יש לך טיסה, משולמת מראש

אוגוסט. מלבד החום והלחות, זהו חודש השיא של עונת הנסיעות. הטרמינל בנתב"ג עמוס בישראלים מכל הסוגים ונראה קצת כמו הבקו"ם, רק עם טווח גילאים רחב יותר. דווקא עכשיו נזכרתי בימים שטיסה הייתה משהו נדיר וחגיגי. לא סופשבוע בטורקיה או בלונדון, אלא התחלה מרגשת של מסע. הרפתקה עם דרכון ומזוודה.

לא שכולם צריכים ללכת לאיבוד לחצי שנה בדרום אמריקה או בהודו. גם שבועיים בלונדון יכולים להיות מסע. כי בעצם כל העניין הוא לצאת מעצמך, ואנחנו, איך שלא מסתכלים על זה, תקועים בתוך שגרה. המסלול שאנחנו עושים בפקקים לעבודה וממנה, איננו באמת "דרך". הוא מעין המשך של המסדרון שממנו יצאנו אל חדר המדרגות. מסלול של סוסים שכיסו להם את שדה הראייה.

מסע אמיתי הוא תמיד לבד

המצרכים הדרושים כדי לגלות את עצמך, או לחזור למה שהיית פעם, הם כרטיס טיסה בודד (כי מסע אמיתי מתחיל לבד), נגן מוזיקה עם סוללות חזקות ואוזניות איכותיות (כי המוזיקה היא הכנפיים האמיתיות) וכמובן, מחברת חדשה ונקייה לגמרי, או לפטופ, למתקדמים שבינינו (בשביל לתעד את עצמך תוך כדי תנועה).

מינימל בשחור לבן. להתנתק מהוויה מחניקה

כשארבעת הישראלים שהקימו באמסטרדם את מינימל קומפקט עלו על המטוס, הם יצאו למסע שנועד לא רק ליצור מוזיקה במקום שבו אולי יש לה יותר קהל, אלא גם כדי להתנתק מההוויה המחניקה של ישראל, שבה אסור לך להיות אחר מכולם. וגם אם אפשר, ירמזו לך בעדינות ישראלית אופיינית, שלא ממש כדאי לך להתבדל מחבורת הנצורים והצודקים.

מינימל לא ניסתה להסוות את הישראליות של מייסדיה, אבל היא הייתה להקה של מהגרים. קצת לפני האלבום האחרון שלהם. ב-EP שהקדים את "the figure one cuts" ונבלע בתוכו בגרסת הדיסק, הלהקה נתנה ביטוי מזוקק מאוד לחוויה הזו. המיני-אלבום ההוא נקרא "שירי מהגרים", על שם הקאבר של לד זפלין שמופיע בו. חוץ מהביצוע המצוין ההוא, היו שם גרסה שונה של "new clear twist"  ושיר מופלא בשם "I Imagine".

"I Imagine" הוא אולי השיר היחיד של מינימל שפורטיס מוביל. זה לא שפורטיס רק מנגן ושותק באלבומים של מינימל, אבל בדרך כלל הוא נמצא שם בדואט עם בירנבך, כשהדומיננטיות של סמי כסולן איננה מוטלת בספק. השיר הזה הוא ה-"Immigrant Song" של מינימל קומפקט; שיר של חיפוש עצמי וגילוי אינסופי, מסע מהסוג שאפשר לעשות רק הרחק מהבית.

פורטיס ובירנבך בת"א. מי פה המוביל (צילום: יעל)

הלב שקפא הפשיר

השיר מתאר את פורטיס כ"איש עם מזוודה". לא אכפת לו שהוא לא מספיק לישון, לא כל כך משנה לו איפה הוא. הוא פשוט יודע שהגבול הפנימי נפתח רק כשחוצים איזה שהוא גבול ממשי. לא בהכרח בגלל הפעולה של "לעבור את הגבול", אלא כי רק כשמשאירים את השגרה מאחור, כמו בטיול רגלי עם הכלב באמצע הלילה, המחשבות מתחילות לזרום ללא הפרעה. נפתח לך זרם תודעה אינסופי שחשבת שכבר לא יעבור דרכך אף פעם. הלב שקפא הפשיר.

הלילה הראשון בניכר הוא בדרך כלל גם שער לעולם עשיר של חלומות. אף פעם לא כתבתי יומן. ההתמדה היא לא מהתכונות המאפיינות אותי. אבל לא העזתי לצאת מהבית לתקופה של יותר משבוע ללא מחברת צמודה, ותמיד חזרתי הביתה עם דפים מלאים ברעיונות, מחשבות, קטעי סיפורים ושירים. משפטים שנצנצו לי בראש. והכי כיף: בבוקר, כשהיא מונחת ליד הכרית, המחברת הזאת, יחד עם התיאור המפורט של מבול החלומות מהלילה, מסמנת לך שהמחסום היצירתי נשבר.

take me somewhere, where's my travelling case? I imagine, I imagine I am looking for a brand new space I imagine, I imagine Tell me nothing, when we are so… I'll step out… Will you return, will you go and travel? Write me of the beauty and beasts you've discovered Found yourself another place to fall, to hold, to fall Found yourself another place to fall, to hold, to fall Losing sleep but I'm feeling well I imagine, I imagine Open border to a different world I imagine, I imagine Tell me something, where we are? So I'll step out One step down and one step up Found yourself another place to fall, to hold, to fall   (birnbach/sakharof/franken/spigel/fortis)

גלות תמידית

ב"חייב לזוז", הסרט התיעודי המצוין שעשה אבידע לבני על אהוד בנאי שלפני הפריצה הגדולה עם הפליטים, בנאי מדבר על הזרות שהוא הרגיש בארץ, על הרגשת גלות תמידית וחוסר ההבנה של הסביבה ("מתי כבר תמצא עבודה נורמלית?") ועל הצורך לנסוע ל"שם", כי רק אחרי כמה שעות טיסה, במקום אחר, אפשר לחוות את הדברים שאתה זקוק להם. הדברים האלה לא יפתיעו את מי שמכיר את השיר המופנם אך העוצמתי, "יוסף טס ללונדון" שבוצע בהופעות של הפליטים, אבל לא נכנס לאלבום המקורי ולמרבה השמחה צורף להוצאה המחודשת שלו.

החיבור הזה בין פורטיס לבנאי איננו מקרי. בסרט, אגב התיאור של תחושת הניכור כלפי סצינת המוזיקה המקומית של אז, אהוד מספר שהאמן היחיד ש"תפס אותו" היה פורטיס, ושהוא היה הולך אחריו לכל ההופעות, ואנחנו מדברים על ימי כרומוזום וז'אן קונפליקט, כשפורטיס עדיין היה דוגמה ליכולת העיכול המוגבלת של התרבות הישראלית. בתקשורת המקומית הוא עוד נחשב ל"פאנקיסט ההוא".

בנאי מתאר בניסוח פשוט ונזירי את השינוי שהמסע מחולל: השקט, שהוא רק מסך מעלה עולם פנימי עשיר ומבעבע. וכמובן, כאבי הפנטום שבאים באמצע המטבח, כשאתה נזכר איפה היית ואיפה אתה עכשיו. והמרחק הוא לא רק פיזי, הוא חלל שהתמלא בחוויות שהן הדלק של האדם היוצר.

יוסף טס ללונדון בעקבות התקליטים יוסף טס ללונדון מעל העננים שם הוא עמד בתחנת הרכבת בלי פרוטה עם הראש בעננים כן הוא עמד בתחנת הרכבת לא מבין לאן כולם רצים יוסף טס ללונדון… יוסף טס ללונדון בעקבות החלומות יוסף טס ללונדון מרחף על הגגות נגע בצד האפל של החיים בערפל לבד עמד וחיכה לכל החברים יוסף טס ללונדון… אחרי חורף בודד קר וארוך יוסף חזר אל ההורים שם הוא עמד באמצע המטבח לא מסוגל למצוא את המילים כן הוא עמד היה כל כך נרגש על השולחן חיכו התבשילים ואמא אמרה יוסף בא מלונדון כל כך שקט ושונה אמא אמרה שיוסף בא מלונדון כל כך שקט ושונה

מוקדש למאיה שתיכף עולה על מטוס, ולצחי, המהגר הנצחי.

בא והולך במקום ריק – אוסף שירים להורדה

האוסף, שקראתי לו "בא והולך במקום ריק", משלב שירים שעוסקים בחיי היומיום, תוך כדי התייחסות ל"חוץ" שקיים כאן כל הזמן. הרעיון התחיל במעין בדיחה פנימית: יש לי משפט קבוע שאני נוטה לפזר בבית כמו מנטרה, "הכל בגלל הכיבוש". כל עוולה או אי צדק כלשהו המתרחשים במקומותינו, מוסברים אצלי תמיד כנובעים מהמצב הפוליטי המעוות שבו אנו חיים. זו לא ממש בדיחה בעצם. ברור שאי אפשר לתלות את כל הדברים בסיבה הזו לבדה, אני לא עד כדי כך פשטני באופן החשיבה שלי, אבל בכל זאת, זו דעתי: הכיבוש הוא שורש כל רע, כמעט.

בעיני, המיליטריזציה המוגזמת של החברה האזרחית, מעמד האישה הלא ממש שוויוני, התוקפנות בכביש והאלימות נגד קשישים, בטח ובטח האדישות הממסדית לגורלם של חולים סופניים, ניצולי שואה עניים, או של תלמידים ומורים במה שעדיין נקרא משום מה "מערכת החינוך" – כולם תוצר של המצב הנפשי הזה. הרי אצלנו לא איכפת לאף אחד מכלום, והיחס הזה מתחיל במרחק חצי שעה מכאן, במקום ההוא, "הריק", שזכה לשם האמורפי "השטחים".

רציתי לבנות אוסף של שירים ישראליים שכולם בעברית ושכולם נוגעים במצב הישראלי. שהרי האנומליה הפוליטית שלנו הופכת את ה"חוץ", גם אם נרצה וגם אם לא, למשהו שתמיד קיים גם בעולם הפנימי. קשה לאהוב בלי לזכור את זה, קשה לגדל ילדים בלי לחשוב על זה, קשה להביט במנהיגינו המדברים גבוהה גבוהה בטלוויזיה על שלום ואחר כך מסדרים לנו מלחמה המבוססת על אגו, כאילו יצאו מסרט רמבו מצ'וקמק.

אי אפשר להתעלם מ"המצב" ואי אפשר להדחיק אותו. הוא קיים כשאנחנו קופצים מול הבמה בבארבי בהופעה של אלג'יר כשאביב שר על חורבות ירושלים ועל הריסות תל אביב, וגם כשאנחנו רוצים לצאת קצת מהביצה ומגלים ש"לונדון פריז ורסאי – זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא נגיע אליהם".

השורה "בא והולך במקום ריק" הושאלה מ"עשר בלילה" של ריר, אולי אחד השירים הפחות "מקומיים" באוסף הזה. דווקא השורה הזו תפסה פתאום את תשומת לבי. הרי התנועה הזאת, להיכנס ולצאת ממקום ריק, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. נכנסים לעזה, יוצאים מעזה. נכנסים ללבנון, יוצאים. ושום דבר לא משתנה באמת. והמקום? המקום ריק לכאורה, כי אנחנו פשוט לא רואים אותם, את אלה שחיים שם, בצד השני של המחסום. עוד לא מצאנו מספיק תעצומות נפש כדי להודות בכך שהמקום איננו ריק, שלא באנו לכאן ל"ארץ לא נושבת".

באנו למקום קשה, שבו שני עמים מתחרים על אותה פיסת שטח. ויש לנו זכות להיות כאן, בהחלט. אבל זכותנו על הארץ לא משנה את המצב הזה. התחרות בין העמים יוצרת תופעות מכוערות בשני הצדדים, כאלה שמעכבות את ההתפתחות שלנו כעם, ומשקיעות את העתיד הקולקטיבי בתחמושת ובמסכי פלזמה ללשכות האלופים, במקום בכיתות לימוד שיש בהן גם חינוך, עם מורה שמצליח/ה להתפרנס ותלמידים בכמות סטנדרטית בעולם המערבי.  

עד כאן על הרקע, ועכשיו למוזיקה.

[וסליחה על הגלישה הבוטה לפוליטיקה]  

הערה טכנית: יתכנו הפרשים בעוצמת הקול בין הקטעים. בשל נדירותם של חלק מהקטעים והעובדה שהנדירים נלקחו מקלטות טייפ, העדפתי לא לנסות להפעיל תוכנות שעלולות לפגוע בשירים. אני מתנצל על אי הנוחות הנובעת מכך.

1. פורטיסחרוף – ישעיהו ליבוביץ'

קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום האחרון של הצמד. מדובר באלבום עוצמתי, מנוסח היטב המעביר את התחושה המעיקה של החיים כאן. באופן כמעט נבואי, השירים בו כאילו נכתבו על המלחמה בלבנון שפרצה אחר כך. העדפתי את הקטע הזה, על פני שכניו המצוינים ב"על המשמרת" בגלל כמה סיבות: ראשית, אני חושב שמיקסטייפ צריך להתחיל בקטע ללא מילים, בדומה לאות פתיחה בתוכנית רדיו. לא מתנפלים על המאזין, קודם נותנים לו כמה צלילים שאמורים לומר "אתם מכוונים על…, אנחנו מיד מתחילים". עוד סיבה, היא העובדה שהקטע הזה מאוד מאפיין את הצליל של האלבום שהוא נלקח ממנו, אבל הוא פחות אינטנסיבי, ולכן אפשר לנתק אותו משאר האלבום, מה שדי קשה לעשות עם השירים האחרים. וסיבה אחרונה: כל הטיעון הזה שלי, שקושר את הכיבוש לכל הדברים הרעים שקורים פה, נוסח כבר ב-69' על ידי אחד, ישעיהו ליבוביץ'. הנה ציטוט ממאמר שלו ב'הארץ' ממרץ 69' "אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש "להחזירם": לחוסיין? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה". בימים ההם לא הבינו ולא רצו לשמוע אותו, היום כבר הרבה יותר מבינים (ורוב הזמן זה עדיין לא מתקדם לכלום, או שכן, ואז רוצחים ראש ממשלה). 

2. יוסי בבליקי – סוויטת יום העצמאות (גרסה ראשונה, סקיצה)

בבליקי הוא אחד האמנים האהובים עלי בעולם. השקפת העולם שלו קרובה לשלי, והדרך שבה הוא מתאר את החיים שלו, פונה אצלי למקומות הכי טבעיים. מדובר בגרסה ראשונה לגמרי ושונה לחלוטין מזו שהגיעה לבסוף ל"אלבום המצעדים". האירוניה הדקה מחייבת להזכיר שהגרסה הזו נכתבה על חגיגות הארבעים למדינה. "אלבום המצעדים", עם הגרסה השנייה של השיר, יצא בסמוך לחגיגות החמישים, והנה אנחנו, כבר שישים שנה בדיוק עכשיו. בבליקי מתאר יפה ומדויק את ההוויה הישראלית הלחוצה ("כל העיר בדרך מחכה על הטלפון"), את הברדק שהוא חלק אינטגרלי מכל התנהלות מוסדית ("והרכב שנשלח לחדרה הגיע בטעות לערד"), את האהבה שלו למקום הזה ("נשבר לך הלב ביום העצמאות"), למרות ובגלל. בבליקי עזר לי להבין למה תמיד ראיתי ביום העצמאות חג עצוב שמשקף יותר מכל את התלישות שלנו מהמקום הזה, ואת חוסר היכולת של מי שחי כאן להיות "ביחד" אם חלילה הוא לא חולק איתו את אותן דעות. 

3. אלי סורני – עזה תל אביב

השיר המקורי, "קודם ניקח את מנהטן" של לאונרד כהן היה אפוף מסתורין ונשאר לא ברור עד היום. אלי סורני, במסגרת הפרויקט המבורך "שיר זר" של דויד פרץ וגיאחה, מוצא את הזווית המקומית וגורם לשיר להיות פוצע ברמת החיבור שלו לקלחת המקומית. ארז ברזוליק לקח את המילים של כהן ועשה להן אדפטציה. לא מדובר בקאבר, אלא במשהו יותר שאפתני.  

4. נושאי המגבעת – יום הולדת 

אוהד פישוף וחבורתו ידעו תמיד להיות אניגמטיים אבל לא שכחו להכניס משמעות. במיוחד אם מדברים על קלטת הבכורה, שלא התיישנה בכלל ונשמעת גם היום מהפכנית ופורצת דרך. כל התסכול, הצורך לייצר תרבות מתוך הוואקום, הכל נמצא כאן ובמינונים מהפכי קרביים. השיר לא מדבר כמובן על יום הולדת, אלא על המקום הזה, שבו כל "חוצלארץ" נראה רחוק ובלתי מושג, גם אם הוא רק חמש שעות טיסה מכאן. בגלל כל הרעש הלבן שמקיף אותך, השאיפה להגיע רחוק מכאן נתקלת בתחושת פרובינציאליות כפויה. עדיין זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא תגיע אליהם, כי גם אם תגיע, תמיד תישאר פה. 

5. דורלקס סדלקס – שיר הגיבן

חיבור מרתק בין טקסט של זאב ז'בוטינסקי, אידיאולוג הימין הישראלי (כשעוד היו לימין אנשי רוח ולא אריאל זילברים סהרוריים), לבין הרוק התעשייתי והדוקר של דרומר ודורלקס. ז'בוטינסקי, עם כל הפוליטיקה והלאומיות החדשה, ידע לעמוד מהצד ולהביט על החברה שקמה פה, על תרבות העסקן הקטן שהתחילה עוד בחייו והפכה לזרם המרכזי של החברה שלנו עד היום. "מה עולמכם?" שואל ז'בוטינסקי בקולו של דרומר, ועונה: "ריב ריק מִפֶשֶר, תגרת עיוורים חסרת תכלית".  

6. שלום גד והיהלומים – גבר ליום אחד

כל ניסיון להסביר למה השיר הזה כאן, או לפרש את השיר הזה מבלי לצטט אותו מילה במילה נראה לי חסר תוחלת. שלום מדבר על הרגע שבו הבנת שאתה שונה, על הצורך להצדיק את הקיום שלך על ידי זה שתהיה מה שאתה אמור להיות, שתממש את עצמך. כמה קשה וכמה הכרחי. שלום כהרגלו, מחפש דרך חדשה לעשות דברים, ולכן השיר מתנהל כדיאלוג של שאלות ותשובות בין שלום למקהלה הכוללת את אביב גדג', בועז כהן ויוסי בבליקי. זה קצת "סוויני טוד", קצת טרגדיה יוונית וקצת רדיו קלאש.

7. בתריי זוזיי – כשאני חושב על שיר אני מבין שאין דבר כזה באמת

הטריו של רם אוריון בשיר הכי בועט שלו, ובאופן חריג, המילים הן של המשורר דורי טרופין. השורה "אינכם יודעים עד כמה אני שונא אתכם" פותחת את המנון הפופ פאנק המסחרר הזה שממשיך ממנה אל טקסט סבוך ומרתק שכמעט בלתי ניתן להלחנה, שלא לדבר על לשיר. והשאלה הנשאלת היא באמת "האם הדור הולך ופוחת". רם מוכיח פה שהוא לא רק גיבור גיטרה, אלא שיש לו יופי של גרון והוא יודע בדיוק איך להשתמש בקול שלו כדי להביע את מה שהוא צריך להביע. 

8. נדב אזולאי – בצד של הרעים

הסצינה הבאר שבעית היא עובדה קיימת, שאפילו התקשורת הקרתנית שלנו התחילה לגלות. נדב אזולאי הוא כנראה אחד המרתקים שבאמני באר שבע החדשים. יש לו קול מאופיין מאוד, גישה רעננה, וכן, זה הבחור שמפעיל יחד עם דויד פרץ את האולפן של "סוף היקום". ד"ש בב"ש.
 

9. אהוד בנאי – גבולות
כשיצא השיר הזה, סינגל ראשון מתוך "ענה לי", ראיתי בו סימן מעודד. כאילו אהוד חזר לימי הפליטים: שיר פוליטי, רוקי, לא מתחנף לקהל שרוצה תמיד שירי אהבה יפים ושקטים ומתקשה לשמוע את האמת. והאמת של בנאי מדברת ביחיד, אבל הנמשל ברור. האמת היא שצריך לצייר מחדש את הקו, כדי שנוכל לנסות לחיות בשפיות. והסימפטומים, כמו אצל בעל הפרעת אישיות גבולית (בורדרליין), חושפים את מקור החולי: במקום שאין הסכמה על התחום, התחומים פרוצים בכל הרמות, או במילים של בנאי, "בלי גבול – אין גבול לשום דבר". 
 
 
10. אסף ארליך – התאבדות אפלטונית
ארליך יודע לחבר את הפוליטיקה לדברים הקטנים. לתאר במעט מילים את התחושות הכי עמוקות. אין פה משל ונמשל, ובכל זאת, לא מדובר בדאווין של שיר מחאה. ויש פה את הסלט הישראלי המוכר עד לזרא: רסיסים, פיגוע, ג'נין, אדישות תל אביבית, סקס עם ידידה, לבנון, טלוויזיה מסחרית נצלנית ודוחה, והכל על רקע מדי ב' המושלכים על המיטה. 
 
 
11. מאג'יק – במלחמה
הרכב קצר מועד שהובילו ב-2002 שני טכנאי האולפן דדי טל ואדם דמרון. ניסיון מעניין לשלב היפ הופ במרחב המזרח תיכוני. והמילים? "במלחמה הזאת שוב נהיה אוהבים כשהמילים יישמעו נכונות / כמו באורגיה גדולה לקולות צופרים נדע כולנו מעצמנו לדלות עודפים של היסטוריה במחיר מציאה". כי כשהתותח יורה, הוא תמיד נשמע נכון. אחרי ההפוגה הראשונה, אתה מתחיל לשאול, אז בשביל מה זה היה כל זה? אפילו לווינוגרד, מסתבר, אין תשובה.
 

12. כתם לידה – אבנה
עוד להקה שעדיין לא מאוחר לגלות אותה ואת האלבום "הספרינט של החיים", מבציר 2002, לרקע הפיח שעלה מפיגועי ההתאבדות. "כתם" הם הרכב קטן, אבל עם כמה שירים מצוינים. 'אבנה' הוא שיר בצבע זית. מסוקים ממריאים ללבנון וממנה, וגם האהבה נראית אחרת, בדרך חזרה משם. 
 

13. אמיר שור – מה הטעם
שור לא מצא זמן להוציא שום דבר חדש מאז האלבום "אשדוד", שממנו לקוח השיר הזה, ושיצא לפני כמעט שמונה שנים. הצליל של הגיטרות של שור וג'נגו נותן תחושה של אלבום 'עשה זאת בעצמך' קלאסי. המילים, שוב על הרצון לברוח ועל חוסר השייכות למקום הזה, שבו "אני יורד למכולת ומחליפים ממשלה". שיר מצוין. שור תחזור! 
 

14. פונץ' – אסא (סקיצות סינטרון)
בבליקי גאל לאחרונה את השיר הזה מחשכת הגניזה, והחל לבצע אותו בהופעות לכבוד עשור ל"אלבום המצעדים". אבל בעיני, הגרסה הזאת, עם ההרכב המקורי של פונץ' מתוך סקיצות שהוקלטו לפני האלבום הראשון, נשמעת נכונה יותר. ובכלל, כמה מהסקיצות ההן, עולות על הביצועים שהונצחו לבסוף על פלסטיק (ואזלו מהשוק כבר פעמיים). בבליקי, כדרכו, לא יכול בלי אהבה, ולא יכול בלי להתקומם על העוול מסביב. "אסא בא אל ראש העיר, שבמקום שהם גרים כבר אי אפשר להמשיך". ואיפה הם גרים? בשפירא, בשבזי, בכפר שלם, ביד אליהו. ואי אפשר, באמת שכבר אי אפשר. ובכל זאת, הפזמון מדבר על התמזגות של "אהבה עדינה" בין קרחון ודבש. 
 
 
15. נעם רותם – מסע פנטסטי

רותם באלבום הסולו הראשון שלו, עוד לפני החיבוק הגדול שקיבל מכולם על "עזרה בדרך". מדובר על אלבום מרשים של אמן עם פוטנציאל. מי שהקשיב לו אז, לא הופתע מה"תגלית" של הקהל שיש אחד כזה, נעם רותם, ושכדאי מאוד להקשיב לו. "מסע פנטסטי", כמו "עזה תל אביב", הוא שיר מתורגם שלא היית מנחש זאת עליו בהסתמך על הטקסט: "עולם כל כך מודרני / אף אחד לא מושלם / יש בו מוזיקה, אבל זאת לא סיבה / לירות טילים אלינו / כמו חלאות בלי אבא, סתם". וגם: "כל תנועה פתאומית / על זה אני חייב לכתוב / מוחקים עם שלם / ואני חייב לכתוב על זה". מילים ולחן: דיוויד בואי ובריאן אינו.  
 

16. ריר – עשר בלילה
עוד יוצא של נושאי המגבעת. אדם הורוביץ שר כאן שיר מוחץ לב ומנסח את האקסיומה המופלאה "האהבות הנצחיות הן האהבות הנכזבות". צליל מהפנט ורוח אקפרימנטלית במובן הכי טוב של המילה. וכמובן, שוב, הדיון על המקום הריק, על הוואקום החברתי והתרבותי של מי שלא יכול לרקוד בגנקי על השולחן כשעינת שרוף שורפת לו את האוזניים. 
 

17. גבריאל בלחסן – בית חדש

בלחסן מדבר כאן על מקום לנוח בו. הוא רק רוצה להרים את הרגליים ולעצום עיניים. כמיהה טבעית ומאוד "לא פוליטית". אז נכון, השיר באמת לא פוליטי במובן הזה, אבל השימוש בדימוי של מזוודה מזכיר לי את הפליט של פעם, הארכיטיפ של היהודי הנודד, זה שאף פעם לא באמת מוצא מנוחה, פשוט כי אי אפשר. 
 

18. העבד – הבית מתפרק לקראת הבעלים החדשים

אז מה, נהיה פה גם מחר? מי יודע. התחושה היא שהבית מתפרק. שהקולקטיב לא מחזיק יותר. נסראללה קרא לזה חברה של קורי עכביש, אבל לא מדובר בנהנתנות ובריחה מאחריות מול חברה אידיאולוגית ומחויבת. אנחנו מתפרקים כי התרגלנו שאפשר לעשות רע לאחרים ועם הזמן זה הפך עבורנו לטבע שני. כבר אמר הנביא, "עמדתם על חרבכם ואת הארץ תירשו?" אז לא. יכול להיות שלא. העם הזה כבר יצא לגלות בגלל חטאים דומים. ועם "נוהל שכן" ושיטת הטלטולים, מה הפלא שאנחנו רק מכינים את הבית לקראת הבאים בתור? ולא במקרה השיר נגמר במילים "בוקר טוב נינווה". ככה זה כשלא מפסיקים לברוח, למרות שיודעים שאין לאן. 

והנה, אחר שייגעתי אתכם בכל המילים האלה, הנה הקובץ להורדה:

http://www.divshare.com/download/4144681-239

יוצא לשדה, מדליק לבד מדורה

"ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגלי", כך נפתח אחד הספרים המשפיעים ביותר בספרות הישראלית. ספר אוטוביוגרפי חושפני ועמוס בחוויות מהעולם הפנימי של מחברו. פנחס שדה כתב את 'החיים כמשל' בשנים הראשונות של המדינה, כשזו היתה בטראנס של תרבות קולקטיבית.

הוא יצר מודל הזדהות והשקפת עולם. המושגים שלו, כמו 'שתיקה האדמה' וההצהרה העקרונית ש"מן ההכרח להעמיד את החיים על יסוד אחר", משכו את לבם של קוראים רבים. 'החיים כמשל' הופיע לראשונה בשנת 58', ומאז הפך לספר פולחן. שדה קנה את הקהל שלו בחיפוש שלו אחר האלוהים, אחר היופי ואחר הפילוסופיה הטהורה.

פנחס שדה. שומע את שתיקת האדמה

היחשפות ראשונה

"קראתי לראשונה את פנחס שדה כשהייתי כבן 17", נזכר אהוד בנאי, "החיבור שלי ליצירה שלו היה מיידי וחזק, לא היה דומה לשום דבר שקראתי. זה היה קול ייחודי ובודד, שהשתלב עם מוסיקת הרוק ששמעתי, עם הרצון במהפכה, עם הביטלס, עם המחאה ותנועת ההיפים. שדה בשבילי הוא כמו אחד שבזמן שכולם יושבים במועדון של הקיבוץ ושרים שירי ארץ ישראל, יוצא לשדה ומדליק לבד מדורה. רציתי לשבת איתו ליד המדורה הזאת".

בנאי אינו היחיד שגילה את שדה בגיל הנעורים. מסתבר שזאת הדרך לגלות אותו. "ברור לי שזהו ספר שצריך לקרוא בגיל מוקדם", אומר הסופר יותם ראובני, שגילה אף הוא את הספר בצעירותו. "בגיל הזה הוא יכול לשבות לב. הזדהיתי בצורה מוחלטת עם השפה ועם הנושאים. זה הספר הראשון בעברית שקראתי שלא היה 'ספרות' במובן השלילי, של שיעורי הספרות בתיכון".

שדה הוא לא בעצם 'סופר לבני הנעורים'?

בנאי: "אני יודע שמתייחסים ל'החיים כמשל' כספר נעורים. בעיני, מי שאהב אותו כנער ואחר כך כביכול התבגר מזה, בעצם שכח מאיפה בא ובגד בחלום נעוריו. אני מקווה שלי זה לא יקרה. תמיד אכיר לו תודה. ראובני מודאג יותר מהתיווך התרבותי של היום. "הצעירים לא כל כך יכולים להגיע לשדה. צריך לעזור להם. ההיחשפות קשה מחמת התחרות. כל מי שיודע מי זה שדה צריך להעביר את זה הלאה. אני הייתי ממליץ להשאיר את הספר הזה בכל חדר של נער מתבגר".

תיאטרון? אמנות נחותה

ה'חיים כמשל' עובד למחזה שהוצג בתיאטרון 'עידן' כעשור לאחר יציאתו כספר. מאיר ינאי ביים, ואמיר אוריין, שחקן והיום מנהל אמנותי של 'תיאטרון החדר', שיחק בתפקיד שדה. אוריין: "מבחינת השפעתו התרבותית הוא שייך לדור שקדם לי. לפני החזרות על המחזה לא ידעתי על קיומו. אבל ראיתי זאת לעצמי כזכות גדולה לשחקן צעיר לשחק דמות שהפכה מיתולוגית בחייה. בתקופת החזרות וההצגות עסקתי באופן אובססיבי בחומר, והשוויתי את חייו הבדיוניים של המחבר, כפי שבאו לידי ביטוי בספר וביצירות אחרות, יחד עם הידע האישי שלי על עצמי".

איך התקבל המחזה, בהשוואה לספר?

"ההצגה היתה להיט ורצה בכל רחבי הארץ. שדה התייחס בספקנות מהולה בציניות למעשה התיאטרוני, וראה בו אמנות נחותה, בהשוואה לשירה. הוא התייחס באדישות לעיבוד, כל עוד זה הלם בעיניו את תפיסת הספר".

פגשת אותו לצורך העבודה על הדמות?

"הבמאי אמר שזה 'לא הכרחי'. לאחר שלחצתי עליו, נעתר לארגן פגישה. דמיינתי את שדה כענק הדור, איש משכמו ומעלה. פתח לי את הדלת אדם קטן ועצבני, אגו-מניאק שנשא מונולוגים ידעניים וארוכים, וגילה חוסר קשב וחוסר סבלנות מובהק לזולת. ייתכן שכאדם צעיר וחסר ניסיון, לא היה בפי דבר שיכול היה ליצור עניין אצל שדה, אבל התנהגותו גבלה באדישות ובגסות-רוח.

"החלטתי שאת פתרון חידת הדמות לא אוכל למצוא באיש עצמו, אלא ביצירתו. דרך אגב, הוא דווקא אהב את הביצוע הבימתי שלי והגדיר אותו 'רב-רושם'".

האם המשחק בתפקיד שדה גרם לך לתחושת קרבה לעולם התוכן שלו כיוצר?

"בהחלט כן. יכולתי לזהות בספר מוטיבים של מרד במוסכמות, השתוקקות להגדרה אישית מספקת, והגדרת הדרך האישית לתיקון, ועם אלו יכולתי להזדהות". אוריין הלך בדרך משלו בתיאטרון. הוא פרש ממשרת מבקר התיאטרון של 'העיר' כדי לייסד את 'תיאטרון החדר' ואת שיטת המשחק החווייתית שלו, 'המעגל הפתוח'. "כמי שפועל במסגרת תפיסת עולם אמנותית כוללת, המבקשת ליצור איזון בין ממשי לבין פנטסטי, בין מדע לדת, בין תחושה לתמונה למחשבה ולרגש, ייתכן ששורשים אחדים ליצירתי היום ניזונים מעולמו של שדה".

אתה מלמד משחק ונפגש עם אנשים צעירים רבים. האם לדעתך שדה משפיע גם היום?

"השפעתו פחתה במידת-מה, יחסית לדור של אחרי מלחמת השחרור. בתקופה ההיא, שהיתה בעלת גוון סוציאל-לאומי, הופעתו של פנחס שדה היתה כמכת ברק לצעירים, ששמעו אולי לראשונה טון אישי, קוסמופוליטי, בעל מגמה מיסטית כלל-אנושית, הכורכת יהדות, נצרות ואסלאם בכיסופים לגאולה אישית. היום, המגמה המיסטית, שהיא אחד מפניה של התרבות הפוסט-מודרנית, עשויה לקבל את שדה כמובן מאליו, כחלק מהמרחב המוצף מודלים להזדהות אישית חדשות לבקרים. שוב אין זה מרד, אלא מגמה תרבותית קואליציונית במובהק".

מתווך של פילוסופיה

יורם חטב, שחקן ויו"ר שח"ם, איגוד שחקני המסך, גילה את שדה רק אחרי הצבא, תוך חיפוש והתעמקות בטקסטים פילוסופיים. "התחלתי להתאהב בטקסט כתוב ב'בית צבי'. מצאתי בשדה פרטנר לרומן ארוך וחסר מעצורים. הוא יותר ממספר סיפור, אלא סוכן ומתווך של פילוסופיה".

איך היית מגדיר את 'החיים כמשל'?

"אם בכל אדם יש צד מואר וצד אפל, כמו בכוכבי לכת, שדה האיר את החלק האפל באפלתו. למרות העיסוק שלו בכיליון ובלב המאפלייה העולם שלו היה מאד רומנטי ואובדני. 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה הוא ספר אופטימי לעומתו.

"קח את הצייר אדוארד מונק, למשל ב'הצעקה'. אם תוציא את הפנים הזועקות, יש לך תמונה פסטורלית לחלוטין. מונק ידע לתאר בתוך זה את האדם שנמצא בדיסהרמוניה מוחלטת עם השלמות והיופי של הטבע. שדה ידע להסתכל דרך העיניים של הזועק. בכל נוף פסטורלי יש מישהו עם הראש בין הידיים והוא קרוב לסוף. צריך לתת את המבט שלו. האספקלריה של שדה היתה על דרך ההנגדה. הוא רואה יופי ונעורים והעתיד הפתוח ממלא אותו מלנכוליה ותחושת אין מוצא".

דירה מחוץ לזמן

אמיר אוריין התקבל בקרירות אצל שדה, אבל אהוד בנאי נפל על שדה ביום טוב. "אחרי שקראתי את 'על מצבו של האדם' התקשרתי אליו, והוא הסכים לקבל אותי לשיחה. הוא עישן ללא הרף. יצאתי משם עם כאב ראש נוראי. אבל הוא היה נדיב ושוחח איתנו ארבע שעות קסומות". מסתבר שהאפקט של שדה יצר אצל רבים רצון להיפגש עם האיש שמאחורי המילים.

"מיד אחרי שסיימתי את הספר רציתי לפגוש את האיש", מתוודה ראובני, זו היתה פעם ראשונה שרציתי לפגוש סופר. עם כל חששות הנעורים כתבתי לו מכתב, והוא הזמין אותי לבוא".

איך היה המפגש איתו?

ראובני: "הדירה שלו היתה אקס טריטוריה. מקום מחוץ לזמן, עולמם של פילוסופים ומשוררים ששדה ממש חי איתם. נוצר קשר חברי והמשכתי לכתוב לו מהצבא. בכלל, הרבה חיילים היו באים אליו. זה נובע מהיות הצבא התנגשות בלתי פוסקת בין האני והמציאות. שדה היה המקדש האמיתי של האני".

מה גרם לכל כך הרבה צעירים להתחבר לספר הזה ולשדה?

אהוד בנאי: "בעיני שדה הוא הסופר והמשורר העברי הכי חשוב. הכתיבה שלו היא אמיצה. וידוי על החיים, בשפה פשוטה, ציורית ועשירה, שממנו למדתי להכיר את המסון, את קוואפיס, הלדרלין ואת הסה".

בנאי גם שיתף עם הסופר פעולה בערב שבו שדה הקריא ובנאי ניגן ושר. "בעבודה על הערב התגלה שדה כאיש שופע הומור. הוא היה כבר חולה למדי, אבל אהבת החיים שלו היתה עצומה. הוא אהב את ההופעות ורצה שנופיע יותר".

ההשראה שהעניק שדה לבנאי ניכרה בספר שפרסם לפני מספר שנים, 'זוכר כמעט הכל'. "הושפעתי ממנו מאוד. כתיבת שירים בעקבות חלומות, כתיבת מסעות, הוא נספג עמוק בתוכי. אני חושב עליו הרבה וחולם עליו מדי פעם".

העולם הוא התודעה

גם הדור הצעיר יותר במוזיקה מושפע מפנחס שדה. אביב גדג' (27), סולן 'אלג'יר', מרגיש שהוא חב לשדה חוב גדול. "קראתי את הספר בגיל 15", הוא מספר, "וכשסיימתי זו היתה תחושה מוארת תמידית. כמו לקיחת אקסטזי. זה עבר אצלנו מיד ליד. אחר כך אני זוכר נסיעה לאילת והיינו כולנו באופוריה, בתחושה שיש משהו שאנחנו יודעים ואחרים לא".

מה בעצם ה'משהו' הזה?

גדג': "זה 'התפסן בשדה השיפון' הישראלי. יש בו דבר שיש רק ביצירות גדולות: אתה בטוח שאתה היחיד שמבין את הסופר והוא מבין אותך. פילוסופית ותיאולוגית זה חיבר בין עולמות שחשבתי שהם בסתירה מוחלטת. הוא חיבר שפה פיוטית, תנ"כית, לשפת רחוב ושפה פרטית שמתמקדת בך עצמך. הוא גרם למילים העבריות להתמלא במשמעות שאיכשהו אבדה. למדתי ממנו, שלמרות כל העולם הגדול שבחוץ והצורך להבין אותו, הדבר החשוב הוא אתה.

"העולם האמיתי הוא לא מה שקורה סביבך, אלא גבולות התודעה שלך. הדמיון חזק יותר מהשאלה מי זה ראש הממשלה. כמו ששדה כתב 'לא עניין אותי המלחמה, רציתי לחזור הביתה, להילחם את המלחמה שלי'. העולם האמיתי הוא לא מה שאתה רואה בחומר".

היום אתה עוד מתחבר אליו באותה עוצמה?

גדג': "קראתי את הספר שוב לפני שנתיים. יש בו משהו מקומם בקריאה מבוגרת. היום אני רחוק מאד מהתפיסה הפילוסופית שלו".

לחם, גבינה, סיגריות

אצל מנחם בן, משורר ומבקר ספרות, הפגישה עם הכתיבה של שדה היתה בגיל 16. "ב'יוכני', כתב עת שערך נתן זך. זך כתב שם משהו כמו 'וכשקראתי בימים אלה את 'החיים כמשל' נרעדתי, איך יכולתי לשכוח שיש כאן סופר נפלא שכזה'. אני קראתי אז בעיקר שירה".

מה היה החידוש שגילית בו?

"'החיים כמשל' היה ספר וידוי. הוא כתב את החיים שלו, הוא לא המציא סיפור". בן פרסם בעבר ספר חושפני ואישי, 'פלונטר', שסיפר על פרידתו מאשתו והתאהבותה בגבר אחר. "'פלונטר' בהחלט נכתב בהשראת העניין. זו היתה השאיפה שלי, לכתוב ככה.

"הדבר השני שחידש שדה הוא הדיבור החילוני על אלוהים. מה שיונה וולך עשתה אחריו. גם וולך וגם שדה לא הפסיקו לדבר עם אלוהים בכתיבה שלהם". בן אינו חוסך במחמאות. "זה ספר הפרוזה הכי חשוב בספרות הישראלית בגלל הווידוי והאלוהות. ההכרזה שהחיים שלך הם מהלך אלוהי שאתה מנסה לפרש".

גם בן פגש את שדה בעקבות הספר. "נוצרה ידידות לא שוויונית. הייתי חבר במעמד של אוהד ומעריץ. הוא היה איש נמוך, כמעט גמדי, מגלומן, אבל איש חכם ועצמאי. כמה פעמים היה לי צורך עז לראות אותו כדי להתייעץ בנושאים שבערו לי. הוא התייחס תמיד בעומק, לא בלבביות. הוא לא היה איש חנף. אבל אמיתי לגמרי. הוא אחד המתים שאני באמת מתגעגע אליהם.

"מה שהיה אופייני לו זו הנזירות, למרות הבחורות הרבות. הוא חי על לחם, גבינה וסיגריות 'סילון' שעלו משהו כמו ארבעים אגורות. איש חסכן מעבר לתחום הקמצנות". לדעת בן, הסלידה של שדה מאקטואליה הקדימה את זמנה. "זה אופייני מאוד לצעירים היום. פוליטיקה לא מעניינת צעירים". יותם ראובני מסכים. "מקור ההזדהות שלך משתנה. בגיל צעיר חשבתי שזה חשוב לדעת מי זה ראש הממשלה. היום, התחושה היא שאתה לא צריך משהו חיצוני, יש לך העולם שלך".

לגמרי אנטי קליקה

הוא סלד מעיתונים, מפוליטיקה. ראובני: "זה לא נכון. הוא נרתע מהדגש שעיתונים שמים על דברים לא חשובים. הוא הרבה לתת ראיונות עיתונאיים. זה היה בשבילו סוג של יצירה סוקראטית. הוא ידע שהדברים שלו יכולים להגיע לאנשים דרך הספרים, שזה הכי רצוי, אבל גם דרך ראיונות. אם מישהו צריך אותך ולא יודע שאתה קיים ופתאום נתקל בך בעיתון, אתה יכול לפעול עליו באופן גואל".

שדה היה אנטי קליקה. באופן מעורר השתאות, נראה שגם רבים מחניכיו פנו לדרך אינדיבידואליסטית לחלוטין. מנחם בן, מבקר ספרות עצמאי ודעתן: "עצמאות מחשבתית היתה חלק מהקסם שלו. לא היתה בו בנאליה בורגנית. הוא תמיד הגיב מתוך עצמו". "אנשים אינדיבידואלים מאוד נמשכו אליו", מספר יותם ראובני, שהקים הוצאת ספרים משלו ולפי טעמו.

"אם היית אנטי קליקה, הקליקה שלך היתה שדה. הוא אמר שאתה לבד מהתחלה ועד הסוף וזה חיזק אותך. הפסדנו מאוד שהלכנו בדרך של שדה. מי שהולך עם הקליקות מרוויח. אם כי שדה כיוון אותי לרווח גדול יותר בעיני". "אני לא שופט מי שהולך עם הזרם", אומר יורם חטב, "זה מקום חם ונעים. אני פשוט אדם שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו, קורא תיגר על אמיתות כדי להאיר אותן בנקודות מבט לא בהכרח פופולריות".

האם בני העשרה של היום עוד פונים לפנחס שדה כדי לשאוב השראה?

בנאי: "לא מזמן פגשתי חיילת צעירה שהחזיקה ביד את 'החיים כמשל'. אני מאמין שהיצירה שלו היא על-זמנית ונצחית". "זה ספר רוחני", טוען מנחם בן. "צעירים שואלים שאלות על אלוהים. זאת צעירות רוחנית. כשמישהו מגיע ליצירה של שדה הוא קולט את הקרינה הרוחנית. זה ממשיך לפעול".

יורם חטב פחות אופטימי, כי הצעירים קוראים הרבה פחות. "בעידן שלנו העֶדֶר הוא דיגיטלי. האדם נהיה מוגבל יותר במנעד הרגשי והתבונתי שלו".

הופיע לראשונה לפני שלוש שנים ב'מקור ראשון'.

אני מפרסם את הכתבה שוב כדי לחבר אליה את הלינק הזה:

"המשורר על הנס" – יוסי בבליקי על פנחס שדה