ארכיון קטגוריה: צריך להגיד

צונאמי ציוני, גאווה מול ציניות, ודגל כחול לבן

בשנה שעברה כתבתי כאן על הקושי לשמוח ביום העצמאות. מעל המילים ריחפה האמירה של בועז, "בימים האלה, או שאתה סוציאליסט, או שאתה אכזרי". חשבתי שוב על המשפט הזה לאחרונה, כשהדי יום העצמאות ה-60 החלו להגיע אל אקווריום הזכוכית שלי.

אני לא מי יודע מה ציני בדרך כלל, אבל פטריוטיזם מיד מפעיל אצלי את השריר הזה. אלא שהציניות שלי לגבי ממלכתיות מתלהמת, לגבי ג'יבריש של נאומים בטקסי החג, ולגבי תופעות כמו דגלים על המכוניות, לא עמדה לי כשאיתי, עוד מעט בן שלוש, הגיע מהגן עם שירים על הדגל שלי שהוא כחול ולבן, ועם הדיבורים על זה שיש יום הולדת למדינה. פתאום, אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי להרגיש גאווה על העובדה הכמעט מובנת מאליה (לפחות עבור הדור שלי), שבאמת יש לנו מדינה וטוב שכך.

ובליבה חומה. דגל הלאום וגדר ההפרדה

היומיום, באופן טבעי, דוחה הצידה את תחושת הגאווה הזו. לא רק אצל צינים מקצועיים. כל כך הרבה סיבות יש לנו לכעוס על מה שקורה פה, שקצת קשה להתרשם מהעניין השקוף הזה, או לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתה ישראל קיימת. הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג.

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. שנים נואמים מנהיגי ישראל באוזנינו על שאיפתה של ישראל בשלום עם שכנותיה. יש תקופות שקשה לקדם את הרעיון הזה, יש ימים שהוא במרחק טיסה. לא תמיד היו מנהיגינו אשמים בכך שהשאיפה הנשגבת לא התגשמה. ובכל זאת, לא היה מנהיג לישראל שלא החמיץ הזדמנות להפוך את האוטופיה הרחוקה לעובדה קיימת. לפעמים הייתה זו החמצה של יהירות, לפעמים של עיוורון מדיני, לפעמים בגלל שיקולי קואליציה. כן, היו סרבנים עקרוניים, כאלה שלא היו מוכנים לשלם מחיר טריטוריאלי ואמרו זאת בגלוי, ואותם אני דווקא מעריך בשל כך, אבל מי שיבדוק יראה כמה שמדובר בבודדים. הרוב טענו שאנחנו מאוד רוצים שלום, זה פשוט שהצד השני כולו חיות דו רגליות צמאות דם.

אבל עניין השלום הוא רק דוגמה. החסך העמוק בישראל בת השישים בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו.

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

קל להגיד "כולם מושחתים" ולפטור את עצמנו מהתמודדות. האמירה הזאת חמורה כי היא משחררת גם אותנו וגם את נבחרינו מאחריות כלשהי, ואפילו מהצורך להצטדק. ח"כ שנחשד במשהו לעולם לא יופיע בתקשורת נכלם ויבקש מחילה משולחיו, או לפחות יפגין צניעות כלשהי, כשהוא מסביר שהוא יגן על עצמו מפני הטענות נגדו בדרכים המקובלות.

החשוד המורם מעם מיד יפנה בעזות מצח אל המדיה ויתקוף את הפרקליטות ש"רודפת אותו", את היועץ המשפטי ש"סימן מטרה", את המשטרה שיש לה "אינטרסים זרים", ולפעמים גם את התקשורת ש"שופכת את דמו". אם הוא מהימין, הוא יאשים את המערכת בשמאלנות ויטען שבגלל דעותיו מנסים להרחיק אותו מעמדת כוח. אם הוא דתי או מזרחי (או גם וגם, שמעתי שיש מפלגה כזאת) אז ברור שהאישומים נגדו מבוססים על גזענות ושנאה עיוורת למגזר שהוא נמנה עליו. גם אם העבירה לא קשורה כלל לתפקידו הפוליטי, כמו העסקת עובדים זרים ללא רישיון או מעשה מגונה, עדיין הוא הנרדף והמסכן.

ג'יבריש של טקסים ממלכתיים

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו.

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?"

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.

העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.

האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שיוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

לפני שער החוק. האות מתה והחזקים חוגגים

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו.

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום"

לאחרונה, יצא פרופ' אהרן ברק, עילוי משפטי ונשיא בית המשפט העליון בדימוס למתקפה על שר המשפטים בשל ניסיונו של האחרון להכניס שינויים במערכת המשפט. החשש מפוליטיזציה של בית המשפט הוא אמיתי. סכנת ההשחתה רובצת בפתח ונוהמת ללא הפסקה. אין ספק שבין ברק לפרידמן, אדם הגון צריך לתמוך בברק. אלא שזה לא מספיק. גם מחנה ברק צריך להתעורר. עם כל הכבוד לגאונים שעומדים למעלה, מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה.

מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? יקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות".

כובע נגד שמש. לא מתעסקים בדברים כאלה

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. אם כבר מדברים על עצמאות, שר האוצר הוא התפקיד הכי לא עצמאי שיש. זהו מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

גם התרבות הישראלית פורחת. כל מי שמספר לכם שפעם היה יותר טוב, פשוט תקוע. יש היום פחות הגמוניה, פחות צורך לרצות את ההמון ויותר אפיקים ליצירה ולהפצתה. הרוב תמיד יעדיף תרבות רדודה ותמיד יקבל את שלו, בכל מקום. ההבדל הוא שבשני העשורים האחרונים, גם מי שלא מסוגל לאכול את מה שנותנים לו, יכול למצוא תרבות לטעמו. העובדה שקשה להתפרנס מזה היא עצובה, אבל היא נובעת בעיקר מגודל האוכלוסייה. לא רק מה שרדוד מצליח, היום גם האיכות יכולה להגיע לקהל.

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות"

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.

אז כשאיתי חזר מהגן, עם "אני נטעתי עץ בארץ ישראל" שרתי איתו בשמחה ואחר כך השמעתי לו את "סוויטת יום העצמאות", שלא ילמדו בגן ולא בבית הספר. אז כן, זה שיר מורכב מדי עבור ילד בגילו מכדי לעמוד על המשמעויות, אבל זאת המורשת שלי לחג הזה, ויום אחד הוא יבין. וחוץ מזה, גם אצל אבא אפשר ללמוד שירים, לא רק בגן.

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ').

המנון לשמעון, פעם אחרונה – אלגיה למנהיג שניצח

 

אתמול נבחר שמעון פרס לנשיא המדינה. תמיד אהבתי את פרס ותמיד כאבתי את הפסדיו. החזון העצום שהוא הציג בפני העם הזה בשנות התשעים של המאה הקודמת (מה שקוראים 'אוסלו') היה כשמן בעצמותיי. האמנתי בו וחשבתי שאין כמוהו להפוך את ישראל למקום שטוב לחיות בו. מקום מוסרי, חופשי מכיבוש, המקיים יחסי שכנות טובה עם המדינות שמסביב. פרס היה האיש שהיה יכול לעשות את זה, אם רק היה מקבל את אמון העם ב-96'.
 
היום, אחרי התפרקות מוחלטת מכל שיירי אידיאולוגיה וחזון, קצת קשה לי לשמוח על הניצחון של שמעון פרס. מעבר לניצחון שלו על תדמית הלוזר, ומעבר לכך שבאמת קשה למצוא מישהו ראוי ממנו לזכות בתפקיד נשיא המדינה, הרי מדובר בתפקיד שאין בו ממש. פרס, איש החזון שאיננו כבר מזמן, הולך לשבת במשכן הנשיא, לקבל שגרירים וראשי מדינות ולדבר איתם על מזג האוויר. הוא יקבל שם כיבודים מלוא החופן, אבל אפס השפעה. פרס יטיל את הרכבת הממשלה על ראש הממשלה הבא, אבל הוא עצמו לעולם כבר לא יוביל לדברים שגרמו לי כל כך להאמין בו ולאהוב אותו בימי אוסלו.
 
האהבה הזו הפכה בשנים האחרונות לאהבה נכזבת. הוא הלך לשרת את שרון כשר חוץ, לא ידע לכבד הפסד במפלגת העבודה והצטרף לקדימה, שהיא מעין ליכוד ב'. הוא לא הגיע לשם כאידיאולוג, מקסימום קבלן קולות. אפילו ציפי לבני בכירה ממנו שם.
 

 

המנון לשמעון
שמעון הגיבור
במקום שבו כל העיוורים נולדו לראות
מי יגלה את האור.
אילליקה…
 
המנון לשמעון
שמעון הגיבור
בעולם שבו כל הצדיקים נולדו לסבול
מי ינגב את הדמעות.
אילליקה…
 
אם האדם יאהב את האדם
בוודאי גם אלוהים יאהב.
האהבה לא תכאב.
אבל מי זוכר מישהו בכלל היום
ולמי איכפת מישהו בכלל עכשיו
שמעון הגיבור – אולי בפעם הבאה.
אילליקה.

 

מילים: יוסי בבליקי, לחן: פונץ', מתוך 'דנה ראתה עב"מ'

 

אולי בפעם הבאה? 

את השיר הזה כתב יוסי בבליקי אחרי אחד ההפסדים הכי כואבים של שמעון פרס, זה של 96' על שבר אחוז מול נתניהו. חלומם של הרבה מאוד אנשים התנפץ אז. התחושה הייתה שלא רק פרס הפסיד, אלא שכל התהליך שהוא הוביל, יילך לעזאזל. בפועל זה באמת מה שקרה. העובדה שנתניהו הועף מכסאו לאחר פחות משלוש שנים לא שינתה את העובדה. ברגע שפרס הודח ממקומו כמנהיג מחנה השלום, היה ברור שלא תהיה תקומה לחזון שלו. קיוונו שתהיה "הפעם הבאה", אבל אז כבר הוכרז עידן ברק.
 
גם נצחונו של אהוד ברק ב-99' לא השיב את היחסים עם הפלשתינים לתקנם. ברק דיבר על שלום, אבל כמאמר השיר, לא דיבר על צדק. ההתנהלות שלו מול ערפאת והפלשתינים הוכיחה שאין לו עניין אמיתי באוסלו ובחזונו של שמעון פרס. לא חשוב מי אשם בקריסת ההסכמים, אבל היה ברור כמעט מיד שאצל ברק אין חזון אוסלו ואין מזרח תיכון חדש.
 
המזרח התיכון החדש, זה שכבר התרגלו כל כך ללעוג לו, יכול היה להיות כבר כאן, אם שמעון פרס היה מנצח וממשיך את המומנטום של ממשלת רבין. ברגע שהוא נאלץ לזוז, ובמיוחד אחרי שהוקצה לו התואר "השר לפיתוח אזורי", היה ברור שהאיש הורחק מהמקום שבו תהיה לו השפעה אמיתית.
 
אחר כך, כשברק הפסיד, כבר לא יכולתי לסבול אותו: זקנתו המאוחרת ביישה עד מאוד את זקנתו המוקדמת. פרס הפך שר חוץ המשמש את אריאל שרון, שלא לדבר על הצטרפותו לקדימה, מפלגת המכרז, מנוער לחלוטין מחזון שלום כלשהו, כועס על עוד תבוסה, הפעם לפרץ. למעשה מאז ניצחון שרון ב-2001 התגלה פרס כאיש ללא חזון, ללא דרך וללא מטרה. מעבר לפתגמיו המיוצרים למאות באולפני טלוויזיה ובראיונות שונים, לא ניפק האיש הזה שום סיבה לתמוך בו.
 

מי יגלה את האור?

שמעון פרס הוא מי שהיה. כבר שנים הוא מצבה חיה לעבר מפואר, צל צילו של שמעון פרס שר החוץ שהביא אותנו לאוסלו ושטף אותנו בבשורה חדשה, על עם שלא לבדד ישכון ושלא יחיה רק על חרבו. שמעון פרס הזה איננו. פרס של היום יכול להיות נשיא מצוין, או שר לענייני הנגב והגליל, אבל האם יש במערכת הפוליטית הנוכחית מישהו שיכול לקחת על גבו חזון כמו המזרח התיכון החדש ולדהור איתו קדימה? מי יגלה את האור?
 
הזמן פועל לרעתנו: באותם רגעים שבהם ממציא "עזה ויריחו תחילה" נבחר לכהונה הרמה, עזה הקריבה עשרה אנשים במלחמת אזרחים הרסנית ומיותרת. במקום שלום ותקווה לעתיד שנתן לנו פרס, קיבלנו את נתניהו ואת ברק ואת שרון ונשארנו עם רסיסים של תקוות. אוסלו הפך לבדיחה ולשם גנאי, אבל שום אופציה טובה יותר לא עלתה על הפרק. שום תהליך שמדבר על הידברות ונסיגה בתיאום מהשטחים. לא מדברים על מדינה פלשתינית, כי היא עוד לא קמה, וכבר היא טובעת בדם שניזון לא מעט מהלחץ אשר העברים לוחצים אותם. תהליך השלום הפך למסע מטורף להקמת גדרות וחומות שווא. לא ייתכן הרי שלום שבו אנחנו כאן, שבעים ובטוחים ואילו הם שם, רעבים, סגורים ונטולי תעסוקה. שום חומה לא תעצור את הזעם.
 
אז כן, שמעון פרס ניצח והפך לנשיא המדינה, אבל איזו מדינה היא זו. איפה המדינה הזו ואיפה החזון ההוא. הנה, אני יושב בבית מול המקלט, חוזה סוף סוף בשמעון פרס, האביר בעל דמון היגון, המפסידן הנצחי והוא מנצח. הנה הוא זוכה לתמיכה מקיר אל קיר. אבל איך אשמח על הניצחון הזה?
 
 

ובכל זאת, למה אנשים מביאים ילדים?

יעל ישראל פתחה דיון על נושא חשוב מאין כמוהו. ומיד החלו כל מיני נשמות טובות וגועשות להסתער עליה ולהעליב וכמובן להימנע מדיון אמיתי. דווקא הישירות של יעל והחשיפה שהיא נותנת לחייה הפרטיים, הביאה לגל של משמיצים אנונימיים ולא אנונימיים שמילאו את התגובות לפוסט שלה ברוע צרוף ובהשמצות אישיות.

אנשים שמסבירים כי הבאת ילדים לעולם היא "דרכו של הטבע" ו"כי ככה זה", לא בהכרח יהיו הורים רעים, אבל אנשים חושבים הם בטח לא. אני חושב שהחלטה כל כך חשובה, המשנה לחלוטין ולנצח את חייך, צריכה להכיל מרכיבים קצת יותר עמוקים. נימוקים מהסוג הנרקסיסטי מהסוג של "אני רוצה שמישהו יאהב אותי" ראויים לגנאי של ממש. יש בזה כמעט עיוות מובנה. ילד לא בא כדי לאהוב, הוא בא כדי שיאהבו אותו, ואז, ורק אז, ואם באמת אהבו וטיפחו את עולמו הרגשי, הוא יאהב בחזרה. אף תינוק מעולם לא התחייב לפני בואו לאהוב את הוריו. קודם תאהבו אותו אתם.

חווית ההורות איננה הרפתקה שכולם חייבים להחזיק ברזומה. אדם צריך לעבור כמה תהליכים עם עצמו, לבדוק את מידת האגו שלו ואת הסיפוק שיש לו מחייו כפי שהם, לפני שהוא מחליט שילדים הם התשובה. ילדים אינם תשובה לדבר ואינם פיתרון לשום בעיה עלי אדמות.

אינני משלה את עצמי, כל ילד יבוא בבוא העת אל הוריו ויאשים אותן בעוול זה או אחר שעשו לו. אין בכך ולא כלום. אני רואה את תפקידי כהורה להביא את האשמה הזאת למינימום או לפחות לאיזורים שבהם תהיה לי תשובה. כלומר, על ההורות להיות מודעת. אם הילד שלי יגיד שטעיתי כשחינכתי אותו בעניין כלשהו, המעט שאוכל לעשות הוא לדעת על מה הוא מדבר ולהיות מסוגל להסביר את עצמי. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל לא תאמינו כמה חטאים שהורים עושים כלפי ילדיהם נמצאים בדיוק בנקודה העיוורת של ההורים. הרבה פעמים העוול ההורי לא מתחיל ברוע, אלא בחוסר הבנה והיעדר מודעות.

מניסיוני, הנקודה העיוורת הזאת מתחילה בדיוק שם, בנימוק שבו השתמשתם כאשר החלטתם להביא ילד. ילד צריך להביא רק כאשר מגלים שיש לך רצון לתת. פשוט לתת, מבלי לצפות לתמורה. כל תמורה היא בונוס. ילד איננו בובה ואיננו צעצוע. הוא לא מכונית שלוקחים לסיבוב דאווין והוא לא תכשיט שאפשר להשוויץ במחירו או ביוקרתו. ילד איננו שעון מעורר שאמור "לסדר את החיים". מדובר בנפש. נפש רכה ופגיעה מאוד.

הצרכים של הנפש הזו חייבים לשים את הצרכים של ההורים במקום משני. לא תמיד, לא כל הזמן, אבל כן. מהרגע שיש ילד, הצרכים שלו קודמים. אני משוכנע שאם הורים שבמהותם הם אגוצנטריים, ילדותיים וחסרי אחריות היו נמנעים מהבאת ילדים לעולם, היה פה פחות סבל.

אני אבא לילד מתוק בן כמעט שנתיים. ההחלטה להביא אותו לעולם נעשתה מתוך ביטחון בזוגיות היציבה והבריאה שהוא בא לתוכה. לא כסיוע, ולא כמילוי חלל כלשהו, אלא כי שנינו חשבנו שאנחנו רוצים להעניק. לתת מהמסירות ומהאהבה שיש בינינו למישהו חדש שיהיה חלק מאיתנו ויהיה אדם בפני עצמו. כבר היום אני משתדל לראות את איתי כאינדיבידואל עצמאי.

אני משתדל לתת לו מרחב שבו הוא יוכל לפתח את עצמו ולהגיע למקומות שאליהם הוא ירצה להגיע. אני משתוקק לרגע שבו הוא לא יסכים איתי. אני מחכה ליום שבו נתווכח והוא ישכנע אותי, או שאני אשכנע אותו. הוא איננו מכשיר בידי להגשמת משאלות שלא מומשו. הבאתו לא באה לתקן שום עוול שנעשה אי פעם לזוגתי או לי. לא בילדותינו ולא בחיינו הבוגרים. אין לי "בנק מטרות" להלביש עליו. יהיה אשר יהיה.

במובן מסוים, אולי הוא כן "התיקון שלי": כל אחד מאיתנו גדל עם תסכולים משלו. לכל אחד טענות להוריו. התיקון שלי הוא חיים מתוך מודעות מלאה לתסכולים שהיו לי, לחסכים שלי. אני חותר למודעות כזאת כדי שלא להיכשל במה שכשלו הדורות שלפני.

וכן, יש דבר כזה, סיבות לא נכונות להביא ילדים. וכן, צריך לעודד חשיבה יותר רצינית בנושא הזה. פשוט כדי לחסוך סבל ולהימנע מהחלטות שגויות. החלטות לא נכונות, יודע כל אחד, עלולות להביא לתוצאות לא נכונות. החלטות מהסוג הנדון, הן באמת דיני נפשות.

אי אפשר לפטור את עצמך בנימוק ש"זהו דרכו של עולם". בני אדם אינם בהמות ואינם חיות בית. הרפואה המודרנית מאפשרת לנו ליהנות מסקס מבלי להביא ילדים, והיא גם מאפשרת הבאת ילדים לבני זוג שאינם יכולים להרות בדרך הטבע. חשוב להשתמש באפשרויות האלה בחוכמה, מתוך חשיבה מעמיקה, לא מתוך מסורת, נטייה נורמטיבית מדי, או לחץ חברתי.

לא ההורים שלוחצים, ולא החברים שכבר יש להם ילדים יהיו אלה שיצטרכו להתמודד עם הילדים שלך. האחריות היא גדולה ו"איננה ניתנת להעברה". ילד לא "מסדר את החיים", הוא מכניס בהם כאוס. רק אם החיים שלך נמצאים בשלב מסודר מספיק, זה יכול להיות הזמן להכניס ילד לתוך החיים האלה (ואני לא מדבר רק על העניין הכלכלי, למרות שגם זה פרמטר שצריך להביא בחשבון).

ואם כבר מדברים על כסף: ילד עולה כסף. המון כסף. זה לא נורא. בהחלט אפשר להביא ילד גם בלי משכורת של מנכ"ל ולגדל אותו לתפארת. אלא שחשוב להפעיל גם כאן חשיבה הגיונית ומנומקת. האמירה היהודית הידועה ש"ילד מביא איתו את הפרנסה", היא ערבוב של בורות ותפיסה חברתית-כלכלית מעוותת. ילד מביא איתו רק את עצמו. לכל השאר אנחנו צריכים לדאוג.

גלוי ונעלם – אוחובסקי והזמרת

 

גל אוחובסקי חזר ארצה אל הביצה התל אביבית. אחרי חצי שנה של רוגע ושלווה בצרפת הכפרית, הוא שב ישר אל תוך הקלחת. הוא כבר ישב בקנטינה, חזר לאורנה ואלה וכבר היה במקום החדש של אורי שטרק. ככה הוא מספר במדורו הקבוע ב"טיים אאוט". אלא שלקראת סוף המדור, החליט אוחובסקי להיכנס בזמרת שעדיף להשמיט את שמה. הוא הקדיש לה כמה פסקאות להלן:

 

"כבר חצי שנה ש-*** חזרה לבלות בתל אביב, להעביר לילות בקנטינה, להתנהג כמו שמתנהג כל אדם שבא לו לצאת לבלות. ל**** יש חיים פרטיים, וגם אהבה. אבל בגלל שהיא קדושה, כלומר הצליחה למצב את עצמה כמין אייקון ספון ונאצל שאסור להטריד אותו בפרטים טריוויאליים שבהם מטרידים יתושונים כ-(וכאן בא שם של זמר צעיר), כולם הכי נזהרים ואף אחד חס וחלילה לא ירכל ולא ירמוז על כך שהיא לא באה לבד. (…) בסוף עוד באה רינה מצליח, ובכתבה הכי מלוקקת בחדשות בערוץ 2 שואלת את **** שלנו "ומה עם אהבה?", ו*** מעפעפת כאילו היא פרח לב הזהב ועונה משהו מצועף ושקרי, כמו "כשתבוא אני אדע". אז זהו, שזה ממש כבר לא אוכל."

 

גל אוחובסקי, טיים אאוט, גיליון 232, 12-19 באפריל 2007

האאוטינג הזה נראה לקוראי "טיים אאוט" תושבי הכרך הגדול, כמהומה על לא מאומה. הרי כולם יודעים על מה הוא מדבר ולמה הוא רומז. ברור גם מה מרגיז אותו. העניין הוא, שלא באמת כולם יודעים ולא כל אחד מבין את הרמז. יותר מזה: לא ברור האם אוחובסקי עושה את ה"סוג של" אאוטינג הזה מכיוון שהוא יודע שהוא מדבר לרוב מוחלט של יודעי ח"ן. בכל מקרה, בחרתי להתייחס לנושא מכיוון שיש לו השלכות על היחס בין תעשיית המוזיקה לבין התקשורת מכאן והלאה.

האם הזמרת חייבת לגל אוחובסקי דיבור על האהבה שלה? ברור שלא. מצד שני, אומר אוחובסקי, ויש נימה של צדק בדבריו, שכל עניין הפוזה המצועפת כבר עולה על העצבים. התקשורת, במקרה הזה, רינה מצליח בפריים טיים הכי פריימי, מעניקה לה עוד הזדמנות למצג שווא מגוחך ואפילו מעליב את האינטליגנציה.

 

"לפחות שתגיד שזה עניינה הפרטי או משהו בורגני מהסוג הזה. סתם להתנהג כאילו היא חולמת עדיין על ראסל קרואו מאז שהתאהבה בו בסרט "גלדיאטור" ואין בישראל אף אחד שיכול להשתוות אליו, זה באמת פאתט, כמו שאומרות הבנות. סבלנותי פקעה. אני לא מעוניין יותר לשחק איתה. תודה."

 

גל אוחובסקי, שם

יאמרו הצדקנים, מה זה עניינכם, אלה החיים הפרטיים שלה. בדיוק על העניין הזה אומר האיש, וצודק, שמצג השווא הוא המרגיז. הרי אם הייתה נוקטת קו האומר "מה זה עניינכם", ניחא. אלא שהזמרת משחקת משחק כפול כבר המון שנים.

אמן יוצר חייב לעצמו איזו נאמנות לאמת פנימית. הרי קצת קשה לדמיין את לו ריד מצנזר את "walk on the wild side", מחשש שמישהו ישאל אותו על טרנסג'נדריות או על העולם החד מיני. אמן צריך ללכת עם האמת שלו גם אם יהיה איזה שלמה בניזרי שלא יאהב את זה.

הטיעון של אוחובסקי, איש הקהילה שנמצא מחוץ לארון את אותו מספר שנים בו הוא נמצא בעין הציבורית ובתקשורת, עומד במקרה הזה על משהו שהוא הרבה יותר עמוק מעניין רכילותי. אני כבר לא מדבר על ההשקפה שאומרת שככל שטינאייג'רים בעלי לבטים בעניין הזהות המינית יידעו כמה הם לא לבד וכמה אנשי שם, יוצרים אמיתיים, פוליטיקאים, עיתונאים (ואפילו סתם טראש-סלבס) שותפים לעולם שלהם, כך יסבלו הצעירים הללו פחות ממצוקות הנובעות מתחושת הבדידות שגילוי הזהות המינית ה"חריגה" מעורר.

כלומר, לא מדובר באייטם למדור הרכילות כמו שיש כאן קריאה לדמות מופת להוות סמל לציבור שזקוק ובצדק לאייקונים להזדהות איתם. הבחירה של אמנים מסוימים להתעלם מהקריאה הזו לדגל מובנת דווקא כשמדובר באותו "יתושון". הרי ברור לכל שמדובר בבחור שהמוזיקה שלו היא לא באמת יצירה אישית. הוא אמן מבצע, ואולי קצת פרצוף רענן לקשט את עולם הבידור הישראלי, אבל הוא לא אמן שיכול להביא, גם בעוד עשור, לדעתי, איזושהי מאסה קריטית לתרבות המקומית. האישה שאוחובסקי מדבר עליה, לעומתו, היא בהחלט מהסוג המשאיר חותם עמוק בתרבות הישראלית.

מה הסיכון שלקחו על עצמם עברי לידר או קורין אלאל כשהחליטו לומר בבירור ובגלוי את האמת על החיים שלהם? לא הרבה. שוב, תמיד יהיו פנאטים לא מרוצים, טוקבקיסטים שינבלו את הפה. אז מה? האם קרה משהו נורא לקריירה שלהם כתוצאה מהחשיפה? אולי ההפך הוא הנכון. מי שבוחר לקחת את ה"סוד הנורא" ולחשוף אותו הופך את הסוד ואת הפחד לעוצמה ולביטחון. פעם היו מונעים מהומוסקסואלים לעבוד בתפקידים ביטחוניים רגישים מחשש שמישהו יוכל לסחוט אותם על רקע סגנון חייהם. אבל מי יכול לסחוט מישהו שאין לו סודות, שנטייתו המינית ידועה לכל?

בעולם אוטופי, שוויוני, מהסוג שאני חולם עליו, מישהי כמו הזמרת המדוברת הייתה מתנדבת בולטת בחוש"ן, ולא משדרת מסרים סותרים ומצועפים לעבר עיתונאים שבתורם יקרצו לעורך שלהם, "לא היא עדיין לא מסכימה לצאת". שוב, לא בגלל הרייטינג של הרכילות, אלא בזכות הכוח המטהר של האמת.

 

נכון, אין לנו זכות לזרוש ממנה את זה. ואם תשימו לב, אפילו אוחובסקי לא מזכיר דרישה מפורשת. אבל מה לעשות, כנות היא תכונה שאנחנו מעריכים יותר מחוסר כנות. אני חושב שאוחובסקי, כדרכו בנושאים האלה, עשה משהו אמיץ וחצוף. ואחרי שאתה קורא את המילים האלה ומעכל, אתה מבין שיותר מאשר חוצפה, יש כאן אומץ והשקפת עולם מגובשת ובמידה רבה אפילו ראויה להערכה. צאו ברל'ה, צאו. אנחנו כבר במאה ה-21. 

 

הערה: בשל תיקוני עריכה שנעשו בטקסט, הושמטו חלק מהתגובות. אני מתנצל בפני מי שנפגע ומזמין את המגיבים להגיב שוב. תודה

ריטה והליקון. צריך סוף לסיפור אהבה

"הליקון-כנען", חברת התקליטים שייסד רוני בראון אחרי שפרש מסי-בי-אס באמצע שנות השמונים, הייתה ביתם הטבעי של רמי וריטה קליינשטיין. בראון גילה אותם והפך את הזוג לשני האמנים הראשונים והיחידים של החברה בתחילת ימיה. הויתור של בראון על המשרה הנוחה בסי-בי-אס לטובת הרפתקת הליקון הקנתה לו בעיני, אז, הרבה כבוד.

רוני בראון. ברנסון מקומי?

בראון נחשב בעיני סוג של ריצ'רד ברנסון ישראלי. הוא הקים חברת אינדי ומצא את עצמו עם שני השמות הכי חזקים בשוק. אבל הרושם הזה התפוגג במהרה. בדיוק כפי שהשם "כנען" הלך ונעלם והר המוזות המיתולוגי תפס את מקומו. פרויקטים מפסידים אך חשובים כמו אלבום הסולו הראשון של דני בסן נעלמו. במקומם הוחתמו אמנים בעלי יכולת מוכחת למכור. מה שעשה רם אורן בספרות עם הוצאת "קשת" שלו, כך עשו בראון ושותפו איציק אלשייך ב"הליקון".

ומה עכשיו? עשרים שנה אחרי אלבום הבכורה (המופתי) של ריטה, עוזבת הזמרת יחד עם בעלה רמי את החברה. וכמו הפירוק בין מיכאל תפוח לאריק איינשטיין וכמו בעוד כמה סכסוכים דומים, מסתבר שרמי וריטה חושדים שהחברה רימת אותם והגישה להם דוחות כספיים מפוברקים. עכשיו הם תובעי ארבעה מיליון ש"ח מ"הליקון" והפרשה מעוררת רעש גדול.

ריטה. האלבום הראשון. תרנגולת וביצי זהב

האמת היא שקשה להיות מופתעים. שיטת העבודה של חברות התקליטים חותכת עמוק ברווחי האמנים. כאשר חברת תקליטים מחתימה אמן מתחיל על חוזה מקפח, אולי אין לו ברירה, אבל מצד שני, לא כל אמן מתחיל יביא לחברת התקליטים רווחה כלכלית כמו רמי וריטה. מכאן, שהחוכמה היא לדעת לגזור קופון שמן ככל האפשר מהאמנים המניבים וגם לשמור את האמנים ה"צעירים" קרוב לחזה כבולים בחוזים דרקוניים.

ריטה, תרנגולת המטילה ביצי זהב, שמה לב פתאום שהתמורה שהיא מקבלת לא חופפת למה שנראה לה הגיוני. אנחנו כמובן לא יכולים להעמיד את עצמנו במקום בית המשפט, אבל תחושת הצדק האינטואיטיבית נוטה לעבר הזוג קליינשטיין. סיפור האהבה העסקי והיצירתי בין הקליינשטיינים ל"הליקון" נגמר ויש להניח שאם נגזלו מרמי וריטה סכומים כאלה ואחרים, הרי שהם יושבו להם. השאלה האמיתית היא מה יעשו האמנים הקטנים הנאנקים תחת מגף החברות הגדולות.

ריטה ורמי נגד הליקוןהפרטים