ארכיון קטגוריה: תיפתח האדמה

פינוקיו בחלל – פונץ' והזנב הארוך של השקר

במקרה לפני כמה ימים, נתקלתי בגזיר עיתון (אספן כפייתי, או לא?) שמכיל ביקורת של גל אוחובסקי על "דנה ראתה עב"מ" (2002), האלבום הקודם של פונץ'. אוחובסקי אהב, אבל כתב שנבהל בהתחלה מהעובדה שהקול העדין של בבליקי התחזק והתעבה. אפשר לומר שהוא איבחן מאוד נכון את שינוי הקו של הלהקה.
פונץ' הרי אימצו את השם, כי הם רצו לעשות מוזיקה שמדברת בשתי רמות נפרדות; להיות משהו חריף, אלכוהולי, ומצד שני, להיות מתוקים שיורדים בקלות בגרון. העניין הוא שפונץ' כבר הרבה זמן לא ממש מתוקה. הזמנים השתנו. יש צורך לומר דברים יותר נכוחים על המצב הישראלי. ופונץ' לא מתחמקת מלומר זאת.

"דנה ראתה עב"מ", שהוא אלבום מופתי בעיני, היה רק ההתחלה של התהליך הזה. ההתעסקות של פונץ' החדשה עם תרבות השקר והתפרקותה, רק מחדדת את העניין. "פינוקיו" אמנם מתכתב עם העבר הרחוק של הלהקה (למשל "בטי ביי ביי" מאזכר את "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ביותר מאלמנט אחד). אבל העיקר הוא ניסיון למפות את החברה הישראלית. ולעשות זאת דרך המבט המיוחד של בבליקי, כלומר, דתי וחילוני, שובב ורציני, כועס ומלא אהבה. כל אלה, אצל יוסי בבליקי אינם ניגודים, זו ההוויה עצמה. בגלל זה המסקנות שלו הן רעננות ואחרות. בגלל זה הקול של פונץ' היה ונשאר חד פעמי.

"זֶה אֲנַחְנוּ, מְנַסִים לְהִתְקָרֵב"

האלבום נפתח בשיר "פינוקיו בחלל". שילוב מהפנט של פזמון רפרטטבי, טקסט שהוא חצי נאום, הקולות של דנה בקר והסלייד הנפלא של אלי שאולי. המיקום של השיר הזה בתחילת הדיסק מכוון מיד אל הבעיה המרכזית, אל מה שמזרים את השקר ואת התרבות שלו למרכז הבמה. השיר, שנכתב לכאורה על המסע של אילן רמון בחלל, מדבר בעצם על הנטייה הישראלית הקלאסית לברוח מהמרחב השמי-הערבי אל פנטזיה מערבית. הכל כמו באמריקה או לפחות אירופה. חיל האוויר, זה שלא הצליח בחודש פלוס לחסל את מצבורי הטילים של ארגון גרילה בלבנון, הפך במחי יד של קופירייטר ל"חיל האוויר והחלל".

ישראל של לפני ארבע שנים, במצב לא הכי טוב בשום תחום, השקיעה הון בטיול חלל של נציג חיל האוויר תחת חסות אמריקאית, רק בשביל איזו גאווה לאומית מעורפלת. חוץ מהרצון הפרובינציאלי לתקוע דגל קטן בחסות דגל הפסים והכוכבים, לא היה שם הרבה. המעבורת התרסקה, רמון לא חזר הביתה ואת האימג' שלו מינפו בשביל כמה "כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר".

ככל שהמרחב לוחץ אותנו וקורא לנו להכריע בשאלות מהותיות של חיים ומוות. קרי, שלום קר, מלחמה חמה, השתלבות ונורמליזציה, חימוש גרעיני וכל הדברים הנפלאים האלה, אנחנו בורחים לאירופה הפוסט קלאסית של האירוויזיון ולהילת מעבורת החלל.

אבל הסמליות, אומר בבליקי, תחזור אליכם כמו בומרנג. את שרידי גופתו של אילן רמון מצאו, צחוק הגורל, בעיירה פלסטיין בטקסס. אפילו בחלל, אפילו באמריקה הגדולה, אנחנו והם נשארים אנחנו והם: ישראל ופלסטין, או כמו באידאה של פונץ', יהודה ופלסטין.

"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע. כָל מָה שֶעָשִיתִי עָשִיתִי מֵאַהֲבָה"

הדרך לגיהינום, ולאהבה, רצופה כוונות טובות. הרבה פעמים אתה עושה דברים נוראיים לעצמך ולסביבתך כשהטיעון שלך הוא שהכל מאהבה. אתה מאכזב את ההורים שלך, גורם לאהובה שלך כאב, גם האהבה למולדת מוציאה ממך את החיה הרעה. זו שמקימה את המחסומים, זו ששולחת את הפצצות החכמות ואת הסיכולים הממוקדים. זו שמכה חיילים ושוטרים בשם ארץ ישראל השלמה. בקיצור, אהבה, עם כל הכבוד, זה לא צידוק להתנהגות נלוזה. בבליקי מבכה את אילן רמון כקורבן של החברה שרצתה הישג ראווה ונשארה עם עוד מודעת אבל ויום זיכרון.

בבליקי. לא ביקשתי לתפוס כותרת (צילום: אבי נתן)

ככה, עם שיר שנכתב והוקלט עוד לפני המלחמה האחרונה, קיבלתם את התיאור הנקי של תרבות השקר. הם לא עושים את זה בשבילנו. לא בשביל הביטחון, לא כדי להילחם בעוני, לא כדי שהמדינה הזאת תהיה מקום שטוב לחיות בו, אלא כדי להאדיר את שמם ולסדר לחבר'ה שלהם עוד פיסת כבוד. כך בדיוק "עצב הופך לפלסטיק לאור היום". ב"פינוקיו בחלל" פונץ' באה אליך רכה מכשפת ופיוטית. "צונאמי ציוני" (רצועה 4) הוא כבר חלק מהמרד נגד כל זה.

"הַרְבֵה יוֹתֵר דוֹמֶה לְווּדוּ אוׁלְטֶקֶס שֶל הַקְרָבַת קָרְבָנוֹת"

זו בדיוק הנקודה שהתיאור הפיוטי של הטקסט הופך לשיר מחאה. יותר מדי אנרגיה מוקדשת כאן למעשה החיצוני, מהרהב והריקנות הצבעונית של ערוץ 2 ועד הטווס שהיה עד לפני יומיים רמטכ"ל. לא ביקשנו להגיע לכותרות העיתונים. רק לחיות בשקט. שהפרנסה תספיק, שהבנק לא יסגור לנו את האשראי ואחר כך יסרב לתת הלוואה. שלא יהיו פיגועים, לא פה ולא שם. שראשי המדינה לא יגנבו אותנו בפרצוף, ושהנשיא לא יהיה מעורב בפרשיות פליליות. זה לא הרבה לבקש, נכון?

אבל זה העניין, שאחרי הכל, הקורבנות הם אנחנו. אנחנו אלה שצריכים לשלם את המחיר.

קֶשֶת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
מַתֶּכֶת עַל בַּד שָחֹר
קָרְבָּן רָצָה לַעֲלוֹת
וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָּלַסְטִין

"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע… כָל מָה שֶעָשִיתִי, עָשִיתִי מֵאַהֲבָה…
כָל מָה שֶעָשִיתִי עָשִיתִי מֵאַהֲבָה"

קֶשֶת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
נוֹטֶה קַו רָקִיעַ
תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה
זֶה אֲנַחְנוּ, מְנַסִים לְהִתְקָרֵב
מְנַסִים
מְנַסִים.

"בַּפַּעַם הָרִאשוֹנָה שֶעָלִיתִי… וְאַתָּה רוֹאֶה אֶת כָּל הָאֲנָשִים הָאֵלֶּה מִסָּבִיב… וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶזֶּה מַשֶׁהוּ הַרְבֵה יוֹתֵר גָּדוֹל מִמָּה שֶׁהָיִיתָ… אוׁ מִמָּה שֶׁנִּהְיֵיתָ… אֲפִלּוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל מִמָּה שְקִיוִיתָ לִהְיוֹת… הַרְבֵה יוֹתֵר דוֹמֶה לְווּדוּ אוׁלְטֶקֶס שֶל הַקְרָבַת קָרְבָנוֹת… סִפּוּק אַדִּיר… סִפּוּק אַדִּיר…"

"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע
בְּסַךְ הַכּׁל נִמְצָא הִגָיוֹן
אֲנִי לֹא נִסִּיתִי לַחְזֹר חֲזָרָה
אֲנִי לֹא סָמַכְתְּי עַל הַדִּמְיוֹן"

קֶשֶת, שָׁמַיִם, מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא נְעַכֵּב אֶת הֶעָתִיד
מַתֶּכֶת עַל בַּד שָחֹר
קָרְבָּן רָצָה לַעֲלוֹת
וְהִתְרַסֵּק עַל טֶקְסָס פָּלַסְטִין

"אֲנִי לֹא עָשִיתִי שוּם דָבָר רַע
בְּסַךְ הַכּׁל נִמְצָא הִגָיוֹן
אֲנִי לֹא נִסִּיתִי לִתְפֹּס כּוֹתֶרֶת
אוֹ לְסַדֵּר לִי כְּפוּלָה בִ'ידִיעוֹת אַחֲרוֹנוֹת'"

קֶשֶת… שָׁמַיִם… מֶרְחַק אֶצְבָעוֹת

מילים: יוסי בבליקי

"פינוקיו בחלל" להאזנה לחץ

"פינוקיו בחלל" בחזרה וראיון. לצפייה לחץ

המשך יבוא (בקרוב)

אתה מסתגר כמו מלך פגוע

 

מי שמכיר אותי, מכיר את החולשה שלי למכלול יצירתם של בני משפחת פונץ' המורחבת. אני מניח שעבור אנשים מבחוץ, זה יכול להיראות כאילו אני מין מעריץ שוטה של חבורת בבליקי גד גדג' ושות'. לא שאיכפת לי, אבל האמת היא, שאני מופתע כל פעם מחדש מהיכולת של האנשים האלה לנפק שירים שמיד מתחברים אלי והופכים לחלק מהחיים שלי (ולא רק מהפסקול של החיים האלה). כמעט לכל שיר שהאנשים האלה כתבו, יש אצלי בלב איזה רצפטור ספציפי שמחכה לקלוט אותם.

לא כל השירים של פונץ' באים מאותו מקום. יש כאלה שהם גלויים. יש שירים שאתה דבק בהם ואתה אפילו לא יודע למה. יש שורות שלפעמים מתוך שינה עולות על שפתיך כמו תפילה. אני אוהב את המסתורין שבבליקי יודע לייצר במילים שהוא כותב ובדרך שבה הוא שר אותן. אם תשבו איתו על בירה, תקבלו אג'נדה מרחיבת דעת ומנומקת על המון דברים, אבל את השירים הוא לא יסביר. ובצדק.

יש משהו ברוקנרול שתופס אותך רק בזכות התעלומה הגלומה בו. כאב מתוק, עונג חולף, השתוקקות למשהו לא מוכר וחמקמק. בגלל זה, להתוודע לשיר ברדיו, כשהספקת רק לקלוט איזו שורה או שתיים והוקסמת, זה הכי כיף. אתה שומע משהו ונכבש, וכל מה שאתה רוצה זה רק שהרדיו ינגן את השיר הזה שוב. לברר מה זה הדבר הזה. לנסות לפרק את הקסם. 'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' לא זכה למי יודע מה השמעות ברדיו, אבל מבחינתי, מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה, במקרה, מאיזו סקיצה ישנה, יש לי עור ברווז מהשיר הזה.

הקשבתי לשיר הזה כל כך הרבה פעמים ואני עדיין לא יודע איך להתחיל להסביר מה הוא עושה לי ולמה. פעם ישבתי עם יוסי וניסינו להגדיר מהו יופי. יוסי אמר, זה משהו שכשאני מתבונן בו אני נעשה חלש. ומיד חשבתי על 'דני חוזר אל הסיפור האמיתי'. אני מקשיב לו ונחלש. מתנתק ממה שקורה סביבי. לא יכול לעשות שום דבר במקביל. חייב לעצום את העיניים ולהיכנס פנימה לפני שהשיר יתפוגג.

 

 

'דני חוזר אל הסיפור האמיתי', שיר מספר חמש ב'פינוקיו', חזר מגלות של עשרים שנה שגזר עליו הבבליקי בגלל שלא היה מי שישיר אותו. חסר הקול הנכון. זה לא שיר שבבליקי יכול לשיר. זה לא בנוי לקול שלו. גם שלום גד לא יכול היה לעשות בו את המעשים המופלאים שדנה בקר עושה בביצוע החדש והמכשף הזה.

 

 

 

דנה בקר היא זמרת עם איכויות הגשה מהסוג שכבר קשה להיתקל בו ברדיו ובכלל. אפילו ביום חלש היא יכולה לנצח את כל המסיקות יחד עם כל מתמודדי הגמר של 'כוכב נולד' באיך לשיר שיר ולהתכוון לכל מילה. היא מדויקת. מנצלת את הקול שלה נכון ואף פעם לא שוכחת את המשימה שלה – ליצור את הסינרגיה ההכרחית כל כך בין מילים, לחן וביצוע.

 

דָּנִי חוֹזֵר אֶל הַסִּפּוּר הָאֲמִתִּי

כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ

אַתָּה מִסְתַּגֵּר.

 

הָרֵיחַ שֶׁלָּהּ עוֹד נִשְׁאָר לוֹ בַּבְּגָדִים

כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ

אַתָּה מִסְתַּגֵּר.

 

וְדָנִי תּוֹפֵס פִּנָּה

עִם גִּלָּיוֹן שֶׁל "חֲדָשׁוֹת", דַּף סָגֹל שֶׁל "לָאִשָּׁה"

עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְכוּלָם אַחֲרָיו.

 

כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ

אַתָּה מִסְתַּגֵּר

כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ

אַתָּה מִסְתַּגֵּר

כְּמוֹ מֶלֶךְ פָּגוּעַ.

מילים: עוזי וייל ויוסי בבליקי

 

"יבוא זמן שבו אפשר יהיה לומר את האמת לעצמך בקול רם, בלי שהיא תיעלם ברגע שאמרת אותה, או תיהפך למזויפת", כתב עוזי וייל בהקדמה ל'חייו ומותו של השער האחורי' שיצא לא מזמן. היום הזה עוד לא הגיע. ב'דני חוזר אל הסיפור האמיתי' וייל ובבליקי עשו בשכל כשהלבישו את האמת באור אדמדם של תאורה במועדון רוק שמתרוקן לאט לאט מהשתיינים של השעות הקטנות. הזמרת לא מופיעה בשבילם. היא עוצמת עיניים והגיטרה מוליכה אותה פנימה, לתוך עצמה. בתוך המילים שמגלות חצי טפח ומכסות טפחיים. האמת נלחשת. היא נעלמת כמה שניות אחר כך, אבל בכל פעם כזאת אתה משתכנע שבקרוב היא תישאר כאן ולא תהפוך למזויפת.

ומילה על ההופעות השבוע: הערב הם יארחו את פורטיס ויתנו ברוקנרול. מחר הם יורידו ווליום של רעש ויעלו ווליום ברגש וגם יארחו את מיכה שטרית. אבל ביום חמישי פונץ' יופיעו "עד לקוח אחרון" ויבצעו כל מה שתבקשו מהם. שלום גד יתארח. אם אתם מתכוונים להיות שם, אל תרשו לאיש היקר הזה לרדת מהבמה בלי שלושת אלה: "מסע אל תוך גוף האדם", "היום שנמשך לנצח" ו"מחר השמש תזרח".

 

וגם דויד על 'פינוקיו בחלל'.