ארכיון קטגוריה: צריך להגיד

העיתונות המודפסת מאבדת עוד סמל (וכמה הרהורים על "חדשות" בעקבות מיברג)

המאמר הופיע לראשונה ב"גלובס" בגרסה מקוצרת

 

בשבוע שעבר נפל דבר בתולדות העיתונות המודפסת. ביום שלישי הודיעה קבוצת המדיה טריביון, המוציאה לאור שמונה עיתונים יומיים ברחבי ארה"ב והמפעילה יותר מ-20 תחנות טלוויזיה, כי היא מבקשת להכריז על פשיטת רגל, לאחר שהתברר להנהלת הקבוצה שהיא תתקשה לפרוע את חובותיה הרבים, שהיקפם כמעט כפול מערך הנכסים שלה.

ההודעה, יממה בלבד לאחר שפורסם כי החברה בודקת אפשרות לפנות להליך כזה, סימנה במובהק את סופה של העיתונות המודפסת כפי שאנחנו מכירים אותה. גם אם לא כל הבעיות של הטריביון קשורות לתחום התקשורת, והוא סבל ממינוף יתר באשמתו של בעל השליטה, סם זל, שזכה לכינוי המלבב "רקדן הקברים", העובדה שמו"ל העיתונות השלישי בגודלו בארה"ב, מוסד בן 160 שנה, מגיע לפשיטת רגל, אינה רק "עוד" חברה שנפלה חלל בשל מחנק האשראי והמיתון העולמי.

למרות פשיטת הרגל, שני העיתונים המובילים של הטריביון, ה"לוס אנג'לס טיימס" וה"שיקגו טריביון" לא צפויים להיסגר. כבר עכשיו עומדות כמה הצעות לרכישתם על שולחנו של זל. הרווחים שלהם אולי לא מה שהיו, אבל מדובר במותגים עם מוניטין מוכחים, וכמו המותגים של יצרניות הרכב מדטרויט, שגם הן מתבוססות בנתונים רעים ונזקקות לסיוע מיידי, השם שווה משהו, גם אם זה לא מה שהיה פעם. אגב, יומון אחד של הטריביון, "ניוזדיי", כבר נמכר לפני מספר חודשים, במטרה להקל את הנטל על יתר העיתונים בקבוצה.

זל, מיליארדר שעשה הון מעסקאות נדל"ן ממונפות, שיתף את יואב קרני בכתבה שהופיעה לפני כחודש וחצי ב"גלובס", באשר לתפיסה שלו את שוק העיתונות המודפסת. "הענף הזה מדשדש זה עשר או 12 שנה, בשעה שהעולם השתנה באופן דרמטי. הם לא השתנו כלל, אלא במובן זה שפיטרו אנשים. התפוצה פחתה והלכה, והם הוסיפו לפטר אנשים. הם לא שינו שום דבר, הם רק פיטרו, או השקיעו באיזה עסק אחר". זל, שלקח לא מעט חברות כושלות והעביר בהן מהלך אגרסיבי של התייעלות, ניסה את העניין גם בטריביון. "יש גודל שבמסגרתו עיתון יכול להיות עסק בן קיום", הסביר זל לקרני. "מה שאני מנסה לעשות זה ללוש מחדש את העיתונים האלה לכלל מערכת בת קיום".

אלא שעיתון הוא סמל, לא רק עסק. הנכס האמיתי של עיתון אינו רק בניין המערכת, ויהיה מפואר ככל שיהיה, כמו מגדל הטריביון בשיקגו נניח. אפשר למכור ולקנות את המגדל, גם העיתון יכול לעבור ידיים, אבל בסופו של דבר, כוחו נמצא באיכות ובסמכות שהקוראים מייחסים לאנשים שכותבים בו.

רק בדצמבר שעבר השלים זל את ההשתלטות על הקבוצה. השווי של הטריביון הוערך אז ביותר מ-8 מיליארד דולר, אבל המינוף של זל איפשר לו לבצע את העסקה מבלי להוציא את הסכום המלא. זל קנה אג"ח של הקבוצה והפך לבעל השליטה בזכות סכום קטן בהרבה מהשווי. בדיל מורכב, הבנוי על התחייבויות עתידיות, איל הנדל"ן הוציא מהכיס רק 314 מיליון דולר, והמינוף הארור סיבך את הטריביון בעוד כמה מיליארדים של אג"ח, שעכשיו אין מי שיפרע.
 

ליהמן של עולם התקשורת

כשיורד מסך על תקופה, זה קורה לאט והשינוי כמעט בלתי מורגש, עד שהוא הופך לעובדה. ההיסטוריה תמיד בוחרת בדיעבד בנקודה כלשהי, בהתרחשות ספציפית, שמסמלת את סופה של התקופה ואת השינוי. כבר היום אנחנו יודעים למשל, שאת המשבר העולמי הנוכחי יסמנו ביום שבו קרס בנק ההשקעות ליהמן ברדרס.

במהלך השנה קרסו בנקים אחרים, את הרעש הכי גדול עד אז, יצר בר סטרנס, שקרס חמישה חודשים לפני ליהמן, אבל כל מה שקרה לאחר ליהמן, כמו תוכניות החילוץ שארגנו ממשלות בכל העולם, והפחתות הריבית החדות, קרו רק כשהרעש שנוצר מנפילת ליהמן העביר לכל אחד מאיתנו, שמדובר בעניין שנוגע לכולנו. שזה לא "שם, באמריקה", אלא כאן, מאיים על מקום העבודה שלנו, על התכולה של הארנק שלנו. ליהמן קרס וכולנו נשמנו את האבק, ועוד נשאף ממנו במלוא הריאות.

הקריסה של הטריביון, המו"לית השלישית בגודלה בארה"ב, שמוציאה בין היתר את ה"שיקגו טריביון" ואת ה"לוס אנג'לס טיימס", משולה למה שקרה לליהמן בכל מה שאמור לגבי העיתונות המודפסת. אפשר לומר שהמצב של הקבוצה היה בעייתי בלי קשר לעובדה שהיא עוסקת בתקשורת המונים. והטריביון, כאמור, הוא גוף מהדור של ליהמן, שניהם הוקמו לפני בערך 160 שנה, שניהם שרדו משברים קודמים, כולל השפל הגדול ושתי מלחמות עולם, ושניהם פשטו רגל דווקא הפעם.

אפשר להאשים את איל הנדל"ן סם זל שהפך את החברה ליצור מת=חי, שנגאל מיסוריו רק בחסדי בית המשפט לפשיטות רגל, אבל זה רק חלק מהסיפור. הסיפור המלא הוא, שיכול להיות שהעיתונות המודפסת, שמדממת כבר כמה שנים, הולכת לחטוף את מכת המחץ שלה מידיו של המשבר העולמי, שגם האופטימיים מגדירים כמשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. אז אולי הקריסה של הטריביון לא תמוטט עוד עיתונים בשיטת הדומינו, אבל המצב עוד צפוי לתבוע קורבנות. יום לאחר קריסת הטריביון, כבר הודיע גם ה"ניו יורק טיימס" שהוא מתכוון ללוות עוד כסף ושהוא נערך ל"תקופה מהקשות בתולדותיו".

בין הסיבות שניתנו לפשיטת הרגל של הטריביון נמנו גם הירידה בתפוצה ובהיקף הפרסום בעיתוני הקבוצה. זו כמובן אינה תופעה ייחודית לטריביון והיא מאפיינת עיתונים רבים שמאבדים קוראים לטובת האינטרנט, שבו כמעט הכל בחינם, ואפשר לבחור את התוכן באופן עצמאי, שלא לדבר הפלורליזם המופלא, שבזכותו כל אחד בוחר לדעת רק מה שחשוב עבורו ולהתעלם בקלות מכל השאר.

הסתגלות לעידן המקוון

בתקשורת המונים מדברים על תקופת הסתגלות שעובר כל אמצעי תקשורת כשנכנס לשוק אמצעי חדש יותר. העיתונות המודפסת, שנולדה במאה ה=16, שרדה את הרדיו והטלוויזיה שמקדימים אותה וזמינים ממנה, ועד עכשיו, היה נדמה שהיא מסתגלת גם לעידן המקוון.

לרוב העיתונים בעולם יש גם אתרים שמציעים תוכן בחינם, ושני המוצרים חיים בשלום זה עם זה, ואפילו משלימים זה את זה מבחינה מקצועית, יתרון המיידיות של האינטרנט משרת את המותג של העיתון, כאשר האתר שלו ממשיך להיות כתובת לקוראים ולמנויים, גם בשעות שבהן העיתון כבר הודפס והגיע אליהם, אבל הוא אינו כולל את החדשות שהתרחשו לאחר מכן.

המודל הכלכלי של העיתונות המודפסת ספג מכה קשה עם נפילת הטריביון והידיעות על מצבו הלא=מעודד של ה"ניו יורק טיימס". המדיה הישנה שוקעת ומפנה את מקומה לתקשורת בשני אפיקים חדשים: חינמונים והאינטרנט.

אולי החינמונים יציעו מודל חדש

"יש כמה תהליכים שקורים בעולם במקביל", אומר חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ" והיום העורך הראשי של הוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן ובעל טור בשבועון "טיים אאוט". "ישראל היא קבוצת התייחסות מיוחדת בגלל השפה. אנחנו שוק מוגדר וסגור, ולכן אנחנו לא מגיבים למה שקורה בעולם המערבי בזמן אמת".

לדברי מרמרי, במערב יש צניחה בתפוצת העיתונים, בעוד שבעולם השלישי, הענף בפריחה. "הם נמצאים בשלב של ביעור הבערות, והדבר מוביל לעלייה בתפוצה. אנחנו לא חלק ממגמת העלייה, אבל גם לא חלק מהצניחה של העיתונות במערב".

תופעת החינמונים משקפת בעיני מרמרי את התמורה שעובר התחום. העובדה שהעיתון השני בתפוצתו בארץ, "ישראל היום", הוא חינמון, משקפת מגמה מסקרנת, שעתידה אינו ברור, אבל הוא עשוי לסמן את הכיוון העסקי של העיתונות המודפסת. "הם נכנסו בשלב מאוחר יחסית", אומר מרמרי, "אבל עם הזמן, העיתון של אדלסון יוכל להדביק את הפערים בתחום המגזיני. ואם מדברים על אינטרנט, אתר "הארץ" אולי לא יפרוץ דרך, אבל ייתכן ש'ישראל היום' הוא זה שיוכל להציע מודל כלכלי חדש. העיתון הזה הוא שחקן מרכזי במונחים של שינוי, מפני שהוא מגיע לקהלים שקודם לא נחשפו לעיתון".

אז מה גרם לאנשים האלה פתאום לקחת עיתון ליד?
"הקוראים משתנים עם הרשת. הם מפסיקים להאמין בעיתון אחד. הם לוקחים מידע ודעה ממקורות שונים, מוויינט ועד בלוגים. הצרכנים הופכים לסלקטיביים יותר. נגמר העידן שבו לקוראים היה עיתון אחד כל יכול שריכז עבורם את המידע בכל התחומים. החשיבות של עיתונים כאלה תלך ותפחת. אולי עיתון יהפוך לפלטפורמה לפרסום, אבל לא מכיסו של הקורא. ייתכן שכל העיתונים יחולקו בעתיד בחינם".
 

האם האינטרנט היה מציל את "חדשות"

לפני שבועיים, קיים רון מיברג בטורו ב"מעריב" אזכרה במלאות 15 שנה לסגירת העיתון "חדשות". במילים נוקבות, טעונות בכאב חי, כאילו רק שבוע עבר מאז, הוא קונן על העיתון שהיה ביתו. מיברג גם העלה במאמר תזה מעניינת: "עוד כמה שנים והאינטרנט היה מציל את 'חדשות'", טען מיברג. "הוא היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון. לפתח את התחום. לפרוץ את הדרך. הוא היה אינטרנטי ממילא. לא היו לו קוראים. היו לו גולשים. קוראים גלשו ב'חדשות' לפני האינטרנט. אם היה מושך שנתיים נוספות, היה ניצל".

אי אפשר, כמובן, להעמיד את הדברים במבחן המציאות, אבל אין ספק שאם המשבר העובר על העיתונות המודפסת הוא כתוצאה מהסתגלות לעידן הרשת, ייתכן ש"חדשות" החזיק פורמט מנצח. מרמרי, גם הוא אחד מהעיתונאים והעורכים שעברו ב"חדשות", ושהיה, כלשונו, על הסיפון של "הארץ" כאשר האח הצעיר טבע, התייחס בטורו למותו של העיתון ולמאמר של מיברג בטון צונן ומפוכח מאוד. "סגירת 'חדשות' היתה קרובה ליותר לתוגת הפרידה בסוף מחזור של קייטנת מחוננים מאשר לאימת גיא ההריגה כמשתמע מהכתוב", העיר מרמרי על הסגנון המיברגי.

מרמרי דוחה את התזה של מיברג כ-wishful thinking. "עדיין אין מודל כלכלי שיאפשר לקיים עיתון רשת, כמו המודל שיש לעיתון מודפס", הוא אומרי. "נכון שהמודל הזה פגיע והוא רגיש למגמות בשוק הפרסום והמנויים, אבל זהו בסיס מוצק יותר להתנהלות הכלכלית שלו".

"אם כבר, אז להיפך; עיתון חזק יכול להפעיל בהצלחה לוויין אינטרנטי", אומר מרמרי. ומכיוון ש"חדשות" מעולם לא נחשד כעיתון חזק, ספק אם זה מה שהיה מציל אותו. "'חדשות' התחיל מוקדם מדי ונסגר מוקדם מדי", מעיר מרמרי על ההיפותטיות של ההשערה של מיברג.

תל אביב נכנסת לטריטוריה דובית

הדברים הופיעו לראשונה ובגרסה קצת שונה ב"גלובס"

לפני שנשוב בקרוב אל הקלפיות כדי לבחור שוב בין שלוש מפלגות שמציעות בדיוק את אותו שום-דבר, ושלאחריהן צפויה שוב ממשלת כלאיים, שלא תתקדם לשום מקום, אולי כדאי לנסות ללמוד משהו ממה שקורה בבחירות הקרובות יותר, אלה של היום, בארה"ב ואלה של השבוע הבא, ברשויות המקומיות כאן אצלנו.

יתרונו המוצק והמרשים של ברק אובמה השחור וחסר הניסיון על גיבור השבי בווייטנאם, הסנאטור הוותיק מקיין, נחשב לפני כמה חודשים כהזיה פרועה, wishful thinking של כמה "ליברלים מנותקים". כל המומחים דיברו על מכשול גזעי בלתי עביר, על מגזרים שלא יהיו מסוגלים לתמוך באדם כמו אובמה, על כך שאמריקה עדיין לא בשלה לנשיא שחור.

 

אובמה יחלק את ירושלים?

אז מה קרה? יש להניח שהגזענים הלטנטיים לא ראו את האור השחור. חוסר הניסיון של הסנאטור מאילינוי, גם הוא מן הסתם, לא נעלם מעיניהם. אבל מה שהביא את הסחף לכיוון אובמה, הוא הקריסה שראינו בינתיים בשיטה הקפיטליסטית לעילא באימפריה של הדוד סם.

תאוות הבצע עלתה להם לראש והולידה את הבן הממזר שנקרא דה-רגולציה. החמדנות הפראית, שקיבלה שחרור מרסן הפיקוח, החלה למוטט הכל. משחקי הסאב-פריים של המגזר הפיננסי בארה"ב משכו בכוח את הכלכלה הריאלית למטה. התוצאות של ההרפתקנות הזו כפו על נשיא רפובליקני וקפיטליסט קיצוני כמו ג'ורג' בוש לעשות סיבוב פרסה מדהים ולהתחיל להלאים בנקים. תוכנית החילוץ של הממשל, שעיקרה העברה של רוב המגזר הפיננסי לידי המדינה תוך שימוש בכספי ציבור, אמרה לאמריקנים בעיקר דבר אחד: נכשלנו.

זו הסיבה שלאובמה, דווקא לו, יש משהו מסוג אחר להציע לאמריקנים. 

הבוחר האמריקני הסתכל על מגדל הקלפים של וול סטריט שנפל על ראשו והבין: מה שצריך זה נשיא אאוטסיידר, אידיאליסט, נטול קליקות בוושינגטון, כזה שלא נבהל כשהוא מואשם בנטיות "סוציאליסטיות", שהן תעמולת ההפחדה האמריקנית המשומשת ביותר, ה"X יחלק את ירושלים" שלהם. המחנה השמרני נמצא בנסיגה מכיוון שנמאס לאמריקנים לשמוע סיסמאות חבוטות ולהישאר עם דגל ביד, אבל בלי דירה ובלי עבודה.
 

אובמה נואם. בלי קליקות

 

התפקיד כבר לא בכיס

השמרנים בלחץ גם כאן. בתל אביב למשל. מה שהיה נדמה כעניין גמור עבור ראש העירייה המכהן, רון חולדאי, הפך לשוק דעות בריא עם התמודדות אמיתית. דמוקרטיה ולא רק תפאורת קרטון של דמוקרטיה. חולדאי, האיש שזוכה לתמיכה פעילה של קדימה ושל העבודה ולתמיכה מהליכוד בעצם אי הצגה של מועמד מטעמו, מגלה בסקרים איך הוא מאבד גובה לטובת דב חנין, ח"כ מחד"ש, שאמור היה להיות מוקצה בכוח, מתוקף השיוך המפלגתי שלו.

 

איך זה קרה? חנין הפך לרלוונטי בזכות היותו דובר אותנטי של ציבור תל אביבי גדול, הטרוגני מכל הבחינות, כולל בנטייה המקורית של ימין-שמאל. לחולדאי היה נוח מאוד עם האדישים. כך הוא יכול היה לעשות בעיר כבשלו, עם מועצה שכולה קואליציה ועם שעשועי כאילו של דמוקרטיה מוניציפלית. אבל כל הסימנים מראים שהאדישות מתפוגגת.

 

שלט בחירות לדוגמה. ואם זה טרנד, שנתנצל על זה?

בייאושו, המחנה השמרני יוצא למלחמה להגנת הקיים: ח"כ שלי יחימוביץ', מצביעת חד"ש לשעבר, מסבירה לציבור שחנין מטיף לסרבנות ולא עומד דום בהימנון ולכן אסור שייבחר; חנוך מרמרי מסביר לצעירים הנלהבים שצריך להצביע "בעד" ולא "נגד", כלומר לחולדאי המוכר על פני הטריטוריה הלא-מוכרת שאליה לוקח אותנו חנין; ואבירמה גולן נתפסת לאיזה משפט נטול הקשר בסרטון בחירות ומסיקה שמדובר בתנועה המבטאת "נהמת לב", והיא מזהירה: "נהמות לב ידועות כמערערות הליכים דמוקרטיים", לא פחות. פתאום אזרחים שמגלים מעורבות ומנסים לשפר את חיי הקהילה הם איום על הדמוקרטיה.

 

מה לעשות במעטפה

ואם לא הבנתם את הרמז, פקחי עירייה נשלחים פתאום למטה חנין עם מצלמות, בנימוק של "עבודה שגרתית לצורכי חישוב ארנונה". לא ברור על מי החבר'ה האלה מגינים, אבל זה הולך להם. הסקרים מראים תזוזות טקטוניות מדי יום. קו ה-40% שמסמן ניצחון בסיבוב ראשון כבר לא יהיה כאן, בטח לא עבור ראש העיר. תראו מה שמשבר עמוק יכול לעשות אפילו בקרב אדישי תל אביב. 

 

חנין. הפקחים בדרך

 

התל אביבי – זה שהנוף נחסם לו, שהאוויר בריאותיו משחיר מפיח ושכיסיו מדולדלים משכר דירה מופקע (מילא פיקוח על הסכומים, מה עם פיקוח על תנאי האחזקה של הדירות, או עם טיפול במחלקי הדירות תאבי הבצע?) – התל אביבי הזה פתאום הבין מה אפשר לעשות במעטפה שהוא יחזיק ביד ב-11 בנובמבר.
 
לחולדאי נוח, לשר הפנים מקדימה, לח"כית הנמרצת מהעבודה, לנתניהו שלא צריך פעולת קמיקזה בתל אביב לפני הבחירות הכלליות שהוא כל כך בונה עליהן, אבל לתל אביבים לא נוח. מאוד לא נוח להם, כבר הרבה זמן לא נוח, אלא שעכשיו יש להם גם אופציה אמיתית להביע דעה ולשנות את הדברים.
 
זו הסיבה שבתל אביב, כמו באוהיו ובפלורידה – שתי השקפות מנוגדות עומדות זו מול זו. רמיזות ושקרים על חוסר פטריוטיות כבר לא עושים רושם על אף אחד. קריאת הגיוס האוטומטית של המחנה השבע, "הוא קומוניסט!" נשמעת כמו ציטוט מאסיפות בחירות משנת 1981. המילים האלה כבר לא מפעילות את הרפלקסים מפעם.

 

זה לא טרנד, טמבל

זה מה שקורה כשמי שנמצא למטה כבר מתקשה לנשום תחת המגפיים של אלה שיכולים למכור את מוזיאון תל אביב לזוג נדבנים ואת קו הרקיע של נווה צדק לכרישי נדל"ן. הבחירה בחנין אינה טרנד. זה לא שהוא משיח גואל, את התאמתו לתפקיד אפשר יהיה לבדוק רק בעתיד, ואף אחד לא תמים לחשוב שהכל יהיה חלק. לא כל הבטחה קל לבצע, ולא פשוט להיות בעמדה שבה צריך להניע את הדברים ולא רק לבקר אותם.

המצע של חנין והרצינות נטולת הפופוליזם של הדברים שהוא מציע רק ממחישים שמדובר באופציה שראוי לבדוק. הנימוק של חוסר הניסיון הוא אידיוטי, שלא לומר מעגלי. שהרי אם נבחר רק במי שיש לו ניסיון, נהיה אנוסים להצביע שוב ושוב בעד מי שכבר בשלטון. איכשהו, זה נשמע כמו סגנון חשיבה טוטליטרי למדי.

בשלב הזה, ולאור התנהלותו של ראש העיר המכהן, עדיפה בהרבה מועמדות מהסוג של חנין, שלא מביא איתו סחבקים עם אימפריית חניונים, שאין לו פטרונים שגרים במגדלי אקירוב. הוא לא צריך את התפקיד כדי לסדר משהו למישהו. חנין הוא פטריוט, ואם לדייק, חנין הוא לוקאל-פטריוט, והרי זה בעצם מה שהעיר צריכה בראשה.

 

עצם לעתיד

ועוד תקווה קטנה: אם תצליח ההתעוררות התל אביבית הזאת, הלוואי שהיא תסמן גם את סופה של האדישות שהחלה לתפוס גם בבחירות הכלליות. אם קריאת ההשכמה של תל אביב תשנה את העיר בעוד שבוע וחצי, נקווה שהיא תצליח להעיר עד 10 בפברואר את ישראל מתנומת הבובליל שלה. כי בחירות, אתם יודעים, זה לא ריאליטי. אלה החיים שלנו.
 
 

המראה מרמת דווקא, אגדה לילדים גדולים

והפעם, חלק ראשון בסדרה של אגדות לילדים גדולים. המשך בקרוב

בבית הקטן, והלא תמיד נחמד, היו אמא, אבא, אח ומראה

פעם אחת, בעיר קטנה ונחמדה, שלצורך העניין נקרא לה כפר פוזה, חיה משפחה אחת, בבית קטן ולא תמיד נחמד, שלצורך הסיפור בלבד, נוכל באמת לקרוא לו בית. היו שם אמא, אבא, אח ומראה, שלצורך העניין נקרא לה אחות.

הימים עברו והילדים גדלו וכבר לא היו ילדים, אבל תמיד נשארו אח ואחות. אבא ואמא גם הם גדלו והפכו לפחות אבא ופחות אמא. הם כבר לא גרו באותו בית בכפר פוזה, אלא נפרדו והלכו איש איש לדרכו. הבית הקטן כבר לא היה שלהם. עברה לגור בו משפחה אחרת. ובינתיים אבא הלך והתרחק לאט לאט עד שנעלם. אמא עברה לגור בבית אחר, בעיר גדולה יותר ונחמדה פחות, שקראו לה רמת דווקא. האח והאחות עברו גם הם לבית החדש ברמת דווקא.

ימים לא קלים עברו על המשפחה הקטנה. אמא הייתה צריכה לעבוד קשה, האחים היו צריכים ללמוד ולהתבגר. האח הלך והפך לאיש. בדרך כלל בודד, לפעמים ביחד, הרבה עצוב ומעט שמח. המראה הסתכלה וראתה הכל.
היא הייתה מראה נחמדה ויפה וריקה.

היו לה הרבה חברים וחברות נחמדים ויפים וריקים כמותה. חברים וחברות שנראו תמיד שמחים יותר, מצליחים יותר ועשירים יותר. כשהאח עזב את הבית ברמת דווקא, המראה הרגישה לבד. היא כעסה על אמא. היא כעסה על אבא שנעלם. היא כעסה על האנשים השמחים. היא כעסה על הכל.

היא הייתה מראה נחמדה ויפה וריקה

המראה פוגשת באיש הנחמד

האח היה זה שעוזר ודואג תמיד לכולם. לפעמים הוא חשב שמרוב דאגה, לא יישאר לו מקום בשבילו. הוא כבר חשב שתמיד יהיה יחיד ובודד. אבל הימים עברו והוא הכיר אישה אחת. גם המראה הכירה איש אחד.

האיש אהב את המראה מאוד ועבר גם הוא לגור בבית ברמת דווקא. הוא היה נחמד מאוד ועשה תמיד כל מה שהמראה אמרה לו לעשות. הבעיה הייתה שהיא לא באמת ידעה מה להגיד לו לעשות. היא הרי בסך הכל הייתה מראה. תמיד הסתכלה על אחרים ועשתה מה שהם עשו.

גם אמא הכירה חבר חדש, קראו לו כמעט אבא. כמעט אבא עבר גם הוא לגור בבית ברמת דווקא יחד עם אמא, ועם המראה והאיש הנחמד שלה, שתמיד עשה מה שאמרה לו לעשות. המראה לא אהבה את כמעט אבא. היא פחדה שהוא ייקח ממנה את אמא. היא כעסה על אחיה שהיה מאושר באמת וכעסה על אמא שאהבה עכשיו את כמעט אבא ותמיד רצתה לשמח אותו. היא כעסה על הכל.

המראה רוצה שמלה

יום אחד הודיעו אמא וכמעט אבא שהם קנו בית חדש ועומדים לעבור לגור בו, רק שניהם. אמא ביקשה מהמראה ומהאיש הנחמד שלה למצוא מקום אחר לגור בו, כי את הבית ברמת דווקא הם הולכים למכור למשפחה אחרת. המראה כעסה מאוד. היא לא הייתה רגילה לחיות בבית משל עצמה.

אם היא תגור בבית כזה לבד עם האיש הנחמד שלה, מה יהיה עליה. מי יבשל, מי ינקה, מי יסדר, מי יכבס, מי ישלם את שכר הדירה, מי ידאג לחשבונות. הרי היא בסך הכל מראה, והאיש הנחמד הוא בסך הכל איש נחמד. הם הרי לא אנשים אמיתיים.

המראה התרגזה מאוד על אמא ועל כמעט אבא, היא צעקה ורתחה, נשפה ורשפה, ולבסוף גירשה אותם מרמת דווקא אל ביתם החדש. וכך, בבית ברמת דווקא נשארו המראה והאיש הנחמד שלה. יום אחד הודיע האח שהוא והאישה שהכיר עומדים להתחתן. המראה כעסה מאוד.

גם היא רצתה להתחתן. כמה יפה תוכל להיראות בשמלה לבנה ומפונפנת. כמה יפה יוכל להיראות האיש הנחמד בחליפת חתן. כמה יפים ונחמדים יהיו כל האנשים שיבואו לשמוח בשמחתם ולאחל להם מזל טוב, אושר ועושר.
"גם אני רוצה להתחתן!", צעקה המראה. "גם אני! גם אני! גם אני!". היא קראה לאיש הנחמד ואמרה לו שהיא רוצה שיבקש ממנה להיות לו לכלה. והאיש הנחמד, כמו תמיד, עשה מה שהמראה אמרה לו לעשות. האח והאישה שהכיר התחתנו. מיד אחריהם התחתנו גם המראה והאיש הקטן שלה.

המראה כעסה מאוד. גם היא רצתה להתחתן

יום אחד סיפר האח שלו ולאישה האחת שהכיר יהיה עוד מעט ילד משלהם. "גם אני רוצה ילד!", צעקה המראה. "גם אני! גם אני! גם אני!". היא קראה לאיש הנחמד ואמרה לו שהיא רוצה שגם להם יהיה ילד משלהם. והאיש הנחמד, כמו תמיד, עשה מה שהמראה אמרה לו לעשות.

לאח ולאישה שהכיר נולד ילד קטן וחמוד. קראו לו יש. הם שמחו בו מאוד, הלכו איתו לטיולים, שרו לו שירים, שיחקו איתו בגינה והביטו בו בגאווה. "גם אני רוצה ילד!", צעקה המראה, "גם אני! גם אני! גם אני!". הם ניסו וניסו, אבל לא הצליחו. בסוף הם הלכו לקוסם. הקוסם אמר שאם יתנו לו הרבה מטבעות זהב, הוא ייתן להם ילד.

המראה אמרה לאיש הנחמד לתת לקוסם הרבה מטבעות זהב. אבל לאיש הנחמד לא היו מספיק מטבעות. המראה רצה לאמא ולכמעט אבא, לקחה מהם את כל מטבעות הזהב שלהם ונתנה אותם לקוסם. והקוסם קיים את הבטחתו ונתן להם ילד.

המראה שמחה מאוד. היא קראה לילד נר. היא רצתה ללכת איתו לטיולים, לשיר לו שירים, לשחק איתו בגינה ולהביט בו בגאווה. אבל נר רצה כל הזמן רק לבכות. היא קראה לאיש הנחמד שלה, ואמרה לו להישאר איתה ועם נר בבית ברמת דווקא, כל היום וכל הלילה, ולדאוג שנר לא יבכה. והאיש הנחמד נשאר. יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים. והמראה הייתה מאושרת.

יש גדל בינתיים והיה מתינוק לילד קטן וחייכן. הוא הלך לגן ילדים, למד לשיר ולדבר, לשחק ולצייר, וכולם אהבו אותו. "גם אני רוצה שהילד שלי יילך לגן!", צעקה המראה, "גם אני! גם אני! גם אני!". היא קראה לאיש הנחמד שלה ואמרה לו שהיא רוצה שהילד שלהם יילך בדיוק לאותו גן ויעשה בדיוק את אותם הדברים. והאיש הנחמד, כמו תמיד, עשה מה שהמראה אמרה לו לעשות.

אבל נר לא עשה את אותם הדברים. הוא היה עדיין תינוק. המראה כעסה מאוד. היא כעסה על האיש הנחמד, שאולי לא ניסה מספיק חזק להביא לה ילד מספיק מהר. היא כעסה על אמא ועל כמעט אבא, שאולי התעכבו ולא הביאו מספיק מהר את כל הזהב. בעיקר היא כעסה על אחיה ועל האישה שהכיר כי הם היו מאושרים. היא כעסה על הכל.

"גם אני רוצה ילד!", צעקה המראה, "גם אני! גם אני! גם אני!"

למראה לא נשאר על מי לצעוק

מרוב כעס היא צעקה כל הזמן על אמא ועל כמעט אבא. היא צעקה ורתחה, נשפה ורשפה, עד שאמא וכמעט אבא החליטו להיכנס לביתם החדש ולנעול את הדלת ולהתחבא טוב טוב, כדי שהמראה לא תוכל למצוא אותם.

המראה המשיכה לכעוס. מרוב כעס היא צעקה כל הזמן על האיש הנחמד. צעקה ורתחה, נשפה ורשפה. לבסוף האיש הנחמד יצא מהבית ברמת דווקא והלך להתחבא במקום אחר. הוא התחבא טוב טוב כדי שהמראה לא תוכל למצוא אותו. תסכולה של המראה גבר. היא צעקה כל הזמן על אחיה ועל האישה שהכיר. צעקה ורתחה, נשפה ורשפה. אבל אחיה והאישה שהכיר היו מאושרים ולא שמעו בכלל את הצעקות.

למראה לא נשאר על מי לצעוק. לא נשארו לה אמא וכמעט אבא, שיתנו לה מטבעות זהב. לא נשאר לה איש נחמד שיעשה כל מה שהיא אומרת. לא נשאר לה אח שידאג לה. נשאר לה רק נר. והנר רק בכה ובכה. הוא לא נתן לה מטבעות זהב, לא עשה מה שאמרה לו, לא דאג לה ולא הקשיב לה.

הוא רק בכה ורצה שהיא תטפל בו ותרגיע אותו. אבל היא לא רצתה נר. היא לא רצתה לבד. היא לא רצתה בית ברמת דווקא. היא רצתה רק את מה שיש לאחיה. אבל עכשיו נשאר לה רק כלום. כלום בשקית ריקה. ונשאר לה רק לכעוס על הכל.

נו מור מוריסי פור מי

מי שמכיר אותי יודע שהסמיתס הם מעבר למוזיקה בשבילי. בדיאגרמת וון של הנפש שלי, האהבה שלי למוזיקה איננה כוללת את הסמיתס. אני אוהב מוזיקה ואני אוהב את הסמיתס. הלהקה ההיא איננה רק "מוזיקה" עבורי ולכן מעולם לא הייתה חלק מהתשוקה שלי לאמנות הנקראת מוזיקה.

מוזיקה היא אמנות נשגבת, לא הייתי רוצה לחיות בלעדיה, אבל הסמיתס הם יותר מזה. הסמיתס הצילו את חיי. מוריסי ככותב שירים וכזמר היה הקול שקרא אלי בחשיכה הגדולה של הנעורים. הוא לא הבטיח עתיד טוב יותר, פתרונות קסם או קתרזיס מזוייף, הוא פשוט ידע מה עובר לי בראש וניסח את הדברים האלה הרבה יותר טוב ממני.

הרקמה הצלקתית

זה לא קורה הרבה. אם אתה אוהב מוזיקה, מן הסתם תפגוש אמנים שירגשו אותך, ימלאו אותך התלהבות ותשוקה או התפעמות גדולה. אבל המקרים שבהם היצירה מבקיעה דרך אל תוך מקום עמוק ופרטי שלך, כזה שחשבת שרק אתה מכיר ושלפעמים לא ידעת אפילו לתת לו שם – זה סוג של נס. כמו לגלות אח אובד, אחרי שהיית בטוח במשך שנים שהוא מת באיזה אסון טבע.

הסמיתס. הרבה יותר מאמנות נשגבת

הבקיעו דרך אל מקום פרטי מאוד. הסמיתס

מוריסי של "hand in glove", ושל "what she said" היה הדובר הפרטי שלי. העובדה שיש לסחורה שלו עוד קונים חוץ ממני, הייתה הפתעה גמורה, הרי למי איכפת בכלל מה עובר עליי? זה רק אני והשטויות שלי, לא? אל תבינו לא נכון, זה לא שרציתי אותם לעצמי וחשבתי שהעובדה שהלהקה מצליחה פוגמת במסר שלה, או במה שאני מרגיש כלפיה, אבל זה היה משונה.

הסמיתס, כמו ג'וי דיוויז'ן, לא היתה רק להקת דיכאון שכתבה על בדידות וחוסר תקשורת. היה שם גם הומור, ואירוניה בריאה וחוש מפותח לתרבות הפופ. מוריסי ניהל דיאלוג מתוחכם עם הקהל שלו ועם המדיה. הוא היה גאה להיות מה שהוא, גם כשזה הציג אותו כמלא פאתוס או כשזה עורר לעג בקרב אנשים מסוימים.

שלח יד מתוך התקליטים. מוריסי בהופעה

הטקס הזה, שקיים עד היום בהופעות של מוריסי, שבו הקהל מבקש לעלות לבמה רק כדי לחבק אותו ולהיות מגורש החוצה על ידי הסדרנים, הוא לא פולחן ריק של תרבות המאלילה כוכבי פופ. הם רוצים לחבק אותו כי הוא חיבק אותם, דרך השירים, דרך המילים, שלח יד מתוך התקליטים וליטף את הרקמה הצלקתית שהם נושאים איתם.

כשהסמיתס התפרקו, מיהרו בעיתונות הבריטית להתנער ממוריסי. בבת אחת, מדובר של דור, הוא הפך לאיזו דמות של "מי שהיה". אני נשארתי איתו והוא עדיין לא אכזב. עם כל החולשות, "ויוה הייט", "bona drag", ואפילו "kill uncle", הכילו שירים ראויים. הוא עדיין דיבר עליי.

פוזה מוחלטת, סימני ריקבון

לקח לו זמן להגיע לנקודה שבה השירים שלו הפכו לפוזה מוחלטת, לעיתים רקובה מבחינה אידיאולוגית או עקרה מבחינה רגשית ויצירתית. המנוע התחיל לקרטע ופתאום כבר לא חיכיתי לאלבום חדש של מוריסי, גם לא לסינגל. אפילו לקסמים שהתחבאו בבי-סיידס כבר לא היה מקום. זאת הסיבה שאני לא מתכוון להגיע בסוף החודש לדשא של פארק הירקון. הפוזה ניצחה. האיש שהיה פעם מוריסי, כבר לא נמצא שם.

ההחלטיות הזאת, מתודלקת מן הסתם גם בעובדה שכבר זכיתי לראות אותו פעם אחת על במה. למזלי, זה עוד היה בימים הטובים. אוקטובר 91'. המרסמית אודאון, לפני שהפך להמרסמית אפולו ולפני שהאיש עם הבלורית הפך לתושב קבע באל. איי. הוא לא שר בתקופה ההיא שום שיר של הסמיתס, אבל זה היה בסדר כי השירים של תקופת הסולו היו מצוינים.

המשיך לשיר את אותו השיר. מוריסי והמיקרופון

לא ראיתי ב-"november spawnd a monster" שיר פחות טוב מ-"never had no one ever". הוא המשיך לשיר את אותו שיר, ושמר על רמה נאותה של המשכיות. אז הלחנים של סטיבן סטריט לא הגביהו עוף לגבהים של ג'וני מאר, אבל התוכן הפנימי המשיך לתקשר עם הרקמה הצלקתית ההיא.

 

כבר לא הוא

מוריסי תמיד היה דעתן. איש משכיל עם לשון חדה ומשתלחת. פעם הוא אמר על דייוויד בואי ש"הוא לא האיש שהיה פעם. הוא כבר לא דייוויד בואי יותר. היום הוא נותן לאנשים מה שהוא חושב שישמח אותם, וגורם להם לפהק. בגלל זה הוא לא רלוונטי. גם כשהוא היה רלוונטי זה היה במקרה". טוב, מוריסי לא היה "רלוונטי במקרה", אבל הוא בהחלט כבר לא מוריסי.

מישהו קר וזר לכל מה שמוריסי ייצג פעם השתלט עליו. אני כבר לא מדבר על הדיעות המוזרות שהוא משמיע, על גאוות היחידה הבריטית הטבולה בשנאת זרים, שהוא מנופף בה ממקום מושבו בלב האמריקנה, על השירים שאיכשהו לא משמידים את הפלסטיק שהוטבעו בו מבושה. זה הרבה יותר מזה. ההומניסט הרגיש הפך לצ'יקי מיד שנייה.

מישהו קר וזר השתלט עליו. מוריסי והקהל

בגלל זה, עשרים שנה אחר כך, כלומר אחרי פירוק הסמיתס, לא תראו אותי בפארק. לא בגלל המחיר ולא בגלל העובדה שהוא גורר איתו קרקס נודד שכמו גובש על ידי דייויד לינץ': סוזי סו, שכבר מזמן הפכה לבובת שעווה נטולת רוח חיים, והשאריות של הניו יורק דולס, שהמילה פאתט קטנה עליהם. אני אשאר בבית ב-29 ביולי, פשוט בגלל שכואב לראות את האיש הזה ואת מה שנהיה ממנו.

 

בעיקר "פילרים"

לפני כמה ימים קיבלתי במייל סט ליסט שככל הנראה יהיה מה שיקבל מי שהסכים לשלם 350 שקל תמורת הלחות של הפארק ועבור יריקה בפרצוף מהאיש שהיה פעם מוריסי. עשרים שירים. שישה מהם מתקופת הסמיתס ועוד שלושה-ארבעה מהעידן הפורה של תקופת הסולו (יותר מעשור אחורה).

כל השאר, כמו שאומרים במחלקת הרצף של ערוץ 1, "פילרים". שירים שנכתבו בלי חמדה, ללא שמץ להט. שורות שאין בהן מאית מהחוכמה או מהחום האנושי שהיה בשיר הכי גרוע של הסמיתס.

אז כן, הוא לא הופיע פה אף פעם, ויש לו בישראל לא מעט מעריצים שמחכים להופעה כזאת עוד מימי הלהקה ההיא. אבל אל תהיו נאיביים. הסמיתס מתו, סר מוריסי אוף מנצ'סטר כבר הניח את חרבו מזמן. ההופעה הזו עשויה לחמוס את הזיכרונות מהשירים הגאוניים של פעם, כשתקבלו גרסת קריוקי נטולת עומק של "how soon is now".

מצטער, אני לא אהיה שם. כי זה לא מה שישביע את רעבוני. זה לא מה שיניח את דעתי. לא זה לא.

אמר את זה קודם: שאול אדר

מי נוסע בנתיב הכסף באיילון

או: למה נכשלה השביתה של נהגי המשאיות ביום חמישי האחרון

 

קשה לדעת מה היו המניעים של המשטרה בהתארגנות הכה לא-אופיינית נגד כמה נהגי משאיות. יש תחושה שהמשטרה, כמו גורמים ממשלתיים רבים, עברה תהליך הפרטה סמוי.
שימו לב אילו חוקים נאכפים ועל מי. חפשו את בעלי האינטרס מאחורי שבירת המחאה של המובילים ואולי תגלו למה זו הסתיימה בדרך שהסתיימה, או כמו שאמר המקור המיתולוגי גרון עמוק בפרשת ווטרגייט, "לכו בעקבות מסלול הכסף".

בכל כניסה ויציאה של האיילון, כבר מדרום, מראשון לציון, עמדו ביום ה' שעבר ניידות משטרה, צפו על המתרחש והרחיקו מפגינים פוטנציאלים. שוב: כמה כלי משטרה, בכל מחלף. נוכחות משטרתית חריגה בכל קנה מידה. זו אותה המשטרה המתרצת תדיר את כישלונותיה בהיעדר תקציב. הפעם כסף לא היה בעיה. מערכת אכיפת החוק פרשה כוחות כאילו ההפגנה המדוברת היתה סוג של פיגוע חבלני.

(ההמשך בלינק המצורף)