סתיו יהודי בארץ אבותי

האובדן הפרטי, כאבי הפאנטום, המצבה המכוסה ירוקת: רשמים מביקור בעיירה קטנה בפולין בין ראש השנה ליום כיפור בלי יהודי אחד בסביבה

ברכב שכור אני משוטט בין כיכר אחת לאחרת, השלטים מבלבלים אותי פעם אחר פעם. השלט שאני מחפש אמור להוביל אותי לכביש מספר 12, או 14. המפות של גוגל הבטיחו לי שזו הדרך אל הפינה הנידחת שאני מחפש. אחרי חצי שעה בלופ, אני מחליט לעצור בתחנת דלק, לקנות משהו קטן לאכול ולשאול. אולי, למרות מחסום השפה, יוכלו לעזור לי.

המקום: פאתי העיר לודז', פולין. היעד: עיירה קטנה בשם זדונסקה וולה. שם גדלה סבתא שלי. שם היא השאירה משפחה גדולה ועלתה לארץ. זה היה שנה אחת לאחר עליית היטלר בגרמניה, חמש שנים לפני שתאוות הדם שלו תהפוך את האנשים שאהבה והשאירה מאחור לאפר. עד היום היא בוכה שכשהיא מספרת איך ניסתה לסדר רישיון עלייה לאחיה הקטן, אבל עד שהצליחה כבר לא היה מה. הקשר התנתק.

בכניסה לזדונסקה וולה. בזכות הבחור מתחנת הדלק

הנסיעה הזו החלה כמה חודשים קודם, בשגרירות פולין בת"א. הזמנה רשמית לביקור עיתונאי שם. "ספר לנו מה תרצה לראות ואנחנו נדאג לזה", אומרים לי. "אנחנו יודעים שהרבה ישראלים רוצים לבקר במחנות ההשמדה, ואם תרצה, נוכל לסדר גם את זה". קשה שלא להבחין בחמיצות מסוימת מעבר לאדיבות שבה נאמר המשפט הזה. היה נחמד להפתיע את בן שיחי קצת.

"אני לא שותף לסוג הזה של תיירות", אני משיב. "ולא בגלל שאין לי שורשים בפולין. יש לי, ולכן הייתי רוצה להגיע למקום שבו סבי או סבתי חיו, ולא למקום שבו הם הושמדו". ציינתי את השמות, ומיד נעניתי בחיוב. לאחר זמן מה קיבלתי מייל של קמילה קלאושינקה, ד"ר להיסטוריה, מומחית בהיסטוריה של הקהילה היהודית באזור זדונסקה וולה. ההתכתבות הניבה גילוי מצמרר: לפי הפרטים שנתתי לקמילה, היא יכלה לספר לי שהמצבה של סבא רבא שלי, שנפטר בגיל צעיר עוד לפני המלחמה, עדיין נמצאת בבית הקברות היהודי של העיר.

המצבה, הצילום שקמילה שלחה. עזב יגון ואנחה

קמילה, שאפילו השתתפה במיפוי של בית הקברות, שלחה לי צילום של המצבה, שבורה, אבל לחלוטין קיימת. מיד סיפרתי לסבתא והבטחתי להביא לה תיעוד מצולם של המקום ושל קבר אביה. כך נולד המסע שלי לפולין. מהמטוס לוורשה לרכבת ללודז', ומשם, למחרת, לעבר זדונסקה וולה. סיור שורשים בעקבות החיים שהיו, הרחוב שבו גרו, בעקבות הריק של עולם שהתאדה.

"ליד כפרים שקטים"

בתחנת הדלק אין מישהו שמדבר אנגלית. אבל אני מתעקש. רק מבקש לדעת מה הכיוון לעיירה של סבתא. מאמין שבטח יהיה מי שמכיר את המקום. הבחור בדלפק קורא לבחור אחר, וההוא מאוד מנסה לעזור, למרות מגבלת השפה. הוא שולף מפה, מצביע על מסלול, נוקב בשם של עיר שאם אצמד אל השלטים המכוונים אליה, אצליח למצוא את המקום. אני מודה לו וחוזר אל המכונית.

הדרך נפקחת לאורך. הכביש צד למדי. אני מגלה שיטת שילוט פולנית מעניינת: שמו של המקום שאתה עובר לידו מופיע על שלט בסמוך לפנייה לתוך היישוב, ואילו בהמשך, כשעברת את המקום, מופיע שלט זהה שבו שם המקום מופיע ועליו קו אלכסוני המבטל אותו. עד שסוף סוף אני רואה לימיני את השלט המבוקש ומצלם אותו תוך כדי נסיעה בפקק שיצר במקום טרקטור שביצע עבודות בכביש. עוד כמה מטרים ואני בתוך המקום הזה, העיר שבה היא נולדה וגדלה. המקום שבו כבר אין נפש יהודי, ולי אין בו כלום מלבד אותו קבר של סבא רבא, שאולי למזלו נאסף אל אבותיו מבלי שיידע דבר מן האימה שמצפה לצאצאיו ולאשתו.

השלט עם מפת העיר. פארק שליו ואגם

אני עוצר ליד מפה גדולה של העיר שנמצאת בכניסה לפארק קטן ומלא שלווה. אחר כך, בארץ, כשאפגוש בספר המסע של יהודית הנדל לפולין, אחשוב כמה הולם הוא השם שבחרה הסופרת, "ליד כפרים שקטים". פארק, בניין עירייה, אגם קטן ואנשים מטיילים בסוף השבוע. אני מצלם את המקום בווידיאו ומדבר אל סבתא, שתצפה בסרטון עוד באותו ערב בארץ. מספר מה אני רואה, אבל מתקשה להסביר מה אני מרגיש.

בלי לדבר את השפה, מוקף באנשים שאף אחד מהם לא דובר את שפתי, ויש להניח שעם רובם גם שפת ביניים כמו אנגלית לא תעזור. ובכל זאת, מרגיש מוזר. מרגיש ערבוב של אובדן ועצב עמוק עם עוצמה של הנוכחות שלי באותו מקום שפעם, לא כל כך מזמן, הלכו בו אבותיי, אנשים שלא אכיר ועדיין היו אבותיי. רק בסוף הביקור, אחרי שבוע שכלל גם הרבה פגישות עבודה בוורשה, הבנתי שפולין האנטישמית שסיפרו לנו עליה היא ממש ממש לא כל הסיפור.

האוויר של זדונסקה וולה, השמיים המעוננים של לודז', בנייני השיכונים של וורשה, שלא לדבר על כמה וכמה אנשים שפגשתי – כולם לימדו אותי ששבעים שנה לאחר חיסול הקהילה היהודית הגדולה באירופה, פולין עדיין מרגישה כאבי פאנטום. ואקום תרבותי, אבל גם אישי, מהסוג ששלח קתולית בלי שום שורשים נסתרים כמו קמילה לחפש את עצמה בתוך החיים היהודיים שהיו פעם בעיר שבה גדלה.

את קמילה לא פגשתי באותו יום. היא שלחה את בעלה, תומק, ושניהם, היא באמצעות הסלולרי והוא באנגלית מגומגמת, כיוונו אותי למקום הקבר. חשבתי למצוא מצבה פצועה אך עומדת, קלה לזיהוי. אבל כל המחקר הקודם לא עוזר כשהגשמים הנספגים באבנים הופכים את המצבות לערוגות עבור עשבים עקשניים ולעיתים דוקרים וצורבים.

שער בית הקברות. אנשים לא אכיר ובכל זאת היו אבותיי

כמו בכבישי היציאה מלודז', אני שוב נע במעגלים. שב וסורק את האזור שבו המצבה מהתמונה שקיבלתי במייל אמורה להימצא. אני יודע שהיא שבורה, שהיא מונחת על האדמה, ככל הנראה מעל הקבר עצמו, אבל הגירוד של הירוקת לא עוזר לי לגלות את השם הנכון. עד שתומק פתאום קורא לי. המצבה מכוסה כולה. רק עבודת גינון אינטנסיבית ומאולתרת חושפת שוב את הכתובת ההיא. אני מצלם לסבתא בווידיאו ומספר למצלמה שכמעט התייאשתי מלמצוא, אבל הנה, זה המקום.

מה עמד על האדמה הזאת

יום אחרי ראש השנה, הימים הנוראים, ואני מול המצבה של סבא רבא שלי בעיירה פולנית נטולת יהודים. לא יכולתי שלא לחשוב על שני הילדים שלי, שמחכים לי ומתגעגעים אליי בבית. דיברתי אל סבא רבא בלבי. סיפרתי לו שהייתה מלחמה, שהעולם היהודי שהכיר נחרב כולו. שרק חיה'לי נשארה לו, אבל בזכותה אני פה, ואני הנין שלו, ושמתוך החורבן צמחה משפחה. ילדים בלי סבא וסבתא, עם הורים שניצלו מההשמדה בזכות העלייה לארץ, אבל איבדו את כל עברם שם, בתופת. סיפרתי לו שיש לו ריבעים, בני נינים, שבכל זאת, החורבן לא לקח הכל.

זדונסקה וולה של מעלה. על הקיר: העיר לפני המלחמה

אחר כך תומק לוקח אותי במצוות קמילה אל מרכז העיר. הוא מראה לי את השער של מה שהיה פעם בית הכנסת של זדונסקה וולה. רק גדר הברזל המקושטת במגן דויד נשארה. זה הרחוב שסבתא סיפרה לי עליו. השם השתנה. הבית שבו גרה נהרס והוחלף במבנה קטן המשמש היום דוכן נקניקיות. רק ציור על קיר הבית שממול, המתעד את הרחוב של פעם, נותן לי מושג מה עמד על האדמה שאני דורך עליה.

אני מודה לתומק ולוחץ את ידו. מודה נרגשות לקמילה בטלפון ונחפז להיפרד ממנו כדי להיות לבדי. לעמוד מול הריק לבדי. הולך ומצלם את ההווה שאין בו דבר מלבד האוויר הקר וכאבי הפאנטום שלי.

המצבה אחרי ניקוי הירוקת. כאבי פאנטום

שאלו שלום ירושלים

מבט חודר לתוך העולם היצירתי של שלום גד כפי שהוא עולה מהאלבום "ירושלים". חייבים להספיק כי עוד רגע יוצא עוד אחד, "תלמי אליהו"

 

 

שלום גד הוא אולי האמן הישראלי היחיד שמסוגל לצאת למסע יצירתי כזה. טרילוגיית "המצב", שהחלה באלבום "תל אביב תל אביב" (אוקטובר 2011), המשיכה ב"ירושלים" (אפריל 2012) ועומדת בקרוב להסתיים עם "תלמי אליהו" (דצמבר 2012), מרשימה לא רק בשל ההספק של גד, אלא גם בשל הצבת היעד וכיבושו. גד הבטיח לעצמו ולקהל שלו טרילוגיה בעלת קווים מקשרים. עומק הבעתי וכושר המצאה בלתי מנוצח וקיים.

בטרם יראה אור החלק השלישי ואיתו, לראשונה, גם מארז מרשים של שלושת האלבומים על גבי דיסקים, חשבתי שלמרות שעבר הרבה זמן ושההספק שלי לא יכול להדביק את זה של היוצר, הגיע הזמן לבחון אותו לעומק.

אם השאיפות שלך חזקות מספיק גם סיגריה כבויה תידלק בפיך

אמרנו כבר שהיצירה של שלום גד שאפתנית מאוד. כבר בשיר הראשון הוא רומז לעניין הזה כשלמעשה הוא מסביר את הרציונל של כל זה – רק עוצמת השאיפות קובעת עד לאן הן יקחו אותך. האלבום נפתח באינטרו עמוק וסמיך מוזיקלית ברוח סטיבן זונדהיים. הוא מציג בפני המאזינים את נקודת המוצא של האלבום שלפניהם. בהשאלה מהחומר שממנו עשוי האלבום הזה, אפשר לומר שאם שמה של אבן השתייה שהייתה בבית המקדש נגזר מכך שעליה מושתת העולם, הרי שב"ירושלים" גד מרגיש שמה שהוא עושה זה "לשיר מתוך הקבר".

ירושלים. עטיפת האלבום

 

רק אחרי ההוד וההדר של הפתיחה הזו, מתחיל הטראנס ההיפנוטי אחורה:

אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי
הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר
אל תוך ירושלים
"כשאני אומר: "עשר
אתה תהיה בירושלים
אני אומר
עשר
חושך
אבל יש אור קטן שמהבהב מרחוק
תתקרב אליו
מה אתה רואה?

"הפצע נסגר על הקליע" הוא שיר אהבה רב רבדים. התפאורה שלו תמשיך ללוות אותנו עד סוף האלבום: מצבות נטושות, עצים כפופים. לשיר יש מבנה ברור והמאזין כבר לומד את השיטה, ואז מופתע כשה"שולחן ערוך" אינו נטוש, אלא כזה ש"אף אחד לא הפך", ואולי כאן אפשר להבין שכל השממה הזו קוראת לתיקון, לריפוי, לניקוי. וכן, יש המון עבודה. השממה היא פצע, כזה שהגליד, אבל זוכר היטב את הגורם. הפצע נסגר אבל השאיר סימן שהופך את הצלקת לתזכורת מתמדת לפציעה. ובאופן לא מפתיע, השיר מסתיים בתחושת דחיפות: צריך למהר ולעשות.

כל הכיתה מחכה לך

ב"פשקווילים של אהבה" קורא גד לכל הילדים הטובים, לכל ההולכים בתלם, לעשות מעשה ולצאת מהשורה. אבל לא לשם היציאה עצמה, אלא כדי לקרוא תיגר על הסטגנציה המחשבתית ולרדידות המחשבה של הכלל. הוא קורא לנו להתפתח ולחוות את העולם במלואו, לא רק מהפינה הקטנה והצרה שלנו. זוהי קריאה למנהיגים פוטנציאליים להפסיק להתחבא בתוך ההמון הדומם ("כל הכיתה מחכה) ולהכריז על נוכחותם.

אבל מה הוא מצפה מהם לומר? התשובה מתחילה בשיר הבא, "בלבנט". גבריאל בלחסן מתארח ומתאר במונולוג מהודק היטב את ירושלים בצורה שמזכירה את היחס אליה בשנות הגולה, אבל תוך כדי דבריו מתברר שהוא מדבר גם על ההווה של ירושלים, על הזמן הזה בישראל. "באותם ימים, שאר החושים שלה היו רדומים / כמו שהם היו מיליוני שנים / העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו / האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו / הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה / ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם / אבל זה היה משביע".

שלום גד ואלי שאולי. עץ אף פעם לא נופל לבד (צילום: אסף אנטמן)

 

במילים אחרות, המערכת עובדת על ריק. יש לה את האנרגיה שמפעילה אותה, אבל ברבדים העמוקים יותר, הכל חלול, שלא לומר רקוב, שלא לחשוב על גוסס מבפנים. ורק בשביל לתת עוד רמז, מצטרף לקראת סוף השיר גד עצמו ומזכיר שכש"עץ נופל ביער / הוא אף פעם לא לבד / כולם שומעים את הרעש". העץ לא לבד, כי אנחנו לא לבד. כי העיר הזאת שמסמלת את התחייה שלנו, היא עיר  מסובכת. ולמרות מה ששרה לנו נעמי שמר, כיכר השוק אינה ריקה, בטח לא אחרי כל השנים. כולם שומעים את הרעש, כולם חשים בהתנגשות הנראטיבים בקרב על העיר.

אולי בפעם הבאה שתעמוד על הדוכן

"תיזהר עם הדברים שאתה מטיף" הוא קריאה ראשונה, ולא אחרונה באלבום הזה, להתרחק מקיצוניות, לקחת אחריות על מה שיוצא לכולנו מפה, בעיקר לאלה שמתיימרים להנהיג. לאורך ההיסטוריה ידעה ירושלים הרבה דוברים שהעדיפו להחריב את עצמם ואת יריביהם ואת העיר כולה, ובלבד שלא יצטרכו להתפשר על מה שנראה להם 'דברי אלוהים חיים'.

הדוגמאות של גד פונות למקומות פרטיים ולא קולקטיביים, בפנייה בגוף שני, כדי לא ליפול מראש לתוך מלכודת הקלישאה או לאוזניהם של הבלתי ניתנים לשכנוע. הרב שהסית ולא הבין מה צפויות להיות התוצאות, איש המדע שנאחז בנתונים עד שאיבד אחיזה באנשים שסביבו, ו"אבא", שהוא קריצה קטנה אל הרוקר הבלתי מתברגן שממשיך במסע ההרס העצמי גם כשיש לו ילדים לדאוג להם.

בעוד יומיים תתחיל להיות רעב

"קח את הדברים שלך ולך" הוא תיאור הגירוש לגלות. טלי אלבז נבחרה לשיר את השיר הזה כדי לתעתע עוד קצת במאזין. הרי הפשט עובר מעצמו. אבל לא מדובר בשיר על בחורה שזורקת את החבר שלה מהבית. איך יודעים? הביטו שוב בשם האלבום. לאלבום קוראים "ירושלים", ומכאן שלכל השירים בו יש קונטקסט מסוים שמתחבר לעיר הזו, או למה שהיא מסמלת, לנראטיבים הסותרים שהיא משופעת בהם.

זהו המשך טבעי לשיר הקודם: מנהיגי הציבור שלא נזהרים בדברים שהם מטיפים, מקבלים מהעיר הזו גט. זהו שיר על היהודי הנודד, אבל לשם שינוי, הוא מסופר מנקודת המבט של המקום. האדמה. החלל שנשאר מאחור. העיר שולחת אותנו החוצה ומאחלת שנלמד את הלקח. יבוא החורף, נמצא עבודה, כי אין ברירה. את השולחן העמוס שהפכנו בזעם קדוש נצטרך לערוך שוב. עד הפרט האחרון.

שלום גד. מסע יצירתי מרתק

 

סביר להניח שהשם "צלבנים בממילא" נולד הרבה לפני השיר עצמו. לא קשה לנחש שהשיר קיבל את הכותרת הזו לאחר שנכתב. השם זורק אותך להקשר הנושאי, העלילתי. תוכו של השיר כאילו מדבר על ההווה בלבד. ומי שמכיר קצת את היוצר, יכול אפילו לחשוב שהוא מתייחס לחייו הפרטיים ושמדובר פה בשיר אהבה סטנדרטי.

לא פעם שומעים דוברים פלסטינים שמשווים את ישראל לתקופת הצלבנים על פיסת הארץ הזו. אתם כאן בכוח הזרוע, הם אומרים, אבל כמו עם הצלבנים, זה לא לנצח. הממלכה הצלבנית שלטה כאן קצת פחות ממאתיים שנה וסולקה כשהכוח הנגדי, צבא צאלח א-דין, צבר מספיק עוצמה ונחישות. רמז מרתק לרעיון הזה שותל גד בשורות "הבאתי לך זר ענק מפרחי ההר  / עוד יותר פוליטי מקודמו / הייתי כמו דגל דהוי וממוחזר / שמאס בעמו".

למה הזר פוליטי? כי מדובר על אותו "גב ההר" שעוד מימי הצלבנים הוא הסמל לשלטון על הארץ, כי מי שנמצא על ההר הוא זה
ששולט בשטח וגם במוצא אל הים. אבל כשגדודי צלאח א-דין ניצחו את הצלבנים, זה לא היה בגלל הפקרת הרי השומרון וירושלים.

תל אביב תל אביב

שלום גד. אחרי הציונות על שפת הים (צילום: ריקי אלקיים)

 

התבוסה בקרב המפורסם בקרני חיטין נולדה בהתפרקות המבנה החברתי של האצולה הצלבנית. כשאצילי הממלכה החלו לעשות דין לעצמם ולזלזל בשלטונו של בלדווין הרביעי, החלה הספירה לאחור של הממלכה כולה. לא קשה לזהות את הדיסאינטגרציה ואת הסקטוריאליות הישראלית במשל הזה, כשכל ענף מנסה לתפוס כמה שיותר מכוח החיות של הגזע, סופו של העץ כולו לקרוס תחתיו.

ובכל זאת, כמו באי אלו כתבים יהודיים קדומים, גד לוקח את הסיפור לדימוי הזוגי המתבקש. כאן משיב הגולה לאהובתו ירושלים שזרקה אותו בשיר הקודם. "הוצאת לי את החשק להיות נזיר", הוא שר. כלומר, בגללך הכל קרה. אני בכלל לא רציתי. את שכנעת אותי לבוא, הבטחת לי אושר ועושר והנה שום דבר מזה לא החזיק מעמד. והכי גרוע, עוררת בי תשוקות שלא היו קודם ועכשיו אני לא יכול להיפטר מהן.

 

"נאום הילד" הוא מחווה מרתקת לסאונד של אלג'יר באלבום הראשון "נאמנות ותשוקה", וכמובן לאלבומים של גבריאל בלחסן שמוביל את הקטע הזה. גד שם בפיו של בלחסן טקסט שקל להאמין שבלחסן עצמו כתב. השיר מתחיל בשקט מוחלט ומתמלא בירי חסר רחמים של גיטרות אימתניות והופך מנאום כמעט שגרתי לסוריאליסטי ואקטואלי בו זמנית.

עמדת נביא הזעם שבלחסן מגלם היטב ברבים משיריו הופכת לנאום של ילד שהוא מבוגר עייף שמציע לאשתו להפסיק לשים לב למגרעות הפיזיות אבל למעשה קורא תיגר על ההנהגה החלולה שלנו. "אנחנו נשאיר את החור הזה מאחורינו / החור הגדול הזה שאתם מנסים להנחיל לילדים שלנו / להורים שלנו, לכלבים שלנו / צריך לקבור את החור הזה, צריך לחפור בור עמוק באדמה / לשים בו את החור, לכסות אותו טוב טוב / לשים עליו מציבה ולא לכתוב עליה שום דבר".

ויש לו גם דימוי אפקטיבי וארצי מאוד: "לפעמים כדי להיות בכיוון הנכון, צריך לשבור הגה", כלומר לשנות כיוון ב-180 מעלות, אבל גם לשבור ממש את "ההגה", את ההנהגה, ולדרוש אחרת תחתיה.

כשהשמש מחממת רק את מי שמשלם

"אבן הבנייה" היא הראשונה בשלושת שירי הנחמה שסוגרים את האלבום. אם המיתולוגיה הישראלית שרה ש"יש אבנים עם לב אדם" (ואגב כך הכשירה את כיבושו של עם שלם שלאיש לא אכפת ממה עשוי לבו), כאן גד נותן לאבן לומר את שלה.

זו האבן שמסמלת את הבנייה מחדש, את תום הגלות, לאחר שבאמת נלמד הלקח. האבן הזו לא נועדה שיתקשטו בה או שיעשו ממנה כלי מלחמה. כל כולה קודש לעשייה חיובית, להרמוניה עם המקום. האבן הראשונה של הבית האחרון, אותו בית שלא יהיה צורך להתאבל על חורבנו כי מלכתחילה הוא יעמוד על יסודות של הומניזם ושלום.

יש גם נחמה גדולה ב"אני לא אהרוג", למרות כל האימה שהוא מתאר. קשה לחשוב על יצירה כה מצמררת מאז השירים של חנוך לוין במחזה "רצח". אפשר לומר שגם הקהל המכור של גד לא ציפה לשיר כזה ממנו. טקסט מאוד קונקרטי, מאוד פוליטי, מאוד ברור. ועם זאת, תיאטרלי, טרובדורי, עם קריצה לשירי ערש מבעיתים מימי ערש הציונות (על שפת הים).

ואם נתנו את זכות הדיבור לאבן שתתחיל את בית המקדש האחרון, האלבום נחתם עם שירו של "הפועל השחור הראשון". אותו אחד שההתלהבות, חדוות היצירה והאחווה האנושית יניעו אותו לראש טור הפועלים שיבנו את הבית הזה. גד סוחף באופטימיות שהוא מקרין כאן, ולמעשה בהשראה הגדולה שלו כיוצר על כל יוצר שמאזין לו.

הנחמה בשיר הזה לא מדברת על תחייה שדורסת את האחר, לא על זמן משיחי שיש לדחוק בו. אם יבשיל האדם, אומר גד, ותהיה הפעם הבאה, שתהיה נכונה וצודקים ומקרבת רחוקים ולא רודפת שנאה וסכסוך – הוא מבקש להיות שם ולתת יד כדי לעזור לזה לקרות.

איפה תמצאו עוד אחד כשלום גד?

תלמי אליהו, תמונת העטיפה. ושוב יש למה לחכות (ציור: עמנואל בלחסן)

 

 

שום סנטימנטליות. מינימל קומפקט היא הווה נצחי

לבריטים יש את ליברפול ומנצ'סטר, לנו יש את בריסל. מינימל קומפקט שוב התאחדה לסדרת הופעות מכורות מראש. תענוג צרוף, ולא למכורים בלבד. שנתיים לאיחוד הבא

 

זו לא סנטימנטליות, אמר פורטיס אחרי כמה שירים, זה הווה נצחי. כל הטענות הצדקניות על סדרת ההופעות הנוכחית של מינימל קומפקט נטחנות לאבק על ידי הגיטרות של פורטיס, סחרוף וקולין ניומן. אז כן, זה כבר איחוד רביעי של הלהקה שנזרעה בפינגווין והיכתה שורשים ברחבי אירופה באייטיז, אבל מה שמינימל למדו על הבמה בחו"ל אין שום בית ספר בארץ שמסוגל ללמד. המקצועיות של ההרכב הזה מנצחת גם היום כמעט כל להקה שנעה על הציר שבין האוזןבר ללבונטין.

 

 

זו גם לא גאווה ישראלית. כלומר גם, אבל היא שולית. אין לי ספק שהייתי אוהב את מינימל גם אם הם לא היו משלנו. אין מישהו שרחוק ממני בגישת המכבי־שלנו־מכבי־תל־אביב הכל כך נפוצה פה (והכה פרובינציאלית). מינימל הוכיחו שיש להם מה להציע לעולם, ולא רק לנו.

 

מינימל קומפקט בבארבי. מלכת השוגייז בפעולה

 

ההצלחה שלהם באירופה לא הייתה ענקית, אבל הם הצליחו כמו להקת אינדי לא־בריטית. הם לא היו עופרה חזה. אבל הם גם הציעו משהו אחר לגמרי לקהל אחר לגמרי. מהבחינה הזו, הניצחון שלהם שלם וזוהר למרחוק. הם עסקו במוזיקה, התפרנסו ממוזיקה, ומבחינה של פוטנציאל מסחרי נטו, הם יכלו להמשיך עם זה, וגם להתרחב אם הם היו מחזיקים מעמד עוד כמה שנים יחד.

 

תנו תודה למנדלבאום

ארבע הופעות הפכו לשש. כולן סולד אאוט. גם בפעמים הקודמות ההופעות של מינימל היו הצלחה גדולה. מעניין אם כל רוכשי הכרטיסים הנרגשים יודעים שהם חייבים חוב גדול לבחור אחד, נתן מנדלבאום, שפתאום בתחילת העשור הקודם החליט לצלם סרט תיעודי על הלהקה. הוא נסע לבירנבך בבריסל, לשפיגל בלונדון, לפרנקן באמסטרדם, ונפגש גם עם דמויות בולטות בחיי הלהקה בארץ ובחו"ל.

 

הסרט "נשמות גועשות" לא רק עשה חסד והנגיש חומרים מצולמים של מינימל מתקופת פעילותה, אלא זרע את האיחוד של 2004, השני מאז הפירוק והראשון מתוך שלושה עד כה במילניום החדש. במובן מסוים, החלום של מנדלבאום לפגוש את גיבורי ילדותו ולספר את סיפורם הניע תהליכים שלפני כן היו בגדר פנטזיה.

 

איחוד של מינימל קומפקט 15 שנה אחרי הפירוק? סרט תיעודי על להקה מהאייטיז? התשובה היא פעמיים כן. מי שהולך אחרי החלום שלו בלי להסס או להתחשבן על המחיר מגיע בסופו של דבר למקומות מרתקים. חבל שלא מספיק ישראלים (ולא רק מוזיקאים) למדו ממינימל את השיעור הזה.

 

בן שלו כתב על האסוציאציה שלו ללהקת כוורת כשהוא ראה את הבמה של מינימל ועליה ארבעה סטנדים של מיקרופונים. ההבדל בין סנדרסון־גוב־אולארצ'יק־שמיר הוא שבמינימל קומפקט השילוב הווקאלי לוקח את השירים רחוק יותר. העוצמה והשבריריות של מלכה, נציגת השוגייז בלהקה, החזנות הרובוטית של סמי, העומק והביטחון העצמי בקולו של ברי, וכמובן הטריפ ההיפנוטי בקול המנוזל תמידית של פורטיס – יחד הם יוצרים תרכובת רב שכבתית וממכרת. נדמה לי שזו בדיוק הסיבה שהצליל של מינימל לא התיישן בכלל.

 

משולש רומנטי נצחי

מינימל קומפקט יודעים לבנות הופעה. רוב הערב הם שמרו על סדר כרונולוגי. התחילו בשירים מהאי.פי הראשון ומ"One by one", והתקדמו. זה לא הפך את הסט לנטול הפתעות. יש הרבה שירים שבוצעו הפעם ונזנחו באיחודים הקודמים, ולהיפך. מי שחשש שהם ירביצו סט להיטים בעיניים עצומות התבדה די מהר. כן, אי אפשר לעבור הופעה כזו בלי "Next One is Real", "Statik Dancin'" ו"When I go", אבל הבחירה בשירים פחות מוכרים היא זו שקובעת את אופי הערב.

 

בירנבך סיפר בסרט של מנדלבאום שכל אלבום שיקף את המצב של חברי הלהקה באותו זמן. "Deadly weapons"  הוקלט באינטנסביות שהולמת את שמו. יש בו ביקורת חברתית שמחזיקה היטב גם היום ואגרסיה הכרחית ללהקה שרוצה לכבוש מקום בין מאות אלפי להקות אחרות. "Raging souls" ליווה את החברים בהתרקמות של חיי זוגיות שהיו גם ניגוד לתקופה של הקומונה של ימי ההתחלה. המשולש הרומנטי פורטיס־מלכה־קולין לא רק היה ברקע. הוא גם הטריגר ל-"When I go" ולעצבות התהומית של "My Will", או למלנכוליה שלא צריכה יותר מג'יבריש ("Sananat" קורע את לבי עד היום, בלי שום מילה בשפה שאפשר להבין).

 

לקראת הסוף קפץ מקס מעמדת התופים על סמי, הפתיע אותו לגמרי וסחף אותו לריקוד סוער לגרסה אמורפית מכרגיל ל-"The Howling Hole". המאופק שבחבורה היסס לשנייה אבל כשפורטיס התזזיתי לימינך והקהל משתולל מהתלהבות, קצת קשה להישאר אדיש. (שלא לדבר על זה שפורטיס, כמו שכתב פעם מאיר גולדברג על מישהו אחר, הוא "מאה אחוז אחוז תזזית")

 

מי ינגן את ליין הקלידים?

היה גם מרגש שוב לראות איך השלם גדול מסך חלקיו, ואיך למרות זאת, מי שממש מתרכז יכול היה לראות איך סחרוף מפעיל את כולם. הוא סופר בתחילת השירים כדי לסמן למקס, הוא מבקש ממלכה לנגן את ליין הקלידים של "Disguise", מרגיע אותה בחיוך שיהיה בסדר, וכשהיא בכל זאת לא נכנסת בזמן, הוא מחייך ולוקח גם את המשימה הזו על עצמו. תענוג גם לראות את החיוך של מלכה, תגובה לקהל שאוהב אותה במיוחד, ותגובה לגברים שעל הבמה שנראים לפעמים "עושים שטויות" כדי להרשים את הבחורה.

המחול הסוחף. אפילו בירנבך התקשה להישאר אדיש

 

במילים אחרות, על הבמה עמדו שני מוזיקאים שעברו את ה־60 ועוד שניים (פורטיס ומלכה) שיגיעו לשם באיחוד הבא בעוד שנתיים (סחרוף עוד בכלל ילד), אבל הזקנה מהם והלאה. נדמה לי שמעיין הנעורים השופע על במת הבארבי היה תוצאה של שמחת יצירה של אנשים שהגשימו את החלום שלהם וגם הנציחו אותו. הווה נצחי כמאמר הפורטיס, ששוב צדק.

ואם כל זה לא הופך את החוויה של מינימל לייב למשהו שאי אפשר לוותר עליו, אז אין לי מושג מה כן.

 

מינימל קומפקט בהופעה, בארבי, 1 בפברואר 2012

 

 

 
בפעם הבאה 
וכן, כמעט לא כתבתי על ההופעה עצמה. הרבה מובלע בין השורות. והנקודות שהכנתי לקראת הכתיבה של הפוסט הזה ממחישות לי שבקרוב יהיו עוד כמה פוסטים על הלהקה המופלאה הזו.   

 

 

 

  

שלום עלינו ועל כל ישראל: שכול וכישלון

רשימה שנייה מתוך שלוש על "שירי ארץ ישראל" של העבד. הפעם על צבא שיש לו מדינה, על חללים שאין להם בלורית ועל צו שמונה רודף בצע

"הדם הצהוב" ו"וריאציה על נושא של בבליקי" הם חוט הלהט של האלבום הזה. שני קטעים מורכבים, עם לחנים מפותלים, סליל קולות הנפרש לאוזניך מתוך ניסיון לתאר את הפתולוגיה של החיים על החרב. שלום גד לא מהסס לנעוץ עוד ועוד סיכות בבובת הוודו של הקונצנזוס: למה אנחנו לפותים בסכסוך טריטוריאלי, למי יש אינטרס שהסכסוך לא ייגמר, מי הופך את כל החיילים המתים למיתולוגיה של דם ואש ותמרות עשן.

 

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נלמד להסתדר
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הסכין בלחם
נרוץ לשטוף ידיים מהר
למה לא נלמד להסתדר

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נתחיל להתארגן
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הקלשון בחול
נרוץ לשטוף רגליים מהר
למה לא נלמד להסתדר

בהאזנה ראשונה הפתיחה של "הדם הצהוב" יכולה להישמע כמו הימנון פציפיסטי שרק אנשים תלושים מהמציאות יכולים להתחבר אליו. אבל ככל שהשיר מתקדם, וככל שהאלבום מתקדם, כך אנחנו מגלים כמה הסכסוך הזה הוא סבך של אינטרסים שבתוכם רובנו מתנהלים כפיונים של כוחות חזקים מאיתנו, שהמניעים שלהם רחוקים מאוד מלהיות נקיים. הם משיגים במלחמה האינסופית הזו שקט חברתי ויכולת לנווט את הציבור שלהם למקומות שנוחים להם. 

 

בלי נסראללה והנייה 

גם השליטים הערבים וגם הממשלה שלנו נהנים מהמצב. הרעבים כאן ומעבר לגבול לא יתקוממו נגד המושלים בהם כל עוד הם יחששו מהאיומים שמשמיעים להם כל הזמן על הצד השני. מה יעשה נתניהו בלי איום איראני ובלי נסראללה והנייה? מה יעשה אסד בלי האפשרות להאשים בכל את "האימפריאליזם הציוני"? הם יישבו לבטח בארמונותיהם ובמקלטים האטומיים שלהם בעוד כולנו חשופים גם לקריסה כלכלית וגם לאיום מתמיד על שלוות חיינו.

האלבום החדש. קרוסלה מכה ותגמול, עד אינסוף

 

היו שופכים עלי כל לילה
דם צהוב
הייתי באה ואוספת קצת
ומתאפרת עם זה
היה מתוק היה מתוק

מתוק היה הטעם
הדם הצהוב

 

כאן מתאר שלום גד את הרוטינה של החיים על החרב והקרבת הקורבנות למולך של "הסכסוך" בצורה מיתית מאוד ומרעננת. האישה האלה יוצאת מבין הצללים כשמחשיך כמו ערפדה, והיא ניזונה מאותם קורבנות. הדם הצהוב הוא צהוב של שנאה, צהוב של קנאה, שהרי בעברית צהוב בשורוק הוא "עוין, לא ידידותי" כך השנאה והעוינות, שלא לדבר על דברים אחרים שקשורים בהיסטוריה היהודית וקשורים בצבע הזה, מתחברים לקרוסלה של מכה ותגמול, נקם ומכת מנע, עד אינסוף.

 

אבן פינה, הנה אני
מטפטף עוד טיפה
ועושה אתה סימן
על הגוף הלבן שלך
האם תחזיקי מעמד
קצת יותר מדור אחד

 

החלק הזה, שכמו מתכתב עם הרוח הרליגיוזית של האלבום הראשון של "העבד", נוגע בעדינות, באמצעות הדימוי, ביכולת של המדינה שקמה פה לשרוד במצב מתמשך של מלחמה וסטרס. אפשר בעיקר להתפלל ולייצר עוד ריטואלים שיצדיקו בדיעבד את המחיר הכואב שנגבה מאיתנו כדי להמשיך ולהיות כאן.

 

בין השקרים המוסכמים שבעזרתם מוליכים את התודעה שלנו לקבל את המתכונת של החיים על החרב, בולט במיוחד ההטבלה לקדוש שעובר כאן כל חלל. איכשהו אנחנו בולעים את הסתירה הזו בלי לתהות: האם כל חלל היה פלא הבריאה? אם כן, כנראה שהקורבן הלאומי כבר כבד מדי על כולנו. אם לא, הרי שאנחנו עטופים בהתחסדות מבחילה. החלק השלישי של "הדם הצהוב", זה ששר שלום בעצמו, עוסק בדיוק בכך.

 

החיילים הם הילדים של כולנו, אבל אם אחד מהם נפל בשבי, הוא לא בדיוק בראש סדר העדיפויות. מזל שהשוק החופשי והדת הקפיטליסטית לא הכריזה על הצורך לעודד תחרות והפרטה גם בתחום הזה. מה יעשה מי שרואה מה עבר על פדוי השבי שליט ואמונתו במדינה מתערערת? 

 

וזה לכבוד החיילים המתים
שלא כל כך אהבו את הגדוד
שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך
זה לכבוד החיילים המתים
שלא תמיד אהבו לטייל
שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך

ונזכור את כולם
את חסרי הבלורית והתואר
ונזכור את העשב המר
שגדל אצלי בכפר

 

החלק הזה הוא הנוקב ביותר בשיר. למרות הציניות העולה מהמילים, גד שר בלי לגרור את הביצוע לאזור הקברטי־חנוך לוויני. הוא שר כמתבונן מבחוץ, כאילו הוא לא מודע לחריפותן של המילים. בשיר הבא, סאגה ארוכה של שמונה וחצי דקות, גד מסכם את מה שהיה לו לומר על האספקט הצבאי בחיינו בארץ ישראל.

 

תתעורר בן אדם תתעורר
אהוב לבך עולה באש
זה לא הזמן לישון עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
הנשר, הסוס, הנמר והתן
כולם על ההר שותקים עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
אביך יצא למלחמה אבודה
הוא חוזר עם האויב בעקבותיו

 

"וריאציה על נושא של בבליקי" מתחיל כמו שיר פאנק־רוק סטייל הקלאש. הוא פוליטי, אבל אישי לגמרי. הוא מדבר על אש, חיות רעות ואויב, אבל הוא בעצם על הבית. הדלת שעליה דופקים היא שלך, אביך הוא הלוחם העייף שאין לו מנוחה גם כשהפסקת האש מוכרזת. המלחמה היא גם מלחמת קיום, ושם לאף אחד אין הנחות.

 

ואז מופיע קולו של בבליקי עצמו. הוא חוזר אל המוטיב הצבאי. הפעם זהו אחד הביטויים המלחיצים ביותר בתרבות הישראלית: צו גיוס בחירום. כך מתברר שהבית בוער, אבל אתה רוצה לברוח, להערים על הצו, על הצבא, על המערכת כולה.

ארץ ישראל של היום היא מקום שבו כל אחד לעצמו, גם מצו 8 אפשר לברוח, וגם אנחנו כבר יודעים שצו 8 שנקבל היום כבר לא נושא את אותה תחושת חירום לאומית של פעם. זה הצו שבו קוראים לך לסכן את חייך כדי לשרת את הצרכים הפוליטיים והכלכליים של מי שנמצא בעמדות הכוח.

 

הו
איך הצלחתי לצאת
ממעמקי הבור
ואני אחרי כל זה, שוב
מנסה להיות חכם
לקחת את הבור אתי משם
ולהיות אתו למעלה
ממעמקי הבור
איך הצלחתי לצאת

צו 8, לא תתפוס אותי
אני אהיה מהיר הפעם
רודף בצע, צר מוח
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו
לב קרח לא יגור כאן (אדמה שלי)

אני אהיה חכם הפעם (האקדח בידי)

דמעות של שנאה לא נבכה (הסכין בכיסי)

כי לא יתנו לך להתקרב אלי (והציפורניים)

צו 8 יקר

 

זו שיר מלא עוצמה, סוחף ומסעיר, שמותיר אחרי ההאזנה ייאוש גדול. לא קשה להבין למה גד מתכוון. והצרה היא שאפילו אמירות כאלה, עם כל חריפותן, לא מסוגלות לעורר היום את תשומת הלב שהופנתה לסאטירה של חנוך לוין ויוסף מונדי לפני 40 שנה. החרב הפכה הרגל.

 

בפעם הבאה 

הפוסט הבא והאחרון על "שירי ארץ ישראל" יעסוק בחטיבה של שירי האהבה. "וריאציה" בעצם מסיים את האלבום, ואחריו באים שני שירי "הדרן" – "תיכנס אל תוך חיי" ו"אני רק סקיצה". שני אלה, יחד עם "אין אהבות קטנות" ו"אהבה לא טובה", מייצגים צד נוסף של היצירה המונומנטלית הזו.

 

 

"אתה לי ארץ" – הרשימה הקודמת בסדרה על "שירי ארץ ישראל" 

 "אין אהבות קטנות ואין להירגע" – רשמים ראשונים שלי על האלבום עם צאתו באוקטובר

האלבום עצמו להורדה בבנדקמפ

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.