את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה

נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.

אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.

מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.

ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.

שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.

סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015

האקורדיון של סוזי, היריקה של שאול

פעם משפט אחד נחרץ היה שולח אותי לחנות התקליטים או מרחיק אותי לזמן רב עם יצירות מופת שנקטלו בכישרון ובנחישות של יודעי דבר. סוזי והבנשיז, למשל

מבקרים טועים. נקודות המבט משתנות עם הזמן. מה שהלהיב פעם ונשמע חדשני ומרתק יכול לעורר גיחוך היום, ולהיפך. המוזיקה שגדלתי עליה באייטיז הייתה לא פעם כזו ששמעתי רק אחרי שהגעתי הביתה מהחנות עם התקליט ושמתי אותו מתחת למחט.

לא תמיד אפשר היה לדגום ברצינות את המוצר בחנות. לפעמים האזנה חטופה הורסת את כל החוויה ואפילו גורמת ליצירת מופת להישמע בלתי אטרקטיבית כשמשמיעים לך כמה שניות מכל קטע. אז מה עושים? סומכים על מבקרים. צוברים טעם שמבוסס על כותבים שמרשימים אותך בתיאור שלהם ובנימוקים שהם מציגים להכתרת אלבום כמופלא או לקטילתו כמחורבן.

סוזי והבנשיז. עטיפת הסינגל Peek-a-boo. לא שירי סוכנות

בעידן שבו כל שיר, אפילו נדיר ונידח, יכול להימצא בקלות, וכל ויניל במהדורה מוגבלת היה הופך למרושש אספנים, קשה להסביר איך קונים תקליט רק כי שרון מולדאבי, או מיכאל רורברגר, או בועז כהן או מיכל ספיר כתבו עליו בכישרון את דעתם הנחרצת, או הפיוטית מאוד.

הנה דוגמה ממש מקרית. אינני מאוהדי סוזי והבנשיז. כלומר, לא במיוחד. יש ריספקט כי רוברט סמית ניגן איתם בתקופה שנחשבה לשיאם היצירתי, ויש כמה שירים טובים. אבל ראיתי בהם האחים הפחות מוכשרים של הקיור. ככה יצא שבשלהי שנות השמונים לא טרחתי לעקוב אחריהם. סמית כבר הראה שעתידו עוד לפניו. רק לקראת סוף העשור הוא יצר את "disintegration" שכל שיר שבו מביס קריירות מוזיקליות שלמות של קולגות מאותה תקופה, שלא לדבר על ההווה.

סוזי עם רוברט סמית. אלבום אחד שלו מביס קריירות שלמות של קולגות

כשיצא השיר הזה נתקלתי בו לראשונה דרך דפי הפנזין "זהב שחור" (גיליון 3, היו רק ארבעה). שאול גרוסברג, עו"ד ורוקר ודמות מיתולוגית באנדרגראונד המוזיקלי והתרבותי של ישראל בשנות השבעים והשמונים, התעצבן על סוזי ובעיקר על האקורדיון, שעשה לו אסוציאציות לשירי סוכנות. העותק נמצא אצלי איפשהו, אבל לא ממש נגיש (אבל ערן דינר שלף עבורי את העמודים הרלוונטיים ועוד כמה שורות הם לפניכם כאן). זוכר היטב איך הוא סיפר שעצר את השיר, הוציא את התקליט מתוך הפטיפון, "הבאתי עליו יריקה כמו שהיינו עושים בימי הפאנק העליזים". כל הטקסט זכה לכותרת "הרהורים סופיים על המגפיים של סוזי" (ושוב תודה לערן).

גרוסברג על סוזי, "זהב שחור" גיליון 3, 1988. ותודה לערן דינר

לאן נעלמה הקלגסית?

בתור זיכרון זה אחלה. ובאמת שלא אבל הוא טעה. חיטוט בנבכי הסולסיק הביא אותי לשמוע אותו ביומיים האחרונים בלופ. ממתק ממכר. איך אפשר לקבוע בתוקף כזה שמדובר בשיר שראוי למוכטה ולהישאר חירש לחלוטין לאפקט שהוא מייצר על המוח?

אז לעשות מה שאי אפשר היה ב-1988: לקרוא חומר רקע. לא מפתיע שהסמפול שעליו נבנה השיר (כשהוא מנוגן לאחור, כמובן) נלקח מהסשן שבו הקליטו סוזי והבנשיז את "Gun" של ג'ון קייל הגאון. השיר של קייל הוקלט לאלבום הקודם, שהיה כולו גרסאות כיסוי וגרם לכמה מבקרים לטעון שמדובר ביובש יצירתי ושהבנשיז גמרו את הסוס. גם הם טעו.

"פיק-א-בו" הוא מהשירים הנדירים שנדלקתי עליהם בלי להבין את המילים בכלל, ואני הכי איש של מילים. דווקא היצירה הזאת מראה שכשהמוזיקה מפוצצת בטונות של השראה ורעיונות, המילים יכולות באמת להיות רק עיטור מוזיקלי. הטרק המבריק הזה נבנה לפי ויקיפדיה במשך שנה של הקלטות, כולל טריק שבו סוזי שרה כל שורה לתוך מיקרופון אחר, מה שהשיג את האפקט הספירלי המרחף, אבל ממש לא במובן ההיפי שהפאנק כל כך תיעב. אלא שיר פסיכדלי שמתאר עולם כאוטי. דיגיטלי. מבולבל.

זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.

האיש שהראה לי שאפשר

יוסף אל-דרור לימד אותי שמילים הן כמו מיתרים של גיטרה. צריך רק לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה, ושהכיף האמיתי הוא ליצור מהחומר הזה עולם אחר

אדם כותב עשוי להרגיש נחות במידת מה מיוצרים בתחומים אחרים. ציירים, פסלים, מוזיקאים, כולם זקוקים למיומנות טכנית כלשהי כדי להפוך את החזון שלהם למשהו מוחשי. מי שיכולתו מסתכמת לכאורה "רק" בארגון של מילים לתוך משפטים ופסקאות, נדמה כמתחזה. גם אם יש בה אמנות, קשה לתאר אותה כ"אומנות". כותב לא צריך להתאמן שעות שנגמרות באצבעות דואבות, הוא לא צריך להתלכלך בחומרים כימיים או להזיע. יש נייר ועט, מסך ומקלדת, וזה הכל.

ואז גיליתי את יוסף אל-דרור. הוא כתב את "השער האחורי" המיתולוגי בעיתון "העיר", עוד לפני עוזי וייל. הוא כתב מערכונים לחמישייה הקאמרית, ומה שהכי היה אפקטיבי ומשנה תודעה עבורי, הוא כתב וביים מספר זעום של מחזות שהדמות הראשית בהן היתה המילה הכתובה, המדוברת, המשוחקת. התיאטרון של אל-דרור לא היה חומר למנויים, הוא היה עולם אחר.

המפגש הדרמטי מכל היה עם "המובן מאליו", הצגת פרינג' שהועלתה תקופה קצרה יחסית אבל התמזל מזלי לראות אותה בזמן המכריע הזה שבו אדם צעיר מחפש את דרכו. מנסה לפענח אם הנטייה הזו לנסח עבור עצמי את העולם, להתרפק על מילים כתובות, אם יש מה לעשות עם זה בעולם המבוגרים. לא הטריד אותי האם אני מוכשר כמו שתהיתי אם יש לעניין איזה פלט מעשי. תקראו לזה פרנסה, תקראו לזה להוציא ספר. לא משנה. האם שווה בכלל להיות "איש של מילים". בעצם, אל-דרור היה האיש שהראה לי שאפשר.

כשכרטיס קולנוע מגיע למחבת

מעריצי החמישייה הקאמרית בטח יזכרו את הטקסט הבא, מי שלא, מוזמן לדמיין את המילים הבאות יוצאות מהפה של מנשה נוי (אפשר גם להריץ חיפוש ביוטיוב). "אני לוקח כרטיס של קולנוע, גוזר אותו לחוטים וסורג ממנו כובע צמר. אחר אני לוקח את הכובע צמר, שם אותו במחבת. אבל לא מטגן. רק מראה שאפשר… זה התפקיד שלי, מה שקוראים העבודה. הייעוד".

המערכון הזה, "מראה שאפשר", שגם הופיע לפני שנה וחצי בספר "חולדה עם רינרן", שכינס את קטעי החמישייה שכתב אל-דרור, נותן על קצה המזלג את התחושה שמפגש עם מילים מתוצרת האיש הזה מעורר אצלי. מה בעצם הוא מראה פה? שמילים הן חומר, בדיוק כמו מיתרים של גיטרה או צבעים על פאלטה. כל מה שצריך זה לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה. ויותר מזה, שהכיף האמיתי הוא לא לומר משהו חשוב או נשגב, אלא להשתמש בחומר המופלא הזה כדי ליצור עולם אחר ובשאיפה, לסחוף אחריך את הקורא או את המאזין.

"המונולוג הזה למכירה!"

ביום שישי אחד סחוף רוחות בחורף 1997 הגעתי לביתן 22 בנמל תל אביב שהוסב לאולם תיאטרון. קבוצת שחקנים ובהם נוי, שירה גפן וגל זייד נתנו את אמונם באל-דרור והעלו את המחזה "המובן מאליו" בבימויו. בלי גב של תיאטרון ממוסד, בלי פרסום ויחצנים.

היו שם דמויות, ודיאלוגים והכל, אבל העלילה היתה משהו שמתרחש בספירה מילולית-יצירתית בביתה של דמות בשם "היוצר". הבחורה באה אליו כי יצירה היא מגנט מיני, השחקנים באים, כי הם צריכים חומר להופיע איתו. הוא מפזר לכל עבר מונולוגים מופלאים שממיסים חומרים טריוויאלים, כמו רווק שמדבר על החברים שלו שמתחילים להתחתן, לתוך שלמות צורנית.

וירטואוזיות מילולית שהיא היא העיקר. היא מוליכה את העלילה והיא זו שמפרקת את החיים למרכיבים סמנטיים. משמעות ואנטי משמעות. סגי נהור וההפך. המובן קיבל פרשנויות מרחיבות דעת.

ואם זה נשמע כמו משהו שכלתני עבור חובבי תיאטרון שוליים ותולעי ספרים – ההיפך הוא הנכון. זה היה מצחיק, מרגש, מכמיר לב, אישי מאוד, מעורר הזדהות. "המובן מאליו" נפתח במונולוג כזה, על מגיפת חתונות, ואתה נכנס לתוך הרעיון ומנסה להבין מי הדמות ו"מה הסיפור פה", ואז – פאוזה: והשחקן מכריז: "טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא 'רווק במרק' והוא עוסק ברגע המנטלי שמשתרע בין רווקות לזוגיות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא  משותף לכולם. עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג, ואם רוצים את כל התסריט אז יש תנאים וחוזה…"

מודעות היתר לעובדה שגם למילים יש מחיר ושראוי לדרוש אותו עברה ביותר מממד אחד. הרי אנחנו יודעים כמה הכל ממוסחר וכמה קשה ליוצר לשווק את עצמו, שלא לדבר, שוב, על התחושה של "אפשר לחשוב מה עשית, כולה כתבת כמה משפטים על המחשב".

"אנשים רוצים ליהנות"

הקטעים הקצרים שאפיינו את "השער האחורי" מזכירים לי, מנקודת המבט של המילניום הנוכחי סטטוסים או ציוצים שנונים, כמו שאל-דרור כתב שם פעם ש"למעשה, כרגיל, זה הכל בשביל להצחיק", וש"מי שמתכוון היום למה שהוא אומר, צוחקים עליו".

עבורי כקורא, "השער" דיבר על הקושי לתאר את העולם בצורה נקייה מדימויים שחוקים ומקלישאות, וניסה לייצר דיון תרבותי אמיתי, שעוסק בתחושות אמיתיות ולא בייצוגים של תחושות. המדור סיפק חומר לספר העיוני של גדי טאוב, "המרד השפוף", שניתח את היצירה של הדור של אל-דרור, עוזי וייל ואתגר קרת. אל-דרור לא התרשם מהאקדמיזציה של הכתיבה שלו. ביטויים כמו "דיון תרבותי אמיתי" קצת מצחיקים אותו. "מי רוצה דיון? אנשים רוצים ליהנות, להעריך יופי. גם אני. השער האחורי לא היה דיון וגם לא עורר דיון, הוא היה כיף, וכל הפרשנויות על אחריות הפרשנים".

הופיע בגרסה קצרה יותר במוסף שבועות של "כלכליסט" שפורסם ב-13 במאי 2013