Tag Archives: הופעות חו"ל

את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה
נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.
אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.
מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?
העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.
ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.
שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.
סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015

יש תקווה גם בשבילו – על שתי הופעות של ג'ון קייל

 

חושך בקהל. שלט פרסומת מוזז הצידה וחושף דלת. דרך הדלת נכנסים ועולים הגיטריסט דסטין בויאר, המתופף מייקל ג'רום, שכבר עמדו על הבמה הזו לפני שש שנים, והבסיסט ג'ואי מרמבה, שהצטרף להרכב השנה. וכשאני אומר "ההרכב", אני מתכוון ללהקה של ג'ון קייל. גאון מוזיקלי, מולטי אינסטרומנטליסט, וכמו שמקובל תמיד להסביר, חבר הוולווט אנדרגראונד. 

 

 

בהופעה הקודמת על אותה במה, הצלילים הראשונים העבירו רטט בקהל. זו הייתה הוויולה החשמלית שהתחילה את "Venus in furs". הפעם היה זה האינטרו הארוך של "קפטן הוק", שיר מופלא שתועד רק באלבום הופעה שהוקלט ב-1979 במועדון הניו יורקי המיתולוגי CBGB. זו הייתה הפתעה שמתאימה לקייל. בכלל, לראות ממרחק נגיעה אמן בן 69 שלא מפסיק לחדש במוזיקה שלו, ושלא חושש לאתגר את עצמו ואת הקהל, זו חוויה מפתיעה בפני עצמה בתרבות הרוק הקיימת.

 

החוקים של הרוק אומרים שבאלבום הראשון אתה נותן את כל מה שיש לך, ולכן הוא בדרך כלל השיא שלך, באלבום השני אתה מנסה לשחזר את ההישגים, ואם אתה בכל זאת מצליח, אתה צפוי לדעיכה יצירתית מהאלבום השלישי ומעלה. יוצרים ששרדו איתנו עשרות שנים מכירים את הטענות של הקהל, שתמיד רוצה לשמוע שוב את השירים הישנים. אהד פישוף תיאר את ההשתלשלות הזאת בשורה "אף אחד לא אוהב את החומר החדש / כשאתה רוצה לבוא / והם רוצים ללכת".]

 

כולם אוהבים את החומר החדש

 

אצל קייל, כולם אוהבים את החומר החדש. שלושה שירים חדשים ביצע קייל בכל אחת משתי ההופעות בתל אביב. השירים אמורים לצאת רק באמצע ספטמבר ב-EP חדש, אבל הקהל קיבל אותם באהבה, כמו שהוא קיבל את " Outta the bag", "סולד מוטל" ו"פרפקט" מהאלבום האחרון והמצוין של קייל שיצא ב-2006. היה תענוג לראות את הנגנים, שנולדו מן הסתם אחרי שקייל כבר הופיע סולו, ואת הצעירים בקהל, חלקם הגיעו לשתי ההופעות, כשהם שרים כל מילה גם בשירים החדשים יחסית.

 

קייל הוציא אלבום בכורה ב-1971, ומחזיק שני אלבומים שנחשבים יצירות מופת על זמניות, פריז 1919 (1974) ו"מוזיקה לחברה חדשה" (1982), אבל הוא בחר להתעלם מהשירים המתבקשים וללכת על מה שעניין אותו לשיר. כך קיבלנו בזאפה את "אמסטרדם" בן ה-40, ואת "satellite walk", מאחד האלבומים הפחות מוכרים שלו, ושלא בצדק, שיצא ב-1985.

 

בלי קרקע יציבה

 "קפטן הוק" הוא המנון של גבר אבוד שמנסה להימלט מהעולם שסוגר עליו אבל לא מוצא קרקע יציבה. כשהוא מספר ש"עברתי את כף התקווה הטובה, אבל אין תקווה בשבילי", אתה מרגיש גופרית צורבת בגרונך. כשהוא שר "אני לא יכול להמשיך לחיות ככה", אתה דומע. כשהוא צועק "יהיה מה שיהיה, אני הקפטן של החיים האלה", מהדהדת ההכרזה הזו, נואשת, ונחבטת שוב ושוב על הקירות שמסביבנו.

 

מי שהיה בשתי ההופעות, כמוני, קיווה מן הסתם לשתי הופעות שונות, לשירים שונים בכל הופעה. זו תקווה טבעית, אם כי לא ממש ריאלית. היו כמה שירים שהוחלפו, אבל אין ספק שהיה מדובר באותה "הופעה". אפשר היה להתאכזב מזה, אבל מה לעשות שבבארבי, כשסוף סוף קייל על הבמה, כל מה שיכולתי לרצות הוא לשמוע שוב את האינטרו ההוא של "קפטן הוק".

האנרגיה של קייל, שהתחיל על הקלידים, עבר לגיטרה חשמלית, ואחר כך לאקוסטית, ובחזרה, הייתה כובשת לאורך המופע כולו. מי שהתלונן על היעדר ההדרן בהופעה הראשונה, או על ההדרן הקצר יחסית בהופעה השנייה, בבארבי, לא יכול היה להאשים את האיש בעייפות. זו לא העייפות שמנעה מהערב להמשיך. זו הגישה של קייל, שמוכן לתת לקהל את כולו, אבל לא מוכן להתחנף.

 

קרוב ללב

 

קייל של הבארבי נראה מרוצה מהאווירה סביבות יותר מזו שהייתה בזאפה. אולי הסיבה נעוצה בעובדה שהבארבי היה מלא עד אפס מקום בעוד שהזאפה, שגם ככה קטן יותר, לא היה מלא כל כך. פגשתי לא מעט אנשים כמוני, שהיו בשתי ההופעות. שכמוני, מחזיקים את הדיסקוגרפיה הענפה של קייל בבית וקרוב ללב. ואיך אפשר שלא.

 

קייל עם האקוסטית בזאפה. הדובים ביער והאפיפיור ברומא

לקייל יש איזה עניין לא פתור עם נשים בוגדות. ב"אמסטרדם" הוא שר:

 

She says she fell in love

With men who knew the way to treat a lady

Her life has settled for the best of things

That I couldn't give her

And it's not her fault, she's not the one to blame

Come down, come down, come down once more

And I do believe the journey did her well

 

היא התאהבה באחר, אבל זו לא אשמתה, והוא עדיין זקוק לה ומודה שהנסיעה הרחק ממנו עשתה לה טוב. ב"guts" שבוצע בבארבי, הוא מתעד את הסיפור הידוע שהתרחש בלילה שלפני ההופעה המיתולוגית והמשותפת שערך ביוני 1974 עם ניקו, בריאן אינו וקווין איירס. עבור קייל זה היה האתגר שבהופעה כאמן סולו. באוטוביוגרפיה שלו, "What's Welsh for Zen", הוא מספר איך ההופעה ההיא, שתועדה באלבום "June 1, 1974", הייתה הנקודה שבה הוא התאהב בהופעות והפך לחיית ההופעות שהוא עד היום.

 

אבל באותו לילה שלפני, קייל תפס את אשתו, סינדי. עם איירס. אם יש לכם ספק לגבי מעשיהם, בא השיר ופותח עם תיאור חד כתער וזועם כזה:

 

The bugger in the short sleeves fucked my wife

Did it quick and split

גם בשירים החדשים אפשר היה למצוא רמזים לגבר ההוא, המוכה והזועם.

 

 

You asked if you hurt me

Whaddya mean by that

Looked round the corner

You don't remember that

 

אבל אסור לטבוע בתוך המילים. בניגוד לאמנים רבים שכרתתי איתם ברית בגיל ההתבגרות, קייל הוא היחיד שלא באתי אליו רק על סמך המילים. ההוכחה היא שבאוסף שלי אין בכלל דיסקים אינסטרומנטליים. חוץ מאלה של קייל. והם לא סתם על המדף. הם ליד המערכת. בתיקיות המחשב המיועדות להאזנות חוזרות. צרובות להאזנה במכונית ברגעים הנכונים. גם בהופעה,

 

האוזניים פשוט נפקחו באושר לשמע השכבות שקייל ולהקתו יצרו מהשירים. ליינים של קלידים שהפכו את השירים על פיהם. ריפים של גיטרה וקולות רקע שהפכו את המנגינות לתרועת ניצחון. אני אוהב לצפות בקייל מסמן את הסימנים הקטנים בעיניים ובתנועת יד קלה למוזיקאים שאיתו. כיוצר עם רקע קלאסי, מי שיתאמץ יצליח לראות אותו מנצח על ההרכב ומפעיל אותו תוך כדי שירה ונגינה אינטנסיביים. כשאתה עומד מולו ורואה את הסימונים, ואחר כך את החיוכים, כך אתה יודע שהחושים שלך נתונים בידיים טובות ומיומנות.

 

הופעות מחו"ל לא עושות עליי רושם. לא הייתי בלאונרד כהן, לא בפול סיימון, לא בבוב דילן, אפילו לא בסווייד. אני חייב לשמור את מעותיי הדלות להופעות של ג'ון קייל. עכשיו ובימים האחרים.

 

לינקים:

ראיון שלי עם ג'ון קייל ב"גלובס" לקראת ההופעות בארץ

אתר מעריצי קייל. כל מידע שתצטרכו

לילה אחד בשיקגו, עם ג'ולי דיירון ומאונט אירי

 
מסיבות שקשורות לעבודה, מצאתי את עצמי לפני שבועיים (כן, הרשימה הזאת קצת התעכבה) בעיר מגוריו של הנשיא הבא של ארה"ב. התאריכים היו נתונים, הערבים היו פנויים. נשאר לגשת אל הרשת ולברר מה יביא המזל מבחינת הופעות בזמן הזה.

לאונרד כהן, אם שאלתם, לא עלה בגורל הפעם. אבל שלוש הופעות נהדרות אחרות כן. והן היו רובן ככולן מפגש ראשון. כלומר, מסע היכרות עם אמן חדש כשבונוס גדול בצידו: לא דיסק, לא קובץ מחשב מקומפרס, אלא היכרות ממש, גיטרות והכל, לייב, כמה מטרים מהאוזניים והעיניים שלי.

מספר האזכורים שמצאתי לג'ולי דיירון בעברית היה מצומק מאוד, וגם באלה, נתקלתי בדיעבד. ראיתי שדיירון אמורה להופיע, עם עוד שני הרכבים,  בערב השני שלי בעיר, כך שיהיה לי זמן להתאושש מ-13 שעות טיסה ולהגיע במצב של הקשבה להופעה, ניסיתי להזמין לי כרטיס עוד מהארץ, באינטרנט, אבל לא הלך. נשאר להגיע ולתת לגורל לעשות את שלו. אם יהיה סולד אאוט, יהיה. אם לא, נראה מה היא שווה.

דלת אדומה ובחורה עם סיגריה

בערב ההופעה התלבטתי. לא הייתי בטוח אם ללכת להופעה הזאת או לאחת אחרת, או בכלל להעביר את הערב בבילוי שאינו כולל גיטרות, בירה ומערכת הגברה. למזלי, החלטה של הרגע האחרון הובילה אותי, לאחר טיול ארוך ברגל, באזור שמשמש בשעות היום כשוק סיטונאי, אל דלת אדומה שעליה הייתה הכתובת כמו שהופיעה ב"טיים אאוט שיקגו".

"אתה להופעה?", שואלת אותי בחורה עם סיגריה שעומדת בחוץ עם בחור בעל בלורית וכפכפי אצבע. "כן", אני אומר לה, "אני מקווה. אם נשארו כרטיסים, הרי באתי ברגע האחרון". היא מחייכת. "אני בטוחה שנשארו עוד כמה. זה בקומה שלישית. תהנה!". אני פולט "תודה" כמעט בלי קול ונכנס. רק במדרגות אני פתאום שואל את עצמי אם לא מדובר במקרה בדיירון עצמה. הרי זה לא שאני ממש יודע איך היא נראית.

אצל הבחורה בכניסה, התבקשתי להוכיח שאני מעל 21 בשביל הזכות לקנות בבר המאולתר למחצה של המקום שתייה "של מבוגרים". הדרכון שלי הסגיר שנת לידה כנראה פרה-היסטורית מבחינתה, והיא הגיבה ל-1973 באגודל מורם. זו הייתה סוג של מחמאה, אבל היא הביאה אותי לחשוב שאני הולך להזקין מאוד את ממוצע הגיל בפנים.

ג'ולי דיירון והגיטרה. תירגעו, זה יום שני, ועוד שבוע אובמה נשיא (צילום: מאד פלאואר)

טוב, ברור לכם שדיירון ופרד סקוויר, הגיטריסט שלה, היו שני החבר'ה שבחוץ. לאחר עשר דקות ופחות בירה אמריקנית גרועה שנשלפה מאמבטיה של מי קרח, השניים נכנסו פנימה ועלו לבמה. לפני שהתחילו הם הזמינו לבמה איזה בחור שמנמן ואפור שיער שהקריא סוג של שיר והציג אותם.

שלושה הרכבים אמרנו, אבל ערב מאוד הומוגני מבחינת האווירה: עלו ראשונים סקוויר שירה וגיטרה ודיירון בתופים. הצמד נטל את השם המשעשע calm down it's Monday. הקהל היה בסביבות 120 איש כשהם התחילו לנגן. היא על התופים והוא שר. הדיאלוג שלהם עם הקהל היה נבוך, חצי אינטימי וקצת הזוי. השירים של calm down it's Monday נשמעו לא רע, ואולי הייתי זוכר מהם יותר, אם מה שבא אחר כך לא היה כל כך יפה ונוגע.

קצת רעש בבקשה

כשדיירון עוברת לקדמת הבמה, אני שמח לגלות שהיא תולה על עצמה גיטרה חשמלית. עם כל הכבוד לשירי האהבה המרירים מתוקים שלה שיצא לי לשמוע, רציתי קצת רעש. היה באמת קצת רעש. רוב השירים בסט שדיירון ניגנה, ואת זה אני יודע עכשיו הרבה יותר טוב מאשר בזמן ההופעה, היו מתוך האלבום המצוין שלה "woke myself up".

דיירון, מוזיקאית קנדית שהחלה כבסיסטית של להקה אלמונית למחצה שנקראה על שם שיר של סוניק יות, eric's trip, הפכה עם קריירת הסולו שלה לזמרת שנעה בטריטוריה שבין לאונרד כהן לג'וני מיטשל. העבר שלה באזורים היותר אלטרנטיביים, חילץ אותו מלהיות עוד זמרת פולק חסרת ייחוד.

כך לפחות התרשמתי כשהיא עמדה מולי עם הגיטרה השחורה ועם הגישה הביישנית הזאת, שאתה פתאום לא מאמין שהבחורה כבר עשר שנים עומדת ככה מול קהל, שלא לדבר על זה שההופעה בשיקגו היא רק חלק מסיבוב של הופעות ערב ערב בכל רחבי ארה"ב. למחרת השלושה כבר נתנו את אותו סט באינדיאנה, אם אני לא טועה.

 
 

אבל כל מה שהיה עד אותו רגע ייזכר כהכנה למה שבא אחר כך אחר כך. בחור אחד, גיבור אינדי במקצועו, פיל אלברום, זה השם. אלא אם אתם מעדיפים לקרוא לו mount eeire, או אולי, the microphones.

אלברום עם קהל מכל הכיוונים. שאף אחד לא יעמוד

אלברום עולה לבמה עם סוודר גיקי להחריד, והופך את האווירה לעוד יותר אינטימית. "אני לא רוצה שאף אחד יעמוד בהופעה שלי", הוא אומר לקהל. "תתקרבו. ומי שאין לו מקום לשבת, שיבוא לשבת על הבמה". חשבתי לרגע על ימי ההתפרצויות של הקהל להופעות של מוריסי, אבל אצל אלברום זה אחרת. תוך חצי דקה ישבו מאחוריו בערך עשרים איש. שקטים וקשובים. והוא התחיל.

דווקא מכיוון שלא הכרתי אף שיר ובאתי במצב רוח של הקשבה, הצלחתי להיכנס לתוך השירים במהירות מפתיעה. החרישיות והעצב עבדו היטב על בלוטת הדמעות. הוא שר על אהבה מתפרקת, על יחסים שנגמרים ועל מצוקה רגשית שאי אפשר להדחיק.

בשיר השני, "קול באוזניות", דיירון מבקשת מאיתנו להצטרף בפזמון. היא מסבירה שזה לא יהיה מסובך ושאחרי שנשמע אותו פעם אחת, נשיר גם אנחנו. הקהל קצת מתקשה להשתחרר, אבל שתי השורות האלה הן קצת יותר מדי מכפי שאפשר לעמוד מנגד בלי להצטרף.

“It’s not meant to be a strife,
It’s not meant to be a struggle uphill” 

זה הפזמון של "קול באוזניות", וכמו שאחר כך גיליתי, וכמו שמרמז השם של השיר, המילים האלה הן בעצם ציטוט מתוך "undo" של ביורק. הקולות של אלברום, דיירון והקהל הופכת את השיר לתפילה, למשהו חצי גוספל, לקריאה נואשת לנחמה. (וככה בערב אחד לא רק גיליתי את דיירון, סקוויר ואלברום, אפילו את ביורק הרווחתי מחדש אחרי שמזמן כבר לא נשאר לי כוח אליה).

אחרי כמה שירים, אלברום מסביר שאם אנחנו רוצים להקשיב לשירים האלה בבית, ואפילו לפי הסדר הזה, לדיסק קוראים "lost wisdom", והוא חדש, ונמצא למכירה בדוכן הדיסקים בפינה. הבחורה שיושבת לידי ונראית כמו סטודנטית קלאסית לאמנות (או סטודנטית לאמנות קלאסית, מה שתרצו), קמה מיד בתום המשפט הזה וניגשת לקנות. הסיבה היחידה שאני לא מצטרף אליה באותו רגע, היא כי אני רוצה לשמוע עד הסוף. הדיסקים יחכו. זה לא שאני אצא מכאן בלי.

המוזיקה של mount eeire היא שקטה ואקוסטית. לפחות בפאזה הנוכחית. אבל המלודיות שלו עדינות ואפקטיביות. הקול של אלברום מעניק למילים שלו את הביטוי הנכון, זה שמהדהד בך גם אחרי ההופעה, זה שיוצר אצלך אינטימיות שמכריחה אותך, ממש כך, שלא ללכת משם בלי הדיסק.

אלברום מהגב. עוד קצת שמאלה, וגם אני הייתי בפריים, ליד הסאונדמן (צילום: דייויד סמפסון)

כשההופעה נגמרת, עם חצי הדרן בלבד ("אני אשיר עוד שיר אחד. אה, רגע, התכוונתי לשיר את זה, ואז יש עוד אחד", הוא אומר בחצי מלמול), הקהל זורם אל השולחן שעליו דיסקים ותקליטים של דיירון ואלברום מכל התקופות.
אני מתלבט בין מספר בלתי צפוי של אלבומים של דיירון, מחפש אחרי השיר הקסום והיחיד בהופעה שהיא שרה בצרפתית, אבל לא מוצא. כשהיא מתפנה, אני שואל אותה, ואז מתברר שכמו כל קנדית טובה, היא גם הוציאה כמה אלבומים בשפה ההיא וזה מתוך אחד מהם, והוא במקרה לא נמצא על השולחן. לך תסביר שהשיר אמנם היה נפלא, אבל אני לא בדיוק דובר את השפה, כך שאלבום שלם זה מעבר לכוחותיי.

חזרתי אל השולחן ותרתי שוב אחר האלבום שאי אפשר לעזוב את המקום בלעדיו. "כמה זה עולה?", שאל הבחור שלידי, כשהוא מצביע על הדיסקים. "לכל אחד מחיר אחר", ענה לו הבחור, כשהוא מצביע על העטיפה של "lost wisdom". "זה למשל, עולה עשרה דולר". מיד הנחתי יד על העותק ושלפתי שטר. כשהגשתי אותו לבחור, פתאום קלטתי שזה אלברום עצמו, שהספיק להיפטר מהסוודר הגיקי ונשאר עם טי שירט.

הקשר הנכון 

החוויה הזאת קצת עוררה בי מחשבות על הקשר הנכון בין קהל לאמן שלו. האם ההופעה הזאת, כמו המון הופעות של שלום גד, לדוגמה, נחרטה אצלי בזיכרון כחוויה ייחודית והפכה למשהו שהוא יותר מערב של מוזיקה בגלל העובדה שאפשר היה לאחר ההופעה לדבר עם האמן ושהאירוע כולו התרחש במקום קטן שמצמצם את המרווח קהל-אמן למינימום?

אולי יש משהו בטענה של אוהבי המיינסטרים שאומרים שאנחנו סתם מחפשים לאהוב אמנים בלתי ידועים כדי להרגיש מיוחדים. אני יכול לומר שאין לי שום גאווה בזה. אני מאחל לאמנים הלא מוכרים שאני אוהב, שיגיעו למיליונים. אין לי שום רצון לשמור אותם לעצמי ואם זה היה תלוי בי, כולם היו שומעים את שלום ואת אלברום, פשוט כי זה מגיע להם.

אני לא חושב שהאמנים האלה יכולים לפנות רק למתי מעט. מצד שני, אין ספק שיותר כיף לראות את הלהקה האהובה עליך כשאתה יושב על הבמה, או ממש סמוך אליה, ולא באיזה יציע מרוחק. יותר כיף שההופעה היא משהו שלא כולל חברת אבטחה וגורילות ששומרות שהקהל חלילה לא ינסה לפרוץ לבמה.

וגם: בעידן שבו מערכות התיווך הישנות קורסות, אני מעדיף לקנות את הדיסק מידיו של היוצר, בתל אביב, או בשיקגו, פיזית, או דרך הרשת, ולא לתת לכל מיני עלוקות את חלקן.

אבל כל השבחים שאני חולק כאן להופעות אינטימיות, לא הפריעו לי כמובן ליהנות עד כלות, יומיים אחר-כך, בהופעה של TV on the Radio.