ארכיון קטגוריה: נשלף מהמדף

נשלף מהמדף – הבלטה של מלכה

 

יש בעיה מעצבנת בכל מה שקשור לאלבומי מופת שיוצאים, מה שנקרא, בשוליים. כשאמן אזוטרי יחסית מוציא אלבום, גם אם מדובר במשהו שמבחינת משקלו הסגולי מקביל ל'שבלול' של איינשטיין וחנוך – האלבום יאזל בתוך תקופה מסוימת ובכך יקיץ עליו הקץ. אמני שוליים אינם יכולים להרשות לעצמם הדפסה של מהדורה בת יותר מאלף עד אלפיים עותקים. ואחרי שתאזל המהדורה הראשונה, איש לא ידפיס אותה מחדש. אנשים ימשיכו להעביר מפה לאוזן את השמועה, אבל הדרך היחידה להשיג את השירים תהיה בתוכנות שיתוף הקבצים באינטרנט.

צריך יוזמה ומעוף, שהרי רווח כספי גדול אין פה, כדי להוציא יצירות כאלה מחדש. אירסיי, חברת התקליטים של חנות המוסיקה והווידאו 'האוזן השלישית', החליטה להוציא מחדש את 'ראש בלטה', אלבום הבכורה של מלכה שפיגל, בסיסטית מינימל קומפקט, שיצא במקור לפני 12 שנה.

מינימל היתה הרכב יצוא ישראלי שהתגורר בבריסל ושכלל גם את סמי בירנבך שכתב ומילים ושר, ואת רמי פורטיס וברי סחרוף בגיטרות. המתופף היה הולנדי אנרגטי ששמו מקס פרנקן. שפיגל שרה חלק מהשירים בלהקה, ואחד מאלה בלט במיוחד: 'כשאלך' הפך לסמלה של הלהקה כששולב בפסקול הסרט 'מלאכים בשמי ברלין' של הבמאי וים ונדרס.

כשהתפרקה הלהקה חזרו סחרוף ופורטיס לארץ והתחילו קריירה מצליחה בעברית. שפיגל, שנישאה לסולן להקת וייר קולין ניומן, נשארה בחו"ל. היא המשיכה ליצור מוסיקה בבית, אבל שלא כמו פורטיס וסחרוף, לא הוציאה שום דבר לבד לאחר פירוק הלהקה. (מלבד השתתפותה בפרויקט כושל למדי בשם 'אורקל' שהיה בעצם הגלגול הראשון של 'גיטהד', ותודה לאב"פ שהזכיר לי את 'אורקל' הנשכחים)

 

 

קול ילדה מריר-מתוק. עטיפת האלבום

 

חמש שנים של שתיקה עברו, וכמעט משום מקום הפתיעה שפיגל עם אלבום שלם דווקא בעברית. האלבום הופץ באירופה ואפילו בארצות הברית והצליח לא רע בשוק האלטרנטיבי, במיוחד בהתחשב בשפה המשמשת בו.
'ראש בלטה' הוא עוף מוזר; שפיגל שרה בעברית, אבל מדובר במוצר בריטי לגמרי. הרבה פעמים אמנים מקומיים ששרים באנגלית מקבלים מחמאות על הסאונד המוקפד או על המבטא הנקי, אבל אלו תמיד נשמעות כמו מחמאות ניחומים: למרות שאתה ישראלי, החומר נשמע ממש חוצלארץ. שפיגל נשמעת חוצלארץ, אף שהשירים בעברית, מכיוון ששנות הגלות שלה באמת שינו אותה ואת הדרך שבה היא מאזינה למוסיקה וצורכת אותה. וכן, מה לעשות, בחו"ל יש סטנדרטים אחרים.

שפיגל בחרה טקסטים של דליה רביקוביץ ('כישופים') ושל אנטון שמאס ('יושבים על המעקה') כדי להתחבר לישראל הממשית הרחוקה מהאולפן הביתי שבלונדון. בנוסף על אלה היא נעזרה שוב בסמי בירנבך, בשני שירים.
האזנה ראשונה למי שאינו מכיר את החומר של מינימל תהיה מעט קשה. קול הילדה המריר-מתוק של שפיגל נפגש בגיטרות, בס וסינתי בעלי אפקט מטשטשת.

 

ריקוד סטאטי. שפיגל

 

למינימל היה פעם שיר שהגדיר את הסגנון הזה כ'ריקוד סטאטי'. זה נשמע כמו פרדוקס על הנייר, אבל המוסיקה של מינימל, ולצורך העניין גם ב'ראש בלטה', נשמעת כאילו ניגנו אותה בהילוך אטי ההולך ומתגבר כך שפתאום כל מרכיבי הלחן תוקפים את האוזן בנקודה שיש בה רוך וקושי, עדינות וכוח. מי שישווה בין הקול השברירי של שפיגל ב'לסגור סיפור ישן' לבין הנוקשות הרובוטית של 'רוצה לדעת עוד' יתקשה בתחילה לזהות שמדובר באותה זמרת.

חוץ מההשפעה של להקת האם, מקובל לשמוע כאן השפעה של ניו אורדר. ההשפעה אמנם קיימת, אלא ששפיגל מיטיבה לערבב את הרוח הפופית של ניו אורדר עם כבדות אירופית כמו שלימדו אותה השנים בבריסל.
התמהיל הזה, כולל העברית הצלולה של שמאס, רביקוביץ, בירנבך ושפיגל עצמה, ממלא את האוזן שמחה, שלא לומר גאווה מקומית. זהו אלבום שצריך לשמוע באוזניות ולדמיין תוך כדי ערב גשום בסוהו.

 

מלכה שפיגל, ראש בלטה, סווים / אירסיי

נשלף מהמדף – תרקוד היא אמרה לו

 

נהוג ללגלג על שלמה ארצי בגלל הכתיבה האסוציאטיבית מדי שלו ובגלל השורה ההיא על חתולים המחשבים את קצם לאחור. האמת היא שארצי של לפני עידן קיסריה שלו היה יוצר מעניין. מוסיקאי מבריק ומשורר רגיש.

ב'תרקוד', שנתיים ואלבום אחד לפני ההצלחה הגדולה באמת, ארצי היה הכי קרוב אל עצמו. למרות ניצנים מסוימים של מנייריזם, שהפכו אותו למה שהוא היום, ארצי הביא ב'תרקוד' את היכולות שהוא פיתח ושכלל מאז 'גבר הולך לאיבוד', האלבום הראשון שהוציא בגלגול חדש שלו, לזיכוך ועידון מרביים.

את 'בקומת הגג שלך' כמו את 'לא לזמן ממושך' ואת 'איזו התחלה', לא תזכו לשמוע בהופעות המרתוניות של ארצי. איכשהו, מהאלבום המצוין הזה שרדו רק שני הלהיטים: שיר הנושא ו'רוב הזמן את אשתי'. שניהם משובחים בפני עצמם, אבל הם אינם מסגירים, למרבה הצער, את המטמון החבוי בשאר השירים.

 

 

לא, עיניה לא היו קשות מן הרגיל גם שדיה לא
לא כל החששות עוברים עם הגיל, גם לא החלומות.
שאלתי אותה, אם היא אוהבת סרט
בעיר גדולה מציגים הכל, הרחובות היו מלאים
שאלתי אם גם לי נותר מקום.

צריך להתקדם מה, צריך היה לשבת.
רצוי לא להביט מי מלפני ומי מאחור
רצוי לא לפחד ממלחמה או מאשה עוזבת
רצוי לנוע, כי אנחנו פה, בין כה וכה…

לא, איתה לא התחתנתי, לא התגרשתי, בוודאי לא
איתה חצי מיטה למרות הכל.
גם לו ניתן לנו קצת נצח לא היה כדאי לא
להשאר תקוע באותו מקום.
שאלתי אותה, אם היא יודעת מה זה בכי
בכתה קצת בנעוריה ועכשיו כבר לא בוער
מסתירים מכתב או שיר קטן,
ליחידים מותר לבכות כשבא להם.

צריך להתקדם מה, צריך היה לשבת.
רצוי לא להביט מי מלפני ומי מאחור
רצוי לא לפחד ממלחמה או מאישה עוזבת
רצוי לנוע, כי אנחנו פה, בין כה וכה…

"עם השנים נהיית די חלש, עם הנשים אהבת,
עם השירים נהיית די זמר
כל מה שכתבו" אמרה,
"ודאי שלא נכתבת, לא יכתבו כשלא יהיה על מה…"
בואי לא ניקח ללב, נלך לסרט,
בסרטים רק המסך זוהר.
לא עיניה לא היו קשות בטרם שהלכה
אמרה שתישאר
כדאי לך להיזהר

צריך להתקדם מה, צריך היה לשבת.
רצוי לא להביט מי מלפני ומי מאחור
רצוי לא לפחד ממלחמה או מאישה עוזבת
רצוי לנוע, כי אנחנו פה, בין כה וכה.

 

 

'צריך להתקדם', מתוך 'תרקוד'. מילים ולחן: שלמה ארצי 

קשה לגלות זאת מתוך האזנה, אבל האלבום הזה הוא שיתוף הפעולה הראשון בין ארצי למפיק לואי להב. להב, שקרע לארצי את הגרון באלבומים הבאים, היה עדין איתו. כך קיבלנו את 'תרקוד' מלא סינתיסייזרים אבל עם תחושה כמו אקוסטית. העיבודים של הפסנתרן רמי לוין העניקו לשירים מצע רך שעליו ליטף ארצי בקולו ודקר את המאזין, ואת עצמו, במילים שלו.

 

שלמה ארצי, תרקוד, הד ארצי 1984

נשלף מהמדף – דני בסן (1986)

 

שלוש שנים אחרי שדני בסן הוריד את הגלימה ואת השחור בעיניים מההופעות עם תיסלם, הוא חיפש לשיר משהו אחר. הוא הלך ליענקל'ה רוטבליט וביקש שירים. רוטבליט כתב לו תשעה ובסן אסף לחנים מרמי קליינשטיין, קורין אלאל, מני בגר ורן עפרון. קליינשטיין גם הפיק.

בדיוק אז הייתה הפריצה של הקליינשטיינים. ריטה הוציאה אלבום בכורה, הופיעה בקדם עם ז'קט צהוב, וגם רמי התחיל את המסע אל התפוחים והתמרים שלו. הליקון-כנען, חברת תקליטים מתחילה, עוד הייתה מוכנה אז לקחת סיכונים של לייבל אינדי. נכון שלהחתים את הסולן של תיסלם זה לא הימור כזה גדול, אבל לתת לו יד חופשית לקחת טקסטים פוליטיים – זה כבר משהו שלא היה קורה היום.

 

למרות שהיום ההפקה נשמעת קצת מיושנת, בסן של האלבום הזה היה בשיאו. הוא נטש את הלהיטים במשקל נוצה לבנות הטיפש העשרה, ובחר להיות לראשונה פוליטי וציני. האלבום 'דני בסן' הוא מתעד מדויק של ההוויה המקומית נכון לאמצע שנות השמונים. הוא שר על 'בית הספר לחופש הדיבור', על החיבה הישראלית להגרלות ופרסים ('גרדו את השעם') על פולחן אישיות של מנהיגים ('תהיה לנו מלך') ואיך לא, על חייו של כוכב רוק ('ככלות הקול והתמונה').

 

זה היה אלבום של חשבון נפש, אבל בקופות של חנויות התקליטים לא כל כך עשו לו חשבון. קריירת הסולו של בסן לא המריאה. עד היום, למרבה הצער, בסן לא הצליח להדביק לבד את ההישגים שהיו לו כסולן הלהקה ההיא. מבחינה אמנותית, השיא האישי שלו טרם נשבר. האלבומים שבסן עשה אחר כך נשמעו כניסיון חיזור אחר הקהל. בין לבין הוא חזר לתיסלם והלך לפרסם חיתולים. לנו נשאר האלבום הזה, וזה המון.

 

דני בסן, "דני בסן", הליקון-ישראפון 1986

 

ואפרופו הדיון שאין לו סוף בענייני ארונות: הנה טקסט מתוך האלבום שעוסק בחיי ההסתרה והפחד האינסופי של מי שחי בתוך הארון. לדעתי, "ניתן לסחיטה" נכתב על פוליטיקאי הומו, אבל זה פתוח לפרשנות:

 

לגן הציבורי עושה דרכו עקלקלות
נבהל מפנסי מכונית אשר עברה
נחבא אל הכלים כך לילה בלילו
אל סימטאות האהבה האסורה

הוא ניתן לסחיטה
הפחד מרחף עליו
כל פעם שחולף הוא בסימטה
הוא ניתן לסחיטה
הפחד מרחף עליו
פוחד שיחשף, שיתגלה, פן יוודע
כל פעם שחולף הוא בסימטה

אדם שיש לו מעמד וגם עמדה
שבמשרד שורר כמו מלך בעמו
פוחד שיחשף, פוחד שיתגלה
פן יוודע ויאבד את עולמו

הוא ניתן לסחיטה…

הנה הנערים דקי הגב, אתה אוהב
כאן בני תשחורת שריריים לתאווה
בחשכה הם יחכו לך שתתקרב
הבהוב סיגריה באגרוף קמוץ נחבא

 

ניתן לסחיטה, מילים: רוטבליט, לחן: רמי קליינשטיין

 

 

נשלף מהמדף – על הפלונטר של פורטיס

 

 

רוקנ'רול הוא משחק תדמיות. לפעמים אתה יכול להפוך את העולם ועדיין יסמנו אותך ויזהו אותך עם אלמנט שולי מההוויה שלך. כשרמי פורטיס הוציא את אלבומו הראשון, מהפיכת הפאנק בלונדון כבר היתה בדעיכה מסוימת. אבל בתל אביב הקרתנית זיהו אותו עם פאנק וכאן זה נגמר. כשהזמינו אותו לטלוויזיה הוא הוצג בצורה נלעגת כפאנקיסט, "פורטיס המגעיל". כינוי שהומר אצל אוהדיו בהופעות לקריאת הקרב "פורטיס משוגע".

אלא שפורטיס לא היה מגעיל ולא משוגע. ואפילו החיבור לפאנק היה קצת מלאכותי. 'פלונטר' אמנם הכיל ביקורת חברתית ומחאה מתריסה, אבל הצליל היה הרבה יותר מהוקצע ומגוון מאשר אצל לובשי החולצות הקרועות בבריטניה. 'שמש לך מצפים' הוא רגאיי חביב שאפילו הושמע ברדיו פה ושם. אבל רוב השירים האחרים עסקו בנושאים שנחשבו אז לא מתאימים: 'המוות אינו מחוסר עבודה' עסק בבחורה שהתמכרה לסמים קשים, 'רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' טען כנגד הערוץ היחיד של אז והמסרים האולטרה שמרניים שלו, 'אפריל פולס' ירה לעבר האליטות הישנות והתקשורת. "הדור הזה" שיכול להתאים לביקורת בנוסח "זה נוער זה? זה בררה!" היה למעשה פארודיה ותמונת מצב אותנטית, בו זמנית.

מעל הכל עמד השיר האחרון, 'אינקובטור' שהיה זעקה כואבת, שותתת דם של אמן שהחברה מסובבת אליו את הגב וסוגרת אותו. הקריאה קורעת הלב "תן לי לצאת" הכילה את הדי-אן-איי שבזכותו פורטיס לא נכנע עם כשלון האלבום. לא רק שהוא לא תקליט פאנק בעיני, אלא שגם הדקדנס שהוא מתאר לא חוגג באמת שום דבר.

דווקא "פלונטר" הוא אלבום יום הזיכרון שלי, למרות שאף עורך מוזיקלי לא יסתכן בשידור רצועה ממנו ביממה הקרובה. זה אולי לא הוזכר כמעט באף מקום, בטח לא כשהתקליט הזה יצא, אבל "פלונטר" הוא אלבום המפרק את התסכול ומראות המלחמה של פורטיס הצעיר כחייל בשדות הקטל של סיני במלחמת יום כיפור. הפלונטר של פורטיס הוא הקריסה של הישראליות הבלתי מנוצחת, של הכיבוש שמתחיל לפורר את החברה, של האמון בהנהגה שנשבר. זה הפלונטר שלא הותר עד היום.

 

רמי פורטיס
פלונטר
סי-בי-אס 1978

נשלף מהמדף – על הקסטה של נושאי המגבעת

ארבעה צעירים פורשים מהתיכון לאמנויות בירושלים ומתחילים לנגן יחד. לנגן זה אולי תיאור שמייפה מעט את הדברים. אוהד פישוף, תמיר אלברט, ישי אדר ואלון כהן לא ממש ניגנו. הם כיסחו. הגיטרות לא היו מכוונות והקלידים נשמעו כאילו שפכו שמן לתוך מכשיר ההקלטה. בגיל שבע עשרה הם הוציאו את הקלטת הזאת, שנשאה את שם ההרכב, 'נושאי המגבעת'.

הצליל היה חורקני ולא נעים במתכוון אבל הבשורה היתה זוהרת למרחוק. פישוף כתב טקסטים מפוזרים ודאדאיסטים במידת מה, אבל גם מאד נוקבים ומתריסים באמירות שלהם. המגבעת היו כל כך חדשים בשדות הבור של הרוק הישראלי באותה עת, שהמבקרים לא כל כך הבינו מה הם רוצים, אבל ידעו למי להשוות. נושאי המגבעת היו מקבץ אנרגטי של השפעות מצוינות מבלי להיות דומים ממש לאף אחד. הם היו פורקי עול כמו הסקס פיסטולס, לא ברורים כמו הפול, מסתוריים כמו הרזידנטס, פוליטיים כמו הקלאש וישראליים חסרי נימוס וגינונים, לפחות כמו אריק שרון.

כל התכונות הללו הניבו שירים מחוספסים ופרובוקטיביים שמשנים את המאזין כמעט מהרגע הראשון. פישוף וחבריו פתחו לאנשים את האוזניים והעיפו משם את הדונג שספג יותר מדי שקרים חברתיים מוסכמים. היתה בהם ציניות ומודעות יתר שהיתה תמימה ונאיבית. המגבעת היו חלוצים אמיתיים. כמו שהם שרו, "הראשונים לא ידעו שהם ראשונים".
 
נושאי המגבעת
נושאי המגבעת

אדר הפקות/ האוזן השלישית 1988