ארכיון קטגוריה: צד א\', צד ב\'

גם אנחנו קורבנות – 20 שנה ל"אפר ואבק"

 

מעמד קאנוני בכוח. התמונה שעל העטיפה (צילום: יאן סאודק)

 

לפני כמה שנים, הייתה לי תוכנית שבועית בתחנת רדיו-אינטרנט מעוטת מאזינים שכבר לא קיימת. אחת התוכניות נפלה על מוצאי יום השואה. אשתי, שהיא דור שלישי לניצולים משני הצדדים, הציעה לוותר על התוכנית. "זה לא יום להשמיע את המוזיקה שלך", היא אמרה, והתכוונה לדברים ה"רגילים" שאני אוהב. אבל אני דווקא הכנתי תוכנית נושא שכללה את סיילם מבצעים את "העיירה בוערת", את די.אקס.אם עם "מיידנק", את דורלקס סדלקס ועוד כמה כאלה, שהקונצנזוס לא יכול לעכל, למרות שהם התעסקו ברצינות גדולה ובכבוד הראוי בשואה ובהשלכותיה. לקחתי איתי כמובן גם את "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שבאופן משונה נכנס לתוך הנראטיב הממלכתי, שדי ממחיש כמה הקונצנזוס לא מקשיב לך אף פעם, גם כשהוא מחבק אותך.

סיפוח מהיר למאגר

שלא תהיה טעות: "אפר ואבק" הוא אלבום מרשים ורב עוצמה. ללא ספק אחת מהיצירות הגדולות של הרוק הישראלי, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המעמד הקאנוני בכוח שהאלבום הזה קיבל. באופן כמעט פולשני, חשתי שהאלבום הזה סופח מהר מדי לתוך המאגר הקבוע של שירים המיועדים להשמעה ברדיו ביום הזיכרון לשואה, כאשר האמירה המשמעותית באמת של האלבום הזה נשארה מאחור, כאילו נאלמה בין "התחנה הקטנה טרבלינקה" לשיר הנושא.
 
דווקא השנה, 20 שנה לאחר צאתו, קיבלתי אישור לכך שגם יוצריו מרגישים לא בנוח עם החיבוק של הקונצנזוס. יעקב גלעד התראיין לפני מספר ימים לאסף נבו ב"מומה" ואמר כמה דברים שנתנו לי את התחושה שהגיע הזמן לעמוד על טיבם של הדברים שהופכים את "אפר ואבק" בעיני ליצירה מהפכנית ואנטי קונצנזואלית בהכרח.

"יש בעייתיות באיך שבכלל נעשה העיסוק בזיכרון ובהנצחה של השואה. עושים פעילויות 'חינוכיות', שבעיני הן לא חינוכיות ויש לי איתן בעיה. כל הנושא הפך לתעשיית ענק של מסעות לפולין, עם דגלים, עם קבוצות. רוקדים 'עם ישראל חי' בכיכרות בערי פולין. זה נהיה עסק לאומני, כלכלי, שכל קשר בינו לבין הפקת לקחים לא קיים. אלה דברים שזרים לנו מבחנת השקפת עולם ודעה אישית. לכן התרחקנו מזה כל השנים".יעקב גלעד

ראשית, מדובר בתקליט קונספט, עם דגש על המילה הנעלמת "תקליט", כלומר יחידה מוזיקלית קוהרנטית מבחינת האמירה האמנותית, המתפרשת על שני צדדים של תקליט ויניל המאפשר גם חלוקת משנה נושאית. לראשונה ברוק הישראלי, וכשנתיים לאחר "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן, שעשה את הצעד הזה בתחום הספרות, פוליקר וגלעד בחרו לתת ביטוי למצוקתו של הדור השני לשואה. צד א' של "אפר ואבק" הוא דיאלוג בין הבן לבין האם שהגיעה מ"ארץ שם", כלשונו של גרוסמן. צד ב' תיאר את גיל ההתבגרות של הדור השני: הרצון לברוח, הקומפלקסים הרגשיים, האהבה שהיא תמיד טראומה וחדר השינה שנראה תמיד כמו חדר המתנה. חשוב לציין: לא מדובר פה בהתחשבנות פשטנית עם הדור הראשון.

אהבה ועצב אינסופי 

אין ב"אפר ואבק" התנצחות והפניית אצבע מאשימה כלפי ההורים, אבל יש בתקליט שירים שמייצגים הרבה יותר את הרוח הכללית, שקשה לדמיין אותם מככבים ברשימת השידור ביום השואה בעל החזות הממלכתית. "אישה גדולה ואיש במשקפיים", מתאר גלעד את ההורים, "ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר" ("כשתגדל"). ב"קול מארץ הרוח" הוא מתאר את אותה אישה מתוך אהבה ועצב אינסופי: "היא הולכת / נטרפת / היא הולכת / ואני שותק".

יהודה פוליקר. הם היו ההורים

הרצף שמתחיל את צד ב' הוא פרטי ואישי, מבלי להיות מקושר ישירות למה שעבר על ההורים במחנות. "ילל" הוא הצעקה האולטימטיבית. הלחמה בין הסנטור והבגלמה לבין הלגיטימציה של הרוק לצעוק הכי חזק והכי רחוק את הכאב. "רדיו רמאללה", השיר שבא בעקבות "ילל", מחבר בין אירוע של חדירת מחבלים לקיבוץ יד חנה לבדידות שבהקשבה לרוק העדכני (לשנת 65') שמשדרת התחנה הירדנית, ממדינת האויב שמעבר לגבול. הניגוד בין יחסי האיבה והדם של הסכסוך הישראלי- ערבי, לבין התכנים של אחווה אנושית והומניזם ששולחת המוזיקה.
 
"אהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם צמד של שירי אהבה מצמיתים. בראשון כותב גבר שננטש לאהובה הנוטשת ולבן זוגה הנוכחי. קשה לתאר עד כמה הפנייה הזו נשמעת נואשת ומאיימת בו זמנית. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע", כותב הבודד למתחרה שגבר עליו וזכה באהובתו. האקדח שהונח בשיר הזה על השולחן, יורה ב"מכאן ועד בכלל" בעל השם התמים יחסית. אם קצת נוברים, אפשר לגלות שיר של רצח, מה שקוראים, "על רקע רומנטי":
 
"פתאום כדור אחד נפלט
והחיוך שלך נשמט
הרחק ממני ואמנם
אם לא חשוב אז לא אכפת
תישארי שם עוד אחת
אחת מאלה לעולם
אולי זה מהלך שמימי
אולי רק דחף פתאומי
זה בטח לא רק אצבע הגורל"

קשה להפר את חוקי הבדידות 

"בגלל", השיר שחותם את הצד השני של התקליט חוזר לציר היסוד: למה אנחנו פה בכלל? בשביל מה עשינו את התקליט הזה? "בגלל" הוא רשימה של הסברים וסיבות. כמעט כתב אישום, אלא שכאמור, אין כאן שום כוונה להפוך את הקורבנות לאשמים, אלא להכריז סוף סוף את הדבר שהיה צריך לומר: גם הילדים של הקורבנות הם קורבנות.
 
פוליקר וגלעד אומרים בעצם כך: לאחר שהזכרנו את הדברים הנוראים שאמא ואבא עברו, לאחר שסיפרנו איך הם הקימו משפחה חדשה מתוך האפר ועשן המשרפות, לאחר שרצינו לברוח למקום שבו יש קולות של שמחה ורעש של חדוות נעורים ("רדיו רמאללה"), לאחר שאהבנו אהבה ראשונה והתרסקנו בגללה, עכשיו הזמן להגיד הכל, בלי לעדן את זה בדימויים. בשיר האחרון, כמו שכתב אלתרמן, "מותר כבר לבכות". רק אז הם יכולים לומר על עצמם אפילו משפט כמו "בגלל שהיית הכבשה השחורה / והם היו ההורים" ולא להרגיש שהם מבצעים פה רצח אב בנוסח פרוידאני.
 
אז למה "אפר ואבק" הוא מופת? לא בגלל השואה, ולא בגלל הגורל היהודי המר, ולא בגלל שהרשע זרח על אירופה והפך את היהודים לאבק פורח, אלא "בגלל". בגלל זה: 
 
 
"בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה"
 
 
 
"אפר ואבק" הוא לא אלבום על השואה. זה איננו אלבום זיכרון או מוזיאון יד ושם על פלסטיק שחור. מדובר בהתמודדות אמיצה ונועזת עם ההורים שצרבו בילדיהם סיוטים, פחדים, חרדת נטישה, הזנחה רגשית, טראומה ואובדן. הם לא עשו זאת מבחירה, הם היו קורבנות, אבל אז, ב-88', פוליקר וגלעד היו מסוגלים לראשונה לכתוב על הקורבן שלהם. 
 

 יעקב גלעד על "אפר ואבק"
 שגיא על "אפר ואבק"

היט מי בייבי ואן מור טיים, או שלא

באנגלית קוראים לתופעה הזאת “one hit wonder”, פלא של להיט אחד. חלק אינטגרלי מהווי הפופ העולמי: אמן מגיע כמעט משום מקום עם להיט ששומעים בכל מקום, מזמזמים בכל פינה, הרדיו טוחן את השיר. וזהו. אחר כך האמן נעלם. לפעמים זה מאד עצוב. תחילת הקריירה המוזיקלית היא גם פחות או יותר סופה.

בארץ יש לא מעט דוגמאות מעניינות לתופעה הזאת. את חלקן תזהו רק לפי שם השיר, אחרים, אולי לפי כמה שורות, בשירים אחדים בטח נתקלתם ולעולם לא תחברו את השיר למי ששר אותו.

אחת הדוגמאות המובהקות של התופעה היא השיר 'הקיץ האחרון' של להקת שפיות זמנית. הלהקה כבשה את המקום הראשון בתחרות "רוק ירוק" שארגנה עיריית ברעננה ב-1991. השיר היה ללהיט וזכה גם לתואר שיר השנה ומאז הוא משמש מעין המנון לבני נוער דיכאוניים. ( "אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות / כי השמיים גדולים והדמעות קטנות / תעצמו את העיניים כל גשם ראשון / ותחשבו עלי") האלבום הראשון של הלהקה רכב על הצלחת השיר הזה והניב מכירות נאות, אבל מי יכול לזמזם שיר אחר מתוכו שאיננו הלהיט הזה?

שאול צירלין הוא עוד אחד מפלאי החד-להיט. צירלין, שהוציא את אלבומו הראשון ב-87', יצא לרגע מאלמוניותו היחסית רק שנתיים אחר כך עם 'סוכר', בלדה הומוריסטית די חריגה ברפרטואר שלו. ("אני צריכה כפית סוכר / כפית סוכר אני רוצה ממך / כפית סוכר אני נורא צריכה ממך עד מחר"). אי אפשר היה לחמוק מהשיר הזה ברדיו במשך שבועות ארוכים. צירלין המשיך ליצור ולהופיע אבל לעולם ייזכר רק בגלל אותה כפית סוכר.

באותה תקופה בערך, פרץ לתודעה גם הישאם מסאלחה עם "בום בום / מדברים בולו בולו / בום בום / מבטיחים פקה פקה". שיר המחאה הפשוט זכה להשמעות רבות ואפילו לפארודיה. מסאלחה היה מורה בבית ספר בכפר קרע, אבל הוא לא הגיע משום מקום. "הייתי מפורסם מאד בסקטור הערבי", הוא אומר, "שרתי בערבית. ואז בא השיר הזה ונהייתי מפורסם בכל המדינה. ואחר כך, אולי בגלל עין רעה, אשתי ובן שלי חלו והייתי עסוק בטיפול בהם ואז הייתה האטה בקריירה".
איך זה שרק את השיר הזה זוכרים?
"תפסו אותי בשיר הזה. עשיתי אז תקליט שלם בעברית ולא שמו לב לשירים האחרים. המילים נגעו לכולם. היום זה עוד יותר גרוע. השיר מתאים לכל זמן". אין לו טרוניה שהוא נשכח. הוא התפרנס יפה כזמר ג'ינגלים ועכשיו הוא מתרכז שוב בשירה בערבית ומנחה ערבי קריוקי.

 

נכשלתי מול חומת האטימות

מוני ארנון היה חבר בלהקת האחים והאחיות, הלהקה שהקים וניהל גידי קורן. ארנון היה החבר היחיד ששרד את כל שינויי ההרכב. אחרי התפרקות הלהקה הוא הפך לטכנאי הקלטות, בעיקר בזמר המזרחי. ארנון: "כשעבדתי עם האחים והאחיות הייתי יושב במיקסים עם גידי. למדתי את הנושא והשתכללתי". בשנת 89' הוא החליט להוציא אלבום סולו. "הצטברו הרבה שירים במגירה", הוא מספר, "שירים שלא התאימו ללהקה".

שיר הנושא של האלבום נקרא 'תמונה שבורה' שארנון הלחין למילים של אסתָר שמיר. ("בסוף היום אני מביט בך מרחוק / ולפני תמונה שבורה / האהבה הותירה שממון עמוק / ואין לי דרך חזרה"). זה היה רוק בסיסי ומופק בפשטות שהבליטה את הטקסט היפה של שמיר. "באתי עם ציפיות גבוהות לאכזבה גדולה", משחזר ארנון, "לא ידעתי כמה צריך לעבוד קשה בשביל השמעות ברדיו. חשבתי שאם אתה מביא שיר יפה זה מספיק."

אז העורכים שמו רגל?
"העם פשוט לא יודע שזה קיים. מתווכי המוזיקה הם חומה בצורה שחצצה ביני לבין הקהל. לא נכשלתי אצל הקהל. נכשלתי בהבקעתה של חומת האטימות"
ואתה מרגיש מתוסכל בגלל זה?
"היום פחות. אמן יותר זה צורך נפשי לקבל הערכה מהסביבה ואני צריך את זה פחות לשמחתי. זה נשמע יפה שאתה מקריב את חייך למען האמנות אבל זה די סבל. אם אתה יוצר יצירה ולא מקבלים אותה, אתה נכנס הרבה לדיכאונות. מהרגע שמיתנתי את ההזדקקות, יותר קל לי. פול סיימון שר 'ככל שאתה שואף יותר למטרה ככה אתה נדחף יותר אחורה'. היום דברים באים יותר בקלות". היום ארנון מופיע עם הרכב חדש של האחיות והאחיות ששרים גם שירים שלו, והוא גם מופיע בצמד עם לארי פוגל בשירי סיימון וגרפונקל. המופע, באופן לא מפתיע, זוכה להצלחה מרובה ברחבי הארץ.

 

להעריך מוזיקה ששורדת 

מירון מינסטר שירת בלהקת פיקוד מרכז כקלידן. זה היה כשחודשו הלהקות הצבאיות אחרי תקופת רפול. הוא הלחין שני שירים לאלבומה המצליח של נורית גלרון, 'משהו בלבבה', את השירים 'נפרדנו כך ' ו'קשר השתיקה'. ב- 93' הוציא מינסטר את אלבום סולו, 'מדינה חמה'. גם כאן היה שיר הנושא ללהיט. שיר קצת ציני, ליטוף אוהב על לחייה של מדינת החמסינים שלנו. הפזמון שלו כלל את השורה הבלתי נשכחת והכל כך נכונה אצלנו, "וככל שפחות שמחים / כך יותר חוגגים".

האלבום ההוא היה אפיזודי לא רק מבחינת הקהל, מסתבר. מינסטר מעדיף את היצירה שמאחורי הקלעים. "לפני האלבום כתבתי שירים לנורית, לדצים, ללהקות נוער", אומר מינסטר, "זה היה סוג של ביטוי. בדרך כלל אני מאחורי הבמה. התחשק לי לעשות משהו שאני שר בו. יש לי עוד הרבה חומר"

הופתעת מההצלחה של השיר?
מינסטר: "שמחתי והופתעתי. זה לא שחשבתי שזה לא יכול לקרות, אבל זה חרג מעבר לפרופורציות. בשבוע הראשון נתקלתי בו המון ברדיו. ועד היום משמיעים אותו. אבל אתה יודע, מה שמצחיק זה שהרבה חושבים שדני רובס שר אותו, אומרים לי 'מה, זה אתה שר?'"

מינסטר לא מתוסכל כי מבחינתו מרכז הפעילות שלו היה ונשאר הלחנה, עיבוד והפקה. "ב'תלמה ילין' לימדו אותי להעריך מוזיקה ששורדת, באך שרד עד היום. ככה זה גם במוזיקה קלה. לא לכתוב סינגל שיישאר חודשיים וייעלם בזרם. אני שמח לראות עד היום את 'מדינה חמה' בדוחות שאני מקבל מאקו"ם, או את הראל סקעת שר באודישנים ל'כוכב נולד' שיר שאני הלחנתי".
יהיה המשך ל'מדינה חמה'?
"כתבתי עוד תקליט וגנזתי אותו. גמרתי את שלב ההקלטות ואני אוהב אותו, אבל כשהייתי צריך לטפל בשיווק בדיוק התחתנתי ובניתי בית. ואם אתה לא כל כולך בעניין הזה, אין טעם. התקליט מחכה ליום אחד. כשיבואו כמה חודשים של קריזה ואז אני אוציא אותו."
ועד אז?
"כמעט כל שנה בחנוכה אני עושה משהו לילדים. הלחנתי שירים למחזמר 'ספר הג'ונגל' עם חנוך רוזן ותום אבני, שהוא בעצם תגלית שלי. הייתי המנהל המוזיקלי של ארבעה פסטיגלים, הלחנתי מוזיקה להצגת הילדים 'מעלה הקרחות' של אפריים סידון. אני נשאר בהפקה".
 

הפלא היכה פעמיים

הסיפור של עמי לוי הוא עוד יותר מעניין. בגיל 15 הוא כתב את  'זיווה'. אחר כך הוא היה חבר ב'פוליאנה פרנק' ונשאר בצד כשסולנית ההרכב, שרון בן עזר, הפכה את השיר ללהיט. שנים אחר כך, הוא הקים להקה משלו, 'החשמליות'. לוי הקליט את השיר מחדש עם הלהקה, אבל הביצוע הזה נשאר עדיין נחלתם של מעטים בהשוואה לאלה מכירים את הביצוע של בן עזר. החשמליות זכו לצ'אנס משלהם, כאשר השיר 'לונדון' אותו כתב לוי, הצליח להיכנס לפלייליסט והפך ללהיט. למרות הלהיט, האלבום של הלהקה, 'אחר כך בא הגשם', לא זכה להצלחה והשאיר את החברים בעיקר עם חובות.

ההצלחה של 'זיוה' השאירה אותך מאחור. השיר לחלוטין איננו מזוהה איתך. איך אתה מרגיש כלפי זה?
לוי: "אני זוכר את היום ששרון הודיעה לי שהיא מעונינת לבצע את השיר. הייתי די מופתע משום שלא חשבתי אי פעם להקליט את השיר הזה בעצמי, בשל הטקסט הבוטה שלו. כך שאם שרון לא היתה מקליטה את השיר הוא עדיין היה יכול לשכב במגירה. מבחינתי שרון לקחה אותו שני צעדים קדימה. היא נתנה לו ביצוע יפיפה. ויותר ממגיע לה להנות מההצלחה שלו". 
אם 'זיוה' הייתה עלולה להישאר במגירה של לוי עד היום, לגבי 'לונדון' הייתה תחושה של להיט בפוטנציה. לוי: "'לונדון' נולד ממקום מאוד עמוק בתוך הנשמה. במהלך כל העבודה עליו היתה לי תחושה מאוד נרגשת וטעונה, עד כדי כך שלא יכולתי לשפוט אם מדובר בשגעון פרטי שלי, או באמת בשיר מוצלח. בועז כהן, (קלידן הלהקה) סימן אותו מיד כלהיט".
 
האם אתה מרגיש שהמדיה חוסמת שירים טובים מלהפוך ללהיטים?
"תחנות הרדיו, כפי שהן בנויות, מנסות לספק את הקהל ולזכות ברייטינג, כמעט בכל מחיר. לצורך כך הם יורדים נמוך מאוד. כחלק מהעניין הם גם מחליטים מראש, עבור המאזינים, מה הם אמורים לאהוב ומה לא. חלק מההחלטות הללו אבסורדיות, קפריזיות, ומותירות הרבה מדי שירים טובים בחוץ, ולחילופין נותנות זכות קיום להרבה מאוד זבל. מבחינתי, כמאזין, היה נכון יותר אם השוק היה מחולק לפלחים. כלומר תחנות המשדרות סוג מסוים של מוזיקה בלבד.

נדמה שגם שירים שהופכים ללהיטים לא פעם אינם מביאים ליוצרם הכרה וקהל, מה דעתך ?
"כמובן. לא חסרות דוגמאות. ההצלחה תלויה גורמים רבים, ולפעמים, למרות הלהיט ברדיו, היא איננה מתרחשת. לי בכל אופן יש סיפוק עצום כאשר מישהו שומע שיר של החשמליות, ומשהו מהשיר נוגע בו, בחיים שלו. נתקלתי בכמה תגובות מרגשות לשירים של החשמליות שכתבו אנשים ברשת. זו תחושה מדהימה, לדעת שנגעת במישהו".   

 

המאמר הופיע בגרסה שונה במקצת לפני שלוש שנים בעיתון 'מקור ראשון'.

 

 

נפגשים אצל לני – כמה מילים בשבח הבי סייד

אני חייב לכתוב בהזדמנות על הסיבה בגללה בחרתי בשם הבלוג. זה יהיה פוסט על הפטיפון המאוד לא משוכלל והישן שהולך איתי מאז תחילת התיכון, ועל הפטיש שיש לי כלפי כל תקליט כשהוא מסתובב לו על הצלחת. אבל לא זה הנושא הפעם.

 

פלסבו. בלי שניה אחת של נפילה

בימי התקליט, היה גם סינגל. (גם היום יש, אבל זה כבר ממש לא אותו הדבר). אצלנו לקחו את המילה סינגל כפשוטה: שיר אחד שמודפס על דיסק ונועד לשידור בתחנות הרדיו. על פי רוב ללא תוספות, לפעמים אולי איזה רמיקס או גרסה ארוכה יותר, אבל שום דבר מעבר. בעולם הגדול, הסינגל היה המקום של המעריץ, או של הרוכש האקראי, לקבל משהו מיוחד בנוסף לשיר שנועד לרוץ במצעדים או לקדם את האלבום המתקרב. במקרים המשעממים היו אלה חמישה רמיקסים של השיר שבצד א', במקרים היותר נחמדים נמצאו שם קאברים שלא הופיעו אחר כך בשום מקום, או שירים מקוריים שהפכו לנדירים ולרוב זכו להתעלמות הלהקה עד שאפילו בהופעות לא יכולת לקבל אותם.
 
האגדה מספרת שחלק מהאליטיזם ששלט פעם בגל"ץ גרם לעורכי המוזיקה של אז ובראשם י' קוטנר, להתעלם בהפגנתיות מהשיר שבצד א' ולחפש את הפנינים שהתחבאו בצד השני. ככה, לדוגמא, גילה המאזין הישראלי את "סוויט רייד" המתוק והמקסים של belly. היום, גם בגלל פורמט הדיסק שהוא נטול צדדים, ובטח בגלל הצורך התמידי להתחנף לקהל, אין כמעט דברים כאלה.

 

גם לתפרן

האהבה שלי לסינגלים נובעת גם מהתשוקה למצוא משהו מיוחד בצד ב', אבל יש בה גם ממד פרקטי. סינגל הוא תמיד יותר זול. את האלבום המלא לא חייבים לחטוף מהמדף מיד. אפשר לקנות אותו שנה אחרי צאתו במחיר יותר שפוי, ואפשר גם, הס מלהזכיר, להשתמש בכל מיני ציפורים כחולות. הסינגל נשאר סוג של חווית קניה מענגת גם לחובב המוזיקה התפרן.

 

 

לכו ללני. הגבר הרגיש והפגיע

הכלל הזה תקף בעיקר כשאתה בלונדון. בעיר הנפלאה הזאת עדיף לבזבז את הכסף שלך על האפשרות לראות הופעות ולא בסיבובים בחנויות המוזיקה. הכל יקר, ודיסקים יש גם בבית ובחנויות האינטרנטיות. לכן, כשהייתי שם לפני כמה שנים, לא קניתי אפילו דיסק אריך נגן אחד, רק סינגלים. בעיקר כאלה שיצאו בדיוק באותו שבוע. אחד מהם הפך לפריט חובה אצלי באוסף, וזאת בעיקר בזכות הבי סייד שלו.
 
אני מדבר כאן על "slave to the wage" של פלסבו. 13 דקות, שלושה שירים מעולים. בלי שנייה אחת של נפילה. כל כך עדיף לפעמים על אלבום שלם. "עבד למשכורת", השיר של "צד A", מציע לנו ללכת לבוס ופשוט להגיד לו פחות או יותר שיקפוץ לנו. לנופף לשלום לדאגות ולמרוץ העכברים המתיש של הפרנסה. השיר הזה נפל עלי בדיוק בזמן מתאים מבחינת מצב הרוח, למרות המסר המעט ילדותי. אוקיי, נברח. ומה אחר כך? באיזה כסף נקנה את האלבום הבא של פלסבו, או את הארוחה הבאה? אז השיר מצוין ומאוד אפקטיבי, אבל לא שיר המחאה האביב גפני הזה הוא ששבה אותי.

 

 

מולקו משמאל. טחב בארל'ס קורט

לסינגל היו שתי גרסאות. אחת הכילה קאבר ל"שואה" של אלכס צ'ילטון והשנייה הכילה שני שירים חזקים ונפלאים שהלכו איתי בדיסקמן במנהרות הטיוב מתחנת "הבית" בארל'ס קורט ועד לאיזלינגטון, לטרפלגר, ללסטר סקוור וכן הלאה. וגם אחר כך, בתל אביב נטולת התחתית.
 
"לני", הרצועה השנייה בסינגל, היא פיסת גאונות קטנה. נזכרתי בה לאחרונה תוך כדי שיטוט ב"יו טיוב". גרסת ההופעה שמצאתי שם חיממה את לבי והזכירה לי שוב את המפגש עם השיר הזה בחדר טחוב במלון זול בספטמבר של שנת 2000.

 


 
פלסבו לא היטיבו אף פעם להסוות את ההשפעות שלהם, אבל ב"לני" במיוחד בריאן מולוקו נשמע כמו רוברט סמית הצעיר והוא עושה את התפקיד כל כך ברגישות עד שאתה כבר לא נוטר לו על שאלת המקוריות. אלא להיפך, רוצה לחבק אותו דווקא בשל התחושה שהוא נותן לך פתאום שאולי הוא יהפוך מתישהו ליורשו החוקי של סמית, כי כידוע, המקור כבר לא מה שהיה פעם.
 

I kneel before her, beneath this frozen sky
Beneath her shoulder, beneath her evil eye
She towers over this male who is a fly
My sci-fi lullaby
 
I kneel before her, beneath this frozen sky
I beg below her, my limbs are paralysed
She beats me harder than any kind of guy
My sci-fi lullaby
 

LENI

העולם הסאדו מזוכיסטי שהשיר מתאר די זר לי, אבל שירי אנטי-מאצ'ו על הגבר הרגיש והפגיע היו תמיד חלק טבעי מהתפריט שלי ממוריסי ועד הסמיתס (אליוט, רוברט, תבחרו). מולוקו, עם ההקפדה שלו על עמימות מינית, מצליח להעביר את השבריריות הגברית בצורה טובה ולא מלוקקת. הוא לא בוי ג'ורג' והוא בטח לא מרילין מנסון. אולי קצת דייוויד בואי.
 
השיר השני המלווה את הסינגל הוא "Bubblegun". כרגיל, אי אפשר להסתפק בטקסט כדי להעביר את החוויה. זהו שיר רפרטטיבי ושקט המכיל רעש פנימי מאוד עמוק, טורד מנוחה. מולוקו מיטיב לתאר מיגרנה עבור מי שמכיר כזאת, ואולי דאון של אקסטה (למי שמכיר כזאת). למזלי, אני מתחבר לתחושה כחבר במועדון כאב הראש הפשוט.

 

Take this migraine everywhere I go
Take the fast lane everywhere I go
someday gonna take it slow
 
I wanna turn you on
Feels like a loaded gun
Spit out your bubble gum
I wanna I wanna
 
I wanna turn you on
Feels like a loaded gun
Spit out your bubble gum
I wanna I wanna
 
I wanna I wanna
I wanna I wanna
Cum

 

Bubblegun

השיר בונה את הלחץ והתסכול המתמיד מהמיגרנה ובונה גם את השחרור: סקס. מין בלי יותר מדי מילים. אנרגיה מינית טהורה ופשוטה. כמו שפעם שר מאיר אריאל, "טוב שאפשר את כל זה בכל זאת / לגמור באשה". למרות שאצל בריאן מולוקו, לכו תדעו.

 

והנה קליפ בונוס: ה-A סייד המקופח:

 
 

 
 
 

היחסים בינינו נוסטלגיים, היא אמרה

בניגוד לתימורה, שסיפרה כאן על ההתאהבות שלה בסקיצות, אין לי העדפה מוקדמת לגרסאות הראשונות. אין ספק שלאמן יש איזה חזון שהוא רוצה לממש. הסקיצה היא רק המתווה שלו. היא לא אמורה להיות גם תחנת הסיום. בטח לא בעידן שבו לכל מוזיקאי שמכבד את עצמו יש אולפן ביתי. ובכל זאת, לפעמים אני לא מבין בשביל מה צריך לעבוד על זה עוד ועוד.

השוואה של הסקיצות של "מנועים קדימה" של אלג'יר, שנפוצו ברשת במלואן, מול האלבום הרשמי מגלה כי רוב השירים בגרסת הסקיצה, לא נופלים במאומה מהאלבום הסופי. אין ספק שיש שיפור ויש יותר "מקצוענות" בהפקה. אלא שאלג'יר, בניגוד להרבה אמנים, השקיעה גם בסקיצות המון עבודה והפקה. לא מדובר שם בשירה פלוס גיטרה ומכונת תופים.

עוד סיבה לחשוש מהגרסה הסופית מול הסקיצה, היא העובדה ששלב המעבר מהסקיצות אל הגרסאות הסופיות הוא הזמן של האמן להתבשל ולהתבחבש עם עצמו. הזמן שעובר משפר אולי את הסאונד, אבל גם פוגע בטריות שהייתה לשיר במקור. לא פעם מדובר בבישול יתר.

אני נדרש לכך הפעם אחרי שהגיע אלי הסינגל החדש של אסף ארליך. שיר שלישי מתוך אלבום שני בדרך. ארליך הוא גיבור של קבוצה קטנה אך איכותית ונאמנה שגילתה אותו לאט, תוך כדי מילים שנלחשו מפה לאוזן והופעה חודשית בבארבי. כשייצא האלבום, אני מבטיח להתייחס אליו כאן בהרחבה. לצורך הדיון הזה, די אם אומר שלמרות שהייתי "רק" בשלוש הופעות של ארליך, אני מרגיש מבחינה נפשית חלק מהחבר'ה האלה שלא מפסידים אף הופעה.

ההגשה של ארליך מיוחדת ונוגעת ללב. הוא אדיש ומודע לעצמו מחד, ומאידך כותב טקסטים המאלצים אותו להתמודד עם דרמות בעלות מטען רגשי גדול. הכאילו מאניירה האדישה מאפשרת לארליך להוציא מעצמו שורות מכמירות, צובטות, חדות כסכין ולפעמים אפילו מרפרפות באזור הפאתטי (וזו מחמאה, בחיי, תבדקו את הלינק!).

האלבום הראשון שלו, "טוק שואו", בהפקת חמי רודנר, היה מוצלח מאוד, אבל לא קיבל אפילו חמישה אחוזים מהיחס שהגיע לו. רוק הגיטרות הסמור והמנוכר שלו פגש שירים שהמינימליזם שלהם נושק לעמיר לב ואילו הרנסנאסיות הדימויית ביקשה לאמץ כמודל את שלמה ארצי המוקדם (גם כן מחמאה, בחיי, אבל אין לינק).

 

עלינו כבר כמה קומות
מדרגות מטונפות
היא תפסה לי ביד כמו שרק היא יודעת
היחסים בינינו נוסטלגיים היא אמרה
הזכות להיפגע נשללה ממך

אמרתי לה שהיא לא מאמינה כמה טלוויזיה ראיתי אתמול
ובאותה נקודה צרחתי כי מישהו עשוי לשמוע
הם סוסים רדומים עם פרסות מזוהמות שהפכו לעיגול היא אמרה
הם חגים עצובים

וואלאק, הרבה זמן לא בכה לי ככה הלב – האור מרוח
הרבה זמן לא בכה לי ככה הלב – האור מרוח

 

"כמה מדרגות" מאת אסף ארליך, מתוך "טוק שואו"

 

הרחק מהגיטרות ההדוקות

ובחזרה לסינגל: "נשבר" מככב אצלי ברשימות ההשמעה הפרטיות כבר המון זמן. ועל כך תעיד הרשימה מימין. זה התחיל ב"אוספורום: צד ב'". יוזמה ראויה להערכה של מנהלי פורום מוזיקה ישראלית של Ynet, יעל ואבי. השניים ארגנו את האוסף לכבוד חמש שנים לפורום וקיבלו לידיהם מבחר קטעים שרק המחיש את היוקרה ממנה נהנה הפורום הזה. ארליך נתן להם את הסקיצה של "נשבר" ואני נדלקתי. בניגוד לגיטרות ההדוקות שמאפיינות אותו, הסקיצה מכילה בעיקר קלידים. קלידים עדינים שמציגים למאזין את המלודיה ולא מפריעים לארליך להציג את היכולת שלו: זמר ממוקד, אלגנטי, רגיש ובוהק בכנותו. והוא, כמו הליווי שלו, עדין, מפגין חולשה בלי בושה. שר את הטקסט העצוב הזה מבלי להישרף.

ואז הגיעה הגרסה הסופית. זאת שתופיע באלבום החדש. את ההפקה המוזיקלית של האלבום הפקיד ארליך בידיו של עידו אגמון, לשעבר ב"נעליים" ו"הגן האנוכי", היום חלק מההרכב הקבוע של ארליך. אגמון הוא אותו אחד שמנגן על הקלידים בסקיצה. אני לא אהיה נאיבי, אפשר בהחלט להבין את ההיגיון של הגרסה החדשה ביחס לסינגלים הקודמים ובכלל לרוח הדברים אצל ארליך: ריף מונוטוני של גיטרה חשמלית, שירה נחושה, את הפגיעות מחליפה הגשה זועמת. מתחושת חדר השינה של הסקיצה לא נשאר דבר. הפעם המאזין יכול לדמיין את התמונה שבה הבארבי מתמלא סוף סוף בקהל של ארליך. הופעת עמידה, וכולם שואגים את המילים.

 

המלחמה שנגמרה לו בפנים / הוא לא ידע לאן צריך ללכת
האהבה שהתחברה לו בימים / הוא לא ידע לאן להסתכל
מול השמיים הפתוחים / הרחוקים / לתוך העיר המכורה לטעם
טוב שהזדמן לי להכיר / טוב לראות אותך שמח

עוד יבואו ימים יותר קשים / זה לא הכל / אל תירגע
אתה נדחק / אתה נשאר / כאילו יש לך ברירה
המשטרה מיד תגיע לפשפש בתוך ראשך
הם ימצאו כל שם שנייה שלא ראית לידך

נשבר / עמוק עמוק / עם הדגל הסחוט מעל המים
נשבר / עמוק עמוק / לא מכיר / לא מתקרב / לא בעיניים
נשבר / עמוק עמוק / עם הדגל הסחוט מעל המים

נשבר / עמוק עמוק / עם הכסף הגדול ועם הכתר / הוא כל הזמן בוחר
כל הזמן יותר
אם תעצור / אל תעצור / גם אם זה לא היום שלך
שיערות מול המראה / מאפרות על הרצפה
קח מקל / קח אוויר / זה מתחיל בעוד שנייה
באיפוק אחד גדול / לתוך השקט

נשבר / עמוק עמוק / עם הדגל הסחוט מעל המים
נשבר / עמוק עמוק / לא מכיר / לא מתקרב / לא בעיניים
נשבר / עמוק עמוק / עם הדגל הסחוט מעל המים

נשבר / עמוק עמוק / עם הכסף הגדול ועם הכתר / הוא כל הזמן בוחר
כל הזמן יותר
 
 "נשבר" מאת אסף ארליך

 

טוב לראות אותך שמח

ועם כל זה, מה לעשות שאני נשאר עם זיכרונה של הסקיצה. זו שנתנה לי לחוש את ארליך כשהוא קצת פחות רוקר וקצת יותר מהורהר. אני לא חושב שארליך "בגד" בשיר או חלילה בעצמו. "המהות הראשונית", כמו שתימורה מאבחנת, לא מדברת במקרה הזה עם "המהות המשופרת". איכשהו, זה מפתיע בפעם הראשונה, גורם קצת לעקם את האף, אבל בשורה התחתונה טוב שיש לנו סקיצה, טוב שיש אלבום חדש ומגובש מבחינת הפקה (ככל שאפשר להתרשם מהסינגלים). טוב שהם יכולים להתקיים זה לצד זה. והמאזין יכול לבחור לו בכל זמן נתון מה יהיה הפסקול של הלב המתרסק.