לא הכרתי אותו. רק את המוזיקה. רקוויאם ליריב אלטר

 

"Not enjoyment only sorrow is our destined end or way;

but to know that each tomorrow will be much worse than today.

We knew"
 

WE KNEW By D.X.M 1986

מדהים עד כמה העניין הזה עבר בלי התעניינות תקשורתית. אם לא הייתי מעיין כדרכי בפורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet, יכול להיות שעד עכשיו לא הייתי יודע שיריב אלטר איננו. גם שם היו מעט מאוד פרטים, אבל לפחות מישהו טרח לספר. חרשתי שוב ושוב את הרשת עם מילות החיפוש המתאימות, אבל כמעט כלום. איש כל כך מוכשר, שבטח היו לו מספיק חברים שיודעים לכתוב ולספר עליו, וכל מה שיש זה פירורים. מכיוון שכך, ולמרות שלא הכרתי אותו, אני חייב כמה מילים על האיש הזה ועל המוזיקה שלו עם להקת D.X.M.

מזלג. יצירה מתוך האתר של יריב אלטר

כשרוצים להשמיץ מוזיקה כזאת, אומרים עליה שהיא מוכרת לחמישה אנשים בשינקין בואכה אלנבי וזהו. אפס השפעה על קהלים רחבים יותר. מצד שני, אם התמזל מזלך ונתקלת בלהקה כמו די.אקס.אם, ואם הצלחת להתחבר אליהם – לא תשכח להם את זה בחיים.

לסמפל אסטמה

D.X.M היו תופעה חד פעמית בנוף המקומי. הם לא היו היחידים שיצרו באנגלית, והם גם לא היו היחידים שהוציאו את היצירות שלהם על קלטות טייפ. אבל הם היו היחידים שהשתמשו בסמפלרים ודגמו אפקטים כמו נשימות של אסטמה לתוך המוזיקה. הם היו היחידים שעשו מוזיקה לאותם חמישה אנשים כאילו הקהל שלהם נמדד במאות אלפים. רצף היצירה שהם בשנות השמונים הביא אותם ממעמד של חלוצי המוזיקה התעשייתית המקומית [שזה קצת כמו להגיד שהם היו סניף של איינשטורצנדה נויבאטן], למעמד של להקת מקור, כלומר, שיש לה צליל מזוהה וייחודי משלה.

עטיפת "פייסלס". חוש גרפי רענן

אלטר, שהיה בעל חוש גרפי רענן, עיצב עבור הלהקה עטיפות מרתקות, ואפילו מגרות. באותן שעות שבהן הקשבתי ל-D.X.M, הייתי לרוב מתבונן שוב ושוב בסמלים, בתמונות ובפונטים המפתים שעל העטיפה. אלטר הוכיח כי גם הרכב נידח יכול לייצר מוזיקה ראויה, שנארזת בצורה מרשימה ומקצועית. בעידן של ערוץ 1 ובלי תעשיית קליפים בכלל, די.אקס.אם יצרו וידאו ארט וקליפים למוזיקה שלהם. קליפ אחד אפילו זכה בפסטיבל הקולנוע בחיפה בתחרות וידאו-קליפים.

אלטר לא התחנף לקהל ולא הלך לחפש אותו בפינגווין או [אחר כך] ברוקסן. D.X.M הופיעו מעט מאוד וכל הופעה שלהם הייתה חד פעמית לחלוטין. כמעט כמו קטלוג של תערוכה, הקלטות יצאו בכמות זעומה של עותקים ובעטיפות עשויות בעבודת יד. רק ב-90' בעקבות התערבות מצד אנשי 'האוזן השלישית' יצאה קופסה ובה שש מתוך הקלטות של הלהקה.

והדיכאון? הוא היה אמיתי לגמרי

הייתי בן 16 ורק אז שמעתי עליהם לראשונה. אני אפילו לא יודע להסביר איך הלכתי לאוזן וקניתי בפעם אחת שש קלטות של הרכב שאני לא מכיר ושלא זכיתי לשמוע אפילו צליל אחד שלו. אולי זה גורל שהביא אותי דווקא לשם, כי לא לקח הרבה זמן והקופסה הזאת, עם 'we knew', 'sad' ו-'faceless', שינתה את חיי. למדתי איך אפשר להיות אחר בלי לפחד, איך להיות מקורי מבלי לחכות למחיאות כפיים, איך להיות דיכאוני וכבד ראש מבלי להתנצל.

"14 הוא הגיל שבו הצטרפתי ללהקת DXM, שניגנה ניו וייב אירופי – האלקטרוניקה של האייטיז. שכרנו דירה ביחד, צבענו את כל הבגדים בשחור בתוך סיר במטבח, עשינו אחד לשני ג'ל בשיער, והקלטנו את החומרים שלנו על קסטות. זאת לא היתה להקה לטובת יחסי ציבור, זה היה הדבר האמיתי". קרני פוסטל מספרת למגזין 'עלמה' על גיל 14

האזנה ל-D.X.M היא חוויה טוטאלית. האווירה שהצלילים יוצרים מנתקת אותך כמעט מיד מהמקום שבו אתה נמצא ואפילו ממזג האוויר שסביבך. בארץ די.אקס.אם תמיד חורף וסיוטי הלילה הם רק שלוחות של פחדים ללא שמות. פעמוני הכנסיות נשמעים מרחוק. צלילם הענוג יכול היה לנחם, אילולא הדגיש את העובדה שדינדון הענבלים נועד רק לכסות על זעקות הכאב.

'אלי הירש'. שירים מצמררים בעוצמתם

באמצע שנות השמונים, על רקע הפינגווין ולובשי השחור, דווקא המוזיקה הדיכאונית של D.X.M לא הייתה פוזה ולא הייתה אופנה. היא ניסתה לגעת בדברים אחרת. זה לא היה רק העיצוב והשיווק, הרוח של D.X.M הייתה רוח לא מפה. הם לא היו צריכים אייליינר שחור כדי להיות יותר אירופאים ממה שמינימל קומפקט היו אי פעם. השמיים של D.X.M היו תמיד מעוננים והנשימה תמיד יצרה אד על השמשה. והדיכאון? הוא היה אמיתי לגמרי.

לקחו ברצינות בכל פעם שהשם קרני פוסטל מופיע בקרדיטים של אלבומים, או כשהיא מנגנת עם דוד ד'אור או עם אסף אמדורסקי, עולה בי השאלה האם מישהו משותפיה המוסיקליים העכשוויים מכירים את די.אקס.אם. די.אקס.אם קמה באמצע שנות השמונים ובתחילה לא כללה את פוסטל. החברים העיקריים היו יריב אלטר ורונן הופמן. הם עשו מוסיקה תעשייתית שכללה רעש ממקדחות ומיבשי שיער. המוסיקה הופצה על גבי קלטות טייפ, במספר מצומצם מאד של עותקים ובעיצוב חריג ביופיו. אלטר עיצב לקלטות עטיפות מיוחדות, בעבודת יד. כל קלטת היתה משום כך יחידה במינה ונדירה. הצטרפותה של פוסטל, הובילה גם לשינוי קו מסוים בלהקה. במקום סימפוניות של רעש, הם התחילו לכתוב שירים ממש. 'פייסלס' (86'), הקלטת הראשונה עם פוסטל הכילה את 'חורף', 'נו ווייס סינגר', ואת 'מיידנק', ניסיון כן להתמודד אחרת עם השואה. בין השירים שולבו קטעי אווירה אינסטרומנטליים חלקם מנוכרים וכועסים וחלקם בעלי גוון כנסייתי מפוייס. הקלטת שבאה אחר כך, 'SAD' היתה הפעם הראשונה שבה השתמשו בארץ בסאמפלר. 'סאד' היה אלבום מופת עם שירים באנגלית שידעו להתחבר לתחושות מקומיות ואוניברסליות. ההשפעות שלהם מאיינשטורצנדה נויבאטן הגרמנים ולייבאך היגוסלביים התערבבו עם השפעות של פורטיס ומינימל קומפקט. אלטר, הופמן ופוסטל לקחו את עצמם ברצינות. הם הוציאו מוסיקה בתפוצה קטנה, אבל התייחסו אל מי שצרך את המוסיקה שלהם בכבוד. לא היתה להם חברת תקליטים, ובזמן שגלרון ועטרי נמצאו בכל חנות, אף קלטת של די.אקס.אם לא הודפסה ביותר ממאה עותקים, שנמכרו בחנות אחת או שתיים בתל אביב. היה גם ניסיון של הלהקה בעברית, בשני שירים מצמררים בעוצמתם של המשורר אלי הירש, גם זה לא הספיק לקהל. די.אקס.אם הפסיקו את פעילותם ב-93. מאז נדמה שגם מי שהכיר שכח, וחבל. [הופיע במוסף התרבות של 'מקור ראשון' לפני שנתיים במסגרת הפרויקט 'סליחה ששכחנו']

דיסקוגרפיה מלאה (הכל בקלטות טייפ, אלא אם מצוין אחרת):

1985 – R.I.P
1986 – We Knew
1986 – Faceless
1987 – DXM Blues [נגנזה]
1987 – A temporary video [קלטת VHS]
1988 – SAD
1988 – The Down
1989 – Naive [הופעה] – יש טוענים שיצאה גם בקלטת וידאו
1989 – אלי הירש ["אמא שלי" ו"מזמור מספר שלוש"]

1993 – Grin [דיסק]

יריב אלטר ורונן הופמן מתארחים בקול הקמפוס

אסף נבו מספר על ההתאבדות במומה

בן שלו על יריב אלטר ודי.אקס.אם ב"הארץ", אפריל 2019