ארכיון קטגוריה: תיפתח האדמה

ציפור נדירה דורכת על פדל דיסטורשן

עברה רק חצי שנה, ושלום גד שוב מוציא אלבום חדש. "תל אביב תל אביב" הוא שרטוט ביד מיומנת היטב המתאר את דיוקנו של האמן כאיש צעיר

עוד לא קיימתי את הבטחתי לפוסט ארוך ומפורט שינתח את השירים באלבום "שירי ארץ ישראל" של העבד, והנה, עברה עוד חצי שנה ושוב שלום גד מוציא אלבום חדש, רביעי בתוך שנה וחצי ושוב רק בבנדקמפ, ללא עותק מפלסטיק. "תל אביב תל אביב" הוא החלק הראשון בטרילוגיה שנקראת "המצב". מי שקצת מכיר את שלום גד, יכול להבין שההקדמה של הטרילוגיה הופיעה ב"שירי ארץ ישראל". 

באפוס הפוליפוני "המצב" שלום מייצג את האמן התל אביבי שקורא לבחורה שהוא פוגש לעבור לגור איתו. היא מנסה לשכנע אותו לעבור איתה לירושלים. הקול השלישי, זה של אביב גדג', קורא לה "בואי למושב". המושב הוא כמובן תלמי אליהו. והרי לכם התרשים שהוליד את הטרילוגיה החדשה. "תל אביב תל אביב" הוא סיפורו של האמן המגיע לעיר הגדולה ומנסה להשתלב בהוויה האינטנסיבית שלה.

תל אביב תל אביב

שלום גד והיהלומים. עטיפת האלבום החדש. עם הגב לים

"האמן" של שלום גד הוא בן דמותו היצירתי, אבל כרגיל, הוא גם דמות בדיונית לגמרי. רוב השירים שגד כתב ניסו לנסח מחדש תחושות ורגשות. להגיד דברים בדרך שונה. הוא מאתגר את עצמו שוב ושוב מפני שבניגוד לאמנים רבים, במיוחד בסצינת המוזיקה הישראלית, הוא מבין שיוצר לא צריך להתחייב על אותנטיות. אין שום הצדקה שהוא יעסוק רק בעצמו ובעולמו הצר.

 

במקום זה, עדיף לאמן לחקור טריטוריות יצירתיות חדשות, להציב לעצמו יעדים מאתגרים. במובן הזה, שלום גד הוא לא רק הקוטב האיכותי שמול דודו אהרון. גד הוא גם תמרור האזהרה ליוצרים מופלאים שהולכים והופכים רדודים מאלבום לאלבום. עברי לידר, למשל. 

העבד

"שירי ארץ ישראל" של העבד. רק בן חצי שנה וכבר יש לו אח קטן

ועוד אמירה אחרונה לפני שנעבור לשירים עצמם: אלבום כל חצי שנה, פעם רביעית ברציפות, הוא הספק מרשים עבור כל מוזיקאי, בוודאי כזה שלא מתפרנס ממוזיקה. מי שכבר מכיר את גד יודע שהכמות הזו לא פוגמת ולו לרגע באיכות. לגד זה מצליח מפני שהוא לא מנסה לחזור על אותם טריקים שוב ושוב. אם יש אצלו מוטיבים חוזרים, הם מגיעים מתוך נימוקים תמטיים, כשהמטרה היא לקשור בין שירים ישנים לשירים חדשים. המגמה הזו ביצירה של גד רק מתחזקת ככל שהוא מתמיד בעשייה רציפה כמו בשנה וחצי האחרונה. אם לא "קוץ ברוח", שדיבר בין היתר על תהליך היצירה, לא היינו מקבלים את הטרילוגיה הארס-פואטית שמתחילה ב"תל אביב תל אביב". אם לא הביקורת החברתית המרשימה בעוצמתה ב"שירי ארץ ישראל", לא יכולנו להאזין לשיר כמו "קח אותי להלוויה".

 

מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר

סיפורנו מתחיל באמן המגיע לעיר. הוא שוכר דירה, מעביר את מעט החפצים ומתחיל לחפש איפה האקשן. הוא מנסה את מזלו עם הזן המתוסבך של הבחורה התל אביבית, ומגלה שהעיר שהוא ראה בדמיונו לא באמת נמצאת כאן. די מהר הוא מגלה את הבלוף: "סם אחד בשביל לקום, סם אחד בשביל לישון / גב ישר, ראש עקום וגלילון בארון / ניגובים, שיפודים, שיגועים, עינויים / אם אלה השמחות שלכם / קח אותי להלוויה".

 

בשיר הבא, "השריר עם העיניים הירוקות", נראה שגד מתבונן באותה בחורה מתוסבכת (או באחת אחרת מאותו אבטיפוס). היא חיה בעיר ומחפשת אחר אהבה. הטקטיקה שלה היא ש"אסור להילחם בשביל אהבה / צריך לקפוץ על הראשון שמופיע". גד מבין את הצורך, מזדהה עם הכאב, אבל לא יכול להשלים. הוא מהמחפשים, לא מאלה שמעדיפים לקנות מוכן. כשהגיבור שלנו סוף סוף מתאהב, קשה לו להשלים עם ההתמסרות הגלומה בזה. "בסוף אתה תאהב את הטעם / אל תיבהל / ככה זה בני אדם", הוא אומר לעצמו, ועל הדרך מנסח כמה שורות מהרומנטיות שנכתבו בעברית בעשור האחרון.

 

שלום גד. לא שכח מחלומות הנעורים (צילום: אורלי קוטיק)

"במו ידי" הוא תיאור של שיחה אופיינית בפאב השכונתי. האמן כבר לא צעיר, ההצלחה ממנו והלאה. ותמיד יימצא מי שיזהיר אותו שהוא צריך לשנות גישה כי להיות יוצר זה עניין בלי עתיד. בדרך כלל, המזהיר הוא אחד מ"אלה שהיו". אגדות תל אביביות שהפכו לחצי הומלסים, או שהתברגנו ושכחו מחלומות הנעורים. לא צריך לגור בעיר הזאת כדי לדעת כמה מיתולוגיות מהלכות מסתובבות ברחוב.

 

כל הגיבורים שמתו קמו עוד פעם רגע אחרי שנפלו

גד עוסק מדי פעם בארס-פואטיקה של רוקנרול. מחסן הדימויים הרוקנרולי הוא בלוף גלוי, ובכל זאת יש לא מעט שעוד קונים את הסחורה. ב"שירי ארץ ישראל" הוא דיבר על זה שכל אחד בתל אביב "עובד על אלבום חדש". כאן חוזר המוטיב ב"שלג", אבל יש גם התכתבות מעניינת בין "אני רק סקיצה" מהעבד, שניסה לגונן על המוצר המוגמר מפני ביקורת קפדנית מדי, לבין "הלהיט". גד מזכיר כאן את האקסיומה ש"הלהיט הוא השיר הכי גרוע / מבין כל השירים שלנו / אז אל תשפוט על הלהיט". לא תמיד זה נכון, ויכול להיות שהיום אנחנו כבר בעולם דל בלהיטים (אם תשכחו רגע מליידי גאגא ומריהאנה).

 

מעקיצות לעבר הסצינה, גד חוזר לרומנטיקה של המעשה היצירתי ב"מתופף מחפש להקה". התיאור של המאבק הקיומי להחזיק את החבורה שעושה איתך את המוזיקה שלך הוא אלכימיה נטולת ציניות ושובת לב באנושיותה: "האורות הכחולים, הריחות, העשן / מסמנים שזה כאן / הבסיסט העייף מתקרב / וניגש לחלון השבור / הוא רואה את החדר הריק / השולחן והלחם היבש / זמר מחפש מתופף / הוא נוסע, הוא עף, הוא רוכב / הוא חוצה את היער בחושך / וצועד אל תוך הנהר".

 

 

מישהו להפוך איתו את הבית

עוד זמן עובר. האמן מכיר אישה. הוא מחויב להמשיך את האמנות שלו. היא רוצה לבלות, להתמסד, להגדיר את היחסים. הוא רק רוצה לכתוב עוד שירים. "את מדרדרת אותי", הוא אומר לה. "חייב לעבוד / חייב לשפוך אור על כל מה שאמרנו".

 

"שלג" הוא עוד ניסוי יצירתי בסגנון "הישראליות חגגו בתל אביב ובניו יורק" מתוך "היהודי המעופף". אז גד לקח טקסט מסקירה של שוק ההון והלחין. ב"שלג" הוא מלחין סצינה קצרצרה בבית קפה. האמן מחכה למישהו. המלצרית אומרת לו שהיא מכירה אותו כי אחיה למד איתו בבית הספר. וגם הוא "עובד על אלבום חדש".

שלום גד ואלי שאולי. עובדים כבר על אלבום חדש. ברור (צילום: אסף אנטמן)

 

בשיר הבא, הוא והמלצרית ממריאים על האופנוע שלה לעבר סיפור אהבה חדש. בסוף האלבום מתברר שהפעם האמן נפל חזק: "גברים שאוהבים יותר מדי / לא יכולים לחיות יותר משעתיים", הוא מקונן. אבל האמן שוב בוחר באמנות ולא באהבה הגשמית, כי בשביל האמנות "שעתיים זה כל מה שצריך".

 

עובד על הסאונד של הגעגוע

שלום גד ממשיך לשכלל את האסתטיקה היצירתית שלו. המוטיבים החוזרים בטקסטים מקבלים ביטוי גם במוטיבים מוזיקליים מקבילים. המסירות שלו לזיקוק המתמיד הזה הופכת אותו לא רק ליוצר נדיר באיכויותיו, אלא גם למגדלור של השראה עצומת ממדים עבור כל אדם יוצר, לא רק מוזיקאים.

 

הדבר המיידי שאלבום חדש של שלום גד גורם לי לעשות זה לכתוב: פוסט, שיר, ספר, לביים קליפ. שלום גד חי ב"דרך האמן", ואני די בטוח שהוא מעולם לא שמע על הספר של ג'וליה קמרון בשם הזה. הוא קם בבוקר בשביל לכתוב ולנגן. הוא חי בשביל לעשות משהו יפה שהחוויה שניתן להפיק ממנו היא גילוי עצמי והתגלות פנימית מתמשכת.

מחכה כבר לפסח ול"ירושלים".

 רשימת לינקים מתעדכנת

האלבום להורדה בבנדקמפ

יאיר יונה על "תל אביב תל אביב"

עינב שיף מתנחם בשלום גד

שיר לב על העיר החדשה

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה שלי על "שירי ארץ ישראל"

אסף לבנון מראיין את שלום גד

בכיכר הריקה עם זמר ואקורדיאון

 

זה ערב עצוב של חג שהוא לא ממש שמח. עוד כילד עמדתי משתומם מול החג המוזר הזה ועוד יותר, מול החיבור הפסיכי בין העצב של יום הזיכרון לשמחת פטישי הפלסטיק של ערבו של אותו יום. ערב יום העצמאות היה תמיד עבורי יותר עצב משמחה. קודם כל בגלל המעבר החד, אבל גם משום שלא יכולתי להתחבר למהומה הזאת: קצף על העוברים ושבים, אמנים שמופיעים עם ארבעה שירים ובורחים הלאה, ראש העיר נואם ולהקת המחול העירונית רוקדת. קראו לזה "ללכת לבמות" ולי זה קצת התקשר לבמות הפולחן שהחשמונאים ניתצו כחלק מהמרד נגד ההתייוונות, אי שם בסיפורי חנוכה.

הו, תל אביב הגדולה,עיר חשוכה כמו חוגגתחג משונה של מלמול אנשים עילג:

הו טלוויזיה

הו אוטובוסים

הו מוניות

הו יהודים

  

מתוך "כתובת חשמל נעה", מאיר ויזלטיר מתאר את יום העצמאות תשל"ב 1973.

הכל נראה כשמחה מעושה. שמחים כי מוכרחים להיות שמח. השאלה היא איך מבטאים את השמחה הזאת. האם פטיש פלסטיק, קצף דליק והופעה של משינה היא מהות השמחה על שיש לנו מדינה. ואני באמת לא מדבר על איך המדינה הזאת נראית ביום יום, רק על הדרך בה היא חוגגת.

אני לא צמחוני. יש לי חיבה לבשר על האש, אבל התחושה שמנגל הוא הוא המנהג של יום העצמאות של המדינה העברית קצת חורה לי. הרי יום קודם אנחנו זוכרים ומתאבלים על קורבנות האדם שהוקרבו על האדמה הזאת והנה, לא חלפה יממה ואנחנו מעלים קורבנות בקר, כנפיים של תרנגולות מסכנות וחומוס אחלה.

זאת הקדמה ארוכה, אבל היא באה להגיד, שאחרי כל כך הרבה שנים שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי בערב יום העצמאות, באה להקת פונץ' והראתה לי מהו המקום הנכון עבורי להיות בו בערב מתוסבך כזה.

בימים האלה או שאתה סוציאליסט או שאתה אכזרי

הבחירה לפתוח עם רוני שויקה ועם טקסט פרשני-אסוציאטיבי בעל נופך יהודי הייתה משב רוח מרענן לכל העניין. הסתכלתי על רוני וחשבתי על קובי אור. פתאום קלטתי שרוני הוא סוג של קובי אור חדש. אם קובי אור הוא נביא רוק מהורהר שאתה הולך בקלות שבי אחרי האסוציאציות שלו והדימויים הבלתי אפשריים, הרי שאצל רוני האמירה פחות מטושטשת, יותר מחוברת למקורות המים של בבליקי ובכלל, האג'נדה של פונץ' יושבת עליו בול.

מהי האג'נדה הזאת? האלבום האחרון של הלהקה הוא מעין חזרה למהפכה ברוח השם הישן של הלהקה, שד"ק (שמאל דתי קיצוני). שד"ק היא המפלגה של אלה שלא מוכנים לקבל את השקרים הרשמיים. (שקרים שנפוצים בעיקר בימי זיכרון וביום העצמאות). השד"קים הם האנשים שלא יכולים לחיות בעולם דיכוטומי ש"ימין" שווה "דתי" ו"שמאל" שווה "אוכל שפנים". אלה שקשה להם לשמוע נאומים על כמה טוב פה ואיך ניצחנו במלחמה, כשהכל כל כך רעוע. הדתיות של בבליקי היא מהסוג שאוהב אותך גם אם אתה מחלל שבת ואוכל שרצים. והוא דתי לגמרי, הבחור. היהדות שלו היא אהבת הזולת וצדק סוציאלי.

"למה אתה חושב שאוסלו נכשל?", שאל אותי פעם בבליקי רטורית. "כי אי אפשר שהשלום יהיה רק לעשירים. שתהיה מדינת פלסטין, זה בסדר. ושתהיה מדינה שדואגת ליתום ולגר ולאלמנה. מדינה שבה לא נוטשים את החלש בגלל חולשתו. זו מדינת יהודה". (ציטוט חופשי)

אחרי שרוני שויקה יורד הלהקה עולה ומתחילה בעיבוד אינסטרומנטלי ל"405". ואם השיר הזה מנסה לדמיין יום הולדת לאיש שמגיע לגיל ארבע מאות וחמש, אתה מתפתה לדמיין איך ואם בכלל תחגוג ישראל את הגיל הזה.

הביצוע של השיר עצמו נדחה ליותר מאוחר ואנחנו נזרקים שוב אל מעבורת החלל המתפוצצת של פינוקיו. פונץ' ריכזו כמעט את כל האמירה הפוליטית שיש להם בשירים לערב אחד. למרות חסרונו של "השלום יגיע", היו שם "צונאמי ציוני" המתריס, "הסיגר" שעוקץ, וכמובן "הקומוניסט" עם השורה האנטי נאיבית "מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק".

העולם תמיד יצחק עליך אם נשארו לך אידיאלים. זה הרי נורא פאסה. אבל לפונץ' אין בעיה להיות כאלה. "בימים האלה", ציטט בבליקי בהופעה את בועז כהן, "או שאתה סוציאליסט או שאתה אכזרי". זו הייתה התשובה של בועז לשאלה קנטרנית בראיון ברדיו לגבי הפוליטיקה של הלהקה.

החוויה שעברתי בהופעה של "סוויטת יום העצמאות 2007" גורמת לי לקוות שגם בשנה הבאה הם יהיו שם בדיוק באותו תאריך. איתי שלי עוד קטן בשביל הופעות רוק, אבל כבר עכשיו ברור לי שאני מעדיף להביא אותו בערב יום העצמאות לבמה של תמונע מאשר לבמות ההתייוונות שמסביב.

ועוד על ההופעה כאן.

הטיוטה הראשונה של הטקסט שרוני הקריא נמצאת כאן.

ההסבר המלא של בועז לעניין הסוציאליזם כאן

הכותרת: מתוך הגרסה הראשונה של "סוויטת יום העצמאות"

אין אהבות קטנות ואין להירגע

האלבום החדש של "העבד" הוא חג של ממש המחייב התייחסות מיוחדת. מדובר בעוד חוויה מרתקת מתוצרתו של שלום גד
 
 
פרט טריוויה ידוע הוא שלאה גולדברג לא כתבה את "שירי ארץ אהבתי" על פלשתינה-א"י, כמתבקש בנראטיב הציוני-קולקטיביסטי, אלא על המולדת שעזבה מאחור, ליטא. נדמה שזו דרך נפלאה וחתרנית עבור האינדיבידואל שרוצה לצעוק את האני שלו לבחור בתלבושת אחידה לכאורה ובאמצעותה לגעת בדברים הכי פרטיים.

האלבום החדש. מעבדה של מדען גאון

   

האלבום השני של "העבד", ההרכב בהנהגת שלום גד ובהשתתפות זמרים אורחים כמו יהוא ירון, אביב גדג' ודנה בקר, מתברר כטייק אוף מתוחכם ויצירתי להפליא על הכותרת שלו, "שירי ארץ ישראל". לכל מי שהכיר את האלבום הראשון של "העבד" (2000) והתרגל לקשר את ההרכב הזה לשירים דתיים נכונה הפתעה. גם לי לקח 11 שנה כדי להבין שהרכב הצד של גד אינו מיועד לכך.  

 

אין אהבות קטנות, רק ברקים ורעם  

העבד הוא פשוט השם שנתן שלום גד למעבדה היצירתית שלו. אם תחפשו שירים בעלי השראה רליגיוזית, תמצאו אותם ביתר קלות באלבומים ה"רגילים" של גד עם היהלומים. ב"קוץ ברוח" וב"היהודי המעופף" יש הרבה יותר אלוהים מאשר ב-12 הקטעים של האלבום החדש.  

העבד. שירים מקוריים ומלאי הומור

   

   

אלבום חדש של "העבד" דוחה כל קשב אחר. עם כל הכבוד לאלבומים החדשים של ברי סחרוף ושל אהוד בנאי, ברגע שהקבצים עלו לעמוד הבנדקמפ של גד, היה לי ברור שאני חייב להתפנות ל-55 דקות כדי להקשיב. בעידן שבו ההרד דיסק מפוצץ במוזיקה שחצי ממנה הוא דברים שהיו קשים להשגה שנים, הפניית הקשב הזו היא חריגה ביותר.  

   

האזנה ראשונה היא תמריץ שנובע מהיותי לקוח חוזר (גרסה משופרת של מה שכתבתי כשיצא "העבד" הראשון כאן), אבל כל ההאזנות שאחר כך, כולל השמעה מודרכת של האלבום לבן שלי (חמש וחצי) נבעו מהאפקט העוצמתי של החומר המוקלט.  

   

לא במקרה אני מזכיר את הבן שלי. מהרגע שהתחברתי ל"העבד" החדש, הוא הפך מיד לחבר קרוב ואפילו בן משפחה שפתאום נכנס לחיי. בשעות שנמנע ממני להאזין לו הרגשתי ממש געגוע. זו הסיבה שאפילו זמן האיכות המשפחתי הפך לזמן שבו מקשיבים ל"העבד". מה אפשר לומר, אין לך גאווה הורית כמו בשעה שאתה שומע את בנך בכורך שר בהתלהבות באמבטיה "את בוחרת רב כמו שבוחרים משקפי שמש / את בוחרת ספר כמו שבוחרים מגף / בואי למושב, בואי למושב".  

   

העולם עוד לא מוכן בשבילך  

"שירי ארץ ישראל" משקפים את המשקל הסגולי של שלום גד כיוצר שאינו מפסיק לחפש דרכים חדשות לומר את מה שיש לו. פעם זה שירי אהבה לאל, פעם שירי מולדת מסויטים, פה פופ אולטרה רדיופוני ושם הומאז'ים לדיוויד בואי ולשנסונים צרפתיים.  

שלום גד. חגיגה לאוזניים (צילום: אסף אנטמן)

   

נדמה לי ששלום גד לא הצליח לאכזב אותי בשום אלבום שלו, אבל "העבד" הוא מסוג החוויות שזורקות אותי הרבה יותר רחוק, מטלטלות הרבה יותר חזק, ולא פחות חשוב, משמחות אותי הכי הרבה. "העבד" הראשון הקדים את זמנו והופיע הרבה לפני גל המוזיקאים שגילו את היהדות והחלו להזריק את אלוהים לתוך המוזיקה שלהם. אבל לא מדובר רק במי היה קודם. שירי האהבה לאל של גד היו מקוריים, מלאי הומור ומרתקים. שום דבר מהעידן של הבנאים חובשי הכיפה או של השינקינאים שנטשו את השינקן לטובת התפילין לא נשמע עמוק כמו השירים של "העבד" הראשון.  

   

באותה מידה, "שירי ארץ ישראל" הוא אלבום שנוצר במעבדתו של מדען גאון שלא מתעייף מלבדוק פורמטים ורעיונות שחולפים בראשו הקודח, ולא משנה כמה הם עשויים להיראות מופרכים והזויים. אלבום קונספט בהשראת סטיבן זונדהיים וז'אק ברל? ילדים ששרים שיר קבצנים? שיר קרחנה שהופך למזמור אשכבה? כן, כן וכן. אחרי שאתה שומע את התוצאה המוקלטת זה בכלל לא נשמע הזוי. להיפך, אתה פשוט לא מבין איך חיית בלי הדבר הזה עד עכשיו.  

   

אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים  

שילוב הקולות של טלי אלבז המדהימה, שחבל שצריך לחכות 11 שנה כדי לשמוע אותה שרה שוב, עם אלה של אלי דראי, אמיר זוסקוביץ' ושל גד עצמו הם אלה שמעניקים לחוויה עושר שאי אפשר היה להשיג באלבום רגיל של שלום גד והיהלומים. לחגיגה הזו לאוזניים מצטרפים יהוא ירון שקיבל סולו בשיר אחד, אביב גדג', שמצטרף בדיוק ברגע הנכון של "המצב". וגם הילדים טל שאולי, טליל לב, נוב לב ואורים לב.  

 

השלושה האחרונים אחראים לאחד הרגעים הכי מטלטלים של האלבום הזה, "שיר הילדים הרעבים", ששופך על המאזין דלי ספונג'ה מלא באמירה חברתית חפה מכל המכשולים שבהם נופלים בדרך כלל שירי מחאה. ויש גם את "וריאציה על נושא של בבליקי", שיר של שמונה דקות עם שם שקורץ לבעלי רקע קלאסי, שמכירים את הווריאציה על נושא של פגניני. התוכן לוקח את המאזין למעלה לשמיים ועמוק לתוך הבור.  

"וריאציה" מתחיל זעם סטייל הקלאש, ממשיך בציטוטים של "המצב", "סיגריה בשקל", ועובר לקול הדבש של יוסי בבליקי שבורח מצו שמונה, ומשם לדנה בקר שמסבירה באירוניה שלום גדית אופיינית ש"עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב / זה מה שאני צריכה בשביל להירגע / וכל העולם יכול להמשיך לדחוף". זה נגמר בקתרזיס של דיסוננס לכאורה, שבו מתחברים האלמנטים שמייצג כל אחד מהזמרים בקטע.  

   

האש בחוץ גוועת  

בשיר האחרון מבקש גד לסייג את כל מה ששמענו עד אותו רגע. "אני רק פסיק בתוך כל זה / אני רק סקיצה / אל תשפטי אותי / לפני שאני גמור / אני עדיין קצת צולע ברגל שמאל / אבל ברגל ימין, הולך ממש ישר". אני אומר: אל תאמינו לו. מדובר באחד האלבומים הגדולים שנעשו פה, תו תקן לכל מה שיבוא אחריו. מצד שני, אפשר רק לשמוח. אם "העבד" הוא רק סקיצה, מי יודע איזו יצירת מופת גד ישלוף בפעם הבאה.  

   

   

   

והנה שוב הלינקים:  

בנדקמפ  

http://shalomgad.bandcamp.com/album/–3  

העבד הראשון להורדה  

http://www.imusic.co.il/album_details.asp?album_id=357

הפוסט של שיר לב

 

חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן

 
על האלבום הראשון של "העבד". שלום גד אומר לכם שוב ושוב: הדברים אינם כפי שהם נראים

 

העבד. מוזיקה לשיפור איכות החיים

השאלה הדתית, אומר שלום גד, איננה עניין של כיפה וזקן. כולנו דתיים באיזה אופן. יוסי שריד אינו פחות דתי מהרב עובדיה אלא שהדת שלהם שונה לגמרי. אני נותן את זה כהקדמה כדי לנטרל את ההסתייגות על רקע דתי מ"העבד" הפרויקט של שלום גד יחד עם אמיר זוסקוביץ, טלי אלבז ואלי דראי. האלבום הזה אינו מיועד רק למי שיש בו אמונה "דתית". גם חילוני כופר כמוני יכול להתחבר ליצירה שנושאה העיקרי הוא אלוהים.

 

למרות מה שהתרגלנו לחשוב, אלוהים לא שייך לדת ולדתיים אין בעלות עליו. אצל נושאי המגבעת, למשל, האלוהים הוא אובייקט כל כך מובהק, שהוא ממש מחכה לאיזו עבודה סמינריונית על "דמות האלוהים ביצירת נושאי המגבעת". שלום גד לוקח את הרעיון למקום אחר: שירי קודש בפורמט של רוק. אם היינו בחו"ל היו קוראים לזה סול או גוספל. אצלנו זה נתפס מוזר.

 

נושאי השירים האולטימטיביים בתרבות הרוק/פופ הם בדרך כלל אהבה ונגזרותיה: היא אוהבת אותי / היא לא מבינה אותי / היא בוגדת בי / היא עוזבת אותי/ היא עושה אותי אומלל. אומר שלום גד, בואו ניקח את הנושא הזה ונלך איתו אל משהו יותר מטאפיזי. בעצם השירים כאן אינם שירים דתיים, אלה שירי אהבה לאלוהים. אלוהים שהאדם ברא בצלמו. אלוהים פיגמליוני כזה. ולכן בניגוד לאהובתך, לא יאכזב אותך לעולם.

 

אז מה קיבלנו? ספר תפילות מולחן ומושר. חמישה עשר קטעים שיוצרים רצף רעיוני ומוזיקלי של "חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן עם ערמת אפקטים" (מתוך "מגפי הישועה"). יש פה הומור, אירוניה, רקע מוזיקלי וטקסטואלי שנדיר לפגוש בביצת הרוק הישראלי.

 

נכתב כבר על החוסר בידו הרמה של מפיק בתקליט הזה. על כך הייתי אומר כי דווקא המינימליזם, הצניעות והכוונה המזוקקת הופכים את האלבום הזה למגובש ביותר שעשה שלום גד עד היום (זה השלישי, לא כולל שניים עם פונץ'). ככה צריך ליצור מוזיקה וככה צריך גם לצרוך אותה. אנשים מתאספים יחד מנגנים, כותבים, מקליטים, והנה יש השראה.

 

האלבום הזה יצא בשקט, פונה בצניעות לקהל, בלי הו הא תקשורתי שמנתק את היצירה מהיוצר, והופך את היוצר עצמו לאיזה דמות מיתית, פיקציה שקיימת רק במוספי השבת. אם מישהו בתקשורת הממוסדת היה מתעניין ביצירה המופלאה הזו, הוא היה מבקש לראיין את גד על החזרה בתשובה שלו. אבל מה לעשות ששלום גד לא חזר אף פעם בתשובה, ושהשירים הם פשוט שירים, לא מאמרים בעיתון ולא פרשנות על פרשת השבוע. גד מעדיף להגן עלינו מ"תקליטים רעים" ("מאי") מאשר לשכנע אותנו בקיומו של כוח עליון.

 

טלי אלבז ואמיר זוסקוביץ מובילים כאן את השירה, ואת שלום כמעט לא שומעים סולו. וב"קרדיטים" א' ו-ב' וב"כבוד" א' ו-ב', יש לנו שליח ציבור וקהל מתפללים כמו בבית הכנסת שהיינו רוצים להיות בו בחגים, אם רק היינו מוצאים לעצמנו אחד כזה.

 

טלי אלבז היא תגלית נפלאה בעיני. השירה שלה משקפת תום מוחלט. היא לא "עובדת על השירה", היא פשוט שרה. כל זה בזכות יד המקרה שגרמה לשלום לקלוט את הקול שלה במשיבון של אלי דראי, המתופף. השירה שלה באה מאותו מקום נקי ומזוקק בנפש של שלום גד כאשר הוא כתב את השירים האלה.

 

"פתח את עיני אל על

שלא אפתח ידיים יותר מדי גדול"

"העבד" אומר לא לחומרנות, לא לחוסר הקומוניקטיביות של הסצינה האלטרנטיבית, ואומר לנו שוב ושוב את המשפט המבלבל הידוע: הדברים אינם כפי שהם נראים. קרי: אלוהים הוא פרטי והוא שייך לי. לא אתם ולא ש"ס ייקחו אותו ממני. מוזיקה לא חייבת להיות בליץ תקשורתי שנע בין "שבעה ימים" לפלייליסט של גלגל"צ. מוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, היא דבר שאתה עושה לשיפור איכות החיים שלך.

 

שלום גד ואנשי העבד מציגים כאן לדעתי תפיסת עולם פילוסופית ומוזיקלית מגובשת, גם אם במידה מסוימת מתעתעת. לא יאכילו אתכם פה בכפית, ולכן אחרי ההאזנה יהיה לכם הרבה על מה לחשוב.

 

אם תלכו איתו כל הדרך עד "קרדיטים ב'", תמצאו חיוך רחב ואופטימיות גדולה שתשטוף אתכם גם כל הדרך לעבודה מחר בבוקר או אל מכתב ההתפטרות על שולחן הבוס, ומשם הלאה אל החופש הגדול של החיים.

אין מה להשוות את העבד ליצירות של חילונים שחזרו בתשובה. גד הוא לא עדי רן. אבל ההומור שיש כאן לא נראה לי שהיה יכול להתקיים ביצירה שנושאת חותמת הכשר של רב. שלום משתעשע ומתפייט: "צריך אחד לאהבה / צריך שניים בשביל להביא ילד / שלושה בשביל להקה / ארבעה למועדון ברידג' / חמישה לקבוצת כדורסל". ככה נשמע אחד מי יודע של הדור שלנו.

השירים הם פופ-רוק נעים, שהיה עובד יופי ברדיו הישראלי, אם זה לא היה סתום עד מעל האוזניים בבינוניות. "מיטת הברזל" או "אינדי" היו יכולים לקרוע את גלגלצ, ו"שיר הקברן" היה רץ חופשי ב"לא רוצים לישון". זה לא יכול לקרות כי יש משהו בשלום גד שמפחיד את ההגמוניה. את דרך החשיבה הרגילה.

הוא לא איזה ילד רעשן שאפשר לפטור בתנועת ביטול קלה. הוא מתעסק באלוהים ובאמונה, הוא כותב שירים מתוך עולם עשיר של תוכן. הוא גדל על קצת יותר מדילן ומהביטלס. בעולם של גד יש גם שנסונים צרפתיים ואת החזן מבית הכנסת במושב. קצת מוזר להכריז על זה, אבל הוא מוזיקאי שלא מחפש את ההשראה רק במקום אחד.

 

אם מי שאמור לתווך אותו לקהל, כלומר, התקשורת וחברות התקליטים לא מעוניינים, הוא לא ייתן לזה לעצור אותו. לא רוצים, לא צריך. אם אתם מקשיבים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית ושואלים את עצמכם: זהו? זה מה שיש? אז בא שלום עם העבד, והופך את סימני השאלה לסימני קריאה ושופך עליכם בנדיבות גדולה את חדוות היצירה המופלאה שלו. לכו על זה. יש סיכוי שהחיים לא ישמעו שוב אותו דבר.

 

(פורסם לראשונה ב"מגזין במה" באוקטובר 2000. הטקסט כאן משופץ ומשופר לכבוד האלבום החדש של העבד)

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

 

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.