ארכיון קטגוריה: תיפתח האדמה

ירושלים בירת אלג'יר: אביב גדג' במעבדה

וכמו שהבטחתי, עכשיו יש גם תמונות מההופעה.

ירושלים בסוף יולי. אפשר היה לקוות לקצת אוויר קר, הררי כזה. מה לעשות שאוויר קריר לא היה. אבל לא הייתה לחות, ואת היעדרה של לחות יכול להעריך כל תושב מישור החוף. הרי אם אין מה לעשות, וחייב להיות קיץ, אז לפחות קחו מאיתנו את הלחות, לעזאזל.

פחות מתחרע על השירים. גדג' (צילום: אלכס רוזנברג)

למרות שהשם מרמז על מקום קטן ו"ניסיוני", 'המעבדה' הוא חלל שיכול להכיל לא מעט אנשים והוא אפילו מסודר כראוי: יציע במרכז ושני יציעים בצדדים. מבנה שמזכיר קצת את צוותא. שלא כמו בצוותא, במרכז יש מקום מרווח לעמוד בו. בפנים אסור לעשן. נעים להיות פתאום במקום של רוקנרול בלי להיחנק מהעשן ובלי להיחרך מכל מיני מעשנים שגם חייבים לנופף לכל עבר לקצב המוזיקה דווקא בידם המחזיקה בסיגריה.

רוב הקהל בחר לעמוד, וכל הכבוד על זה. בהופעה שידוע שהולכים להיות בה הרבה שירים חדשים, קהל שמעדיף לעמוד כאילו אומר, יש לנו סבלנות ויש לנו תשוקה גדולה לשמוע מה חדש אצל האמן שאנחנו אוהבים. ואכן, היה נראה שהשירים החדשים מתקבלים ברצון ובאהבה.

גדג' בחר לא למתוח את הקהל יותר מדי: ההופעה נבנתה נכון. היא לא הייתה ארוכה מדי, והשירים החדשים שולבו בתוך רצף שכלל שירים מוכרים של אלג'יר. כך הקהל יכול היה לחגוג את השירים שהוא מכיר, ולקבל בהקשבה ראויה את אלה שאינו מכיר.

גדג' פחות מתחרע על השירים (שירה ערסית, הוא קרא לזה) ויותר רומנטי. ז'אק ברלי כזה. הוא פחות צועק ופחות כועס. גם כשהמילים מספרות על כאב, הכאב מקבל ביטוי יותר מופנם. אפשר לומר שהוא באמת לא איכזב. הוא לא נתקע בפאזת אלג'יר, אלא התקדם. לא מנסה לכתוב שירים שכבר כתב, אלא לכתוב את השירים ב"צבעים חדשים". שירים מתוך ההווה.

ההרכב החדש יושב טוב, התוספת של הצ'לו (תום קלנר) מתקבלת היטב, כך גם האקורדיאון של בוריס מרצינובסקי והסמפלר רב ההשראה של רועי ירקוני. אבל חשוב יותר: הגיטרה של רון בונקר. לבונקר יש צליל מזוהה וייחודי. קל יותר היה לשמוע את זה בשירי אלג'יר שבוצעו ("דבר אלי", "דם על הים", "מול הים עם תפילין", "הביאו את הנגרים", "שיר הבתולים" ו"מנועים קדימה").

הגישה של בונקר יותר נכונה עבור השירים, אבל יותר חשוב, היא נכונה יותר עבור הפאזה הנוכחית של אביב. העיבודים החדשים, יותר משהם משלבים את כלי הנגינה החדשים שעל הבמה (צ'לו, אקורדיאון, קונטרבס), הם בעיקר מראים כמה הבדל יש בעבודת הגיטרה. בונקר ראוי על כך לתשומת לב מיוחדת.

ממד חדש של עומק. גדג' עם הלהקה (צילום: אלכס רוזנברג)

הבחור הזה יש לו אח, שם שלו זה שלום גד

השירים החדשים לימדו משהו על התקרבות מסוימת בין האחים גד/ג' באופן הכתיבה. הגישה של גדג' בימי אלג'יר הייתה מתפרצת, מוחצנת ומלאת אנרגיה. ההתפרצות של השירים החדשים מתאפיינת בתנועה פנימית, לכאורה בלתי נראית. גדג' עדיין אנרגטי על הבמה, אבל האנרגיות מתועלות אחרת. השירים החדשים פשוט דורשים את היחס הזה. מצד שני, יש גם את אותם שירים מהסוג המתפרץ כמו 'הגולם' ו'יוון'. מה שאומר שלתמונה נוספו צבעים חדשים, ואילו הקודמים לא דהו, אלא קיבלו, כמו אצל האח שלום, "ממד חדש של עומק".

הלכנו הביתה בלי לקבל את 'נאמנות ותשוקה', ואולי נקבל אותו בהופעות הבאות. כשגדג' התנצל על אורכה של ההופעה, שנייה לפני ההדרן האחרון, הוא הבטיח שיש לפנינו עוד שנה ארוכה של הופעות. יש להניח שההופעות הבאות יהיו ארוכות יותר ויאפשרו לקבל רושם יותר ברור על המקום החדש שגדג' מבקש לכבוש לעצמו. בינתיים, עם רמזים כמו 'חופה שחורה', 'שכרון מעמקים' ו'כוח להשחית', הרושם הוא שהאמן גדג' עם ההרכב החדש שלו, הולך לשרוט שוב מילים וצלילים על לוח לבנו.

וזה מה שכתבתי לפני ההופעה – "אין טעם לקוות לשחזור של אלג'יר"

תעשה חיים אחי, אבל אל תשכח אותי

מעמיס את הבס על גופו הצנום. שלום גד

לפני הרבה יותר מדי זמן, בחורף לפני שנה וחצי, ראיתי את שלום גד מופיע בפעם האחרונה. מאז אין כבר חורף וכל בוקר מחדש השמש מתחילה לשרוף. ויצא שככה, מדי פעם, יש לי כאבי פאנטום שנובעים מהיעדרה של הופעה סדירה של הבחור הזה.

יש ימים, כמו השבוע, שבהם כל המזון המוזיקלי שלי מורכב משלושה-ארבעה אלבומים. זה לא נובע מדיאטה מוזיקלית משונה, אלא כי בזמן כזה, יש תחושות מסוימות, מפרצי רגש כאלה, שבהם אני מגלה ש"אהבה", "תנועות מטאטא מהירות", "סוף המדבר", "העבד" (וגם "דנה ראתה עב"מ" רצועות 3,6,7 ו-10) הם הלחם והחמאה, הסטייק והסלט. כל אבות המזון בפנים ואין לי צורך בשום דבר נוסף.

בנאי והאחים. אחד חוזר להופיע, לשני אנחנו מחכים (צילום: אבי נתן)

אני אוהב מוזיקה. אני מכור למוזיקה. אני צרכן אובססיבי של מוזיקה. יש לי מאות דיסקים תקליטים וקלטות בבית, שלא לדבר על עיתוני מוזיקה מחו"ל, ארכיון כתבות מקומי, ועוד כל מיני מופרעויות אחרות שקשורות לעניין. אבל יש ימים שבהם הייתי נותן את כל האוסף הזה תמורת איזה שתי הופעות ברצף של שלום גד.

אני אלך איתך
כשהחדר יעלה באש עוד פעם
והעורבים יהיו מעליך
אני אלך איתך

אני אלך איתך
כשכל הזאבים ימצאו אותך
ושוב ירדפו אחריך
אני אלך איתך

כל התשובות ניתנו מזמן
וכלום אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר

אבל אני אלך איתך
והפחד יתעמעם לאט
כמו סתם עוד זיכרון מרוחק
של מישהו אחר

אני אלך איתך

כל התשובות ניתנו מזמן
ושום דבר אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר

אבל אני אלך איתך
כל הדרך פנימה והחוצה
וכל הדרך שמאלה ימינה
אני אלך איתך

אני אלך איתך
אני אלך איתך

 

(מתוך האלבום החדש הבא עלינו לטובה)

כן, מה לעשות, לפעמים להקשיב למוזיקה הזו באוטו או בבית זה לא מספיק. השבוע, תוך האזנה ל'סוף המדבר' השיר והאלבום, מצאתי את עצמי דומע. דווקא השיר הזה, ששמעתי אותו המון פעמים, ושהיה אפילו פעם מיני להיט ברדיו, ובגלל זה נחשב אצלי טיפה פחות, דווקא הוא שיחרר אצלי את שק הדמעות.

פתאום שמתי לב כמה אופטימיות, טוב לב ואהבה יש בשיר הזה. זה הרגע שבו הבנתי שהדיסק לא מספיק לי. אני רוצה ששלום יעמיס על גופו הצנום את הבס, יחבר מיקרופונים ויבטיח לי באופן אישי, שבסוף המדבר יש ים.

אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב.

ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האינטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט", תרתי משמע.

 

אתה יושב בהופעה. המוזיקה של שלום גד מתרחשת מולך ובאוזניך, ופתאום, כמו לפי סימן מלמעלה, כמו בתפילה כשאתה ממש מתכוון לכל מילה: אני נזכר בכל מי שאני אוהב אותו, אני נזכר למה אני אוהב.

הרגש הלח שמתחיל את הכל: זוגיות, משפחה, הבן שלי שעוד שבוע יהיה בן שנתיים ואני מרדים אותו כשאני שר לו בלחש "אתה האביב של חיי", או "ככה, כמו שזה. לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם".

הערוץ הרגשי הזה, כשהוא סתום, יכול להיות זה שיגרום לך להיות חסר סבלנות, להתנהג מגעיל, לריב, להעליב, לא להקשיב ולא להתחשב במי שאתה אוהב. כשהערוץ הזה פתוח, האהבה נכנסת בכל חלקיק מקום שהתפנה.

שלום עובד בשטיפות גם כשהוא על הבמה. הוא בא ושוטף את כל השחור שמצטבר בארובות של הרגש ומשחרר את מה שנסתם. וזה לא רק הרגש. זאת גם התחושה שאיתה אתה בא הביתה ואומר: אני הולך לקחת את התחושה הזאת ולעשות איתה משהו. אני הולך לחבק את אשתי ואת הילד שלי ולהבטיח להם ש"אם האהבה הזאת תרצה לשרוף אותי, אני אהיה הפחם המאושר בעולם".

(הופיע לראשונה, בגרסה קצת שונה, בפורום מוזיקה של Ynet)

אז כן, אני יודע שהוא עובד על אלבום חדש. אני יודע שלפעמים לאמן לא מתחשק להופיע, אני יודע שצריך להגיד תודה על הכל, הרי בדיוק השבוע אביב גדג' חוזר להופיע וזה אירוע לא קטן בפני עצמו, אבל זה לא משנה לי, אני גם יודע שיש יותר אנשים שמחכים שאריק איינשטיין יחזור להופיע, אז מה?

אירוע לא קטן בפני עצמו. גד והיהלומים בהופעה ראשונה לכבוד "אהבה"

 קריאה נוספת: אסף לבנון מראיין את שלום גד

ומה אתה מחביא עכשיו בתוך הגרון?

דבר אלי עכשיו. אביב גדג' (צילום: אבי נתן)

להקות מתפרקות, זה טבעי. אצלנו, להקות מתאחדות הן תופעה אפילו עוד יותר טבעית, וכמובן יותר משתלמת. הפירוק של אלג'יר, בפברואר לפני שנה, איננו חלק מזה. כשאלג'יר התפרקו, התקווה למהפכה של ממש נגוזה, אבל רק לכאורה. למעשה, היה ברור שיש בלהקה הזאת שני כוחות יצירתיים בולטים, חזקים ובעלי עוצמה, ושאין סיכוי שהם ייעלמו עם הפירוק.

אז גבריאל הוציא את "בשדות" שלו, שהוא אלבום מטלטל, המספק חוויה קיצונית ומרגשת, בדיוק כמו שאמנות גדולה צריכה להיות. מבחינה מוזיקלית ההפקה ב'בשדות' עומדת מעל שני אלבומיו הקודמים. ולמרות ההפסקה הארוכה מהופעות, גבריאל עוד יופיע ויקליט, אין ספק בזה.

לעומתו, על אביב גדג' לא שמענו כלום. הוא התחיל לעבוד בשקט בשקט על חומר חדש והנה עכשיו זה מגיע: שתי הופעות מתוכננות ושמועות על אלבום סולו תוך חצי שנה (לא הייתי סומך על ההבטחה "תוך חצי שנה", אבל בואו נהיה אופטימיים).

כוחות יצירתיים בולטים. גדג' ובלחסן (צילום: אבי נתן)

העולם היצירתי איננו דמוקרטיה, והוא גם לא צריך להיות. הנהגת להקה היא משימה קשה ולפעמים שוחקת. דווקא הצלחה של להקה מובילה לרצון של החברים לקבל יותר ביטוי במסגרת ההרכב. לפעמים זה גורם למיש-מש מוזיקלי, וברוב הפעמים לחוסר אחידות ברמת החומר. מהבחינה הזו, עדיפה דיקטטורה של היוצר ועדיפים חמישה אלבומי סולו, מאשר אלבום אחד של להקה שהוא פשרה פושרת.

אלג`יר הצליחה לגעת במשמעות החיים והקיום. קיום ישראלי קטן, אקראי, עלוב רוב הזמן – קיום מתמוטט. בו זמנית אלג`יר ידעה להעביר את כל התחושות והכאבים דרך פריזמה ישראלית, שבדרך כלל אינה נראית לנו. זה  מה שהופך אמן מניהיליסט מקונן למורה-דרך. סוג של רב חילוני עם גיטרה וקול שחודר את שערי השמיים וגם את הלב.

אמן שאינו מייצר משמעות הוא לא אמן. הוא אומן. בדרן. זכרו את זה בפעם הבאה שאתם הולכים להופעה של מישהו. אפשר ללגלג מכאן ועד קץ כל הימים, אבל אמנים שלא ייצרו משמעות לא שרדו, לא בתודעה ולא בספרי ההסטוריה, גם אם מכרו הרבה.

(בועז כהן, שם)

אלג'יר הייתה להקה ענקית. היא באה למלא חסך מאוד גדול במוזיקה המקומית. היא הצליחה למלא את החלל, אבל לא הצליחה לעשות את זה מבלי להישרף. מצד שני, כמו שאמר ניל יאנג, עדיף להישרף מאשר לדהות. אלג'יר לא דהו לרגע. הם נתנו את עצמם על הבמה בכל הופעה והופעה. ההופעות היו מסע מפרך ומרתק בתוך עולם יצירתי עמוק ומנומק היטב. החוויה של אלג'יר הייתה טוטאלית, מאירת עיניים ומחדדת תודעה. ההמתנה ליצירת ההמשך התארכה בגלל פירוק הלהקה, אבל הנה זה כאן, במרחק שלושה שבועות וקצת מאיתנו. ואני מודה – אני מת מסקרנות.

בלי דמוקרטיה. גדג' והמיקרופון (צילום: אבי נתן)

האופי של גדג' כיוצר וכפרפורמר, והיכולות שהפגין עד היום, לא מרמזים על כלום. הוא מסוגל לתת עכשיו סט של שירי פסנתר קורעי לב שיישלחו את שלומי שבן לפינה, או סוויטה של יצירות מהירות ובועטות שמחברות בין הפרודיג'י לווייט סטרייפס ובועטות על הדרך בפרצופן המחייך של המסיקות למיניהן. הוא יכול להפוך שוב את הבארבי לבית כנסת, ולהעניק לנו, שוב, ספר תפילות במיוחד לימים הנוראים האלה. מבלי להכיר את השירים החדשים, אני סומך על אביב ומחכה לשמוע את חומר החדש, מוכן להרפתקה הבאה שהכישרון שלו ינפק.

אין טעם לקוות לשחזור של אלג'יר. מי שמחכה לזה, או לאיחוד של אלג'יר, מפספס את הנקודה. מטרה ראויה עבור אמן היא לא לחזור שוב ושוב על הישגי העבר. ההופעה של אביב גדג' במעבדה בירושלים ב-28 לחודש (וב-16 באוגוסט בבארבי) היא התחלה חדשה עם שירים חדשים ועם הרכב חדש. ויש למה לחכות.

שולח לפינה, בועט בפרצוף. גדג' והגיטרה (צילום: אבי נתן)

אצבעות מנגנות את הערב, דויד פרץ בהופעה

בפעם הקודמת שרציתי לכתוב על הופעה של דויד פרץ, לקח לי שבועיים כדי לגבש בראש את מה שרציתי לומר. מבחינתי, דויד פרץ הוא לא "עוד אמן". אני עוקב אחריו משלהי תקופת בלובנד, שזה אומר שש שנים בערך, ומוצא את עצמי כל פעם מתפעל. לפעמים אני נפעם מהנגינה המדויקת. לפעמים מהרעיונות והיוזמה (כמו 'שיר זר'). לא פעם זו האוזן הרגישה שלו, שעושה אותו מפיק מוזיקלי כל כך טוב. יש משהו בכישרון של אנשים כמו דויד פרץ שגורם לי לפקפק ביכולת שלי להסביר למה ואיך אני אוהב את זה כל כך. הרי אהבה היא בדרך כלל משהו שקשה להסביר.

ניסית והצלחת. דויד פרץ

אם מישהו היה מציע לי לבוא להופעה שמשלבת בלוז ושירת הייקו יפנית, הייתי אולי מסתקרן, אבל לא בטוח שהייתי בא. בלוז, לפחות כמו שהוא מוכר במקומותינו, הוא ז'אנר מונוטוני בעיני, ואפילו קצת מעיק. הייקו הוא סוג של שירת מלאה במסתורין, אלא שהמינימליזם והנוקשות של כללי הכתיבה משאירים אותך לא פעם תוהה האם יש מאחורי המילים עולם שלם ומפעים, או שמדובר בתרגיל טכני בלבד.

דויד פרץ הוא איש ששובר מוסכמות. הבלוז שלו, תודה לאל, רחוק מהבלוז המייגע שיצא לי לפגוש בעבר. את הבלוז שלו, דויד יונק משורשי הבלוז האמיתיים. הוא הלך אחורה, עד הכומר גארי דיוויס ומיסיסיפי ג'ון הרט.
ההייקו של פרץ זורם יותר בחופשיות מאשר אלה של באשו. וככה, מצד אחד יש כאן מפגש בין בלוז והייקו ומצד שני, רק דויד היה יכול לעשות את זה, ורק אצל דויד, עם הסקרנות האינטלקטואלית ומשב הרוח המדברי, זה הופך למשהו כל כך נפלא.

משב רוח מדברי. פרץ והדוברו

ההופעה בתמונע הייתה מרגשת. האמת, יכולתי לכתוב את זה כאן כבר לפני שבוע, עוד לפני ההופעה. דויד הוא מוזיקאי מרגש. שוב, הסגנון יכול להיות בלוז עתיק המושפע משירת הייקו, או קאבר לאחיות פיק ברוח מאט ג'ונסון. זה בכלל לא משנה. הסיבה היא שדויד הוא איש אמיתי שנוגע בדברים האלה בסקרנות עם המון ידע אבל לא פחות חשוב, בצניעות ועם אהבה כנה ואמיתית.

ויש גם טריילר לאלבום הזה.

השתחררתי מהר מהר ממשמרת בעבודה, והגעתי לתמונע אחרי ארבעה שירים משמעותיים. בדיוק ברגע בו שרון מולדאבי עלה ופצח בשבחים לדויד ולכישרון שלו. אחר כך הוא שר את 'ניסיתי ונכשלתי'. שיר של לוזר המחייך בעצב מול הריק המצפה לו. דויד סיפר פעם שהשיר נכתב בעקבות הכישלון של האלבום הראשון של בלובנד. הוא שר שם שהוא חוזר הביתה "לחיים בלי חלומות". למרבה המזל, דויד לא הפסיק לחלום. ההופעה והדיסק החדש הם הוכחה לזה.

אני לא אסחף לתיאור יתר ההופעה, גם כי הגעתי אחרי שהתחילה וכי כבר כתבו עליה לפני והרבה יותר טוב. אני גם לא אתחיל לספר על חווית ההאזנה לאלבום, כי הוא ראוי לרשימה נפרדת וכי אני עדיין מאזין ומעכל ומתפעל.

אבל רציתי להגיד תודה:
תודה דויד, בשביל מוזיקה כזאת שווה לחיות.

(ותודה לגיאחה ולבני שעזרו לדברים לקרות)

והמשך יבוא בקרוב, אני מבטיח.

נספח הכרחי:

לקנות אפשר פה.

אפשר להקשיב לפני שמוציאים ארנק פה.

העמוד של דויד בקקטוס.

האתר הנטוש של בלובנד עדיין נמצא כאן.

האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית

 

בספטמבר 2003 ראיינה תימורה בדרכה העדינה והרגישה לניוואנסים, את יוסי בבליקי לפורום המוזיקה הישראלית של Ynet. ככה זה התחיל:

ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה?
אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת מקום. ועכשיו הבחירה היתה בידי אם ללכת ולעשות אותו – או לא. ובחרתי לא לעשות אותו".

– למה?

"כי הייתי עייף והרגשתי לא טוב. כי איזשהו חוש אחריות אמר לי: בוא תנסה במקום זה להרוויח קצת כסף, יא עצלן שכמותך. אבל בעמוק-עמוק-עמוק התחושה היתה שאולי עוד כמה חלומות וסחרחורות וימים, ייכתב השיר הנכון. והשיר הזה עוד קצת בוסרי, ואנחנו עוד לא מספיק מכירים אחד את השני".

 (מתוך הראיון עם תימורה)

 

השיר, למי שלא יודע, נכתב בסוף. רצועה מספר 11 ב"פינוקיו". והוא כרגע הפייבוריט המתחלף שלי באלבום. איכשהו, גם אחרי שהשיר נכתב, בבליקי עדיין לא הרגיש שהוא פענח את סיפורו של האיש העתיק בן ה-405: "זֶה סִפּוּר גָּדוֹל / אֲבָל הַסִּפּוּר הָאֲמִתִּי עוֹד לֹא סֻפַּר". לא ברור אם אפשר לספר את הסיפור הזה, אבל דבר אחד ברור, שום דבר לא באמת הולך לאיבוד אצל יוצר אמיתי. הכל חומרים. ועוד דבר: האהבה האמיתית, כמו שכתבה פעם דליה רביקוביץ, אינה כפי שהיא נראית. ואם רביקוביץ התכוונה לאנשים שמפגינים אהבה למישהו רק כי צריך ונכון לעשות כך, בבליקי אוהב את כולם, כי הוא פשוט לא יכול אחרת.

 

בבליקי. עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ, כְּמוֹ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ (צילום: אבי נתן)

ולמרות שהוא אוהב את כולם, הוא מודע לעובדה שלא כולם מסוגלים לאהוב אותו. לא כבבליקי המוזיקאי, אלא כאדם. איכשהו, באופן מוזר, אנשים מתוכנתים לשנוא יותר ממה שהם יודעים לאהוב. קשה להם פשוט לאהוב. לא מתוך איזו היפיות עגולת משקפיים שעבר זמנה, אלא משום שאהבה היא התחבושת היחידה שיכולה לרפא את הפצע הנורא שמשאירה השנאה.

אַהֲבָה
בְּהִזְדַּמְּנוּת
לֹא בָּאָה וְנִשְׁאֶרֶת
אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת הַטָּעוּת
אֲבָל כָּל אֶחָד הָיָה עוֹשֶׂה כָּמוֹנִי וְנִשְׁאָר.
 
יוֹם הֻלֶּדֶת בְּגִיל אַרְבַּע מֵאוֹת וְחָמֵשׁ
אֲנִי יָשַׁנְתִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן
{וְהַבֹּקֶר עָלָה… וְהָיִיתִי מֻפְתָּע}
זֶה סִפּוּר גָּדוֹל
אֶפְשָׁר לְסַפֵּר אוֹתוֹ
סַבָּא תְּגַלֶּה לָנוּ אֶת הַסּוֹד
אֵיךְ הִצְלַחְתָּ???
אֲנִי רָצִיתִי עוֹד!!!
תְּכַסֶּה אוֹתִי
שֶׁאוּכַל לְהִתְנַמְנֵם מֵאֲחוֹרֵי הַמַּרְאָה.

מתוך "405". מילים: יוסי בבליקי

 

 

הַכְּאֵב הֲכִי גָּדוֹל נִמְצָא בְּגַן עֶדֶן

 

אם בפעם הקודמת עסקנו בהוויית השקר הכללית ש"פינוקיו" מתאר, חשוב לי להפנות את הפנס אל ציר נוסף, יותר פרטי ואישי שקיים גם הוא באלבום החדש. ציר שנבנה מהשירים "מאושר", "שחור", "כמה זה יפה שאנחנו יחד", "405" וכמובן, "לב שבור". תת הכותרת המובלעת של האלבום הזה, כמו שהכריז בבליקי באחת ההופעות, היא "14 וריאציות על לב שבור". רוצה לומר שהלב השבור נמצא כאן בכל שיר, גם באלה שנראים פוליטיים נטו.

פונץ' תמיד עסקה בהתלהבות בנעורים, גם כאשר הגיל עצמו הלך והתרחק. כי מה הם הנעורים? יש שם את כל החומרים הנכונים. אבני היסוד של כל אדם: אהבה, בדידות, תחושת חוסר ערך עצמי, אינדיבידואליזם ורצון שובה לב להשתייך. אם אתה אמן אמיתי, כזה שמחפש את האמת שלו כל הזמן, הרי שתמיד תישאר בקשר עם הנער שהיית. זה היה שם ב"נער", השיר שגרם לי להתאהב בפונץ', וזה קיים גם עכשיו, ב"פינוקיו".

לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּעַצְמִי

"מאושר" הוא שיר מינימליסטי. השירה החשופה של בבליקי מחזקת את התחושה שהוא פונה אליך, ממש אליך. רק ההסתערות של שאולי על הסולו שלו בסוף השיר, פותחת את השיר החוצה, אל המרחב הכללי (וזה זמן לפוצץ בווליום את המרחב הזה) בבליקי מדבר עם המאזין על השאלות הקריטיות: "אַתָּה אָמַרְתָּ: 'אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר / אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת תָּלוּי בַּאֲחֵרִים / אֲנִי אֵדַע לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּעַצְמִי'". הרי לכם דיסוננס. האם באמת אפשר להיות מאושר בלי נוכחות האחר? בבליקי שב אל השאלה הזאת ב"כמה זה יפה כשאנחנו יחד" ומיישב את הסתירה. "כָּל הָאֲנָשִׁים כְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים נִהְיֶה בְּיַחַד הֵם מִתְכַּוְּנִים תִּהְיֶה כָּמוֹנוּ אוֹ תִּשָּׁאֵר לְבַד". משמע, להיות מאושר לבד זו לא בחירה, אלא אילוץ. הסביבה לא מוכנה להכיר בך, באושר שלך או באהבה שלך אם אתה לא מסתדר עם הפרמטרים שלה. כלומר, אם סירבת להיות כמו כולם, אין זו בחירה בבדידות, אבל היא בהחלט מכילה בתוכה סוג אחר של חוויה.

קשה ותמיד יהיה קשה "להיות כמו כולם". הדבר היחיד שנשאר לך זה למצוא עוד אנשים כמוך כדי שתוכל לזכות בנחת מסוימת מעצם קרבתם של הדומים לך. כשאני נתקל ביצירה של מי מיוצאי משפחת פונץ' אני מגלה שהדרך שלהם לומר משהו, נופלת שוב ושוב למקומות שבהם אני זקוק להם שיגידו בדיוק את הדבר הזה. 
 

אִם אֵי פַּעַם הָיִיתָ מְאֻשָּׁר
אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי מָה נִשְׁאָר
אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּכָל הָעוֹלָם.
 
אִם אֵי פַּעַם הָיִיתָ מְאֻשָּׁר
אַל תִּדְאַג אַתָּה עֲדַיִן שָׁם
קַח אֶת הַנָּמֵר לִישֹׁן
תִּדְאַג שֶׁהוּא יִתְעוֹרֵר מָחָר.
 
אַתָּה אָמַרְתָּ: "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר
אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת תָּלוּי בַּאֲחֵרִים
אֲנִי אֵדַע לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּעַצְמִי".
 
לְהִתְפַּלֵּל לְבַד, לֶאֱכֹל לְבַד, לִהְיוֹת לְבַד, לִשְׂמֹחַ לְבַד
אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ
כְּמוֹ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ
מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ.

מילים: יוסי בבליקי

 

 

 

תודה לעודד שחורי על ניקוד השירים.