עכשיו בנחמה. "דורי" של פונץ' סוף סוף בחוץ

השיר העתיק של פונץ' שיוצא היום לכל פלטפורמות הסטרימינג הוא יהלום. שיר פופ מרהיב שמחבר לחן סוחף למילים נוטפות רגש שיוצאות מפיו של זמר שמחויב לכל הברה בטקסט

"דורי" נכתב באמצע שנות השמונים ופונץ' לא הצליחה להקליט אותו בגרסה שנראתה לה מוצלחת מספיק בשביל להשתלב באלבום הראשון, או השני, או בכלל. יותר מעשרים שנה אני מכיר את השיר הזה ומחכה ליום שבו אוכל לחלוק את הפלא הנסתר הזה עם כל מי שיש לו אוזניים ומוכן לשמוע.

—

"בוא דורי נלך לסרט 

זה מתחיל ונגמר די טוב

שברולט דוהרת העירה 

ובלונדינית אחת שמחפשת תפקיד בשביל הילד שלה

בוא דורי נלך לסרט

הקולנוע בקצה הרחוב 

זאת אומרת שאין שום צורך שניקח את האוטו

נתקפל מהר ונגיע

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל"

פונץ' בחדר ההלבשה על עטיפת הסינגל. הנעורים יפים, הקיץ אינסופי

המילים של יוסי בבליקי יוצרות תמונה מוחשית מאוד אבל גם קצת לא ברורה עד שמגיע הפזמון. כי מה בעצם קורה כאן? לא הרבה, נכון? שני חברים שהולכים לסרט, או שלא. ובסרט יש בלונדינית ומכונית והרפתקאות שעוזרות לשכוח את היומיום. רגיל לגמרי. אבל אז בא "דורי אני מנסה לנחם" ואפשר לדמיין לב שבור. ואפשר לדמיין אובדן. מוות. כאב. המון המון דברים שמפעילים אצלנו את שריר הנחמה כלפי החברים שלנו.

רוח נעורים מרחפת מעל בעוצמה. לא צריך הרבה כדי להבין שהכותב ודורי צעירים. מוצפים באנרגיה, בהורמונים, בתשוקה. החיים שלהם זה סרט וגלידה. החיים שלהם זה אהבה ראשונה או שנייה שקורעת אותך לגזרים כי עוד לא הספקת לגדל עור. הלב מתרסק בלי שום מזרון שמחכה על המדרכה הקשה של העולם בחוץ.

"בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

נשב ונבכה אחר כך נחשב סיכויים

הם בורחים 

הי דורי, קח עוד כמה ימים

בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

יש לי דירה ומיטה ומקלחת

הצבעים ברורים והעיר מצוברחת"

———

עכשיו קצת יותר ברור, נכון? הדובר רוצה לחלץ את דורי מהייאוש. לצאת מהבית. לקולנוע ולגלידה ואחר כך אולי יהיה לו כוח לחשוב על מה הלאה. "לחשב סיכויים", וגם להתאבל. יש מקום להתאבל. "קח עוד כמה ימים", כלומר, לא נורא להיות עצוב. תן לעצמך זמן. אבל לא יותר מדי כי סיכויים יכולים לברוח. 

החברות האמיצה, הדחיפות שבאירוע הרגשי שקורה בשיר, הקול של בבליקי שכולו התמסרות לסיפור של דורי. הכל כובש בשנייה. האזנה ראשונה לשיר הזה הייתה לי כמו מפגש פלאי וחד פעמי עם אמת אמנותית גדולה. עם יופי שהנפש מתקשה לעמוד בפניו. שיר פופ שמנקז אליו את כל מה שגרם למוזיקת פופ להפוך לערוץ הכי דומיננטי בחיים של כל כך הרבה אנשים צעירים מאז ועד היום. 

יוסי בבליקי. נחשב סיכויים ונתאבל על סרט וגלידה

פופ עם מסורת של רגש מתפרץ, לחן ממסמר ולהקה שאין לה מה להפסיד כי זה מה שיש לה לתת לעולם. פונץ' – יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלומי רוזנבלום עם אמנון רובינשטיין ואחר כך שלום גד – רצו לעשות מוזיקה כשבדמיון שלהם הקלאש והסמיתס. לא תמיד ניתן לשמוע את ההשראה הזאת. ב"דורי" שומעים. אי אפשר שלא לשמוע.

---

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

אלף חמש מאות פעם מנסה לנחם

שאולי תבוא איתי

ונלך לסרט".

—–

כמו המלאך ב"מלאכים בשמי ברלין" המופלא, אני מדמיין את ג'וני מאר מניח זרוע שרירית על כתפו של אלי שאולי ועוזר לו ולגיטרה שלו להתרומם מעל המציאות, מעל העיר המצוברחת, מעל התסכולים של להקה צעירה באייטיז בלי חוזה הקלטות. ומוריסי, הנער והבלורית, מחבק את בבליקי כשהוא יושב עם המחברת והעט ומוציא מעצמו את הסיפור. את הלב הענק. ושם אותו ככה, בשיר, שכולנו נוכל ליהנות ממנו.

חבקו את "דורי" ו"דורי" יחבק אתכם בחזרה.

לינקים לדורי:
ממש כאן
ספוטיפיי
אפל מיוזיק

שני ספלים סדוקים, שבע שנים אחרי

 

התרבות שגדלנו עליה מלאה ברומנטיקה. רגש נוזלי, מטפטף. רגש שאפשר די בקלות להמיר למטבע עובר לסוחר. רומנטיקה מוכרת לא פחות מאשר סקס. וכמו שקיומו של סקס בחייך אינו הוכחה לכך שיש בהם גם אהבה, כך גם הרגשות המסווגים כרומנטיקה, לא תמיד מייצגים אמת גדולה מאחוריהם.
 
הסיפורים והשירים, הקולנוע וסדרות הנעורים בטלוויזיה, כולם מלמדים אותנו שרומנטיקה הוא רגש נשגב, שראוי להקריב דברים רבים עבורו. ברוב הפעמים, זוג האוהבים המושלם, הנפשות התאומות, נאלצות לעבור מסע מפרך אל מימושה של האהבה. וגם אז, רוב הסיכויים שזה ייגמר רע (ולא צריך דוגמאות, כמעט כל טרגדיה של שייקספיר או סיטקום אמריקאי מתאים לקווי המתאר האלה).
 
ההקדמה השכלתנית הזאת נועדה בעיקר לנטרל את הקיטש שקיים בדברים הבאים: היום לפני שבע שנים הגורל הפגיש אותי עם אהבת חיי היחידה והנצחית. באותו ערב קסום וגשום, גם אם לא יכולתי להבין זאת מייד, אבל זו הייתה נקודת המפנה לרוב הדברים הטובים שקרו בחיי.
 
בזכות אותו ערב, נאלצתי להרפות מהמנגנונים השכלתניים ומהתזות הגדולות. את הסלידה שלי מקיטש ומרומנטיקה השארתי לאנשים אחרים ולניסיון העבר שלי. האהבה בחרה בי ואני, הנוכרי הנצחי, מצאתי מקום שיהיה לבית. כי כן, שני שבורים יכולים ליצור שלם אחד. למדתי זאת בחיי שלי, ורק עליהם אני יכול להעיד.
 
פגשתי אותה וידעתי, כי כמו שדויד גרוסמן כתב, היא ואני שני ספלים שנסדקו באותו מקום בדיוק. לא תאומי נפש, גם לקיטש שלי יש גבול, אבל ניצולים מאותה סערה, שהכתה בזמנים שונים בשני אתרים שונים. אבל לסערה שם אחד, וגם טראומת הניצולים היא אחת.
 
ונכון, אהבה לא מרפאת את כל הכאבים ולא מכניעה את זכר הטראומות, אבל האדם שמכיר את המקום שבאת ממנו, משום שהוא בא ממקום דומה, הוא זה שיכול ללכת איתך הלאה, כי הרי הכלל הוא "דע מאיפה באת ואל תחזור לשם". כדי לקבל את הכוח להתקדם ולא לסגת אל חוויית הסערה, כדי להיות ספל ולא רק סדק, צריך לסמוך על אהבה כזאת, שבאה לפתע ונשארה.

 
בפרפראזה על המונולוג של מריון ("מלאכים בשמי ברלין"), מפסגות הקולנוע בעיני, אני יכול לומר את הדברים שעברו לי בראש אז, כשהערב הנעים והרגוע הפך למשהו שנספר לנכדים שלנו יום אחד, בעתיד:
 
אין סיפור גדול יותר מזה של שנינו, סיפורם של גבר ואישה.
זה יהיה סיפור על ענקים בלתי נראים שעוברים סיפור של מגילת יוחסין חדשה.
ראי את עיני, הן משקפות את ההכרח ואת העתיד של כל מי שסביבנו.
אמש חלמתי על זה, על האישה שלי, שרק איתה אוכל להיות בודד ולהיפתח אליה
להיפתח לגמרי, להיפתח לכבודה. להכניסה אל תוך חיי בשלמות. לעטוף אותה במבוך האושר המשותף.
 
עברו שבע שנים. אבל ידעתי כמעט מהרגע הראשון: היא האישה

מלאכים בשמי ברלין. אין סיפור גדול מזה

 
 
 

תודה שאת איתי

 

או במילים אחרות:

יום של חורף בחודש דצמבר חשוך ועמוק, אני לבדי, בוהה מחלוני אל הרחובות שנפרשים מתחת בוהה בשלג הטרי היורד לו בשלווה. אני סלע. אני אי בודד.   בניתי לי חומות, ומבצרים עמוקים ועצומים, אותם לא יוכל איש לחדור. אין לי שום צורך בחברות, חברות גורמת לכאב את הצחוק והאהבה שבה למדתי לתעב. אני סלע. אני אי בודד.   אל תדברו על אהבה, אך כבר שמעתי קודם את המילים; הן רדומות בזיכרוני. לא אחריד משנתם רגשות שמתו זה מכבר. אם לא הייתי אוהב לעולם לא הייתי בוכה. אני סלע. אני אי בודד.   יש לי את הספרים שלי ואת השירה שלי כדי להגן על עצמי; אני מסוגר בתוך השריון שלי, מסתתר בחדרי, בטוח כבתוך רחם. אינני נוגע באיש ואיש אינו נוגע בי. אני סלע. אני אי בודד.   וסלע לא חש כאב. ואי בודד אינו בוכה לעולם סיימון וגרפונקל, תרגום: אדוה ברנד

תעשה חיים אחי, אבל אל תשכח אותי

מעמיס את הבס על גופו הצנום. שלום גד

לפני הרבה יותר מדי זמן, בחורף לפני שנה וחצי, ראיתי את שלום גד מופיע בפעם האחרונה. מאז אין כבר חורף וכל בוקר מחדש השמש מתחילה לשרוף. ויצא שככה, מדי פעם, יש לי כאבי פאנטום שנובעים מהיעדרה של הופעה סדירה של הבחור הזה.

יש ימים, כמו השבוע, שבהם כל המזון המוזיקלי שלי מורכב משלושה-ארבעה אלבומים. זה לא נובע מדיאטה מוזיקלית משונה, אלא כי בזמן כזה, יש תחושות מסוימות, מפרצי רגש כאלה, שבהם אני מגלה ש"אהבה", "תנועות מטאטא מהירות", "סוף המדבר", "העבד" (וגם "דנה ראתה עב"מ" רצועות 3,6,7 ו-10) הם הלחם והחמאה, הסטייק והסלט. כל אבות המזון בפנים ואין לי צורך בשום דבר נוסף.

בנאי והאחים. אחד חוזר להופיע, לשני אנחנו מחכים (צילום: אבי נתן)

אני אוהב מוזיקה. אני מכור למוזיקה. אני צרכן אובססיבי של מוזיקה. יש לי מאות דיסקים תקליטים וקלטות בבית, שלא לדבר על עיתוני מוזיקה מחו"ל, ארכיון כתבות מקומי, ועוד כל מיני מופרעויות אחרות שקשורות לעניין. אבל יש ימים שבהם הייתי נותן את כל האוסף הזה תמורת איזה שתי הופעות ברצף של שלום גד.

אני אלך איתך כשהחדר יעלה באש עוד פעם והעורבים יהיו מעליך אני אלך איתך אני אלך איתך כשכל הזאבים ימצאו אותך ושוב ירדפו אחריך אני אלך איתך כל התשובות ניתנו מזמן וכלום אף פעם לא הובן כל האורות דולקים עכשיו ולא רואים עדיין דבר אבל אני אלך איתך והפחד יתעמעם לאט כמו סתם עוד זיכרון מרוחק של מישהו אחר אני אלך איתך כל התשובות ניתנו מזמן ושום דבר אף פעם לא הובן כל האורות דולקים עכשיו ולא רואים עדיין דבר אבל אני אלך איתך כל הדרך פנימה והחוצה וכל הדרך שמאלה ימינה אני אלך איתך אני אלך איתך אני אלך איתך   (מתוך האלבום החדש הבא עלינו לטובה)

כן, מה לעשות, לפעמים להקשיב למוזיקה הזו באוטו או בבית זה לא מספיק. השבוע, תוך האזנה ל'סוף המדבר' השיר והאלבום, מצאתי את עצמי דומע. דווקא השיר הזה, ששמעתי אותו המון פעמים, ושהיה אפילו פעם מיני להיט ברדיו, ובגלל זה נחשב אצלי טיפה פחות, דווקא הוא שיחרר אצלי את שק הדמעות.

פתאום שמתי לב כמה אופטימיות, טוב לב ואהבה יש בשיר הזה. זה הרגע שבו הבנתי שהדיסק לא מספיק לי. אני רוצה ששלום יעמיס על גופו הצנום את הבס, יחבר מיקרופונים ויבטיח לי באופן אישי, שבסוף המדבר יש ים.

אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב. ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האינטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט", תרתי משמע.   אתה יושב בהופעה. המוזיקה של שלום גד מתרחשת מולך ובאוזניך, ופתאום, כמו לפי סימן מלמעלה, כמו בתפילה כשאתה ממש מתכוון לכל מילה: אני נזכר בכל מי שאני אוהב אותו, אני נזכר למה אני אוהב. הרגש הלח שמתחיל את הכל: זוגיות, משפחה, הבן שלי שעוד שבוע יהיה בן שנתיים ואני מרדים אותו כשאני שר לו בלחש "אתה האביב של חיי", או "ככה, כמו שזה. לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם". הערוץ הרגשי הזה, כשהוא סתום, יכול להיות זה שיגרום לך להיות חסר סבלנות, להתנהג מגעיל, לריב, להעליב, לא להקשיב ולא להתחשב במי שאתה אוהב. כשהערוץ הזה פתוח, האהבה נכנסת בכל חלקיק מקום שהתפנה. שלום עובד בשטיפות גם כשהוא על הבמה. הוא בא ושוטף את כל השחור שמצטבר בארובות של הרגש ומשחרר את מה שנסתם. וזה לא רק הרגש. זאת גם התחושה שאיתה אתה בא הביתה ואומר: אני הולך לקחת את התחושה הזאת ולעשות איתה משהו. אני הולך לחבק את אשתי ואת הילד שלי ולהבטיח להם ש"אם האהבה הזאת תרצה לשרוף אותי, אני אהיה הפחם המאושר בעולם". (הופיע לראשונה, בגרסה קצת שונה, בפורום מוזיקה של Ynet)

אז כן, אני יודע שהוא עובד על אלבום חדש. אני יודע שלפעמים לאמן לא מתחשק להופיע, אני יודע שצריך להגיד תודה על הכל, הרי בדיוק השבוע אביב גדג' חוזר להופיע וזה אירוע לא קטן בפני עצמו, אבל זה לא משנה לי, אני גם יודע שיש יותר אנשים שמחכים שאריק איינשטיין יחזור להופיע, אז מה?

אירוע לא קטן בפני עצמו. גד והיהלומים בהופעה ראשונה לכבוד "אהבה"

 קריאה נוספת: אסף לבנון מראיין את שלום גד