Tag Archives: אביב גדג'

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

20150703_153852

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015

שאלו שלום ירושלים

מבט חודר לתוך העולם היצירתי של שלום גד כפי שהוא עולה מהאלבום "ירושלים". חייבים להספיק כי עוד רגע יוצא עוד אחד, "תלמי אליהו"

 

 

שלום גד הוא אולי האמן הישראלי היחיד שמסוגל לצאת למסע יצירתי כזה. טרילוגיית "המצב", שהחלה באלבום "תל אביב תל אביב" (אוקטובר 2011), המשיכה ב"ירושלים" (אפריל 2012) ועומדת בקרוב להסתיים עם "תלמי אליהו" (דצמבר 2012), מרשימה לא רק בשל ההספק של גד, אלא גם בשל הצבת היעד וכיבושו. גד הבטיח לעצמו ולקהל שלו טרילוגיה בעלת קווים מקשרים. עומק הבעתי וכושר המצאה בלתי מנוצח וקיים.

בטרם יראה אור החלק השלישי ואיתו, לראשונה, גם מארז מרשים של שלושת האלבומים על גבי דיסקים, חשבתי שלמרות שעבר הרבה זמן ושההספק שלי לא יכול להדביק את זה של היוצר, הגיע הזמן לבחון אותו לעומק.

אם השאיפות שלך חזקות מספיק גם סיגריה כבויה תידלק בפיך

אמרנו כבר שהיצירה של שלום גד שאפתנית מאוד. כבר בשיר הראשון הוא רומז לעניין הזה כשלמעשה הוא מסביר את הרציונל של כל זה – רק עוצמת השאיפות קובעת עד לאן הן יקחו אותך. האלבום נפתח באינטרו עמוק וסמיך מוזיקלית ברוח סטיבן זונדהיים. הוא מציג בפני המאזינים את נקודת המוצא של האלבום שלפניהם. בהשאלה מהחומר שממנו עשוי האלבום הזה, אפשר לומר שאם שמה של אבן השתייה שהייתה בבית המקדש נגזר מכך שעליה מושתת העולם, הרי שב"ירושלים" גד מרגיש שמה שהוא עושה זה "לשיר מתוך הקבר".

ירושלים. עטיפת האלבום

 

רק אחרי ההוד וההדר של הפתיחה הזו, מתחיל הטראנס ההיפנוטי אחורה:

אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי
הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר
אל תוך ירושלים
"כשאני אומר: "עשר
אתה תהיה בירושלים
אני אומר
עשר
חושך
אבל יש אור קטן שמהבהב מרחוק
תתקרב אליו
מה אתה רואה?

"הפצע נסגר על הקליע" הוא שיר אהבה רב רבדים. התפאורה שלו תמשיך ללוות אותנו עד סוף האלבום: מצבות נטושות, עצים כפופים. לשיר יש מבנה ברור והמאזין כבר לומד את השיטה, ואז מופתע כשה"שולחן ערוך" אינו נטוש, אלא כזה ש"אף אחד לא הפך", ואולי כאן אפשר להבין שכל השממה הזו קוראת לתיקון, לריפוי, לניקוי. וכן, יש המון עבודה. השממה היא פצע, כזה שהגליד, אבל זוכר היטב את הגורם. הפצע נסגר אבל השאיר סימן שהופך את הצלקת לתזכורת מתמדת לפציעה. ובאופן לא מפתיע, השיר מסתיים בתחושת דחיפות: צריך למהר ולעשות.

כל הכיתה מחכה לך

ב"פשקווילים של אהבה" קורא גד לכל הילדים הטובים, לכל ההולכים בתלם, לעשות מעשה ולצאת מהשורה. אבל לא לשם היציאה עצמה, אלא כדי לקרוא תיגר על הסטגנציה המחשבתית ולרדידות המחשבה של הכלל. הוא קורא לנו להתפתח ולחוות את העולם במלואו, לא רק מהפינה הקטנה והצרה שלנו. זוהי קריאה למנהיגים פוטנציאליים להפסיק להתחבא בתוך ההמון הדומם ("כל הכיתה מחכה) ולהכריז על נוכחותם.

אבל מה הוא מצפה מהם לומר? התשובה מתחילה בשיר הבא, "בלבנט". גבריאל בלחסן מתארח ומתאר במונולוג מהודק היטב את ירושלים בצורה שמזכירה את היחס אליה בשנות הגולה, אבל תוך כדי דבריו מתברר שהוא מדבר גם על ההווה של ירושלים, על הזמן הזה בישראל. "באותם ימים, שאר החושים שלה היו רדומים / כמו שהם היו מיליוני שנים / העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו / האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו / הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה / ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם / אבל זה היה משביע".

שלום גד ואלי שאולי. עץ אף פעם לא נופל לבד (צילום: אסף אנטמן)

 

במילים אחרות, המערכת עובדת על ריק. יש לה את האנרגיה שמפעילה אותה, אבל ברבדים העמוקים יותר, הכל חלול, שלא לומר רקוב, שלא לחשוב על גוסס מבפנים. ורק בשביל לתת עוד רמז, מצטרף לקראת סוף השיר גד עצמו ומזכיר שכש"עץ נופל ביער / הוא אף פעם לא לבד / כולם שומעים את הרעש". העץ לא לבד, כי אנחנו לא לבד. כי העיר הזאת שמסמלת את התחייה שלנו, היא עיר  מסובכת. ולמרות מה ששרה לנו נעמי שמר, כיכר השוק אינה ריקה, בטח לא אחרי כל השנים. כולם שומעים את הרעש, כולם חשים בהתנגשות הנראטיבים בקרב על העיר.

אולי בפעם הבאה שתעמוד על הדוכן

"תיזהר עם הדברים שאתה מטיף" הוא קריאה ראשונה, ולא אחרונה באלבום הזה, להתרחק מקיצוניות, לקחת אחריות על מה שיוצא לכולנו מפה, בעיקר לאלה שמתיימרים להנהיג. לאורך ההיסטוריה ידעה ירושלים הרבה דוברים שהעדיפו להחריב את עצמם ואת יריביהם ואת העיר כולה, ובלבד שלא יצטרכו להתפשר על מה שנראה להם 'דברי אלוהים חיים'.

הדוגמאות של גד פונות למקומות פרטיים ולא קולקטיביים, בפנייה בגוף שני, כדי לא ליפול מראש לתוך מלכודת הקלישאה או לאוזניהם של הבלתי ניתנים לשכנוע. הרב שהסית ולא הבין מה צפויות להיות התוצאות, איש המדע שנאחז בנתונים עד שאיבד אחיזה באנשים שסביבו, ו"אבא", שהוא קריצה קטנה אל הרוקר הבלתי מתברגן שממשיך במסע ההרס העצמי גם כשיש לו ילדים לדאוג להם.

בעוד יומיים תתחיל להיות רעב

"קח את הדברים שלך ולך" הוא תיאור הגירוש לגלות. טלי אלבז נבחרה לשיר את השיר הזה כדי לתעתע עוד קצת במאזין. הרי הפשט עובר מעצמו. אבל לא מדובר בשיר על בחורה שזורקת את החבר שלה מהבית. איך יודעים? הביטו שוב בשם האלבום. לאלבום קוראים "ירושלים", ומכאן שלכל השירים בו יש קונטקסט מסוים שמתחבר לעיר הזו, או למה שהיא מסמלת, לנראטיבים הסותרים שהיא משופעת בהם.

זהו המשך טבעי לשיר הקודם: מנהיגי הציבור שלא נזהרים בדברים שהם מטיפים, מקבלים מהעיר הזו גט. זהו שיר על היהודי הנודד, אבל לשם שינוי, הוא מסופר מנקודת המבט של המקום. האדמה. החלל שנשאר מאחור. העיר שולחת אותנו החוצה ומאחלת שנלמד את הלקח. יבוא החורף, נמצא עבודה, כי אין ברירה. את השולחן העמוס שהפכנו בזעם קדוש נצטרך לערוך שוב. עד הפרט האחרון.

שלום גד. מסע יצירתי מרתק

 

סביר להניח שהשם "צלבנים בממילא" נולד הרבה לפני השיר עצמו. לא קשה לנחש שהשיר קיבל את הכותרת הזו לאחר שנכתב. השם זורק אותך להקשר הנושאי, העלילתי. תוכו של השיר כאילו מדבר על ההווה בלבד. ומי שמכיר קצת את היוצר, יכול אפילו לחשוב שהוא מתייחס לחייו הפרטיים ושמדובר פה בשיר אהבה סטנדרטי.

לא פעם שומעים דוברים פלסטינים שמשווים את ישראל לתקופת הצלבנים על פיסת הארץ הזו. אתם כאן בכוח הזרוע, הם אומרים, אבל כמו עם הצלבנים, זה לא לנצח. הממלכה הצלבנית שלטה כאן קצת פחות ממאתיים שנה וסולקה כשהכוח הנגדי, צבא צאלח א-דין, צבר מספיק עוצמה ונחישות. רמז מרתק לרעיון הזה שותל גד בשורות "הבאתי לך זר ענק מפרחי ההר  / עוד יותר פוליטי מקודמו / הייתי כמו דגל דהוי וממוחזר / שמאס בעמו".

למה הזר פוליטי? כי מדובר על אותו "גב ההר" שעוד מימי הצלבנים הוא הסמל לשלטון על הארץ, כי מי שנמצא על ההר הוא זה
ששולט בשטח וגם במוצא אל הים. אבל כשגדודי צלאח א-דין ניצחו את הצלבנים, זה לא היה בגלל הפקרת הרי השומרון וירושלים.

תל אביב תל אביב

שלום גד. אחרי הציונות על שפת הים (צילום: ריקי אלקיים)

 

התבוסה בקרב המפורסם בקרני חיטין נולדה בהתפרקות המבנה החברתי של האצולה הצלבנית. כשאצילי הממלכה החלו לעשות דין לעצמם ולזלזל בשלטונו של בלדווין הרביעי, החלה הספירה לאחור של הממלכה כולה. לא קשה לזהות את הדיסאינטגרציה ואת הסקטוריאליות הישראלית במשל הזה, כשכל ענף מנסה לתפוס כמה שיותר מכוח החיות של הגזע, סופו של העץ כולו לקרוס תחתיו.

ובכל זאת, כמו באי אלו כתבים יהודיים קדומים, גד לוקח את הסיפור לדימוי הזוגי המתבקש. כאן משיב הגולה לאהובתו ירושלים שזרקה אותו בשיר הקודם. "הוצאת לי את החשק להיות נזיר", הוא שר. כלומר, בגללך הכל קרה. אני בכלל לא רציתי. את שכנעת אותי לבוא, הבטחת לי אושר ועושר והנה שום דבר מזה לא החזיק מעמד. והכי גרוע, עוררת בי תשוקות שלא היו קודם ועכשיו אני לא יכול להיפטר מהן.

 

"נאום הילד" הוא מחווה מרתקת לסאונד של אלג'יר באלבום הראשון "נאמנות ותשוקה", וכמובן לאלבומים של גבריאל בלחסן שמוביל את הקטע הזה. גד שם בפיו של בלחסן טקסט שקל להאמין שבלחסן עצמו כתב. השיר מתחיל בשקט מוחלט ומתמלא בירי חסר רחמים של גיטרות אימתניות והופך מנאום כמעט שגרתי לסוריאליסטי ואקטואלי בו זמנית.

עמדת נביא הזעם שבלחסן מגלם היטב ברבים משיריו הופכת לנאום של ילד שהוא מבוגר עייף שמציע לאשתו להפסיק לשים לב למגרעות הפיזיות אבל למעשה קורא תיגר על ההנהגה החלולה שלנו. "אנחנו נשאיר את החור הזה מאחורינו / החור הגדול הזה שאתם מנסים להנחיל לילדים שלנו / להורים שלנו, לכלבים שלנו / צריך לקבור את החור הזה, צריך לחפור בור עמוק באדמה / לשים בו את החור, לכסות אותו טוב טוב / לשים עליו מציבה ולא לכתוב עליה שום דבר".

ויש לו גם דימוי אפקטיבי וארצי מאוד: "לפעמים כדי להיות בכיוון הנכון, צריך לשבור הגה", כלומר לשנות כיוון ב-180 מעלות, אבל גם לשבור ממש את "ההגה", את ההנהגה, ולדרוש אחרת תחתיה.

כשהשמש מחממת רק את מי שמשלם

"אבן הבנייה" היא הראשונה בשלושת שירי הנחמה שסוגרים את האלבום. אם המיתולוגיה הישראלית שרה ש"יש אבנים עם לב אדם" (ואגב כך הכשירה את כיבושו של עם שלם שלאיש לא אכפת ממה עשוי לבו), כאן גד נותן לאבן לומר את שלה.

זו האבן שמסמלת את הבנייה מחדש, את תום הגלות, לאחר שבאמת נלמד הלקח. האבן הזו לא נועדה שיתקשטו בה או שיעשו ממנה כלי מלחמה. כל כולה קודש לעשייה חיובית, להרמוניה עם המקום. האבן הראשונה של הבית האחרון, אותו בית שלא יהיה צורך להתאבל על חורבנו כי מלכתחילה הוא יעמוד על יסודות של הומניזם ושלום.

יש גם נחמה גדולה ב"אני לא אהרוג", למרות כל האימה שהוא מתאר. קשה לחשוב על יצירה כה מצמררת מאז השירים של חנוך לוין במחזה "רצח". אפשר לומר שגם הקהל המכור של גד לא ציפה לשיר כזה ממנו. טקסט מאוד קונקרטי, מאוד פוליטי, מאוד ברור. ועם זאת, תיאטרלי, טרובדורי, עם קריצה לשירי ערש מבעיתים מימי ערש הציונות (על שפת הים).

ואם נתנו את זכות הדיבור לאבן שתתחיל את בית המקדש האחרון, האלבום נחתם עם שירו של "הפועל השחור הראשון". אותו אחד שההתלהבות, חדוות היצירה והאחווה האנושית יניעו אותו לראש טור הפועלים שיבנו את הבית הזה. גד סוחף באופטימיות שהוא מקרין כאן, ולמעשה בהשראה הגדולה שלו כיוצר על כל יוצר שמאזין לו.

הנחמה בשיר הזה לא מדברת על תחייה שדורסת את האחר, לא על זמן משיחי שיש לדחוק בו. אם יבשיל האדם, אומר גד, ותהיה הפעם הבאה, שתהיה נכונה וצודקים ומקרבת רחוקים ולא רודפת שנאה וסכסוך – הוא מבקש להיות שם ולתת יד כדי לעזור לזה לקרות.

איפה תמצאו עוד אחד כשלום גד?

תלמי אליהו, תמונת העטיפה. ושוב יש למה לחכות (ציור: עמנואל בלחסן)

 

 

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

ציפור נדירה דורכת על פדל דיסטורשן

עברה רק חצי שנה, ושלום גד שוב מוציא אלבום חדש. "תל אביב תל אביב" הוא שרטוט ביד מיומנת היטב המתאר את דיוקנו של האמן כאיש צעיר

עוד לא קיימתי את הבטחתי לפוסט ארוך ומפורט שינתח את השירים באלבום "שירי ארץ ישראל" של העבד, והנה, עברה עוד חצי שנה ושוב שלום גד מוציא אלבום חדש, רביעי בתוך שנה וחצי ושוב רק בבנדקמפ, ללא עותק מפלסטיק. "תל אביב תל אביב" הוא החלק הראשון בטרילוגיה שנקראת "המצב". מי שקצת מכיר את שלום גד, יכול להבין שההקדמה של הטרילוגיה הופיעה ב"שירי ארץ ישראל". 

באפוס הפוליפוני "המצב" שלום מייצג את האמן התל אביבי שקורא לבחורה שהוא פוגש לעבור לגור איתו. היא מנסה לשכנע אותו לעבור איתה לירושלים. הקול השלישי, זה של אביב גדג', קורא לה "בואי למושב". המושב הוא כמובן תלמי אליהו. והרי לכם התרשים שהוליד את הטרילוגיה החדשה. "תל אביב תל אביב" הוא סיפורו של האמן המגיע לעיר הגדולה ומנסה להשתלב בהוויה האינטנסיבית שלה.

תל אביב תל אביב

שלום גד והיהלומים. עטיפת האלבום החדש. עם הגב לים

"האמן" של שלום גד הוא בן דמותו היצירתי, אבל כרגיל, הוא גם דמות בדיונית לגמרי. רוב השירים שגד כתב ניסו לנסח מחדש תחושות ורגשות. להגיד דברים בדרך שונה. הוא מאתגר את עצמו שוב ושוב מפני שבניגוד לאמנים רבים, במיוחד בסצינת המוזיקה הישראלית, הוא מבין שיוצר לא צריך להתחייב על אותנטיות. אין שום הצדקה שהוא יעסוק רק בעצמו ובעולמו הצר.

 

במקום זה, עדיף לאמן לחקור טריטוריות יצירתיות חדשות, להציב לעצמו יעדים מאתגרים. במובן הזה, שלום גד הוא לא רק הקוטב האיכותי שמול דודו אהרון. גד הוא גם תמרור האזהרה ליוצרים מופלאים שהולכים והופכים רדודים מאלבום לאלבום. עברי לידר, למשל. 

העבד

"שירי ארץ ישראל" של העבד. רק בן חצי שנה וכבר יש לו אח קטן

ועוד אמירה אחרונה לפני שנעבור לשירים עצמם: אלבום כל חצי שנה, פעם רביעית ברציפות, הוא הספק מרשים עבור כל מוזיקאי, בוודאי כזה שלא מתפרנס ממוזיקה. מי שכבר מכיר את גד יודע שהכמות הזו לא פוגמת ולו לרגע באיכות. לגד זה מצליח מפני שהוא לא מנסה לחזור על אותם טריקים שוב ושוב. אם יש אצלו מוטיבים חוזרים, הם מגיעים מתוך נימוקים תמטיים, כשהמטרה היא לקשור בין שירים ישנים לשירים חדשים. המגמה הזו ביצירה של גד רק מתחזקת ככל שהוא מתמיד בעשייה רציפה כמו בשנה וחצי האחרונה. אם לא "קוץ ברוח", שדיבר בין היתר על תהליך היצירה, לא היינו מקבלים את הטרילוגיה הארס-פואטית שמתחילה ב"תל אביב תל אביב". אם לא הביקורת החברתית המרשימה בעוצמתה ב"שירי ארץ ישראל", לא יכולנו להאזין לשיר כמו "קח אותי להלוויה".

 

מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר

סיפורנו מתחיל באמן המגיע לעיר. הוא שוכר דירה, מעביר את מעט החפצים ומתחיל לחפש איפה האקשן. הוא מנסה את מזלו עם הזן המתוסבך של הבחורה התל אביבית, ומגלה שהעיר שהוא ראה בדמיונו לא באמת נמצאת כאן. די מהר הוא מגלה את הבלוף: "סם אחד בשביל לקום, סם אחד בשביל לישון / גב ישר, ראש עקום וגלילון בארון / ניגובים, שיפודים, שיגועים, עינויים / אם אלה השמחות שלכם / קח אותי להלוויה".

 

בשיר הבא, "השריר עם העיניים הירוקות", נראה שגד מתבונן באותה בחורה מתוסבכת (או באחת אחרת מאותו אבטיפוס). היא חיה בעיר ומחפשת אחר אהבה. הטקטיקה שלה היא ש"אסור להילחם בשביל אהבה / צריך לקפוץ על הראשון שמופיע". גד מבין את הצורך, מזדהה עם הכאב, אבל לא יכול להשלים. הוא מהמחפשים, לא מאלה שמעדיפים לקנות מוכן. כשהגיבור שלנו סוף סוף מתאהב, קשה לו להשלים עם ההתמסרות הגלומה בזה. "בסוף אתה תאהב את הטעם / אל תיבהל / ככה זה בני אדם", הוא אומר לעצמו, ועל הדרך מנסח כמה שורות מהרומנטיות שנכתבו בעברית בעשור האחרון.

 

שלום גד. לא שכח מחלומות הנעורים (צילום: אורלי קוטיק)

"במו ידי" הוא תיאור של שיחה אופיינית בפאב השכונתי. האמן כבר לא צעיר, ההצלחה ממנו והלאה. ותמיד יימצא מי שיזהיר אותו שהוא צריך לשנות גישה כי להיות יוצר זה עניין בלי עתיד. בדרך כלל, המזהיר הוא אחד מ"אלה שהיו". אגדות תל אביביות שהפכו לחצי הומלסים, או שהתברגנו ושכחו מחלומות הנעורים. לא צריך לגור בעיר הזאת כדי לדעת כמה מיתולוגיות מהלכות מסתובבות ברחוב.

 

כל הגיבורים שמתו קמו עוד פעם רגע אחרי שנפלו

גד עוסק מדי פעם בארס-פואטיקה של רוקנרול. מחסן הדימויים הרוקנרולי הוא בלוף גלוי, ובכל זאת יש לא מעט שעוד קונים את הסחורה. ב"שירי ארץ ישראל" הוא דיבר על זה שכל אחד בתל אביב "עובד על אלבום חדש". כאן חוזר המוטיב ב"שלג", אבל יש גם התכתבות מעניינת בין "אני רק סקיצה" מהעבד, שניסה לגונן על המוצר המוגמר מפני ביקורת קפדנית מדי, לבין "הלהיט". גד מזכיר כאן את האקסיומה ש"הלהיט הוא השיר הכי גרוע / מבין כל השירים שלנו / אז אל תשפוט על הלהיט". לא תמיד זה נכון, ויכול להיות שהיום אנחנו כבר בעולם דל בלהיטים (אם תשכחו רגע מליידי גאגא ומריהאנה).

 

מעקיצות לעבר הסצינה, גד חוזר לרומנטיקה של המעשה היצירתי ב"מתופף מחפש להקה". התיאור של המאבק הקיומי להחזיק את החבורה שעושה איתך את המוזיקה שלך הוא אלכימיה נטולת ציניות ושובת לב באנושיותה: "האורות הכחולים, הריחות, העשן / מסמנים שזה כאן / הבסיסט העייף מתקרב / וניגש לחלון השבור / הוא רואה את החדר הריק / השולחן והלחם היבש / זמר מחפש מתופף / הוא נוסע, הוא עף, הוא רוכב / הוא חוצה את היער בחושך / וצועד אל תוך הנהר".

 

 

מישהו להפוך איתו את הבית

עוד זמן עובר. האמן מכיר אישה. הוא מחויב להמשיך את האמנות שלו. היא רוצה לבלות, להתמסד, להגדיר את היחסים. הוא רק רוצה לכתוב עוד שירים. "את מדרדרת אותי", הוא אומר לה. "חייב לעבוד / חייב לשפוך אור על כל מה שאמרנו".

 

"שלג" הוא עוד ניסוי יצירתי בסגנון "הישראליות חגגו בתל אביב ובניו יורק" מתוך "היהודי המעופף". אז גד לקח טקסט מסקירה של שוק ההון והלחין. ב"שלג" הוא מלחין סצינה קצרצרה בבית קפה. האמן מחכה למישהו. המלצרית אומרת לו שהיא מכירה אותו כי אחיה למד איתו בבית הספר. וגם הוא "עובד על אלבום חדש".

שלום גד ואלי שאולי. עובדים כבר על אלבום חדש. ברור (צילום: אסף אנטמן)

 

בשיר הבא, הוא והמלצרית ממריאים על האופנוע שלה לעבר סיפור אהבה חדש. בסוף האלבום מתברר שהפעם האמן נפל חזק: "גברים שאוהבים יותר מדי / לא יכולים לחיות יותר משעתיים", הוא מקונן. אבל האמן שוב בוחר באמנות ולא באהבה הגשמית, כי בשביל האמנות "שעתיים זה כל מה שצריך".

 

עובד על הסאונד של הגעגוע

שלום גד ממשיך לשכלל את האסתטיקה היצירתית שלו. המוטיבים החוזרים בטקסטים מקבלים ביטוי גם במוטיבים מוזיקליים מקבילים. המסירות שלו לזיקוק המתמיד הזה הופכת אותו לא רק ליוצר נדיר באיכויותיו, אלא גם למגדלור של השראה עצומת ממדים עבור כל אדם יוצר, לא רק מוזיקאים.

 

הדבר המיידי שאלבום חדש של שלום גד גורם לי לעשות זה לכתוב: פוסט, שיר, ספר, לביים קליפ. שלום גד חי ב"דרך האמן", ואני די בטוח שהוא מעולם לא שמע על הספר של ג'וליה קמרון בשם הזה. הוא קם בבוקר בשביל לכתוב ולנגן. הוא חי בשביל לעשות משהו יפה שהחוויה שניתן להפיק ממנו היא גילוי עצמי והתגלות פנימית מתמשכת.

מחכה כבר לפסח ול"ירושלים".

 רשימת לינקים מתעדכנת

האלבום להורדה בבנדקמפ

יאיר יונה על "תל אביב תל אביב"

עינב שיף מתנחם בשלום גד

שיר לב על העיר החדשה

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה שלי על "שירי ארץ ישראל"

אסף לבנון מראיין את שלום גד

אין אהבות קטנות ואין להירגע

האלבום החדש של "העבד" הוא חג של ממש המחייב התייחסות מיוחדת. מדובר בעוד חוויה מרתקת מתוצרתו של שלום גד
 
 
פרט טריוויה ידוע הוא שלאה גולדברג לא כתבה את "שירי ארץ אהבתי" על פלשתינה-א"י, כמתבקש בנראטיב הציוני-קולקטיביסטי, אלא על המולדת שעזבה מאחור, ליטא. נדמה שזו דרך נפלאה וחתרנית עבור האינדיבידואל שרוצה לצעוק את האני שלו לבחור בתלבושת אחידה לכאורה ובאמצעותה לגעת בדברים הכי פרטיים.

האלבום החדש. מעבדה של מדען גאון

   

האלבום השני של "העבד", ההרכב בהנהגת שלום גד ובהשתתפות זמרים אורחים כמו יהוא ירון, אביב גדג' ודנה בקר, מתברר כטייק אוף מתוחכם ויצירתי להפליא על הכותרת שלו, "שירי ארץ ישראל". לכל מי שהכיר את האלבום הראשון של "העבד" (2000) והתרגל לקשר את ההרכב הזה לשירים דתיים נכונה הפתעה. גם לי לקח 11 שנה כדי להבין שהרכב הצד של גד אינו מיועד לכך.  

 

אין אהבות קטנות, רק ברקים ורעם  

העבד הוא פשוט השם שנתן שלום גד למעבדה היצירתית שלו. אם תחפשו שירים בעלי השראה רליגיוזית, תמצאו אותם ביתר קלות באלבומים ה"רגילים" של גד עם היהלומים. ב"קוץ ברוח" וב"היהודי המעופף" יש הרבה יותר אלוהים מאשר ב-12 הקטעים של האלבום החדש.  

העבד. שירים מקוריים ומלאי הומור

   

   

אלבום חדש של "העבד" דוחה כל קשב אחר. עם כל הכבוד לאלבומים החדשים של ברי סחרוף ושל אהוד בנאי, ברגע שהקבצים עלו לעמוד הבנדקמפ של גד, היה לי ברור שאני חייב להתפנות ל-55 דקות כדי להקשיב. בעידן שבו ההרד דיסק מפוצץ במוזיקה שחצי ממנה הוא דברים שהיו קשים להשגה שנים, הפניית הקשב הזו היא חריגה ביותר.  

   

האזנה ראשונה היא תמריץ שנובע מהיותי לקוח חוזר (גרסה משופרת של מה שכתבתי כשיצא "העבד" הראשון כאן), אבל כל ההאזנות שאחר כך, כולל השמעה מודרכת של האלבום לבן שלי (חמש וחצי) נבעו מהאפקט העוצמתי של החומר המוקלט.  

   

לא במקרה אני מזכיר את הבן שלי. מהרגע שהתחברתי ל"העבד" החדש, הוא הפך מיד לחבר קרוב ואפילו בן משפחה שפתאום נכנס לחיי. בשעות שנמנע ממני להאזין לו הרגשתי ממש געגוע. זו הסיבה שאפילו זמן האיכות המשפחתי הפך לזמן שבו מקשיבים ל"העבד". מה אפשר לומר, אין לך גאווה הורית כמו בשעה שאתה שומע את בנך בכורך שר בהתלהבות באמבטיה "את בוחרת רב כמו שבוחרים משקפי שמש / את בוחרת ספר כמו שבוחרים מגף / בואי למושב, בואי למושב".  

   

העולם עוד לא מוכן בשבילך  

"שירי ארץ ישראל" משקפים את המשקל הסגולי של שלום גד כיוצר שאינו מפסיק לחפש דרכים חדשות לומר את מה שיש לו. פעם זה שירי אהבה לאל, פעם שירי מולדת מסויטים, פה פופ אולטרה רדיופוני ושם הומאז'ים לדיוויד בואי ולשנסונים צרפתיים.  

שלום גד. חגיגה לאוזניים (צילום: אסף אנטמן)

   

נדמה לי ששלום גד לא הצליח לאכזב אותי בשום אלבום שלו, אבל "העבד" הוא מסוג החוויות שזורקות אותי הרבה יותר רחוק, מטלטלות הרבה יותר חזק, ולא פחות חשוב, משמחות אותי הכי הרבה. "העבד" הראשון הקדים את זמנו והופיע הרבה לפני גל המוזיקאים שגילו את היהדות והחלו להזריק את אלוהים לתוך המוזיקה שלהם. אבל לא מדובר רק במי היה קודם. שירי האהבה לאל של גד היו מקוריים, מלאי הומור ומרתקים. שום דבר מהעידן של הבנאים חובשי הכיפה או של השינקינאים שנטשו את השינקן לטובת התפילין לא נשמע עמוק כמו השירים של "העבד" הראשון.  

   

באותה מידה, "שירי ארץ ישראל" הוא אלבום שנוצר במעבדתו של מדען גאון שלא מתעייף מלבדוק פורמטים ורעיונות שחולפים בראשו הקודח, ולא משנה כמה הם עשויים להיראות מופרכים והזויים. אלבום קונספט בהשראת סטיבן זונדהיים וז'אק ברל? ילדים ששרים שיר קבצנים? שיר קרחנה שהופך למזמור אשכבה? כן, כן וכן. אחרי שאתה שומע את התוצאה המוקלטת זה בכלל לא נשמע הזוי. להיפך, אתה פשוט לא מבין איך חיית בלי הדבר הזה עד עכשיו.  

   

אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים  

שילוב הקולות של טלי אלבז המדהימה, שחבל שצריך לחכות 11 שנה כדי לשמוע אותה שרה שוב, עם אלה של אלי דראי, אמיר זוסקוביץ' ושל גד עצמו הם אלה שמעניקים לחוויה עושר שאי אפשר היה להשיג באלבום רגיל של שלום גד והיהלומים. לחגיגה הזו לאוזניים מצטרפים יהוא ירון שקיבל סולו בשיר אחד, אביב גדג', שמצטרף בדיוק ברגע הנכון של "המצב". וגם הילדים טל שאולי, טליל לב, נוב לב ואורים לב.  

 

השלושה האחרונים אחראים לאחד הרגעים הכי מטלטלים של האלבום הזה, "שיר הילדים הרעבים", ששופך על המאזין דלי ספונג'ה מלא באמירה חברתית חפה מכל המכשולים שבהם נופלים בדרך כלל שירי מחאה. ויש גם את "וריאציה על נושא של בבליקי", שיר של שמונה דקות עם שם שקורץ לבעלי רקע קלאסי, שמכירים את הווריאציה על נושא של פגניני. התוכן לוקח את המאזין למעלה לשמיים ועמוק לתוך הבור.  

"וריאציה" מתחיל זעם סטייל הקלאש, ממשיך בציטוטים של "המצב", "סיגריה בשקל", ועובר לקול הדבש של יוסי בבליקי שבורח מצו שמונה, ומשם לדנה בקר שמסבירה באירוניה שלום גדית אופיינית ש"עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב / זה מה שאני צריכה בשביל להירגע / וכל העולם יכול להמשיך לדחוף". זה נגמר בקתרזיס של דיסוננס לכאורה, שבו מתחברים האלמנטים שמייצג כל אחד מהזמרים בקטע.  

   

האש בחוץ גוועת  

בשיר האחרון מבקש גד לסייג את כל מה ששמענו עד אותו רגע. "אני רק פסיק בתוך כל זה / אני רק סקיצה / אל תשפטי אותי / לפני שאני גמור / אני עדיין קצת צולע ברגל שמאל / אבל ברגל ימין, הולך ממש ישר". אני אומר: אל תאמינו לו. מדובר באחד האלבומים הגדולים שנעשו פה, תו תקן לכל מה שיבוא אחריו. מצד שני, אפשר רק לשמוח. אם "העבד" הוא רק סקיצה, מי יודע איזו יצירת מופת גד ישלוף בפעם הבאה.  

   

   

   

והנה שוב הלינקים:  

בנדקמפ  

http://shalomgad.bandcamp.com/album/–3  

העבד הראשון להורדה  

http://www.imusic.co.il/album_details.asp?album_id=357

הפוסט של שיר לב