התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים

הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 

 

פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר

לאן יילך הכסף

באוצר מספרים לנו שהתמלוגים הם של כולנו. מה זה אומר בעצם? איך נדאג לכך שהכסף הזה באמת יגיע למטרות הנכונות? מהדמגוגיה אל שורת הנטו

בתוך ההילולה סביב ועדת ששינסקי והדיבורים על המיליארדים שיכניסו מאגרי הגז לישראל, צריך להזכיר שרוב התמלוגים יגיעו לידי המדינה  רק ב=2020, לכל המוקדם. המאבק על מה שיידרשו היזמים הפרטיים לשלם על הזכות לפתח, להפיק ולמכור את התוצר של מחצבי הטבע שהתגלו בישראל הוא מאבק חשוב, שבו כולנו צריכים לקוות שיסתיים בצורה הוגנת שממנה ייהנו הרבים, כלומר כולנו, ולא המעטים, כלומר כמה טייקונים וכמה חברות זרות. (לגבי המשקיעים הקטנים, בהמשך).

בינתיים שני הצדדים מתמחים בדמגוגיה. בזמן שהטייקונים מדברים על הפיתוח של כלכלת ישראל, באוצר מדברים גבוהה גבוהה על משאבי הטבע ששייכים לכולנו. זה נכון, התגליות שייכות לכולנו. היזמים שמפתחים אותן לא קיבלו בעלות על אוצרות הטבע האלה, אלא זיכיון. כלומר, תמורת ההשקעה שלהם בפיתוח ובהפקה, הם יוכלו ליהנות מההכנסות העתידיות. אבל לא, אין להם שום קושאן על הגז עצמו. גם המשקיעים הקטנים, שהסתערו לאחרונה במודעות ענק על שטייניץ, נוצלו היטב על=ידי הטייקונים. השבוע פורסם שאותם קטנים נדרשו להשתתף ב-100% מהוצאות הפיתוח, אבל כשיתחילו לזרום ההכנסות, להם מגיעים רק 80% מהם. למה? ככה.

אז כן, כמו שמסבירים באוצר, לכולנו מגיע ליהנות מהכסף שייכנס בזכות הגז והנפט. אבל מה המשמעות של ה"כולנו" הזה? איך ההכנסות הללו יגיעו אלינו? הרי אתם לא מאמינים שמישהו בממשלה מחכה לבוא התמלוגים כדי לרשום לכל אזרח צ'ק. התמלוגים על תמר, לוויתן והקידוחים האחרים, בין אם הם יהיו 40% או 62%, יגיעו לקופת האוצר. מי שיחליט איך לחלק את הכסף הזה הוא מי שיישב אז בכיסאות של נתניהו ושטייניץ.

הניסיון מלמד אותנו שהכנסות המדינה ממסים, קרי ממה שכולנו משלמים, מחולק בצורה מאוד לא שוויונית, בלשון המעטה. האוצר לא זקוק לוועדה בסגנון ששינסקי כדי להכביד את עולו על כולנו. רק לאחרונה הוא עשה זאת עם מס הבלו על הבנזין, ובאופן כללי, כמו שפורסם בפרויקט מיוחד ב"גלובס" לפני שבוע, להכביד על מעמד הביניים את נטל המס, כשהגבייה של המסים העקיפים זינק תוך עשור מ-40% ל-49%.

באוצר תמיד יסבירו לנו שהעלאת המס דרושה כדי להקטין את הגירעון, או כדי לשמור על מסגרת התקציב, אבל למעשה בכל פעם שאנחנו שומעים בכמה כסף היה צריך לקנות את תמיכת הקואליציה בתקציב ובחוק ההסדרים, אנחנו יכולים לראות שאם המדינה רוצה, או לפחות כשמכוונים לקובעי המדיניות אקדח של משבר קואליציוני לרקה – פתאום יש תקציב: יש כסף לעזור לאברכים, יש מימון כפול לישיבות, יש כסף לשומנים במערכת הביטחון. אבל אף פעם אין כסף למי שאין לו לובי חזק וגיבוי של קבוצת לחץ בבית המחוקקים.

הציבור הוא זה שצריך להכריח את הממשלה לרדת מהעיסוק בדמגוגיה אל הקרקע של שורת הנטו שלנו: אם הגז שייך לכולנו, צריך לחייב בחוק את הממשלה להקים קרן שאליה ינותבו התמלוגים. הקרן הזו תיועד לפרויקטים לטיפוח החינוך, לסיוע בדיור לזוגות צעירים, להקמת תשתיות משופרות כמו מימון למיגון מבנים מרעידות אדמה, לסלילת כבישים שבאמת יחברו את הפריפריה למרכז. שלא נתעורר בעוד עשור ונשמע הסברים מדוע הכסף מהגז צריך ללכת שוב למגזרים שיודעים ללחוץ, ולמה לרוב הציבור שוב לא מגיע לקבל מכל השפע הזה אפילו אגורה שחוקה.

 

פורסם ב"גלובס", 6 בינואר 2011

להפסיק להתרכז במספרים

אם המחיר של כלכלה צומחת הוא חברה עם פערים הולכים וגדלים שבה כל שירות ציבורי שקצת מגמגם נשלח להפרטה, אנחנו נמצא את עצמנו בקרוב יושבים לפתחו של הר געש פעיל

המשבר הכלכלי העולמי עדיין כאן, והרושם שהוא השאיר ימשיך ללוות אותנו עוד הרבה אחרי שההתאוששות תתבסס. אחד האפקטים שהועצמו על=ידי המשבר, הוא העלייה של הכלכלות המתפתחות. כלכלות אסיה, וסין בראשן, בדרך להגמוניה בכלכלה העולמית. הצמיחה בעולם העשיר צפויה להמשיך לזחול עוד הרבה זמן. ב-2011 ההאטה בקצב ההתאוששות תהיה חלק מהתוצאה הבלתי נמנעת של שיגעון הגירעון שאחז בארה"ב ובעיקר באירופה.

הכלכלות המפותחות ראו את המספרים, ואת מה שעבר על יוון ועל אירלנד השנה, והחליטו על סיבוב פרסה מהיר. הנטישה של תוכניות התמריצים לטובת קיצוצים עמוקים וכואבים עלולה לא רק לפגוע בכלכלה, אלא גם לרסק את הסדר החברתי.

 

ישראל מוצאת את עצמה בתווך. מבחינה גיאו=פוליטית, אנחנו לגמרי כלכלה מפותחת. מבחינות אחרות, למשל פרמטרים כלכליים, אנחנו יכולים להימנות בין הכלכלות המתפתחות, ואפילו בין הכלכלות המתפתחות "החדשות", או עם 30 הכלכלות הדמוקרטיות הגדולות, שחברות בארגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD), שרק השנה זכינו לכבוד להצטרף אליו.

אז כן, אפשר להתגאות בעמידה הגאה של ישראל במשבר ובחזרה לצמיחה מובהקת, אבל חייבים לזכור שאם המחיר של כלכלה צומחת הוא חברה שבה הפערים הולכים וגדלים, ושבה כל שירות ציבורי שקצת מגמגם נשלח להפרטה, אנחנו נמצא את עצמנו בעתיד הקרוב יושבים לפתחו של הר געש פעיל.

ההון היחיד, בינתיים

2011 אמורה להיות שנה שבה נתחיל לממש את ההצלחה של המשק הישראלי: להגדיל את ההשקעה הממשלתית בשירותים חיוניים, כן, לתקצב את שירותי הכבאות – בלי קשר לרפורמה זו או אחרת; להסיט סעיפים מבורות השומן של תקציב הביטחון לחינוך – עוד לפני שהמורים מאמצים את דו"ח דוברת; להזרים כסף לתרבות – מבלי לנסות להכתיב אג'נדה מטעם; לעמוד מול הטייקונים בדרישה לתשלום ראוי של תמלוגים ומסים – בלי למצמץ ובלי להיבהל; להוריד את נטל המס על זוגות צעירים שרוצים לרכוש דירה ולא מסוגלים לעשות זאת – מבלי לחשוב על ההשלכות על קופת המדינה.

זה הזמן להפסיק להתרכז במספרים ולהתחיל להתרכז באנשים, שהם ההון היחיד כמעט שיש למדינה הזאת להציע, לפחות עד שמאגרי הגז המדוברים יהפכו לפעילים. אם לא נדע לעשות זאת, הלקח של השריפה בכרמל ימשיך לרדוף אותנו גם בשאר התחומים. יד קפוצה היום עלולה לעלות הרבה יותר מחר, כאשר הבעיות יהפכו קריטיות.

הצמיחה הרגילה אותנו שאפשר לפרק את המשוואה שנוסחה בשיאו של תהליך השלום. בעשור האחרון למדנו שישראל יכולה לרשום הישגים כלכליים גם בתקופה של עימות ארוך ומדמם תמידית. אלא שגם להצלחה הזו יש גבול. שעת השין המתקרבת בנושא הגרעין האיראני והמבוי הסתום המתמשך בשיחות הישראליות פלסטיניות עלולים להתלקח בצורה שבה גם הכלכלה תדמם.

ועוד לא אמרנו מילה על מה שבאמת מחוץ לשליטתנו. מה שלא נגיד או נעשה, ישראל היא עדיין חצי סיכה על מפת העולם. קשרי הסחר שלנו נתונים ללחצים שפוגעים במשק גם אם כרגע קשה לראות את הסימנים. היצואנים הישראליים מנסים למכור לאירופה הנאנקת תחת הגירעונות הציבוריים, ולארה"ב שבה הביקוש הצרכני מתקשה להתרומם בעוד האבטלה שם גואה. בלי התאוששות אמיתית בכלכלות המפותחות ב-2011, או שדרוג של הקשרים עם הכלכלות המתעוררות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתווך, בלי אלה ובלי אלה.

מי שרוצה לראות את ישראל צומחת גם ב-2011, צריך לזכור שאי אפשר להשיג זאת בלי לאמץ גישה דינאמית ויצירתית, לא רק במגזר העסקי, אלא גם, ואפילו בעיקר, במגזר הציבורי.

 

פורסם כפתיחה למהדורה העברית של מגזין התחזיות "העולם ב-2011" – שיתוף פעולה של האקונמויסט וגלובס