עכשיו בנחמה. "דורי" של פונץ' סוף סוף בחוץ

השיר העתיק של פונץ' שיוצא היום לכל פלטפורמות הסטרימינג הוא יהלום. שיר פופ מרהיב שמחבר לחן סוחף למילים נוטפות רגש שיוצאות מפיו של זמר שמחויב לכל הברה בטקסט

"דורי" נכתב באמצע שנות השמונים ופונץ' לא הצליחה להקליט אותו בגרסה שנראתה לה מוצלחת מספיק בשביל להשתלב באלבום הראשון, או השני, או בכלל. יותר מעשרים שנה אני מכיר את השיר הזה ומחכה ליום שבו אוכל לחלוק את הפלא הנסתר הזה עם כל מי שיש לו אוזניים ומוכן לשמוע.

—

"בוא דורי נלך לסרט 

זה מתחיל ונגמר די טוב

שברולט דוהרת העירה 

ובלונדינית אחת שמחפשת תפקיד בשביל הילד שלה

בוא דורי נלך לסרט

הקולנוע בקצה הרחוב 

זאת אומרת שאין שום צורך שניקח את האוטו

נתקפל מהר ונגיע

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל"

פונץ' בחדר ההלבשה על עטיפת הסינגל. הנעורים יפים, הקיץ אינסופי

המילים של יוסי בבליקי יוצרות תמונה מוחשית מאוד אבל גם קצת לא ברורה עד שמגיע הפזמון. כי מה בעצם קורה כאן? לא הרבה, נכון? שני חברים שהולכים לסרט, או שלא. ובסרט יש בלונדינית ומכונית והרפתקאות שעוזרות לשכוח את היומיום. רגיל לגמרי. אבל אז בא "דורי אני מנסה לנחם" ואפשר לדמיין לב שבור. ואפשר לדמיין אובדן. מוות. כאב. המון המון דברים שמפעילים אצלנו את שריר הנחמה כלפי החברים שלנו.

רוח נעורים מרחפת מעל בעוצמה. לא צריך הרבה כדי להבין שהכותב ודורי צעירים. מוצפים באנרגיה, בהורמונים, בתשוקה. החיים שלהם זה סרט וגלידה. החיים שלהם זה אהבה ראשונה או שנייה שקורעת אותך לגזרים כי עוד לא הספקת לגדל עור. הלב מתרסק בלי שום מזרון שמחכה על המדרכה הקשה של העולם בחוץ.

"בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

נשב ונבכה אחר כך נחשב סיכויים

הם בורחים 

הי דורי, קח עוד כמה ימים

בוא דורי נגמר הסרט

תבוא תישן אצלי

יש לי דירה ומיטה ומקלחת

הצבעים ברורים והעיר מצוברחת"

———

עכשיו קצת יותר ברור, נכון? הדובר רוצה לחלץ את דורי מהייאוש. לצאת מהבית. לקולנוע ולגלידה ואחר כך אולי יהיה לו כוח לחשוב על מה הלאה. "לחשב סיכויים", וגם להתאבל. יש מקום להתאבל. "קח עוד כמה ימים", כלומר, לא נורא להיות עצוב. תן לעצמך זמן. אבל לא יותר מדי כי סיכויים יכולים לברוח. 

החברות האמיצה, הדחיפות שבאירוע הרגשי שקורה בשיר, הקול של בבליקי שכולו התמסרות לסיפור של דורי. הכל כובש בשנייה. האזנה ראשונה לשיר הזה הייתה לי כמו מפגש פלאי וחד פעמי עם אמת אמנותית גדולה. עם יופי שהנפש מתקשה לעמוד בפניו. שיר פופ שמנקז אליו את כל מה שגרם למוזיקת פופ להפוך לערוץ הכי דומיננטי בחיים של כל כך הרבה אנשים צעירים מאז ועד היום. 

יוסי בבליקי. נחשב סיכויים ונתאבל על סרט וגלידה

פופ עם מסורת של רגש מתפרץ, לחן ממסמר ולהקה שאין לה מה להפסיד כי זה מה שיש לה לתת לעולם. פונץ' – יוסי בבליקי, אלי שאולי, שלומי רוזנבלום עם אמנון רובינשטיין ואחר כך שלום גד – רצו לעשות מוזיקה כשבדמיון שלהם הקלאש והסמיתס. לא תמיד ניתן לשמוע את ההשראה הזאת. ב"דורי" שומעים. אי אפשר שלא לשמוע.

---

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

בסרט עמדה במה גדולה

לא שראינו

והיינו ראויים

ודורי מזמין עוד שוקו וניל

דורי אני מנסה לנחם

דורי אני מנסה לנחם

אלף חמש מאות פעם מנסה לנחם

שאולי תבוא איתי

ונלך לסרט".

—–

כמו המלאך ב"מלאכים בשמי ברלין" המופלא, אני מדמיין את ג'וני מאר מניח זרוע שרירית על כתפו של אלי שאולי ועוזר לו ולגיטרה שלו להתרומם מעל המציאות, מעל העיר המצוברחת, מעל התסכולים של להקה צעירה באייטיז בלי חוזה הקלטות. ומוריסי, הנער והבלורית, מחבק את בבליקי כשהוא יושב עם המחברת והעט ומוציא מעצמו את הסיפור. את הלב הענק. ושם אותו ככה, בשיר, שכולנו נוכל ליהנות ממנו.

חבקו את "דורי" ו"דורי" יחבק אתכם בחזרה.

לינקים לדורי:
ממש כאן
ספוטיפיי
אפל מיוזיק

זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.

התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים

הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 

 

פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר

לאור ירח קטלני עם סוסים מרקדים בנמל ת"א

 

על ההופעה של אקו והבאנימן בת"א. למה הם לא "עוד להקה מהאייטיז" ולמה הפוזה של איאן מקאלך עדיין עובדת

מקאלך בת"א. למרות המימיקה המוגבלת, החזיר אהבה לקהל

מה ההבדל בין "עוד להקה מהאייטיז" לאקו והבאנימן? התשובה נמצאת בניואנסים. גם אנדרו אלדריץ' מסיסטרס אוף מרסי מעולם לא נצפה בלי משקפי השמש שלו, וגם דפש מוד עדיין אוהבים ללבוש שחור, אבל איכשהו, מעיל הגשם המרופט, הג'ינס הקרועים והסיגריה הנצחית של איאן מקאלך, סולן אקו והבאנימן, לא הפכו אותו לפאתטי ולא העבירו את הלהקה שלו לעולם שכולו הופעות מיד שנייה. להיפך.

הבאנימן הגיעו לתל אביב כמו להקה שמעולם לא איבדה את השוונג מאז האייטיז. והם באמת לא עצרו. האלבום האחרון שלהם,  "The Fountain" יצא לפני שנתיים ולא בייש את שאר הדיסקוגרפיה. כשרואים אותם על הבמה, קל להבין למה הם ממשיכים ליצור. אולי באמת "שום דבר לא נמשך לנצח", כמו ששר מקאלך, אבל הקול שלו עדיין עמוק ודרמטי כמו פעם, ואולי אפילו יותר. הסיגריות איכשהו לא פגמו באיכות ההגשה של הסולן עם השירים החלומיים והאסוציאטיביים, שמקבלים משמעות ומשנה תוקף ברגע שהוא אוחז בשתי ידיו חזק את הסטנד ושר לתוך המיקרופון.

גדלו על המיתוסים 

רידינג 3 התמלא בשישי בערב בדור שגדל על מיכל ניב ועל הפינגווין. אם לא על ניב והפינגווין אז על המיתוסים ששני אלה יצרו בתרבות התל אביבית. כשמקאלך שר במרחק של שלושה ארבעה מטר ממני את "bring on the dancing horses", כל הקהל, גם זה שהיה פחות בעניין בשירים אחרים, יצא מגדרו. זה היה הרגע שבו נזכרתי בה, במיכל ניב. לידי עמד קוואמי, שלא פעם סיפר על ההשפעה של ניב על הטעם ועל ההשכלה המוזיקלית שלו. מי חשב שהשירים האלה ינוגנו בתל אביב ב-2011 בעוד שהשדרנית שהייתה מזוהה עם המוזיקה שלהם (ושל הרבה טובים אחרים) תהיה זיכרון רחוק.

הבאנימן הם לא עוד להקה מהאייטיז. הם מספיק קשובים לקהל כדי לתת לו את השירים מפעם, אבל באופן מוזר הם ממש לא נראים תלושים מההווה, או כהרכב זקן שמנסה להתפרנס מהעבר המפואר. גם בלי שהוא יכריז על כך במפורש, היה קל לראות שמקאלך נהנה. הוא קיבל קהל חם שמכיר את רוב החומר ושבא מאהבה. הוא החזיר אהבה ומתוך המימיקה המוגבלת שמאפיינת אותו, כמעט בלי לזוז מהמקום, הוא היה הכי אנרגטי שאפשר.

לימינו של מקאלך עמד וויל סרג'נט, השותף מהימים הראשונים. קוסם גיטרה שהתרכז בהופעה בסולואים ובמהלכי הגיטרה שהפכו את הצליל של הבאנימן לכל כך מזוהה. את עבודת האקורדים הוא השאיר לגיטריסט השני, שכמו הקלידן, הבסיסט והמתופף, נראה צעיר בהרבה מהצמד מקאלך וסרג'נט. בניגוד למי שטען שהוא בא רק לתת עבודה וללכת ולא הרים את הראש, אני יכול לספר שכמו שהרבה גיטריסטים בריטיים שלא מחזיקים מיקרופון מתקשרים עם הקהל, גם סרג'נט מדבר עם הקהל דרך העיניים.

וויל סרג'נט וגיטרת 12 המיתרים שלו. דווקא כן הסתכל על הקהל

למי שלא צרך את הבאנימן בזמן אמת יהיה אולי קשה להאמין, אבל הייתה תקופה שהם ו-2U נחשבו להקות מסדר גודל דומה. באותו הזמן היה ברור שאחת מהן בדרך לכבוש את ארה"ב, ואיתה את העולם כולו. בהתחשב ברזומה של ילידי ליברפול, זה דווקא לא היה הימור פראי לחשוב שלהקה שבאה מהעיר של הביטלס תעשה זאת ולא חבורת הצדקנים מדבלין. המציאות סיפרה סיפור אחר.

מצד שני, כבר יותר מעשרים שנה שבונו הוא קריקטורה מהלכת. כמוזיקאים, U2 כבר לא יכתבו שום דבר שיתקרב להישגים שלהם מימי The Joshua Tree (1987). לעומת בונו, איאן מקאלך, עם רעמת השיער הלא ברורה ומשקפי השמש נראה הרבה יותר טבעי. וגם אם מקאלך לעולם לא יכתוב שיר ברמה של "the killing moon", "השיר הטוב ביותר שאי פעם כתבתי", כמו שהוא הציג אותו על הבמה ברדינג 3, הוא נראה גם היום מלא תשוקה ליצור את השיר הבא ואת האלבום הבא, גם אם אף אחד כבר לא יצפה ממנו להתחרות בבונו. ובאמת לא כדאי. בלי האגו טריפ ובלי לכבוש את העולם, ההופעה בתל אביב הוכיחה שהמוזיקה של אקו והבאנימן נשארה קלאסיקה לא רק בתקליטים הישנים אלא גם בלייב.

לא הכרתי אותו. רק את המוזיקה. רקוויאם ליריב אלטר

 

"Not enjoyment only sorrow is our destined end or way;

but to know that each tomorrow will be much worse than today.

We knew"
 

WE KNEW By D.X.M 1986

מדהים עד כמה העניין הזה עבר בלי התעניינות תקשורתית. אם לא הייתי מעיין כדרכי בפורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet, יכול להיות שעד עכשיו לא הייתי יודע שיריב אלטר איננו. גם שם היו מעט מאוד פרטים, אבל לפחות מישהו טרח לספר. חרשתי שוב ושוב את הרשת עם מילות החיפוש המתאימות, אבל כמעט כלום. איש כל כך מוכשר, שבטח היו לו מספיק חברים שיודעים לכתוב ולספר עליו, וכל מה שיש זה פירורים. מכיוון שכך, ולמרות שלא הכרתי אותו, אני חייב כמה מילים על האיש הזה ועל המוזיקה שלו עם להקת D.X.M.

מזלג. יצירה מתוך האתר של יריב אלטר

כשרוצים להשמיץ מוזיקה כזאת, אומרים עליה שהיא מוכרת לחמישה אנשים בשינקין בואכה אלנבי וזהו. אפס השפעה על קהלים רחבים יותר. מצד שני, אם התמזל מזלך ונתקלת בלהקה כמו די.אקס.אם, ואם הצלחת להתחבר אליהם – לא תשכח להם את זה בחיים.

לסמפל אסטמה

D.X.M היו תופעה חד פעמית בנוף המקומי. הם לא היו היחידים שיצרו באנגלית, והם גם לא היו היחידים שהוציאו את היצירות שלהם על קלטות טייפ. אבל הם היו היחידים שהשתמשו בסמפלרים ודגמו אפקטים כמו נשימות של אסטמה לתוך המוזיקה. הם היו היחידים שעשו מוזיקה לאותם חמישה אנשים כאילו הקהל שלהם נמדד במאות אלפים. רצף היצירה שהם בשנות השמונים הביא אותם ממעמד של חלוצי המוזיקה התעשייתית המקומית [שזה קצת כמו להגיד שהם היו סניף של איינשטורצנדה נויבאטן], למעמד של להקת מקור, כלומר, שיש לה צליל מזוהה וייחודי משלה.

עטיפת "פייסלס". חוש גרפי רענן

אלטר, שהיה בעל חוש גרפי רענן, עיצב עבור הלהקה עטיפות מרתקות, ואפילו מגרות. באותן שעות שבהן הקשבתי ל-D.X.M, הייתי לרוב מתבונן שוב ושוב בסמלים, בתמונות ובפונטים המפתים שעל העטיפה. אלטר הוכיח כי גם הרכב נידח יכול לייצר מוזיקה ראויה, שנארזת בצורה מרשימה ומקצועית. בעידן של ערוץ 1 ובלי תעשיית קליפים בכלל, די.אקס.אם יצרו וידאו ארט וקליפים למוזיקה שלהם. קליפ אחד אפילו זכה בפסטיבל הקולנוע בחיפה בתחרות וידאו-קליפים.

אלטר לא התחנף לקהל ולא הלך לחפש אותו בפינגווין או [אחר כך] ברוקסן. D.X.M הופיעו מעט מאוד וכל הופעה שלהם הייתה חד פעמית לחלוטין. כמעט כמו קטלוג של תערוכה, הקלטות יצאו בכמות זעומה של עותקים ובעטיפות עשויות בעבודת יד. רק ב-90' בעקבות התערבות מצד אנשי 'האוזן השלישית' יצאה קופסה ובה שש מתוך הקלטות של הלהקה.

והדיכאון? הוא היה אמיתי לגמרי

הייתי בן 16 ורק אז שמעתי עליהם לראשונה. אני אפילו לא יודע להסביר איך הלכתי לאוזן וקניתי בפעם אחת שש קלטות של הרכב שאני לא מכיר ושלא זכיתי לשמוע אפילו צליל אחד שלו. אולי זה גורל שהביא אותי דווקא לשם, כי לא לקח הרבה זמן והקופסה הזאת, עם 'we knew', 'sad' ו-'faceless', שינתה את חיי. למדתי איך אפשר להיות אחר בלי לפחד, איך להיות מקורי מבלי לחכות למחיאות כפיים, איך להיות דיכאוני וכבד ראש מבלי להתנצל.

"14 הוא הגיל שבו הצטרפתי ללהקת DXM, שניגנה ניו וייב אירופי – האלקטרוניקה של האייטיז. שכרנו דירה ביחד, צבענו את כל הבגדים בשחור בתוך סיר במטבח, עשינו אחד לשני ג'ל בשיער, והקלטנו את החומרים שלנו על קסטות. זאת לא היתה להקה לטובת יחסי ציבור, זה היה הדבר האמיתי". קרני פוסטל מספרת למגזין 'עלמה' על גיל 14

האזנה ל-D.X.M היא חוויה טוטאלית. האווירה שהצלילים יוצרים מנתקת אותך כמעט מיד מהמקום שבו אתה נמצא ואפילו ממזג האוויר שסביבך. בארץ די.אקס.אם תמיד חורף וסיוטי הלילה הם רק שלוחות של פחדים ללא שמות. פעמוני הכנסיות נשמעים מרחוק. צלילם הענוג יכול היה לנחם, אילולא הדגיש את העובדה שדינדון הענבלים נועד רק לכסות על זעקות הכאב.

'אלי הירש'. שירים מצמררים בעוצמתם

באמצע שנות השמונים, על רקע הפינגווין ולובשי השחור, דווקא המוזיקה הדיכאונית של D.X.M לא הייתה פוזה ולא הייתה אופנה. היא ניסתה לגעת בדברים אחרת. זה לא היה רק העיצוב והשיווק, הרוח של D.X.M הייתה רוח לא מפה. הם לא היו צריכים אייליינר שחור כדי להיות יותר אירופאים ממה שמינימל קומפקט היו אי פעם. השמיים של D.X.M היו תמיד מעוננים והנשימה תמיד יצרה אד על השמשה. והדיכאון? הוא היה אמיתי לגמרי.

לקחו ברצינות בכל פעם שהשם קרני פוסטל מופיע בקרדיטים של אלבומים, או כשהיא מנגנת עם דוד ד'אור או עם אסף אמדורסקי, עולה בי השאלה האם מישהו משותפיה המוסיקליים העכשוויים מכירים את די.אקס.אם. די.אקס.אם קמה באמצע שנות השמונים ובתחילה לא כללה את פוסטל. החברים העיקריים היו יריב אלטר ורונן הופמן. הם עשו מוסיקה תעשייתית שכללה רעש ממקדחות ומיבשי שיער. המוסיקה הופצה על גבי קלטות טייפ, במספר מצומצם מאד של עותקים ובעיצוב חריג ביופיו. אלטר עיצב לקלטות עטיפות מיוחדות, בעבודת יד. כל קלטת היתה משום כך יחידה במינה ונדירה. הצטרפותה של פוסטל, הובילה גם לשינוי קו מסוים בלהקה. במקום סימפוניות של רעש, הם התחילו לכתוב שירים ממש. 'פייסלס' (86'), הקלטת הראשונה עם פוסטל הכילה את 'חורף', 'נו ווייס סינגר', ואת 'מיידנק', ניסיון כן להתמודד אחרת עם השואה. בין השירים שולבו קטעי אווירה אינסטרומנטליים חלקם מנוכרים וכועסים וחלקם בעלי גוון כנסייתי מפוייס. הקלטת שבאה אחר כך, 'SAD' היתה הפעם הראשונה שבה השתמשו בארץ בסאמפלר. 'סאד' היה אלבום מופת עם שירים באנגלית שידעו להתחבר לתחושות מקומיות ואוניברסליות. ההשפעות שלהם מאיינשטורצנדה נויבאטן הגרמנים ולייבאך היגוסלביים התערבבו עם השפעות של פורטיס ומינימל קומפקט. אלטר, הופמן ופוסטל לקחו את עצמם ברצינות. הם הוציאו מוסיקה בתפוצה קטנה, אבל התייחסו אל מי שצרך את המוסיקה שלהם בכבוד. לא היתה להם חברת תקליטים, ובזמן שגלרון ועטרי נמצאו בכל חנות, אף קלטת של די.אקס.אם לא הודפסה ביותר ממאה עותקים, שנמכרו בחנות אחת או שתיים בתל אביב. היה גם ניסיון של הלהקה בעברית, בשני שירים מצמררים בעוצמתם של המשורר אלי הירש, גם זה לא הספיק לקהל. די.אקס.אם הפסיקו את פעילותם ב-93. מאז נדמה שגם מי שהכיר שכח, וחבל. [הופיע במוסף התרבות של 'מקור ראשון' לפני שנתיים במסגרת הפרויקט 'סליחה ששכחנו']

דיסקוגרפיה מלאה (הכל בקלטות טייפ, אלא אם מצוין אחרת):

1985 – R.I.P
1986 – We Knew
1986 – Faceless
1987 – DXM Blues [נגנזה]
1987 – A temporary video [קלטת VHS]
1988 – SAD
1988 – The Down
1989 – Naive [הופעה] – יש טוענים שיצאה גם בקלטת וידאו
1989 – אלי הירש ["אמא שלי" ו"מזמור מספר שלוש"]

1993 – Grin [דיסק]

יריב אלטר ורונן הופמן מתארחים בקול הקמפוס

אסף נבו מספר על ההתאבדות במומה

בן שלו על יריב אלטר ודי.אקס.אם ב"הארץ", אפריל 2019