ארכיון תג: הופעה

להיות קייל בעולם המודרני

רשמים מערב ברלינאי עם ג׳ון קייל, שעדיין משאיר אבק לכולם. מה עוד נשאר לומר? האיש גאון וכל הופעה שלו היא חוויה עתירת רגש והשראה

קר בברלין ביום האחרון של חודש פברואר. בערב הטמפרטורה צונחת מתחת לאפס. ג׳ון קייל מגיע לעיר באוטובוס המפנק שלו אחרי הופעה בלייפציג ובדרך לעוד הופעה בפראג. האיש כנראה לא אוהב לנוח. התאריכים צפופים, ההופעה גדושה והקהל, שיודע בדיוק למה לצפות, מתקשה לעצור את מחיאות הכפיים גם כשברור לחלוטין שלא יהיה הדרן.

20230228_204737

קייל מאחורי הקורצווייל. יש עותק של התווים

נסעתי לברלין לגיחה קצרצרה. המטרה היחידה הייתה לראות שוב את קייל מופיע. בין 1993 ל-2011 ראיתי אותו בארץ בכל הזדמנות שהייתה, והיו לא מעט. אלא שעכשיו יש לקייל אלבום חדש ומצוין, ״מרסי״ וסיבוב הופעות שבינתיים לא כולל את תל אביב, והזמן רץ ואף אחד מאיתנו לא נהיה צעיר יותר. בעיקר אני, כי קייל שהיה על הבמה לא נראה בשום אופן כמו מישהו שנולד ב-1942.

עדיין ממציא ״על המקום״

כשג׳ון קייל היה ילד, הגיע צוות של הבי.בי.סי לצלם אותו מנגן קטע ששלח לרשת השידור בדואר. ילד הפלא לא לקח בחשבון שהתווים שבמעטפה ללונדון היו העותק היחיד של הלחן. קייל הצעיר מצא את עצמו ממציא ״על המקום״ מנגינה חדשה בשביל האורחים מהעיר הגדולה. אותה יכולת מופלאה עומדת גם מאחורי סט השירים שקייל מבצע כמעט ערב ערב בערי אירופה. הוא הרבה יותר מיומן ומקצועי. הוא לא צריך לדאוג לעותק של התווים, אבל הוא לא מתכוון לשעמם אותנו ואת עצמו בגרסאות משוחזרות של השירים שלו.

המוזיקה של קייל מלאה עוצמה, טעונה ברגש ונוטפת כריזמה. המילים מדברות אל הלב אפילו אם משמעותן לא ברורה דיה. קייל הוא משורר לא פחות משהוא מלחין. המילים בשיריו הן אניגמות ואולי סוג של תשבצי היגיון, אבל הדימויים, החיבור ללחן ושירת הבאריטון העמוק שלו הופכת כמעט כל שורה לשוברת לב או לפחות למעוררת הזדהות.

לקול מחיאות הכפיים הלהקה עולה. קייל הולך לאט ומתייצב מאחורי הקלידים. שערו הכסוף משווה לו מראה סטייל אנדי וורהול, כן, דווקא הוא. באולם ורטי יושבים אנשים במגוון גילאים, מבוגרים מדובללי שיער בעלי חזות בוהמיינית וצעירים חדורי מבט ומכוסי קעקועים.

בסיבוב ההופעות הזה בחר קייל סט ליסט ונצמד אליו. בברלין לא היו הפתעות במובן הזה. אולי רק שציפינו להדרן ולא זכינו. בחירת השירים יכולה להיראות מאכזבת או לא הגיונית ״על הנייר״, אבל כשהלהקה של קייל מנגנת מולך הסט הזה עושה את העבודה ויותר מזה. אי אפשר שלא להעריך את החשיבה ואת עבודת ההכנה שבוודאי נדרשה כאן.

השיר הפותח, "Jumbo in tha Modernworld״, נגאל מתוך סינגל להורדה דיגיטלית שלא קיבל מספיק תשומת לב בזמן אמת. הפעם הוא משמש תצוגת תכלית, הדגמה ראשונה, למה שקייל הכין לערב הזה. הסאונד מצוין, חטיבת הקצב של הבסיסט ג׳ואי מורמבה והמתופף אלכס תומס מפעילה את ההתלהבות של ההתחלה.

לוקח לטריטוריות הרגשיות שלו

לקראת סוף ינואר הוציא קייל את "Mercy", אלבום הסולו ה-19 שלו. יותר מעשור לא הוציא המוזיקאי הוותיק שירים חדשים ואוהדיו קיבלו ב״מרסי״ 12 שירים. ארוכים, עתירי ערפל של סאונד שנולד על קלידי הקורצוויל של האיש, יותר משבעים דקות שאינן מתמסרות בקלות.

על הבמה קייל בוחר בחוכמה לא להגיש העתקים של גרסאות האולפן. השירים ״מרסי״, ״מונסטרוק (שיר לניקו)״, ״אאוט יור וינדואו״ מוגשים לייב כשהלחן מודגש בהרבה. השירה של קייל מובלטת על חשבון כלי הנגינה ובנקל הוא מצליח כרגיל לקחת את הקהל לטריטוריות הרגשיות שלו. אותם אזורים שבגללם בעיקר הלכנו אחריו עד היום, אפילו עד ברלין הקפואה.

20230228_205800

קייל עובר לגיטרה. כריזמה בלתי ניתנת להכחשה

החליף את הרוך בכעס

למסע הנוכחי שאב קייל שלושה שירים מתוך אלבומו המופתי ״פריז 1919״ שרק לאחרונה מלאו 50 שנה לצאתו. שירי האלבום ההוא, עתיר כלי המיתר וההרמוני, הפכו על הבמה של ורטי מוזיק הול להמנוני רוק מלאי עוצמה ונוטפי כוח. אפשר לומר שהעיבודים וההפקה כמעט בראו את השירים מחדש. למשל, בשיר "Half Past France" מנגן מורמבה על מיתרי הבס שלו עם קשת ותחת מעטה הדרואונים מקבל השיר גוון קודר ומאיים.

לקראת סוף הערב יופיע ״Hanky Panky Nohow״ שהחליף את הרוך בכעס ואת הצ׳לו בסאמפלר שמתפעל הגיטריסט דסטין בויאר. השיר מנוגן באיטיות מסוייטת. על המסך מוקרנים חיות צעצוע בלופ שמעצים את התחושה המלחיצה.

20230228_202124

קייל ומורמבה. בונה ומפרק את השירים

גם כזמר מבצע קייל ממשיך לשבור מבנים וקונצפציות. נראה כי הוא ניגש לכל שיר כאילו צריך לבנות אותו מהתחלה. מאחוריו יש כיסא שמחכה לו. ב״Hanky״ הוא מתיישב ומשתמש במרחק מהמיקרופון כדי לשיר כאילו אין מערכת הגברה כלל. גם אז קייל נשמע צלול כתמיד וכל אלף הגוונים של הקול שלו מקבלים ביטוי באוזניים של הקהל שמולו. רחוק מהמיקרופון אבל קרוב מאוד ללב.

בלדה? מתה הבלדה

אגב, מורמבה ובויאר הם חלק מההרכב של קייל כמעט עשרים שנה. שניהם אפילו היו איתו בתל אביב בפעמיים האחרונות. התוצאה של היציבות בהרכב היא סאונד מגובש, שנפתח ככל שההופעה נמשכת וביתר תוקף כאשר קייל ניגש לגיטרה החשמלית, עליה בחר קייל לבצע דווקא את הבלדה ״Cable Hogue״.

בלדה? מתה הבלדה. Cable מתחיל רגוע אבל תוך שניות הופך לסופת גיטרות חשמליות, סאמפלרים וכאב. ה-outro של השיר כלל סולו גיטרה שקייל פרגן לבויאר וקהל באקסטזה. התנופה המשיכה ב״הלן מטרויה״ שיר הנושא מאלבום שקייל הסתייג ממנו בעבר. עכשיו, כשהעיבוד נהנה מכל הקילומטרז׳ והניסיון של 40 השנים שעברו מאז, האנרגיה שעולה מהשיר הזה מנצחת הכל. אין שום מכשול בפני היצירה המופתית של קייל.

שיר נוסף שקייל שלף מהארגז העצום הוא "Rosegarden Funeral of Sore". בי סייד נשכח שאמנם זכה לביצוע מחודש כמעט בזמן אמת על ידי באוהאוס, אבל מוכר בעיקר למיטיבי לכת. המונולוג על הבתולה מרי שנמאס לה לשמוע רכילות ותלונות מהשכנים קיבל טיפול שונה. מה שהיה ספוקן וורד הפך כמעט לבלדה.

ההפך הגמור עלה בגורלו של "Ghost Story", שהפך למופע פואטרי סלאם א-לה קייל, עם השורה הכה קולעת ״השעה הייתה שבע בבוקר, מאוחר מדי להתמודד עם היום״. והלחן. איך יכולנו לשכוח כמה כובש הלחן של השיר העתיק הזה – מתוך אלבום הבכורה של קייל, "Vintage Violence".

20230228_212313

קייל. רחוק מהמיקרופון, קרוב ללב

הסט הסתיים בעוד שיר שנגאל משולי הרפרטואר הקיילי – ״וילה אלבני״ מהאלבום "Caribbean Sunset", שבגלל סיבות לא חשובות לא יצא מעולם על דיסק ולא זמין בשירותי הסטרימינג. מדובר בקטע מסחרר שבמרכזו ליין קלידים שכאילו תמצת לתוכו את כל המהות של הניו ווייב האלקטרוני של האייטיז. תמצת במובן המבריק והמרהיב.

סולו הקלידים של ״וילה אלבני״ מהפנט בדיוק כמו שהטקסט, שעוסק בכל מיני מנהיגים שיושבים מאחורי דלתות סגורות ומתכננים מלחמות, נצמד במשך ימים אחרי ההופעה לדפנות המוח ומהדהד אותן שוב ושוב. קייל אינו מהחייכנים והדרך היחידה שבה יכולתי לזהות שהוא נהנה על הבמה הייתה כשניגן את ליין הקלידים של וילה אלבני ונענע בראשו עם המנגינה תוך שהגניב מבט לבויאר.

בדיוק שלושים שנה לאחר שזכיתי לראות את קייל מופיע לראשונה בסינרמה – מתברר שעבורי הוא האמן היחיד שעדיין שווה לעקוב אחריו גם בהווה. כל אלבום חדש הוא מתנה, כל הופעה היא אירוע בלתי נשכח. ג׳ון קייל היה ונשאר יוצר מאתגר, מרגש, מיוחד. פלא אמיתי.

אמנם לא קיבלנו הדרן, אבל כשהלהקה ירדה מהבמה בתום השיר האחרון, קייל ניגש למיקרופון ואמר משפט אופטימי ומשמח: ״נתראה בפעם הבאה!״.

ונאמר אמן.

ג'ון קייל ולהקה, ורטי מוזיק הול, ברלין. 28 בפברואר 2023

לינקים:

על קייל בבארבי ובזאפה

ראיון שערכתי עם קייל לקראת ההופעות בארץ ב-2011

ביקורת שלי על ההוצאה המחודשת של Music for a New Society

פנחסוב אימפריה

בשעה שבמולדת הישנה הכספומטים מתרוקנים, אביהו פנחסוב ומועדון הקצב שלו הרימו את הזאפה בחגיגה יוונית שהיה קשה להישאר אדישים אליה. באתי סקפטי, יצאתי מתייוון

התגלגלתי בסקפטיות בגלגלי הפלדה ופניתי בציניות צוננת למדינת היהודים. ברוח השיר "יוון" של אביב גדג', הפעלתי את חיישני החשדנות שלי כלפי הופעת הצהריים של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. מה יש לחבר'ה האלה לקפץ ולפזז לצלילי בוזוקי כשבמולדת הישנה עוד יומיים יוצאים למשאל עם אם להיכנע לאירופה העשירה או להתרסק כלכלית.

בתוך הזאפה, הקהל של מועדון הקצב מתאפיין בחוסר קו מאפיין. בעלי שפם עבות עם פירסינג בגבה, בחורות בשמלות נטולות שרוולים ומשפחה אחת כולל תינוק. המראה הזה לא מרמז על מה שיתרחש תוך רבע שעה כשהבמה תתמלא. בחוץ השמש מכה. ביוון הכספומטים ריקים בהצגה שנקראת שמיטת החוב של העשור, אבל סביב השולחנות בזאפה מחכים לגוד טיים.

כשעולה מועדון הקצב, עדיין ללא הכוכב, האווירה הנינוחה עד מעושרת הופכת באחת ללוהטת. הפרקשניסט יאיר צברי עולה ראשון ומתקין על עצמו את הדרבוקות וכמה בחורות כבר רוקדות על הכיסאות ואחרים מגיעים מירכתי האולם ומתאספים למרגלות הבמה. מיני מתח ממלא את החלל. קטע הפתיחה נועד רק לחימום הקנה. תוך כדי אינטרו סוער, הכרוז צברי מזמין את ה"נסיך! רוזן! וזיר! אביהו פנחסוב!".

20150703_153852

אביהו פנחסוב בשיא הרגש

פנחסוב עולה בחליפה סטייל סיקטיז ובחולצה לבנה שמשתלבות היטב עם החולצות הפרחוניות של יתר ההרכב. זה הרגע שבו כל היורו סקפטיות שלי נעלמת. במשאל העם הקרוב אני עם מועדון הקצב ועם הכריזמה המתפרצת של אביהו לנדוור, הוא פנחסוב, שאימץ כשם במה את שם משפחתו של הגיטריסט שלו, מארק פנחסוב.

צלחת אחת מותר

מיד אחרי השיר הראשון, להיט היוטיוב "נשמה, כפרה, מאמי", ברור שרבים מסביב הולכים עם האירוע שנקרא מועדון הקצב די הרבה זמן. אביהו מספר לקהל על החשש שהיה לו מהזאפה. כל השולחנות הכיסאות. יותר מדי מעונב ויותר מדי מחסומים בפני מי שרוצה "כפיים" ולעשות שמח. כמה דקות אחר כך לנדוור והקהל יגלו שאפילו בזאפה הבינו ללבם והרשו לאביהו לשבור צלחת אחת, ככה בשביל לא לקלקל את השמחה.

חבורת המוזיקאים על הבמה מנגנת קצבי, מהודק ומדויק אבל בלי להרוס את הרושם הקליל של השירים. הצליל היווני פוגש דיסקו סבנטיז נוצץ, מדלג לגרסה המקורית של "צל עץ תמר ואור ירח", ובחזרה למשחק החיזור מול הבנות שמול הבמה. אבל מעבר למיומנות של הנגינה, יש במופע של מועדון הקצב וירטואוז אחד שבא בכלל ממשחק.

הדמיון הפיזי והאפקט הדרמטי מקשה שלא להשוות את אביהו פנחסוב, יוצר והוגה מועדון הקצב, למאור זגורי, היוצר וההוגה של "זגורי אימפריה" שבא מהתיאטרון וכבש את המסך בגלל עולם תוכן שדברי אמת ניכרים בו. ההומור והחוש הדרמטי הופכים את האקט לאירוע שקשה להישאר אליו אדישים. אביהו לנדוור הוא קודם כל שחקן והקהל מגיב אליו ככזה, נסחף איתו לתוך הדמות. גם הריקוד בא לו טבעי. טמון בגוף של פנחסוב כמו בקהל שלו. פשוט לא משאיר לאף אחד אופציה להישאר בחוץ.

כובש, באבוה כובש

האלבום שהוציא לנדוור לפני שש שנים, "באתי לשיר", לא השאיר חותם למרות גרוב איכותי בניחוח סול וגוספל. בינתיים הוא שיחק תפקיד קטן בסדרה "אמא ואבאז" ושכנע את חיים רומנו, מהאבות המייסדים של הרוק הישראלי, להצטרף להרפתקה. כבר יותר משלוש שנים נעים חברי המועדון בין אברקסס לאנה לולו בהופעות קטנות ועתירות זיעה. עכשיו, לקראת אלבום בכורה והופעת השקה חגיגית באוגוסט ושבוע אחרי שיצא הסינגל "את מצילה אותי" לקראת קיץ שיכול להיות הקיץ שלו, פנחסוב-לנדוור בא לכבוש את הזאפה. וכובש, באבוה כובש.

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

הצלחת שמעל. פנחסוב בתוך הקהל

השולחנות זזים הצדה. הכוסות שעליהם מועברות בזהירות טבעית לפינה מוגנת. באנו לשמוח, לא להרוס. פנחסוב-לנדוור לוקח את הכריזמה שלו לתוך הקהל, מושיט יד ומביט ברגש אל אחת הנשים שסביבו, ושר לה "אני / מאוד / אוהב / אותך", לאט ובהטעמה, ההתלהבות מסביב שוברת שיאים, למרות שקל מאוד לראות שמדובר בטקס קבוע, קצת גימיק אפילו. אבל בשלב הזה אי אפשר להיאחז בציניות ההיא מגלגלי הפלדה, כאן מגלגלים את הגרוב והמוזיקה מצווה על כולנו לתת בכפיים ולשכוח מכל אסוציאציה למירי רגב.

כשכולנו יוצאים לשמש המסנוורת שבחוץ, כולנו קצת משפחה. במשאל העם של שישי בזאפה אין שום ספק שמועדון הקצב של אביהו פנחסוב קיבל "כן" עם הרבה סימני קריאה, ובצדק.

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב, זאפה הרצליה, שישי, 3 ביולי 2015

הופעת ההשקה של אלבום הבכורה של מועדון הקצב תתקיים בזאפה ת"א ב-9 באוגוסט

הופיע לראשונה ב"כלכליסט", 6 ביולי 2015

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.

לילה אחד בשיקגו, עם ג'ולי דיירון ומאונט אירי

 
מסיבות שקשורות לעבודה, מצאתי את עצמי לפני שבועיים (כן, הרשימה הזאת קצת התעכבה) בעיר מגוריו של הנשיא הבא של ארה"ב. התאריכים היו נתונים, הערבים היו פנויים. נשאר לגשת אל הרשת ולברר מה יביא המזל מבחינת הופעות בזמן הזה.

לאונרד כהן, אם שאלתם, לא עלה בגורל הפעם. אבל שלוש הופעות נהדרות אחרות כן. והן היו רובן ככולן מפגש ראשון. כלומר, מסע היכרות עם אמן חדש כשבונוס גדול בצידו: לא דיסק, לא קובץ מחשב מקומפרס, אלא היכרות ממש, גיטרות והכל, לייב, כמה מטרים מהאוזניים והעיניים שלי.

מספר האזכורים שמצאתי לג'ולי דיירון בעברית היה מצומק מאוד, וגם באלה, נתקלתי בדיעבד. ראיתי שדיירון אמורה להופיע, עם עוד שני הרכבים,  בערב השני שלי בעיר, כך שיהיה לי זמן להתאושש מ-13 שעות טיסה ולהגיע במצב של הקשבה להופעה, ניסיתי להזמין לי כרטיס עוד מהארץ, באינטרנט, אבל לא הלך. נשאר להגיע ולתת לגורל לעשות את שלו. אם יהיה סולד אאוט, יהיה. אם לא, נראה מה היא שווה.

דלת אדומה ובחורה עם סיגריה

בערב ההופעה התלבטתי. לא הייתי בטוח אם ללכת להופעה הזאת או לאחת אחרת, או בכלל להעביר את הערב בבילוי שאינו כולל גיטרות, בירה ומערכת הגברה. למזלי, החלטה של הרגע האחרון הובילה אותי, לאחר טיול ארוך ברגל, באזור שמשמש בשעות היום כשוק סיטונאי, אל דלת אדומה שעליה הייתה הכתובת כמו שהופיעה ב"טיים אאוט שיקגו".

"אתה להופעה?", שואלת אותי בחורה עם סיגריה שעומדת בחוץ עם בחור בעל בלורית וכפכפי אצבע. "כן", אני אומר לה, "אני מקווה. אם נשארו כרטיסים, הרי באתי ברגע האחרון". היא מחייכת. "אני בטוחה שנשארו עוד כמה. זה בקומה שלישית. תהנה!". אני פולט "תודה" כמעט בלי קול ונכנס. רק במדרגות אני פתאום שואל את עצמי אם לא מדובר במקרה בדיירון עצמה. הרי זה לא שאני ממש יודע איך היא נראית.

אצל הבחורה בכניסה, התבקשתי להוכיח שאני מעל 21 בשביל הזכות לקנות בבר המאולתר למחצה של המקום שתייה "של מבוגרים". הדרכון שלי הסגיר שנת לידה כנראה פרה-היסטורית מבחינתה, והיא הגיבה ל-1973 באגודל מורם. זו הייתה סוג של מחמאה, אבל היא הביאה אותי לחשוב שאני הולך להזקין מאוד את ממוצע הגיל בפנים.

ג'ולי דיירון והגיטרה. תירגעו, זה יום שני, ועוד שבוע אובמה נשיא (צילום: מאד פלאואר)

טוב, ברור לכם שדיירון ופרד סקוויר, הגיטריסט שלה, היו שני החבר'ה שבחוץ. לאחר עשר דקות ופחות בירה אמריקנית גרועה שנשלפה מאמבטיה של מי קרח, השניים נכנסו פנימה ועלו לבמה. לפני שהתחילו הם הזמינו לבמה איזה בחור שמנמן ואפור שיער שהקריא סוג של שיר והציג אותם.

שלושה הרכבים אמרנו, אבל ערב מאוד הומוגני מבחינת האווירה: עלו ראשונים סקוויר שירה וגיטרה ודיירון בתופים. הצמד נטל את השם המשעשע calm down it's Monday. הקהל היה בסביבות 120 איש כשהם התחילו לנגן. היא על התופים והוא שר. הדיאלוג שלהם עם הקהל היה נבוך, חצי אינטימי וקצת הזוי. השירים של calm down it's Monday נשמעו לא רע, ואולי הייתי זוכר מהם יותר, אם מה שבא אחר כך לא היה כל כך יפה ונוגע.

קצת רעש בבקשה

כשדיירון עוברת לקדמת הבמה, אני שמח לגלות שהיא תולה על עצמה גיטרה חשמלית. עם כל הכבוד לשירי האהבה המרירים מתוקים שלה שיצא לי לשמוע, רציתי קצת רעש. היה באמת קצת רעש. רוב השירים בסט שדיירון ניגנה, ואת זה אני יודע עכשיו הרבה יותר טוב מאשר בזמן ההופעה, היו מתוך האלבום המצוין שלה "woke myself up".

דיירון, מוזיקאית קנדית שהחלה כבסיסטית של להקה אלמונית למחצה שנקראה על שם שיר של סוניק יות, eric's trip, הפכה עם קריירת הסולו שלה לזמרת שנעה בטריטוריה שבין לאונרד כהן לג'וני מיטשל. העבר שלה באזורים היותר אלטרנטיביים, חילץ אותו מלהיות עוד זמרת פולק חסרת ייחוד.

כך לפחות התרשמתי כשהיא עמדה מולי עם הגיטרה השחורה ועם הגישה הביישנית הזאת, שאתה פתאום לא מאמין שהבחורה כבר עשר שנים עומדת ככה מול קהל, שלא לדבר על זה שההופעה בשיקגו היא רק חלק מסיבוב של הופעות ערב ערב בכל רחבי ארה"ב. למחרת השלושה כבר נתנו את אותו סט באינדיאנה, אם אני לא טועה.

 
 

אבל כל מה שהיה עד אותו רגע ייזכר כהכנה למה שבא אחר כך אחר כך. בחור אחד, גיבור אינדי במקצועו, פיל אלברום, זה השם. אלא אם אתם מעדיפים לקרוא לו mount eeire, או אולי, the microphones.

אלברום עם קהל מכל הכיוונים. שאף אחד לא יעמוד

אלברום עולה לבמה עם סוודר גיקי להחריד, והופך את האווירה לעוד יותר אינטימית. "אני לא רוצה שאף אחד יעמוד בהופעה שלי", הוא אומר לקהל. "תתקרבו. ומי שאין לו מקום לשבת, שיבוא לשבת על הבמה". חשבתי לרגע על ימי ההתפרצויות של הקהל להופעות של מוריסי, אבל אצל אלברום זה אחרת. תוך חצי דקה ישבו מאחוריו בערך עשרים איש. שקטים וקשובים. והוא התחיל.

דווקא מכיוון שלא הכרתי אף שיר ובאתי במצב רוח של הקשבה, הצלחתי להיכנס לתוך השירים במהירות מפתיעה. החרישיות והעצב עבדו היטב על בלוטת הדמעות. הוא שר על אהבה מתפרקת, על יחסים שנגמרים ועל מצוקה רגשית שאי אפשר להדחיק.

בשיר השני, "קול באוזניות", דיירון מבקשת מאיתנו להצטרף בפזמון. היא מסבירה שזה לא יהיה מסובך ושאחרי שנשמע אותו פעם אחת, נשיר גם אנחנו. הקהל קצת מתקשה להשתחרר, אבל שתי השורות האלה הן קצת יותר מדי מכפי שאפשר לעמוד מנגד בלי להצטרף.

“It’s not meant to be a strife,
It’s not meant to be a struggle uphill” 

זה הפזמון של "קול באוזניות", וכמו שאחר כך גיליתי, וכמו שמרמז השם של השיר, המילים האלה הן בעצם ציטוט מתוך "undo" של ביורק. הקולות של אלברום, דיירון והקהל הופכת את השיר לתפילה, למשהו חצי גוספל, לקריאה נואשת לנחמה. (וככה בערב אחד לא רק גיליתי את דיירון, סקוויר ואלברום, אפילו את ביורק הרווחתי מחדש אחרי שמזמן כבר לא נשאר לי כוח אליה).

אחרי כמה שירים, אלברום מסביר שאם אנחנו רוצים להקשיב לשירים האלה בבית, ואפילו לפי הסדר הזה, לדיסק קוראים "lost wisdom", והוא חדש, ונמצא למכירה בדוכן הדיסקים בפינה. הבחורה שיושבת לידי ונראית כמו סטודנטית קלאסית לאמנות (או סטודנטית לאמנות קלאסית, מה שתרצו), קמה מיד בתום המשפט הזה וניגשת לקנות. הסיבה היחידה שאני לא מצטרף אליה באותו רגע, היא כי אני רוצה לשמוע עד הסוף. הדיסקים יחכו. זה לא שאני אצא מכאן בלי.

המוזיקה של mount eeire היא שקטה ואקוסטית. לפחות בפאזה הנוכחית. אבל המלודיות שלו עדינות ואפקטיביות. הקול של אלברום מעניק למילים שלו את הביטוי הנכון, זה שמהדהד בך גם אחרי ההופעה, זה שיוצר אצלך אינטימיות שמכריחה אותך, ממש כך, שלא ללכת משם בלי הדיסק.

אלברום מהגב. עוד קצת שמאלה, וגם אני הייתי בפריים, ליד הסאונדמן (צילום: דייויד סמפסון)

כשההופעה נגמרת, עם חצי הדרן בלבד ("אני אשיר עוד שיר אחד. אה, רגע, התכוונתי לשיר את זה, ואז יש עוד אחד", הוא אומר בחצי מלמול), הקהל זורם אל השולחן שעליו דיסקים ותקליטים של דיירון ואלברום מכל התקופות.
אני מתלבט בין מספר בלתי צפוי של אלבומים של דיירון, מחפש אחרי השיר הקסום והיחיד בהופעה שהיא שרה בצרפתית, אבל לא מוצא. כשהיא מתפנה, אני שואל אותה, ואז מתברר שכמו כל קנדית טובה, היא גם הוציאה כמה אלבומים בשפה ההיא וזה מתוך אחד מהם, והוא במקרה לא נמצא על השולחן. לך תסביר שהשיר אמנם היה נפלא, אבל אני לא בדיוק דובר את השפה, כך שאלבום שלם זה מעבר לכוחותיי.

חזרתי אל השולחן ותרתי שוב אחר האלבום שאי אפשר לעזוב את המקום בלעדיו. "כמה זה עולה?", שאל הבחור שלידי, כשהוא מצביע על הדיסקים. "לכל אחד מחיר אחר", ענה לו הבחור, כשהוא מצביע על העטיפה של "lost wisdom". "זה למשל, עולה עשרה דולר". מיד הנחתי יד על העותק ושלפתי שטר. כשהגשתי אותו לבחור, פתאום קלטתי שזה אלברום עצמו, שהספיק להיפטר מהסוודר הגיקי ונשאר עם טי שירט.

הקשר הנכון 

החוויה הזאת קצת עוררה בי מחשבות על הקשר הנכון בין קהל לאמן שלו. האם ההופעה הזאת, כמו המון הופעות של שלום גד, לדוגמה, נחרטה אצלי בזיכרון כחוויה ייחודית והפכה למשהו שהוא יותר מערב של מוזיקה בגלל העובדה שאפשר היה לאחר ההופעה לדבר עם האמן ושהאירוע כולו התרחש במקום קטן שמצמצם את המרווח קהל-אמן למינימום?

אולי יש משהו בטענה של אוהבי המיינסטרים שאומרים שאנחנו סתם מחפשים לאהוב אמנים בלתי ידועים כדי להרגיש מיוחדים. אני יכול לומר שאין לי שום גאווה בזה. אני מאחל לאמנים הלא מוכרים שאני אוהב, שיגיעו למיליונים. אין לי שום רצון לשמור אותם לעצמי ואם זה היה תלוי בי, כולם היו שומעים את שלום ואת אלברום, פשוט כי זה מגיע להם.

אני לא חושב שהאמנים האלה יכולים לפנות רק למתי מעט. מצד שני, אין ספק שיותר כיף לראות את הלהקה האהובה עליך כשאתה יושב על הבמה, או ממש סמוך אליה, ולא באיזה יציע מרוחק. יותר כיף שההופעה היא משהו שלא כולל חברת אבטחה וגורילות ששומרות שהקהל חלילה לא ינסה לפרוץ לבמה.

וגם: בעידן שבו מערכות התיווך הישנות קורסות, אני מעדיף לקנות את הדיסק מידיו של היוצר, בתל אביב, או בשיקגו, פיזית, או דרך הרשת, ולא לתת לכל מיני עלוקות את חלקן.

אבל כל השבחים שאני חולק כאן להופעות אינטימיות, לא הפריעו לי כמובן ליהנות עד כלות, יומיים אחר-כך, בהופעה של TV on the Radio.