שאלו שלום ירושלים

מבט חודר לתוך העולם היצירתי של שלום גד כפי שהוא עולה מהאלבום "ירושלים". חייבים להספיק כי עוד רגע יוצא עוד אחד, "תלמי אליהו"

 

 

שלום גד הוא אולי האמן הישראלי היחיד שמסוגל לצאת למסע יצירתי כזה. טרילוגיית "המצב", שהחלה באלבום "תל אביב תל אביב" (אוקטובר 2011), המשיכה ב"ירושלים" (אפריל 2012) ועומדת בקרוב להסתיים עם "תלמי אליהו" (דצמבר 2012), מרשימה לא רק בשל ההספק של גד, אלא גם בשל הצבת היעד וכיבושו. גד הבטיח לעצמו ולקהל שלו טרילוגיה בעלת קווים מקשרים. עומק הבעתי וכושר המצאה בלתי מנוצח וקיים.

בטרם יראה אור החלק השלישי ואיתו, לראשונה, גם מארז מרשים של שלושת האלבומים על גבי דיסקים, חשבתי שלמרות שעבר הרבה זמן ושההספק שלי לא יכול להדביק את זה של היוצר, הגיע הזמן לבחון אותו לעומק.

אם השאיפות שלך חזקות מספיק גם סיגריה כבויה תידלק בפיך

אמרנו כבר שהיצירה של שלום גד שאפתנית מאוד. כבר בשיר הראשון הוא רומז לעניין הזה כשלמעשה הוא מסביר את הרציונל של כל זה – רק עוצמת השאיפות קובעת עד לאן הן יקחו אותך. האלבום נפתח באינטרו עמוק וסמיך מוזיקלית ברוח סטיבן זונדהיים. הוא מציג בפני המאזינים את נקודת המוצא של האלבום שלפניהם. בהשאלה מהחומר שממנו עשוי האלבום הזה, אפשר לומר שאם שמה של אבן השתייה שהייתה בבית המקדש נגזר מכך שעליה מושתת העולם, הרי שב"ירושלים" גד מרגיש שמה שהוא עושה זה "לשיר מתוך הקבר".

ירושלים. עטיפת האלבום

 

רק אחרי ההוד וההדר של הפתיחה הזו, מתחיל הטראנס ההיפנוטי אחורה:

אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי
הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר
אל תוך ירושלים
"כשאני אומר: "עשר
אתה תהיה בירושלים
אני אומר
עשר
חושך
אבל יש אור קטן שמהבהב מרחוק
תתקרב אליו
מה אתה רואה?

"הפצע נסגר על הקליע" הוא שיר אהבה רב רבדים. התפאורה שלו תמשיך ללוות אותנו עד סוף האלבום: מצבות נטושות, עצים כפופים. לשיר יש מבנה ברור והמאזין כבר לומד את השיטה, ואז מופתע כשה"שולחן ערוך" אינו נטוש, אלא כזה ש"אף אחד לא הפך", ואולי כאן אפשר להבין שכל השממה הזו קוראת לתיקון, לריפוי, לניקוי. וכן, יש המון עבודה. השממה היא פצע, כזה שהגליד, אבל זוכר היטב את הגורם. הפצע נסגר אבל השאיר סימן שהופך את הצלקת לתזכורת מתמדת לפציעה. ובאופן לא מפתיע, השיר מסתיים בתחושת דחיפות: צריך למהר ולעשות.

כל הכיתה מחכה לך

ב"פשקווילים של אהבה" קורא גד לכל הילדים הטובים, לכל ההולכים בתלם, לעשות מעשה ולצאת מהשורה. אבל לא לשם היציאה עצמה, אלא כדי לקרוא תיגר על הסטגנציה המחשבתית ולרדידות המחשבה של הכלל. הוא קורא לנו להתפתח ולחוות את העולם במלואו, לא רק מהפינה הקטנה והצרה שלנו. זוהי קריאה למנהיגים פוטנציאליים להפסיק להתחבא בתוך ההמון הדומם ("כל הכיתה מחכה) ולהכריז על נוכחותם.

אבל מה הוא מצפה מהם לומר? התשובה מתחילה בשיר הבא, "בלבנט". גבריאל בלחסן מתארח ומתאר במונולוג מהודק היטב את ירושלים בצורה שמזכירה את היחס אליה בשנות הגולה, אבל תוך כדי דבריו מתברר שהוא מדבר גם על ההווה של ירושלים, על הזמן הזה בישראל. "באותם ימים, שאר החושים שלה היו רדומים / כמו שהם היו מיליוני שנים / העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו / האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו / הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה / ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם / אבל זה היה משביע".

שלום גד ואלי שאולי. עץ אף פעם לא נופל לבד (צילום: אסף אנטמן)

 

במילים אחרות, המערכת עובדת על ריק. יש לה את האנרגיה שמפעילה אותה, אבל ברבדים העמוקים יותר, הכל חלול, שלא לומר רקוב, שלא לחשוב על גוסס מבפנים. ורק בשביל לתת עוד רמז, מצטרף לקראת סוף השיר גד עצמו ומזכיר שכש"עץ נופל ביער / הוא אף פעם לא לבד / כולם שומעים את הרעש". העץ לא לבד, כי אנחנו לא לבד. כי העיר הזאת שמסמלת את התחייה שלנו, היא עיר  מסובכת. ולמרות מה ששרה לנו נעמי שמר, כיכר השוק אינה ריקה, בטח לא אחרי כל השנים. כולם שומעים את הרעש, כולם חשים בהתנגשות הנראטיבים בקרב על העיר.

אולי בפעם הבאה שתעמוד על הדוכן

"תיזהר עם הדברים שאתה מטיף" הוא קריאה ראשונה, ולא אחרונה באלבום הזה, להתרחק מקיצוניות, לקחת אחריות על מה שיוצא לכולנו מפה, בעיקר לאלה שמתיימרים להנהיג. לאורך ההיסטוריה ידעה ירושלים הרבה דוברים שהעדיפו להחריב את עצמם ואת יריביהם ואת העיר כולה, ובלבד שלא יצטרכו להתפשר על מה שנראה להם 'דברי אלוהים חיים'.

הדוגמאות של גד פונות למקומות פרטיים ולא קולקטיביים, בפנייה בגוף שני, כדי לא ליפול מראש לתוך מלכודת הקלישאה או לאוזניהם של הבלתי ניתנים לשכנוע. הרב שהסית ולא הבין מה צפויות להיות התוצאות, איש המדע שנאחז בנתונים עד שאיבד אחיזה באנשים שסביבו, ו"אבא", שהוא קריצה קטנה אל הרוקר הבלתי מתברגן שממשיך במסע ההרס העצמי גם כשיש לו ילדים לדאוג להם.

בעוד יומיים תתחיל להיות רעב

"קח את הדברים שלך ולך" הוא תיאור הגירוש לגלות. טלי אלבז נבחרה לשיר את השיר הזה כדי לתעתע עוד קצת במאזין. הרי הפשט עובר מעצמו. אבל לא מדובר בשיר על בחורה שזורקת את החבר שלה מהבית. איך יודעים? הביטו שוב בשם האלבום. לאלבום קוראים "ירושלים", ומכאן שלכל השירים בו יש קונטקסט מסוים שמתחבר לעיר הזו, או למה שהיא מסמלת, לנראטיבים הסותרים שהיא משופעת בהם.

זהו המשך טבעי לשיר הקודם: מנהיגי הציבור שלא נזהרים בדברים שהם מטיפים, מקבלים מהעיר הזו גט. זהו שיר על היהודי הנודד, אבל לשם שינוי, הוא מסופר מנקודת המבט של המקום. האדמה. החלל שנשאר מאחור. העיר שולחת אותנו החוצה ומאחלת שנלמד את הלקח. יבוא החורף, נמצא עבודה, כי אין ברירה. את השולחן העמוס שהפכנו בזעם קדוש נצטרך לערוך שוב. עד הפרט האחרון.

שלום גד. מסע יצירתי מרתק

 

סביר להניח שהשם "צלבנים בממילא" נולד הרבה לפני השיר עצמו. לא קשה לנחש שהשיר קיבל את הכותרת הזו לאחר שנכתב. השם זורק אותך להקשר הנושאי, העלילתי. תוכו של השיר כאילו מדבר על ההווה בלבד. ומי שמכיר קצת את היוצר, יכול אפילו לחשוב שהוא מתייחס לחייו הפרטיים ושמדובר פה בשיר אהבה סטנדרטי.

לא פעם שומעים דוברים פלסטינים שמשווים את ישראל לתקופת הצלבנים על פיסת הארץ הזו. אתם כאן בכוח הזרוע, הם אומרים, אבל כמו עם הצלבנים, זה לא לנצח. הממלכה הצלבנית שלטה כאן קצת פחות ממאתיים שנה וסולקה כשהכוח הנגדי, צבא צאלח א-דין, צבר מספיק עוצמה ונחישות. רמז מרתק לרעיון הזה שותל גד בשורות "הבאתי לך זר ענק מפרחי ההר  / עוד יותר פוליטי מקודמו / הייתי כמו דגל דהוי וממוחזר / שמאס בעמו".

למה הזר פוליטי? כי מדובר על אותו "גב ההר" שעוד מימי הצלבנים הוא הסמל לשלטון על הארץ, כי מי שנמצא על ההר הוא זה
ששולט בשטח וגם במוצא אל הים. אבל כשגדודי צלאח א-דין ניצחו את הצלבנים, זה לא היה בגלל הפקרת הרי השומרון וירושלים.

שלום גד. אחרי הציונות על שפת הים (צילום: ריקי אלקיים)

 

התבוסה בקרב המפורסם בקרני חיטין נולדה בהתפרקות המבנה החברתי של האצולה הצלבנית. כשאצילי הממלכה החלו לעשות דין לעצמם ולזלזל בשלטונו של בלדווין הרביעי, החלה הספירה לאחור של הממלכה כולה. לא קשה לזהות את הדיסאינטגרציה ואת הסקטוריאליות הישראלית במשל הזה, כשכל ענף מנסה לתפוס כמה שיותר מכוח החיות של הגזע, סופו של העץ כולו לקרוס תחתיו.

ובכל זאת, כמו באי אלו כתבים יהודיים קדומים, גד לוקח את הסיפור לדימוי הזוגי המתבקש. כאן משיב הגולה לאהובתו ירושלים שזרקה אותו בשיר הקודם. "הוצאת לי את החשק להיות נזיר", הוא שר. כלומר, בגללך הכל קרה. אני בכלל לא רציתי. את שכנעת אותי לבוא, הבטחת לי אושר ועושר והנה שום דבר מזה לא החזיק מעמד. והכי גרוע, עוררת בי תשוקות שלא היו קודם ועכשיו אני לא יכול להיפטר מהן.

 

"נאום הילד" הוא מחווה מרתקת לסאונד של אלג'יר באלבום הראשון "נאמנות ותשוקה", וכמובן לאלבומים של גבריאל בלחסן שמוביל את הקטע הזה. גד שם בפיו של בלחסן טקסט שקל להאמין שבלחסן עצמו כתב. השיר מתחיל בשקט מוחלט ומתמלא בירי חסר רחמים של גיטרות אימתניות והופך מנאום כמעט שגרתי לסוריאליסטי ואקטואלי בו זמנית.

עמדת נביא הזעם שבלחסן מגלם היטב ברבים משיריו הופכת לנאום של ילד שהוא מבוגר עייף שמציע לאשתו להפסיק לשים לב למגרעות הפיזיות אבל למעשה קורא תיגר על ההנהגה החלולה שלנו. "אנחנו נשאיר את החור הזה מאחורינו / החור הגדול הזה שאתם מנסים להנחיל לילדים שלנו / להורים שלנו, לכלבים שלנו / צריך לקבור את החור הזה, צריך לחפור בור עמוק באדמה / לשים בו את החור, לכסות אותו טוב טוב / לשים עליו מציבה ולא לכתוב עליה שום דבר".

ויש לו גם דימוי אפקטיבי וארצי מאוד: "לפעמים כדי להיות בכיוון הנכון, צריך לשבור הגה", כלומר לשנות כיוון ב-180 מעלות, אבל גם לשבור ממש את "ההגה", את ההנהגה, ולדרוש אחרת תחתיה.

כשהשמש מחממת רק את מי שמשלם

"אבן הבנייה" היא הראשונה בשלושת שירי הנחמה שסוגרים את האלבום. אם המיתולוגיה הישראלית שרה ש"יש אבנים עם לב אדם" (ואגב כך הכשירה את כיבושו של עם שלם שלאיש לא אכפת ממה עשוי לבו), כאן גד נותן לאבן לומר את שלה.

זו האבן שמסמלת את הבנייה מחדש, את תום הגלות, לאחר שבאמת נלמד הלקח. האבן הזו לא נועדה שיתקשטו בה או שיעשו ממנה כלי מלחמה. כל כולה קודש לעשייה חיובית, להרמוניה עם המקום. האבן הראשונה של הבית האחרון, אותו בית שלא יהיה צורך להתאבל על חורבנו כי מלכתחילה הוא יעמוד על יסודות של הומניזם ושלום.

יש גם נחמה גדולה ב"אני לא אהרוג", למרות כל האימה שהוא מתאר. קשה לחשוב על יצירה כה מצמררת מאז השירים של חנוך לוין במחזה "רצח". אפשר לומר שגם הקהל המכור של גד לא ציפה לשיר כזה ממנו. טקסט מאוד קונקרטי, מאוד פוליטי, מאוד ברור. ועם זאת, תיאטרלי, טרובדורי, עם קריצה לשירי ערש מבעיתים מימי ערש הציונות (על שפת הים).

ואם נתנו את זכות הדיבור לאבן שתתחיל את בית המקדש האחרון, האלבום נחתם עם שירו של "הפועל השחור הראשון". אותו אחד שההתלהבות, חדוות היצירה והאחווה האנושית יניעו אותו לראש טור הפועלים שיבנו את הבית הזה. גד סוחף באופטימיות שהוא מקרין כאן, ולמעשה בהשראה הגדולה שלו כיוצר על כל יוצר שמאזין לו.

הנחמה בשיר הזה לא מדברת על תחייה שדורסת את האחר, לא על זמן משיחי שיש לדחוק בו. אם יבשיל האדם, אומר גד, ותהיה הפעם הבאה, שתהיה נכונה וצודקים ומקרבת רחוקים ולא רודפת שנאה וסכסוך – הוא מבקש להיות שם ולתת יד כדי לעזור לזה לקרות.

איפה תמצאו עוד אחד כשלום גד?

תלמי אליהו, תמונת העטיפה. ושוב יש למה לחכות (ציור: עמנואל בלחסן)

 

 

כל הנאמנות הזאת וכל התשוקה הזאת

זה כמו טקס שאתה יודע איך הוא יסתיים. השיר הזה עבור אלג'יר ואביב גדג' הוא כמו 'מאיה' בהופעות של שלום חנוך. אתה יודע שהוא לא יירד מהבמה בלי לתת לך את השיר הזה לפני שכולם הולכים הביתה. אז לא.

בהופעה האחרונה של אביב גדג'. אחרונה לפני הפסקה קצרה לצורך הקלטות, "נאמנות ותשוקה" נעלם מהסט ליסט. לא כהדרן, כמו תמיד, ולא כחלק מרצף השירים שלפני ההדרן. אין. השיר הזה פשוט לא היה שם.

לא מדובר בהתעקשות סתם. "נאמנות ותשוקה" הוא לא רק שיר הנושא של האלבום הראשון של אלג'יר. הוא לא רק הרפתקה מטלטלת של יותר מעשר דקות. גרסת ההופעה, שממשיכה להשתפר כל הזמן, היא טקס דתי של היטהרות וזיכוך. יותר מזה, השיר "נאמנות ותשוקה" הוא תמצית המהות של אביב גדג' כתמלילן וכמלחין.

כשהשיר הזה נכתב, גדג' היה בן 17. ובאמת, רק ילד בן שבע עשרה יכול להרשות לעצמו להיות כל כך שאפתני ומלא פאתוס כדי להשיג פסגות רגשיות מזוקקות כל כך. מוזיקלית, השיר נע בין קטעים שקטים לדיסטורשן גיטרות עצבני, כשהלחן מחלק את עצמו בין "השיר" לבין "הנאום", כמו גם בין מצבי רוח שונים בתוך הטקסט.

אביב גדג'. דמות בת יגון (צילום:אבי נתן)

כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק הקוצים בשיער
וכשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק – הקוצים בעיניים
 

 

החזרה על הקטע הזה, על רקע של גיטרה שקטה וחולמנית פותחת את הסאגה. כמו ב"צרפת", השיר הפותח את האלבום, שמדבר על חתונה שנגמרת בהתקפת טירוף ובדם, יש לנו גיבורה. דמות בת יגון. חסרת כיוון, על סף שיגעון. האצבע על הדופק נועדה לחוש מתי תבוא ההתפרצות הבאה. היא עצמה לא יודעת מתי זה יקרה.

"הקוצים בשיער" הם ביטוי ברור למרדנות, אבל גם הכרזה אנטי מינית – לא מדובר בגיבורה של סרט רומנטי בהצגה יומית. אין לה שיער חלק ונשי, אלא תספורת קצוצה ודוקרת, ממש כמו מה שמתחולל אצלה בפנים. השיער המעוצב "קוצים" נועד לדקור את מגע היד, ומן הסתם, לדקור את העיניים של מי שצופה בה.
"הקוצים בעיניים" הם הבריחה מהאור. היא מעדיפה לעצום עיניים, לא לראות. עצם החזקת העיניים פקוחות כואב לה כמו קוצים על האישון.

הנאום:
"יופי כיופייך לא ראיתי מימי – מי את?
השושנים, המשרתות, הזרועות הפתוחות – סכין גילוח על הפנים.
קשת הכינור נשברת, האקורדיון נקרע, קצף לבן ושיניים של סוס מת.
אז חיתכו את חבל הטבור כבוד המשפחה מתפרק שושנים נוטפות דם –
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי – "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה הוא תופס אותה נושף בעורפה
וכולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים

הגיטרות נתקפות אמוק ומתוך הבליל עולה קולו החותך של גבריאל. השורה הראשונה, "יופי כיופייך לא ראיתי מימי, מי את" היא ציטוט משיר של פנחס שדה שנקרא 'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה'. חשוב לצטט כאן את המשך השיר: "אולי אקראך בשם מוות. / לו באת ואמרת לי: "אני המוות". הייתי הולך עמך, בשמחה." זהו כל השיר.

גבריאל בלחסן. קולו החותך (צילום: אבי נתן)

גם גדג' נאבק בשיר שלפנינו עם המוות, אבל הולך איתו. הוא נכבש בעוצמה שלו וביופי החד, הפוצע. זהו יופי של שבר, של חורבן גדול. היופי המופלא של השושנים חייב להפוך לדם. סכין הגילוח שעל הפנים לא באה לסלק זיפים סוררים. מספיק רק אובדן זמני של הגיון והנה היא חותכת בבשר עצמו. התחושות של היופי באמנות, במוזיקה מתחלפות בהרס: אין יותר כינור, אין אקורדיון, השפתיים מעלות קצף כמו בהתקף אפילפסיה והסוס המת הוא אותו סוס שלפי האמרה הידועה, "כשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים לו בשיניים".

הדם הוא הנפש

המשורר מבקש לנתק את עצמו מהמשפחה. מכל דבר שיגביל אותו. הוא מורד וגורם צער וכאב, אבל גם חוטף מכות. האמת שלו נשארת חיה. הדם, והרי הדם הוא הנפש, מתפיח את הורידים, מאיים להתפרץ החוצה. האלימות סופה שתפרוץ. תרצו, הרי זו נבואה המגשימה עצמה. ואולי כלי הדם התפוחים הם כמאמר שיר אחר, 'בתוך התחתונים'. מה שמחבר אותנו מחדש אל דמות הנערה בתחילת השיר. היא מנסה לפתות אותו. קוראת לו, מבטיחה לו נחמה ומזור מהכאב. מבחינתו זו עוד בגידה בעצמו. הרי ב"קח את הזעם" הוא אמר בעצמו: "נשים מפריעות לאמנות. נשים עושות רע בלב. נשים עושות רע בגוף". והנה היא מבטיחה טוב בגוף. והם רוקדים. מניפים רגליים בנעליים איטלקיות, הוא נוגע בה והקהל, שאפשר להסיק מ"צרפת" שהוא קהל של חתונה, מוחא כפיים. שיהיה ברור – מחיאת הכפיים כואבת לו.

מחיאת הכפיים של הקהל מצביעה בעצם על חוסר ההבנה המוחלט של הסיטואציה. הקהל פשוט אטום כלפי המהות המורבידית, האפלה של האחרית. של ניסיון האונס שכמעט מתרחש מול עיניהם. היא אמנם לא מתנגדת, אבל האגרסיה הופכת את הכל לכפוי.
ולמה המשורר נהיה זונה? בגלל ההתמכרות לעולם החושני שיש לאישה להציע. כל הרוך והעונג נגמר בהרס של כלי הביטוי האמנותי (הכינור והאקורדיון) בדם ובהתפוררות מוחלטת של הכל. התפקיד של המשורר, מנקודת המבט הנאיבית או מפוכחת של הכותב, נמצא בהתבוננות מבחוץ. כל השתתפות הופכת אותו לזונה ואת עולם היצירה לשדה קרב.

אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
רגלי תפשק, שפתי תפתח:
"שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח"
שפתי תפתח:

 

המשורר מחפש את הטיפה המרה. משהו שירגיע את יצריו ואת האלימות הגלויה שהוא רואה בכל. היא מתמסרת. אין לה דרישות. הוא חולם על קדושה ומקבל קדֶשה. היא מציעה לו את עצמה בכל תנועה. רומזת בשפתיה, מורחת שמן על השיער, מקדשת את עצמה לקראתו. היא נוטלת מהתפילות שלו את תפילת שמונה עשרה ומוסיפה לה. 'רגלי תפשק'. מנסה לטעון במשמעות דתית את המפגש ביניהם. 'שפתי תפתח' היא הפתיחה הידועה לכל תפילות 'העמידה'. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

  
"מפעיל את מכונת הדמעות.
העולם דרך עיניים של נמר.
הילדים השחורים, הילדים הלבנים.
מסתובב מתחת לגשר חולה כלבת מסוכן
בודק את הדופק – הדופק נעלם.
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע.
רק הטבעתי את כלב הציד שלי בנהר
וזה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
וכמה שהעונג הופך אותך למקצוען
וכמה שהיד הופכת אותך לסגור.
משחקי היגון שלך טורפים רק אותך.
הקוצים בשיער – הקוצים בעיניים.
ריחות טובים מהמטבח, כיתת יורים בסלון"
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.

 

כאן כבר מתערבבים התמונות של ניסיון ההתאבדות של גיבורת השיר עם הכלב החולה שהמשורר בוחר לגאול אותו מיסורי הגסיסה בדרך מצמררת של הטבעה בנהר. הדופק נעלם, העיניים נעצמות מפני קרני השמש. המוות הוא פתרון נורא אבל אולי היחיד. ובכל מקרה, מי שבוחר "לשחק" ביגון מוצא את עצמו נסחף הרחק ללב ים.
ויש כאן גם רסיס של תמונה מהבית: ריח הבישולים העולה מהמטבח לא משכיח לרגע שבסלון נמצאים מי שמוכנים להרוג אותך כל רגע. זה לא אבחנה בין טוב לרע – זה הבית. יש בו גם וגם.

ועכשיו כבר די ברור שמחיאות כפיים שמגיעות בשורה סמוכה ל"כיתת יורים" הן בטח לא משהו שמח. הרעש של המחיאות מכסה על זעקות הכאב וחוסם כל אפשרות להסביר מה עובר עליך. הם שמחים ומוחאים כפיים, לך תספר להם שאתה כולך מדמם מבפנים.
 
 
מעליי שמים אירופאים
ו-7 גברים בחדר השינה. ו 7 נשים מחכות בחצר.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
ועכשיו שנה אחרי הסוף.
הילדים של יום שישי חוזרים ביום ראשון מאוכזבים.
שברי חלום, שברי דיבור שברי מילים.
פתאום היא צוחקת:
הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
כשאת חולמת אני מתמוטטת.
וכל השמים יפלו.
וכל הילדים יתחילו לרוץ.

השמש שמילאה קודם את השמיים ודקרה את העיניים הלכה. העננים הופכים את המראה לאירופי משהו. הגיבורה נלקחת הצידה, לחדר. לא ברור אם יש כאן שוב רמיזה לסיטואציה של כפייה. לא מינית בהכרח, אלא ניסיון לגרום לה לעשות משהו שהיא לא רוצה, להתחתן, נניח. (זוכרים את "צרפת"?)

מימוש הרצון

זריקות ההרגעה וכדורי השינה לא עוזרים, כי לא מדובר באיזו "הפרעה" אלא ברצון חופשי ובסבל הכרוך במימוש הרצון. זה "הכאב המופלא". זו גם הסיבה ששבעה גברים חזקים ומצוידים, כלבי ציד או חומרים מטשטשים לא יעזרו. היא לא רוצה והיא סובלת בגלל זה, אבל היא לא נכנעת.

כשעולה על המסך הכיתוב "לאחר שנה", אפשר לראות מיטה של בית חולים. הוא יושב לידה והיא כבר לא מה שהיא הייתה. בקושי מסוגלת לדבר. רק שביבים קטנים נשארו ממנה. זה כבר לא אותו דבר מאז שכל החומרים התחילו להסתובב לה במחזור הדם.

"כשאת חולמת אני מתמוטטת" – הפנייה בלשון נקבה נועדה להדגיש את הסבל המתעצם. החלום הוא רק בריחה חסרת סיכוי ומחוץ לחלום הכל קורס. ושוב ההרס הוא משאלת לב: אם כך נראה הסדר הקיים, אם זו המציאות, קחו אותה ממני. מצדי, שהשמיים יפלו ושיילך לעזאזל העולם כולו.

המייספייס של אביב גדג'

הפורום של אלג'יר

בועז כהן על אלג'יר

אם יהיה זה רצונך

 

הכהן הגדול של הרוק

המיקסטייפ של שגיא גרם לי לשוב ולהיזכר באחד הקאברים הטובים ביותר שנתקלתי בהם, ושהגורל אפילו הביא לכך שהייתה לי תרומה מסוימת לעצם קיומו. מה אני אגיד, אני רק חובב מוזיקה, מבקר, מאזין אבל לא מנגן. אני לא מוזיקאי מתוסכל. טוב לי ככה. אבל דווקא בגלל זה, אם הצלחתי לתרום איזה רעיון, אני מרגיש מאוד גאה על התרומה.

אחד הפיצ'רים הנפלאים שהסולסיק מספק, הוא האפשרות לדבר עם האנשים שיש להם טעם דומה לשלך. אתה מדפדף למישהו בקבצי השיתוף, מגלה מוזיקה מעולה, ומתחיל לדבר. התוכנה, למי שלא יודע, מלאה במוזיקאים. דויד פרץ  הוא חבר טוב ואיש נפלא. אבל בגלל המרחק של באר שבע מתל אביב והנוחות של הרשת, יוצא שהרבה משיחותינו מתנהלות דרכה. בזכות דויד הכרתי המון מוזיקה טובה.

אחת השיחות שלנו, בשלהי 2004, התחילה ככה –
דויד: "תגיד, איזה שיר של לאונרד כהן הכי מתאים לגבריאל לשיר?"
גבריאל הוא גבריאל בלחסן, גיטריסט אלג'יר וסולן בעל עומק משל עצמו. באותם ימים עבד דויד באינטנסיביות על פרויקט שאפתני שבו הוא הקליט אמנים ישראליים מבצעים בעברית משיריו של לאונרד כהן.

 

אני זוכר את השיחה ההיא, כי באופן כמעט תת מודע שלפתי את השיר שהיה הכי קרוב אלי באותו רגע, 'If it be your will'. זהו שיר שחותם את אחד האלבומים הפחות קלאסיים שלו, "פוזיציות שונות" (84'). הוא קרוב אלי, כי רק כמה חודשים קודם, הוא שימש סלואו בחתונה שלי. יותר מזה, הבחירה שלי בשיר יחסית לא מוכר, נועדה לחמוק ממה שקורה למי שהולך על השירים שתמיד שם. במקרה הזה: "הללויה" ו"סוזאן", למשל. דויד הציע שאני אנסה לתרגם את השיר, כי אין לו תרגום וכי בעוד יומיים גבריאל אמור לבוא לבחור שיר ולהקליט אותו לפרויקט.

 

בלחסן. הפיח רוח חיים. צילום: אבי נתן

אותו ערב הייתה הופעה של אלג'יר. לא היה לי זמן לשבת לעבוד על זה. אבל הרעיון מצא חן בעיני אדוה, אשתי. היא ביקשה את המילים ודף. השארתי בידיה את עטיפת התקליט ההוא, שעל גבו הודפסו את כל הטקסטים והלכתי לצרוח "דבר אלי לפני שיהיה מאוחר" ב'בארבי' העמוס אנשים ועשן.

 

אם יהא זה רצונֶךְ לא אדבר עוד לעולם וקולי יידום כמו שכבר נדם לא אדבר עוד לעולם אשמע רק לקולך עד אשר ידברו בשמי אם יהא זה רצונך אם יהא זה רצונךְ שקול יהיה אמת ממרומי גבעה שבורה אשיר לך כעת מזו הגבעה השבורה יהדהדו כל שבחייך אם יהא זה רצונךְ אשירם בפנייך אם יהא זה רצונךְ אם ישנה בחירה הניחי לנהרות להרגיש הניחי לגבעות לעלוץ הניחי לרחמייך להישפך על הלבבות הנשרפים בשאול אם יהא זה רצונךְ להיטיב עם כל ציירי אותנו קרובים כרכי אותנו בחוזקה כל ילדיך הם כאן איתנו במחלצות אורם במחלצות אורנו שלבשנו לכבודךְ תאירי את לילנו אם יהא זה רצונךְ   תרגום: אדוה ברנד

 

אדוה מצאה בשיר הזה את מה שגרם לו להתאים לריקוד של זוג, עשר דקות אחרי שבירת הכוס. שיר אהבה לאונרד כהני קלאסי. מאוד התלהבתי מהתוצאה וכבעל גאה מיהרתי לשלוח את הקובץ במייל לדויד. כמה ימים אחר כך, אחרי שדויד לימד את גבריאל את השיר ונתן לו את התרגום, דויד העביר אלי בסודי סודות את הביצוע שלו. הוא קצת שינה את הטקסט, וככה זה נראה:

 

אם יהא זה רצונךָ לא אדבר עוד לעולם וקולי יידום כמו שכבר נדם לא אדבר עוד לעולם אשמע רק לקולךָ  עד אשר תקרא בשמי אם יהא זה רצונךָ אם יהא זה רצונךָ  שקולי יהיה אמת  ממרומי גבעה אשיר לךָ כעת  מגבעה שבורה  קול שבחיך יהדהד אם יהא זה רצונךָ  שלפניך אדבר מגבעה שבורה  קול שבחיך יהדהד אם יהא זה רצונךָ  שלפניך אדבר ואם יהיה זה רצונךָ אם ישנה בחירה  נהרות ירקדו  גבעות יעלוזו  כשרחמיךָ ישפכו על לבבות נשרפים בשאול אם יהיה זה רצונךָ להיטיב עם כל  עשה אותנו קרובים  וכרוך בחוזקה כל ילדיך כאן עומדים מולך עומדים מולך  בסמרטוטי אור יום  שלבשנו לכבודךָ  את הלילה תאיר אם יהיה זה רצונךָ   תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן

גבריאל, למרות שלא הכיר את השיר, ידע מה נכון לו לעשות בשיר כדי להפיח בו רוח חיים חדשה. קאבר טוב, כבר אמרנו, צריך להכיל איזה ערך מוסף. אבל לפעמים, קאבר טוב מלמד אותך משהו חדש על השיר ומשהו חדש על עצמך. גבריאל בחוכמתו הפך את הרומנטיקה השרמנטית של כהן לשיר אהבה לאלוהים, שיר דתי שאפילו לי, כאדם לא-דתי, עושה מין ויברציות באזור הטרנצדנטי במוח. כשאני מקשיב לגבריאל, אני משתכנע לגמרי שכהן כיוון את השיר באמת לאלוהים.

 

מעולם לא הרגשתי חלק מתהליך יצירתו של שיר כלשהו, אבל יותר מזה, מעולם לא זכיתי לחוות צמרמורת משיר שבמקור היה אסוציאציה אצלי בראש. הקרדיט על התרגום משותף, אבל אדוה וגבריאל לא נפגשו עד עצם היום הזה (זה משהו האינטרנט הזה, לא?)

 

שיר זר, העטיפה. החזון של דויד וגיאחה

כל כך חיכיתי שהשירים כבר יעלו לאתר ושאנשים יתחילו להאזין להם. רציתי לדעת מה דעתם על "אם יהיה זה רצונך". זה שכהן ענק, אנחנו יודעים. זה שגבריאל ענק, יש פחות אנשים שיודעים, אבל זו עובדה מוכחת. האם החיבור ביניהם מוצלח, זו כבר שאלה אחרת. בגיליון אוקטובר 2004 של המגזין העיוור עלה סוף סוף הפרויקט.  החזון של דויד וגיאחה קיבל מקום וכתובת להורדה.

 

If it be your will
That I speak no more
And my voice be still
As it was before
I will speak no more
I shall abide until
I am spoken for
If it be your will
If it be your will
That a voice be true
From this broken hill
I will sing to you
From this broken hill
All your praises they shall ring
If it be your will
To let me sing
From this broken hill
All your praises they shall ring
If it be your will
To let me sing

If it be your will
If there is a choice
Let the rivers fill
Let the hills rejoice
Let your mercy spill
On all these burning hearts in hell
If it be your will
To make us well

And draw us near
And bind us tight
All your children here
In their rags of light
In our rags of light
All dressed to kill
And end this night
If it be your will

If it be your will

 
איכשהו, כמעט שנתיים ומשהו אחרי, אני חושב שהקאבר הזה הצליח להגיע רחוק יותר ועמוק יותר. לא רק בין מעריצי אלג'יר, אלא בכלל. אם הביצועים המזוויעים של בונו מתוך הסרט "אני האיש שלך" נמצאים בכל חנות דיסקים, אולי הגיע הזמן להעלות את "שיר זר" על דיסק בכל זאת.

 

 

 

ואחרי כל זה, הנה לינק לשיר http://www.box.net/public/3r76q5iux5