבוע פעילות בסגנון "דיאדה" וזהו, פחות או יותר. חשבתי שהזמינות הרבה שלנו תקשה עליו, אבל נראה שכל העניין נפל אצלו דווקא בזמן המתאים. כאילו בדיוק עכשיו הוא מוכן נפשית להעביר זמן עם ילדים בגילו, לשחק איתם, לשתף פעולה ולהכיר יחד את ארגז החול.

אגב ארגז החול, פתאום יש לילד ריח אחר. ריח של גן, של ילד גן. שזה כאילו שהוא גדל מול עיני ככה, בשניות, בלי ששמתי לב. הריח הזה לוקח אותי לפינות נשכחות בילדות שלי. גם לי בטח היה פעם ריח כזה. ריח של התפלשות טבעית בטבע. הנכונות לבדוק את הסביבה בלי להירתע מכלום. זה הילד שלי, משתובב לו בארגז החול, עם מסננת ודלי. הנה הוא רץ אל הגננת שתעזור לו לטפס על המגלשה. הוא ב"הפעלה" מרים ידיים עם כולם ומחייך. הנה אני, מאחורי השער, מציץ. האם הוא יראה אותי לפני שאני אמצא אותו בין כל הילדים? אני משתדל שלא למשוך את תשומת לבו כדי לקבל תמונה קטנה כזאת של אִיתַי בלעדי. משהו שיעזור לי לדמיין את המבוגר שהוא יהיה פעם.

 

 

דמעות חינם

איך הוא מסתדר שם? האם אלו הרגעים שבהם הוא יוצר לו עולם משלו שאני לא באמת אכיר? האם אלה הרגעים שבהם נוצר פער הדורות? כשאתה בלעדיו, יש גם מחשבות פחות טובות. מתי הוא פוחד, מתי הוא מרגיש לבד, מתי הוא מתגעגע אליך. אני מנסה להיכנס לתוך רגע כזה שבו הוא כועס שעזבתי אותו. לחוות אותו בכל העוצמה. יום אחד השבוע הוא נורא התגעגע עד שהוזעקתי לבוא לקחת אותו באמצע היום. כל הדרך לגן חשבתי על הדמעות שהוא מוריד עכשיו לחינם, כי הנה, אבא פה. אבא בדרך. השתדלתי בעצמי לא לדמוע. מה שיפה בכל זה היא הנוכחות המרפאת שלך כהורה. הגעתי אליו. הוא בכה. ואז הוא הבין שאני איתו, שחזרתי, שהוא בא איתי. זה הספיק לו בשביל חיוך קטן לעבר הגננת. ועוד כמה חיוכים בזמן שהושבתי אותו בכיסא שבאוטו.

אז רק השבוע התחילה שגרה של ממש. הוא קם מוקדם בבוקר, אני מלביש אותו ואמא שלו לוקחת אותו בדרך לעבודה. יש ימים שהוא כועס מאוד כשהיא נפרדת ממנו, ויש ימים שפחות. כשאני בא בארבע וחצי, הוא בדרך כלל מחייך אלי, אבל אז הסיפור של הגן נגמר מבחינתו. הוא לא מכיר את הגננות, לא ילדים, אף אחד. עכשיו הוא חוזר להיות איתי של אבא.

 

הם אוהבים אותו

גיליתי שיותר קל לי לשחרר אותו ולהיפרד ממנו כשלמדתי שהוא אחר ממני. הוא הדור החדש. אני הייתי תמיד הילד שעומד בצד. מרגיש זרות בלתי נגמרת. לא שייך לקליקות. בלי יותר מדי חברים. לעולם לא בטוח בעצמו. לא ידעתי להיות שייך ולא היה מי שילמד אותי. מהיום שאיתי נולד חיפשתי דרכים כדי למנוע ממנו לשחזר את החוויה הזאת. אני לא יודע למה הרגשתי כל כך זר, אם כי יש לי כמה השערות, אבל ידעתי שאעשה הכל כדי שהוא ירגיש אחרת. היום אני יודע, שלפחות במה שנוגע להווה של גיל שנה ושבעה חודשים, הצלחתי.

 

שחררתי אותו אל העולם והעולם לא פנה נגדו. אתמול הגננת סיפרה איך שהילדים מחבקים ומלטפים אותו. יש לו חבר חדש בגן, היא אמרה. חשבתי על זה ועוד דמעה נבלעה. הוא יהיה בסדר. הם אוהבים אותו והוא אוהב את עצמו. העולם יכול להיות לא רע לפעמים. טוב לו, אני לוחש לעצמי ומנסה להאמין, טוב לו שם.

החתולה מיקה חזרה מהכפור

הפוסט הזה היה אמור להיות עצוב. היום, לפני חודש בדיוק, בגלל איזו הסחת דעת, לא שמנו לא שהדלת פתוחה ושהחתולה שלנו יצאה אל חדר המדרגות. לא חיפשנו אותה בשעות הראשונות, הקריטיות, כי לחתולים, למי שלא מכיר, יש נטייה לאמץ פינות שינה נסתרות בבית ולצוץ מהן אחרי שעות. רק כשבלילה היא עדיין לא הופיעה, הבנו שהיא אבדה. שיחה עם אחד השכנים גילתה שהיא ברחה דרך הדלת. מה שגרם לי להאמין שהיא בסדר, וכמו בכל מיני סיפורים, היא עוד תחזור.

אני חייב כמה מילים על משפחתי וחיות אחרות: כשהייתי ילד, רציתי כלב, או חתול, או אוגר, שרקן, כנרית, אולי תוכי. לא משנה מה. אני אטפל בו, אני אדאג. העיקר שיהיה. אני זוכר שבגיל שבע היינו אמורים לעבור לדירה יותר גדולה, שבה לי ולאחותי יהיו חדרים נפרדים. בתמימות הצעתי להישאר איתה באותו חדר, ואת המקום שהתפנה נהפוך ל"חדר חיות". ניקח כמה בעלי חיים ואני אהיה אחראי על הכל. לא היה סיכוי. אצלנו בבית חיות לא נכנסו. הכי קרוב היה אצל סבתא בחצר. שם מגיל מאוד קטן התעקשתי לאכול בחוץ, "עם החתולים".

 

פוקסאג ומיקה משתלטים על המיטה

כשהכרתי את הנפש התאומה שלי, שהפכה לבת זוגי, שהייתה לאשתי, דיברנו על כל הדברים האלה שזוגות טריים מדברים עליהם. דמיינו ותכננו איך יראו חיינו המשותפים. "ומתי ניקח כלב?" היא שאלה. היתה לי תשובה מוכנה. חודש אחרי שנעבור לגור יחד, ניקח כלב. כבר תכננו שאני אהיה זה שילך לבחור. כי היא לא תעמוד בחווית בית היתומים הזאת.

חודש אחרי שעברנו לדירה ברחוב רועש ברמת גן, הופיע פוקסאג, פינצ'ר מעורב ליד העבודה שלה. היא התקשרה לספר שהוא נצמד אליה. ואני אמרתי: "אני מבין שיש לנו כלב". הוא איתנו חמש שנים, ומיקה, חתולה אפורה ואצילית שאוהבת להרוס ספות ולשבור כוסות, איתנו כבר ארבע. הפכנו למשפחה מרובת חיות. החזרתי לעצמי על כל השנים שרציתי ולא יכולתי. דמיינתי את הילדים שלנו, שבניגוד אלי, יגדלו כמו שאני רציתי לגדול, בבית מלא בחיות. כשאיתי נולד, הוא קיבל את שניהם באהבה. הוא אוהב לשחק איתם ואפילו ברחוב, או בטלוויזיה, מה שמשמח אותו זה מפגשים עם חיות.

 

מיקה מדגמנת משפחתיות

איכשהו, התברר לי שאני יותר איש של חתולים. נוצרה בינינו חלוקה מובהקת. מיקה היא המועדפת שלי, ופוקסאג חבר יותר טוב של אמו המאמצת. לא שזה אומר שמישהו מאיתנו כאב פחות את היעלמה של מיקה, אבל אני, מתוקף היותי זה שמטייל בלילות עם הכלב, מצאתי את עצמי בחיפוש מתיש ויומיומי.

ערב ערב נטלתי איתי שקית עם אוכל של חתולים, מהסוג שמיקה אוהבת. הסתובבתי וקראתי בשמה, צקצקתי בלשוני והשמעתי קריאות שונות ומשונות. היא לא הופיעה. ידידה גרפיקאית עיצבה עבורנו מודעה מרשימה שאותה תליתי פה ושם ברחוב ובחדרי לובי של הבתים בסביבה. שום סימן. חתולי הרחוב שמחו להכיר את מיטיבם החדש. הם באו אחרי וליוו אותי לפעמים עד לחדר המדרגות. אף אחד מהם לא היה מיקה. בינתיים היו גשמים. סערה. ינואר היה חודש לא קל עבור החתולים שבחוץ, שלא לדבר על חתולה שכבר ארבע שנים חיה בבית. עמיתה לעבודה שיש לה הבנה לא מעטה בחתולים, כולל אחת שזכתה להגיע אצלה עד לגיל המופלג עשרים, אמרה שזהו, אם עבר חודש, זה כבר אבוד. לחתולים יש זיכרון קצר.

 

מיקה ואיתי מבלים יחד

יומיים אחר כך, אחרי ערב שבו חגגנו יום הולדת לאשתי ולאחריו הופעה סוערת בחברת משפחת פונץ' המורחבת, יצאתי עם פוקסאג לטיול לילי ושגרתי. פתאום, חתולה אפורה מנומרת יוצאת מתחת לאחת המכוניות, מרחרחת את התוצרת של הכלב ומייללת לעברי. קראתי לה לבוא איתנו. היא באה, אבל נעצרה בכניסה ללובי הבניין. לא היה לי אוכל בשבילה, הרי כבר הייתי על סף ייאוש וכבר הפסקתי לקחת איתי את השקית.

עליתי מהר הביתה, לקחתי אוכל ושמיכה וחזרתי. תוך פחות משתי דקות היא הייתה אצלי בידיים. מבוהלת קצת, אבל לא תוקפנית. היא כבר זיהתה. לבית עצמו לקח לה עוד כמה שעות להתרגל. לפנות בוקר היא כבר תבעה לעצמה את המקום הקבוע שלה. במיטה, בין הכריות של שנינו.

מי יודע מה היא עשתה, איפה היא הייתה ואיך היא שרדה. אבל היא חזרה. למרות כל מי שאמר שזה אבוד. למרות שכבר הספקנו לבכות ולהתאבל עליה, ולמרות שהיום, חודש אחרי, היה אמור להיות כאן מעין הספד לחתולה החכמה ומלאת האהבה שהלכה לאיבוד וחזרה משם.

 

מיקה. עסקים מתחת לשולחן