זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.

סתיו יהודי בארץ אבותי

האובדן הפרטי, כאבי הפאנטום, המצבה המכוסה ירוקת: רשמים מביקור בעיירה קטנה בפולין בין ראש השנה ליום כיפור בלי יהודי אחד בסביבה

ברכב שכור אני משוטט בין כיכר אחת לאחרת, השלטים מבלבלים אותי פעם אחר פעם. השלט שאני מחפש אמור להוביל אותי לכביש מספר 12, או 14. המפות של גוגל הבטיחו לי שזו הדרך אל הפינה הנידחת שאני מחפש. אחרי חצי שעה בלופ, אני מחליט לעצור בתחנת דלק, לקנות משהו קטן לאכול ולשאול. אולי, למרות מחסום השפה, יוכלו לעזור לי.

המקום: פאתי העיר לודז', פולין. היעד: עיירה קטנה בשם זדונסקה וולה. שם גדלה סבתא שלי. שם היא השאירה משפחה גדולה ועלתה לארץ. זה היה שנה אחת לאחר עליית היטלר בגרמניה, חמש שנים לפני שתאוות הדם שלו תהפוך את האנשים שאהבה והשאירה מאחור לאפר. עד היום היא בוכה שכשהיא מספרת איך ניסתה לסדר רישיון עלייה לאחיה הקטן, אבל עד שהצליחה כבר לא היה מה. הקשר התנתק.

בכניסה לזדונסקה וולה. בזכות הבחור מתחנת הדלק

הנסיעה הזו החלה כמה חודשים קודם, בשגרירות פולין בת"א. הזמנה רשמית לביקור עיתונאי שם. "ספר לנו מה תרצה לראות ואנחנו נדאג לזה", אומרים לי. "אנחנו יודעים שהרבה ישראלים רוצים לבקר במחנות ההשמדה, ואם תרצה, נוכל לסדר גם את זה". קשה שלא להבחין בחמיצות מסוימת מעבר לאדיבות שבה נאמר המשפט הזה. היה נחמד להפתיע את בן שיחי קצת.

"אני לא שותף לסוג הזה של תיירות", אני משיב. "ולא בגלל שאין לי שורשים בפולין. יש לי, ולכן הייתי רוצה להגיע למקום שבו סבי או סבתי חיו, ולא למקום שבו הם הושמדו". ציינתי את השמות, ומיד נעניתי בחיוב. לאחר זמן מה קיבלתי מייל של קמילה קלאושינקה, ד"ר להיסטוריה, מומחית בהיסטוריה של הקהילה היהודית באזור זדונסקה וולה. ההתכתבות הניבה גילוי מצמרר: לפי הפרטים שנתתי לקמילה, היא יכלה לספר לי שהמצבה של סבא רבא שלי, שנפטר בגיל צעיר עוד לפני המלחמה, עדיין נמצאת בבית הקברות היהודי של העיר.

המצבה, הצילום שקמילה שלחה. עזב יגון ואנחה

קמילה, שאפילו השתתפה במיפוי של בית הקברות, שלחה לי צילום של המצבה, שבורה, אבל לחלוטין קיימת. מיד סיפרתי לסבתא והבטחתי להביא לה תיעוד מצולם של המקום ושל קבר אביה. כך נולד המסע שלי לפולין. מהמטוס לוורשה לרכבת ללודז', ומשם, למחרת, לעבר זדונסקה וולה. סיור שורשים בעקבות החיים שהיו, הרחוב שבו גרו, בעקבות הריק של עולם שהתאדה.

"ליד כפרים שקטים"

בתחנת הדלק אין מישהו שמדבר אנגלית. אבל אני מתעקש. רק מבקש לדעת מה הכיוון לעיירה של סבתא. מאמין שבטח יהיה מי שמכיר את המקום. הבחור בדלפק קורא לבחור אחר, וההוא מאוד מנסה לעזור, למרות מגבלת השפה. הוא שולף מפה, מצביע על מסלול, נוקב בשם של עיר שאם אצמד אל השלטים המכוונים אליה, אצליח למצוא את המקום. אני מודה לו וחוזר אל המכונית.

הדרך נפקחת לאורך. הכביש צד למדי. אני מגלה שיטת שילוט פולנית מעניינת: שמו של המקום שאתה עובר לידו מופיע על שלט בסמוך לפנייה לתוך היישוב, ואילו בהמשך, כשעברת את המקום, מופיע שלט זהה שבו שם המקום מופיע ועליו קו אלכסוני המבטל אותו. עד שסוף סוף אני רואה לימיני את השלט המבוקש ומצלם אותו תוך כדי נסיעה בפקק שיצר במקום טרקטור שביצע עבודות בכביש. עוד כמה מטרים ואני בתוך המקום הזה, העיר שבה היא נולדה וגדלה. המקום שבו כבר אין נפש יהודי, ולי אין בו כלום מלבד אותו קבר של סבא רבא, שאולי למזלו נאסף אל אבותיו מבלי שיידע דבר מן האימה שמצפה לצאצאיו ולאשתו.

השלט עם מפת העיר. פארק שליו ואגם

אני עוצר ליד מפה גדולה של העיר שנמצאת בכניסה לפארק קטן ומלא שלווה. אחר כך, בארץ, כשאפגוש בספר המסע של יהודית הנדל לפולין, אחשוב כמה הולם הוא השם שבחרה הסופרת, "ליד כפרים שקטים". פארק, בניין עירייה, אגם קטן ואנשים מטיילים בסוף השבוע. אני מצלם את המקום בווידיאו ומדבר אל סבתא, שתצפה בסרטון עוד באותו ערב בארץ. מספר מה אני רואה, אבל מתקשה להסביר מה אני מרגיש.

בלי לדבר את השפה, מוקף באנשים שאף אחד מהם לא דובר את שפתי, ויש להניח שעם רובם גם שפת ביניים כמו אנגלית לא תעזור. ובכל זאת, מרגיש מוזר. מרגיש ערבוב של אובדן ועצב עמוק עם עוצמה של הנוכחות שלי באותו מקום שפעם, לא כל כך מזמן, הלכו בו אבותיי, אנשים שלא אכיר ועדיין היו אבותיי. רק בסוף הביקור, אחרי שבוע שכלל גם הרבה פגישות עבודה בוורשה, הבנתי שפולין האנטישמית שסיפרו לנו עליה היא ממש ממש לא כל הסיפור.

האוויר של זדונסקה וולה, השמיים המעוננים של לודז', בנייני השיכונים של וורשה, שלא לדבר על כמה וכמה אנשים שפגשתי – כולם לימדו אותי ששבעים שנה לאחר חיסול הקהילה היהודית הגדולה באירופה, פולין עדיין מרגישה כאבי פאנטום. ואקום תרבותי, אבל גם אישי, מהסוג ששלח קתולית בלי שום שורשים נסתרים כמו קמילה לחפש את עצמה בתוך החיים היהודיים שהיו פעם בעיר שבה גדלה.

את קמילה לא פגשתי באותו יום. היא שלחה את בעלה, תומק, ושניהם, היא באמצעות הסלולרי והוא באנגלית מגומגמת, כיוונו אותי למקום הקבר. חשבתי למצוא מצבה פצועה אך עומדת, קלה לזיהוי. אבל כל המחקר הקודם לא עוזר כשהגשמים הנספגים באבנים הופכים את המצבות לערוגות עבור עשבים עקשניים ולעיתים דוקרים וצורבים.

שער בית הקברות. אנשים לא אכיר ובכל זאת היו אבותיי

כמו בכבישי היציאה מלודז', אני שוב נע במעגלים. שב וסורק את האזור שבו המצבה מהתמונה שקיבלתי במייל אמורה להימצא. אני יודע שהיא שבורה, שהיא מונחת על האדמה, ככל הנראה מעל הקבר עצמו, אבל הגירוד של הירוקת לא עוזר לי לגלות את השם הנכון. עד שתומק פתאום קורא לי. המצבה מכוסה כולה. רק עבודת גינון אינטנסיבית ומאולתרת חושפת שוב את הכתובת ההיא. אני מצלם לסבתא בווידיאו ומספר למצלמה שכמעט התייאשתי מלמצוא, אבל הנה, זה המקום.

מה עמד על האדמה הזאת

יום אחרי ראש השנה, הימים הנוראים, ואני מול המצבה של סבא רבא שלי בעיירה פולנית נטולת יהודים. לא יכולתי שלא לחשוב על שני הילדים שלי, שמחכים לי ומתגעגעים אליי בבית. דיברתי אל סבא רבא בלבי. סיפרתי לו שהייתה מלחמה, שהעולם היהודי שהכיר נחרב כולו. שרק חיה'לי נשארה לו, אבל בזכותה אני פה, ואני הנין שלו, ושמתוך החורבן צמחה משפחה. ילדים בלי סבא וסבתא, עם הורים שניצלו מההשמדה בזכות העלייה לארץ, אבל איבדו את כל עברם שם, בתופת. סיפרתי לו שיש לו ריבעים, בני נינים, שבכל זאת, החורבן לא לקח הכל.

זדונסקה וולה של מעלה. על הקיר: העיר לפני המלחמה

אחר כך תומק לוקח אותי במצוות קמילה אל מרכז העיר. הוא מראה לי את השער של מה שהיה פעם בית הכנסת של זדונסקה וולה. רק גדר הברזל המקושטת במגן דויד נשארה. זה הרחוב שסבתא סיפרה לי עליו. השם השתנה. הבית שבו גרה נהרס והוחלף במבנה קטן המשמש היום דוכן נקניקיות. רק ציור על קיר הבית שממול, המתעד את הרחוב של פעם, נותן לי מושג מה עמד על האדמה שאני דורך עליה.

אני מודה לתומק ולוחץ את ידו. מודה נרגשות לקמילה בטלפון ונחפז להיפרד ממנו כדי להיות לבדי. לעמוד מול הריק לבדי. הולך ומצלם את ההווה שאין בו דבר מלבד האוויר הקר וכאבי הפאנטום שלי.

המצבה אחרי ניקוי הירוקת. כאבי פאנטום

אם כל המחאות, הולדת האופטימיות החדשה

הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג. אמש ברחבת מוזיאון תל אביב ולאורך רחוב אבן גבירול היו המונים שהחזירו לי את האופטימיות באשר ליכולת שלנו כאזרחים לעצור את התהליך שרומס את רובנו כדי לרצות את אלה שיש להם ואת אלה שאוחזים ברסן השלטון.

מחאה כמו זו שראינו אתמול וכמו זו שהייתה באותו מקום בדיוק שבוע קודם, שלא לדבר על כל ההפגנות המתמשכות בשבוע ובשבועיים החולפים, מוכיחה שיש כוח אמיתי שמבין את הכישלון של השיטה הנוכחית ויודע מה צריך לשנות כדי להחזיר לעצמו את המדינה. הנהגת המחאה הוכיחה אמש כי היא ראויה להוביל משום שמעל הבמה לא נשמעה רק דרישה נקודתית לדיור או לפיקוח על מחירי השכירות. הדוברים דיברו על הכל – יוקר המחיה, שלטון הטייקונים, חוסר השוויון בחינוך ובבריאות, נטל המס הלא הוגן והממשלות שהזניחו את תפקידן לדאוג לאזרחים.

הפרשנים והציניקנים המקצועיים ימשיכו לצקצק בלשונם ולצפות לדעיכה, אבל הייתי שם. ראיתי את מי שעמד שם וקרא לצדק חברתי. ישבתי עם המפגינים על הכביש בצומת קפלן-אבן גבירול. הכוח שנחשף בימים האלה הוא כוח החיות של ישראל. הכוח שבזכותו נוכל לספר לילדנו שהיינו שם, שעצרנו את מי שרצה להפוך אותנו לעבדי הגלובליזציה נטולי זכויות ודיור. עמדנו שם אתמול, ואם צריך נעמוד שם בכל שבוע עד שהמסר יפרוץ את חומות האטימות.

(ומכאן – משהו שכתבתי כבר לפני שלוש שנים. בגרסה מקוצרת קצת ומעודכנת) 

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. החסך העמוק בישראל בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו. 
 
 

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

 

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו. 
 

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?" 

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.
 
העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.
 
האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו. 
 

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום" 

ואף אחד לא יברר את טענותיך, כי  מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה. מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?
 

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? ייקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות". 

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. שר האוצר הוא מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

 

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות" 

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.
  

 

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ'). 

 

לאן יילך הכסף

באוצר מספרים לנו שהתמלוגים הם של כולנו. מה זה אומר בעצם? איך נדאג לכך שהכסף הזה באמת יגיע למטרות הנכונות? מהדמגוגיה אל שורת הנטו

בתוך ההילולה סביב ועדת ששינסקי והדיבורים על המיליארדים שיכניסו מאגרי הגז לישראל, צריך להזכיר שרוב התמלוגים יגיעו לידי המדינה  רק ב=2020, לכל המוקדם. המאבק על מה שיידרשו היזמים הפרטיים לשלם על הזכות לפתח, להפיק ולמכור את התוצר של מחצבי הטבע שהתגלו בישראל הוא מאבק חשוב, שבו כולנו צריכים לקוות שיסתיים בצורה הוגנת שממנה ייהנו הרבים, כלומר כולנו, ולא המעטים, כלומר כמה טייקונים וכמה חברות זרות. (לגבי המשקיעים הקטנים, בהמשך).

בינתיים שני הצדדים מתמחים בדמגוגיה. בזמן שהטייקונים מדברים על הפיתוח של כלכלת ישראל, באוצר מדברים גבוהה גבוהה על משאבי הטבע ששייכים לכולנו. זה נכון, התגליות שייכות לכולנו. היזמים שמפתחים אותן לא קיבלו בעלות על אוצרות הטבע האלה, אלא זיכיון. כלומר, תמורת ההשקעה שלהם בפיתוח ובהפקה, הם יוכלו ליהנות מההכנסות העתידיות. אבל לא, אין להם שום קושאן על הגז עצמו. גם המשקיעים הקטנים, שהסתערו לאחרונה במודעות ענק על שטייניץ, נוצלו היטב על=ידי הטייקונים. השבוע פורסם שאותם קטנים נדרשו להשתתף ב-100% מהוצאות הפיתוח, אבל כשיתחילו לזרום ההכנסות, להם מגיעים רק 80% מהם. למה? ככה.

אז כן, כמו שמסבירים באוצר, לכולנו מגיע ליהנות מהכסף שייכנס בזכות הגז והנפט. אבל מה המשמעות של ה"כולנו" הזה? איך ההכנסות הללו יגיעו אלינו? הרי אתם לא מאמינים שמישהו בממשלה מחכה לבוא התמלוגים כדי לרשום לכל אזרח צ'ק. התמלוגים על תמר, לוויתן והקידוחים האחרים, בין אם הם יהיו 40% או 62%, יגיעו לקופת האוצר. מי שיחליט איך לחלק את הכסף הזה הוא מי שיישב אז בכיסאות של נתניהו ושטייניץ.

הניסיון מלמד אותנו שהכנסות המדינה ממסים, קרי ממה שכולנו משלמים, מחולק בצורה מאוד לא שוויונית, בלשון המעטה. האוצר לא זקוק לוועדה בסגנון ששינסקי כדי להכביד את עולו על כולנו. רק לאחרונה הוא עשה זאת עם מס הבלו על הבנזין, ובאופן כללי, כמו שפורסם בפרויקט מיוחד ב"גלובס" לפני שבוע, להכביד על מעמד הביניים את נטל המס, כשהגבייה של המסים העקיפים זינק תוך עשור מ-40% ל-49%.

באוצר תמיד יסבירו לנו שהעלאת המס דרושה כדי להקטין את הגירעון, או כדי לשמור על מסגרת התקציב, אבל למעשה בכל פעם שאנחנו שומעים בכמה כסף היה צריך לקנות את תמיכת הקואליציה בתקציב ובחוק ההסדרים, אנחנו יכולים לראות שאם המדינה רוצה, או לפחות כשמכוונים לקובעי המדיניות אקדח של משבר קואליציוני לרקה – פתאום יש תקציב: יש כסף לעזור לאברכים, יש מימון כפול לישיבות, יש כסף לשומנים במערכת הביטחון. אבל אף פעם אין כסף למי שאין לו לובי חזק וגיבוי של קבוצת לחץ בבית המחוקקים.

הציבור הוא זה שצריך להכריח את הממשלה לרדת מהעיסוק בדמגוגיה אל הקרקע של שורת הנטו שלנו: אם הגז שייך לכולנו, צריך לחייב בחוק את הממשלה להקים קרן שאליה ינותבו התמלוגים. הקרן הזו תיועד לפרויקטים לטיפוח החינוך, לסיוע בדיור לזוגות צעירים, להקמת תשתיות משופרות כמו מימון למיגון מבנים מרעידות אדמה, לסלילת כבישים שבאמת יחברו את הפריפריה למרכז. שלא נתעורר בעוד עשור ונשמע הסברים מדוע הכסף מהגז צריך ללכת שוב למגזרים שיודעים ללחוץ, ולמה לרוב הציבור שוב לא מגיע לקבל מכל השפע הזה אפילו אגורה שחוקה.

 

פורסם ב"גלובס", 6 בינואר 2011

להפסיק להתרכז במספרים

אם המחיר של כלכלה צומחת הוא חברה עם פערים הולכים וגדלים שבה כל שירות ציבורי שקצת מגמגם נשלח להפרטה, אנחנו נמצא את עצמנו בקרוב יושבים לפתחו של הר געש פעיל

המשבר הכלכלי העולמי עדיין כאן, והרושם שהוא השאיר ימשיך ללוות אותנו עוד הרבה אחרי שההתאוששות תתבסס. אחד האפקטים שהועצמו על=ידי המשבר, הוא העלייה של הכלכלות המתפתחות. כלכלות אסיה, וסין בראשן, בדרך להגמוניה בכלכלה העולמית. הצמיחה בעולם העשיר צפויה להמשיך לזחול עוד הרבה זמן. ב-2011 ההאטה בקצב ההתאוששות תהיה חלק מהתוצאה הבלתי נמנעת של שיגעון הגירעון שאחז בארה"ב ובעיקר באירופה.

הכלכלות המפותחות ראו את המספרים, ואת מה שעבר על יוון ועל אירלנד השנה, והחליטו על סיבוב פרסה מהיר. הנטישה של תוכניות התמריצים לטובת קיצוצים עמוקים וכואבים עלולה לא רק לפגוע בכלכלה, אלא גם לרסק את הסדר החברתי.

 

ישראל מוצאת את עצמה בתווך. מבחינה גיאו=פוליטית, אנחנו לגמרי כלכלה מפותחת. מבחינות אחרות, למשל פרמטרים כלכליים, אנחנו יכולים להימנות בין הכלכלות המתפתחות, ואפילו בין הכלכלות המתפתחות "החדשות", או עם 30 הכלכלות הדמוקרטיות הגדולות, שחברות בארגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD), שרק השנה זכינו לכבוד להצטרף אליו.

אז כן, אפשר להתגאות בעמידה הגאה של ישראל במשבר ובחזרה לצמיחה מובהקת, אבל חייבים לזכור שאם המחיר של כלכלה צומחת הוא חברה שבה הפערים הולכים וגדלים, ושבה כל שירות ציבורי שקצת מגמגם נשלח להפרטה, אנחנו נמצא את עצמנו בעתיד הקרוב יושבים לפתחו של הר געש פעיל.

ההון היחיד, בינתיים

2011 אמורה להיות שנה שבה נתחיל לממש את ההצלחה של המשק הישראלי: להגדיל את ההשקעה הממשלתית בשירותים חיוניים, כן, לתקצב את שירותי הכבאות – בלי קשר לרפורמה זו או אחרת; להסיט סעיפים מבורות השומן של תקציב הביטחון לחינוך – עוד לפני שהמורים מאמצים את דו"ח דוברת; להזרים כסף לתרבות – מבלי לנסות להכתיב אג'נדה מטעם; לעמוד מול הטייקונים בדרישה לתשלום ראוי של תמלוגים ומסים – בלי למצמץ ובלי להיבהל; להוריד את נטל המס על זוגות צעירים שרוצים לרכוש דירה ולא מסוגלים לעשות זאת – מבלי לחשוב על ההשלכות על קופת המדינה.

זה הזמן להפסיק להתרכז במספרים ולהתחיל להתרכז באנשים, שהם ההון היחיד כמעט שיש למדינה הזאת להציע, לפחות עד שמאגרי הגז המדוברים יהפכו לפעילים. אם לא נדע לעשות זאת, הלקח של השריפה בכרמל ימשיך לרדוף אותנו גם בשאר התחומים. יד קפוצה היום עלולה לעלות הרבה יותר מחר, כאשר הבעיות יהפכו קריטיות.

הצמיחה הרגילה אותנו שאפשר לפרק את המשוואה שנוסחה בשיאו של תהליך השלום. בעשור האחרון למדנו שישראל יכולה לרשום הישגים כלכליים גם בתקופה של עימות ארוך ומדמם תמידית. אלא שגם להצלחה הזו יש גבול. שעת השין המתקרבת בנושא הגרעין האיראני והמבוי הסתום המתמשך בשיחות הישראליות פלסטיניות עלולים להתלקח בצורה שבה גם הכלכלה תדמם.

ועוד לא אמרנו מילה על מה שבאמת מחוץ לשליטתנו. מה שלא נגיד או נעשה, ישראל היא עדיין חצי סיכה על מפת העולם. קשרי הסחר שלנו נתונים ללחצים שפוגעים במשק גם אם כרגע קשה לראות את הסימנים. היצואנים הישראליים מנסים למכור לאירופה הנאנקת תחת הגירעונות הציבוריים, ולארה"ב שבה הביקוש הצרכני מתקשה להתרומם בעוד האבטלה שם גואה. בלי התאוששות אמיתית בכלכלות המפותחות ב-2011, או שדרוג של הקשרים עם הכלכלות המתעוררות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתווך, בלי אלה ובלי אלה.

מי שרוצה לראות את ישראל צומחת גם ב-2011, צריך לזכור שאי אפשר להשיג זאת בלי לאמץ גישה דינאמית ויצירתית, לא רק במגזר העסקי, אלא גם, ואפילו בעיקר, במגזר הציבורי.

 

פורסם כפתיחה למהדורה העברית של מגזין התחזיות "העולם ב-2011" – שיתוף פעולה של האקונמויסט וגלובס