ארכיון תג: הופעות

יש תקווה גם בשבילו – על שתי הופעות של ג'ון קייל

 

חושך בקהל. שלט פרסומת מוזז הצידה וחושף דלת. דרך הדלת נכנסים ועולים הגיטריסט דסטין בויאר, המתופף מייקל ג'רום, שכבר עמדו על הבמה הזו לפני שש שנים, והבסיסט ג'ואי מרמבה, שהצטרף להרכב השנה. וכשאני אומר "ההרכב", אני מתכוון ללהקה של ג'ון קייל. גאון מוזיקלי, מולטי אינסטרומנטליסט, וכמו שמקובל תמיד להסביר, חבר הוולווט אנדרגראונד. 

 

 

בהופעה הקודמת על אותה במה, הצלילים הראשונים העבירו רטט בקהל. זו הייתה הוויולה החשמלית שהתחילה את "Venus in furs". הפעם היה זה האינטרו הארוך של "קפטן הוק", שיר מופלא שתועד רק באלבום הופעה שהוקלט ב-1979 במועדון הניו יורקי המיתולוגי CBGB. זו הייתה הפתעה שמתאימה לקייל. בכלל, לראות ממרחק נגיעה אמן בן 69 שלא מפסיק לחדש במוזיקה שלו, ושלא חושש לאתגר את עצמו ואת הקהל, זו חוויה מפתיעה בפני עצמה בתרבות הרוק הקיימת.

 

החוקים של הרוק אומרים שבאלבום הראשון אתה נותן את כל מה שיש לך, ולכן הוא בדרך כלל השיא שלך, באלבום השני אתה מנסה לשחזר את ההישגים, ואם אתה בכל זאת מצליח, אתה צפוי לדעיכה יצירתית מהאלבום השלישי ומעלה. יוצרים ששרדו איתנו עשרות שנים מכירים את הטענות של הקהל, שתמיד רוצה לשמוע שוב את השירים הישנים. אהד פישוף תיאר את ההשתלשלות הזאת בשורה "אף אחד לא אוהב את החומר החדש / כשאתה רוצה לבוא / והם רוצים ללכת".]

 

כולם אוהבים את החומר החדש

 

אצל קייל, כולם אוהבים את החומר החדש. שלושה שירים חדשים ביצע קייל בכל אחת משתי ההופעות בתל אביב. השירים אמורים לצאת רק באמצע ספטמבר ב-EP חדש, אבל הקהל קיבל אותם באהבה, כמו שהוא קיבל את " Outta the bag", "סולד מוטל" ו"פרפקט" מהאלבום האחרון והמצוין של קייל שיצא ב-2006. היה תענוג לראות את הנגנים, שנולדו מן הסתם אחרי שקייל כבר הופיע סולו, ואת הצעירים בקהל, חלקם הגיעו לשתי ההופעות, כשהם שרים כל מילה גם בשירים החדשים יחסית.

 

קייל הוציא אלבום בכורה ב-1971, ומחזיק שני אלבומים שנחשבים יצירות מופת על זמניות, פריז 1919 (1974) ו"מוזיקה לחברה חדשה" (1982), אבל הוא בחר להתעלם מהשירים המתבקשים וללכת על מה שעניין אותו לשיר. כך קיבלנו בזאפה את "אמסטרדם" בן ה-40, ואת "satellite walk", מאחד האלבומים הפחות מוכרים שלו, ושלא בצדק, שיצא ב-1985.

 

בלי קרקע יציבה

 "קפטן הוק" הוא המנון של גבר אבוד שמנסה להימלט מהעולם שסוגר עליו אבל לא מוצא קרקע יציבה. כשהוא מספר ש"עברתי את כף התקווה הטובה, אבל אין תקווה בשבילי", אתה מרגיש גופרית צורבת בגרונך. כשהוא שר "אני לא יכול להמשיך לחיות ככה", אתה דומע. כשהוא צועק "יהיה מה שיהיה, אני הקפטן של החיים האלה", מהדהדת ההכרזה הזו, נואשת, ונחבטת שוב ושוב על הקירות שמסביבנו.

 

מי שהיה בשתי ההופעות, כמוני, קיווה מן הסתם לשתי הופעות שונות, לשירים שונים בכל הופעה. זו תקווה טבעית, אם כי לא ממש ריאלית. היו כמה שירים שהוחלפו, אבל אין ספק שהיה מדובר באותה "הופעה". אפשר היה להתאכזב מזה, אבל מה לעשות שבבארבי, כשסוף סוף קייל על הבמה, כל מה שיכולתי לרצות הוא לשמוע שוב את האינטרו ההוא של "קפטן הוק".

האנרגיה של קייל, שהתחיל על הקלידים, עבר לגיטרה חשמלית, ואחר כך לאקוסטית, ובחזרה, הייתה כובשת לאורך המופע כולו. מי שהתלונן על היעדר ההדרן בהופעה הראשונה, או על ההדרן הקצר יחסית בהופעה השנייה, בבארבי, לא יכול היה להאשים את האיש בעייפות. זו לא העייפות שמנעה מהערב להמשיך. זו הגישה של קייל, שמוכן לתת לקהל את כולו, אבל לא מוכן להתחנף.

 

קרוב ללב

 

קייל של הבארבי נראה מרוצה מהאווירה סביבות יותר מזו שהייתה בזאפה. אולי הסיבה נעוצה בעובדה שהבארבי היה מלא עד אפס מקום בעוד שהזאפה, שגם ככה קטן יותר, לא היה מלא כל כך. פגשתי לא מעט אנשים כמוני, שהיו בשתי ההופעות. שכמוני, מחזיקים את הדיסקוגרפיה הענפה של קייל בבית וקרוב ללב. ואיך אפשר שלא.

 

קייל עם האקוסטית בזאפה. הדובים ביער והאפיפיור ברומא

לקייל יש איזה עניין לא פתור עם נשים בוגדות. ב"אמסטרדם" הוא שר:

 

She says she fell in love

With men who knew the way to treat a lady

Her life has settled for the best of things

That I couldn't give her

And it's not her fault, she's not the one to blame

Come down, come down, come down once more

And I do believe the journey did her well

 

היא התאהבה באחר, אבל זו לא אשמתה, והוא עדיין זקוק לה ומודה שהנסיעה הרחק ממנו עשתה לה טוב. ב"guts" שבוצע בבארבי, הוא מתעד את הסיפור הידוע שהתרחש בלילה שלפני ההופעה המיתולוגית והמשותפת שערך ביוני 1974 עם ניקו, בריאן אינו וקווין איירס. עבור קייל זה היה האתגר שבהופעה כאמן סולו. באוטוביוגרפיה שלו, "What's Welsh for Zen", הוא מספר איך ההופעה ההיא, שתועדה באלבום "June 1, 1974", הייתה הנקודה שבה הוא התאהב בהופעות והפך לחיית ההופעות שהוא עד היום.

 

אבל באותו לילה שלפני, קייל תפס את אשתו, סינדי. עם איירס. אם יש לכם ספק לגבי מעשיהם, בא השיר ופותח עם תיאור חד כתער וזועם כזה:

 

The bugger in the short sleeves fucked my wife

Did it quick and split

גם בשירים החדשים אפשר היה למצוא רמזים לגבר ההוא, המוכה והזועם.

 

 

You asked if you hurt me

Whaddya mean by that

Looked round the corner

You don't remember that

 

אבל אסור לטבוע בתוך המילים. בניגוד לאמנים רבים שכרתתי איתם ברית בגיל ההתבגרות, קייל הוא היחיד שלא באתי אליו רק על סמך המילים. ההוכחה היא שבאוסף שלי אין בכלל דיסקים אינסטרומנטליים. חוץ מאלה של קייל. והם לא סתם על המדף. הם ליד המערכת. בתיקיות המחשב המיועדות להאזנות חוזרות. צרובות להאזנה במכונית ברגעים הנכונים. גם בהופעה,

 

האוזניים פשוט נפקחו באושר לשמע השכבות שקייל ולהקתו יצרו מהשירים. ליינים של קלידים שהפכו את השירים על פיהם. ריפים של גיטרה וקולות רקע שהפכו את המנגינות לתרועת ניצחון. אני אוהב לצפות בקייל מסמן את הסימנים הקטנים בעיניים ובתנועת יד קלה למוזיקאים שאיתו. כיוצר עם רקע קלאסי, מי שיתאמץ יצליח לראות אותו מנצח על ההרכב ומפעיל אותו תוך כדי שירה ונגינה אינטנסיביים. כשאתה עומד מולו ורואה את הסימונים, ואחר כך את החיוכים, כך אתה יודע שהחושים שלך נתונים בידיים טובות ומיומנות.

 

הופעות מחו"ל לא עושות עליי רושם. לא הייתי בלאונרד כהן, לא בפול סיימון, לא בבוב דילן, אפילו לא בסווייד. אני חייב לשמור את מעותיי הדלות להופעות של ג'ון קייל. עכשיו ובימים האחרים.

 

לינקים:

ראיון שלי עם ג'ון קייל ב"גלובס" לקראת ההופעות בארץ

אתר מעריצי קייל. כל מידע שתצטרכו

תעשה חיים אחי, אבל אל תשכח אותי

 

מעמיס את הבס על גופו הצנום. שלום גד

 

לפני הרבה יותר מדי זמן, בחורף לפני שנה וחצי, ראיתי את שלום גד מופיע בפעם האחרונה. מאז אין כבר חורף וכל בוקר מחדש השמש מתחילה לשרוף. ויצא שככה, מדי פעם, יש לי כאבי פאנטום שנובעים מהיעדרה של הופעה סדירה של הבחור הזה.
 
יש ימים, כמו השבוע, שבהם כל המזון המוזיקלי שלי מורכב משלושה-ארבעה אלבומים. זה לא נובע מדיאטה מוזיקלית משונה, אלא כי בזמן כזה, יש תחושות מסוימות, מפרצי רגש כאלה, שבהם אני מגלה ש"אהבה", "תנועות מטאטא מהירות", "סוף המדבר", "העבד" (וגם "דנה ראתה עב"מ" רצועות 3,6,7 ו-10) הם הלחם והחמאה, הסטייק והסלט. כל אבות המזון בפנים ואין לי צורך בשום דבר נוסף.

בנאי והאחים. אחד חוזר להופיע, לשני אנחנו מחכים (צילום: אבי נתן)

אני אוהב מוזיקה. אני מכור למוזיקה. אני צרכן אובססיבי של מוזיקה. יש לי מאות דיסקים תקליטים וקלטות בבית, שלא לדבר על עיתוני מוזיקה מחו"ל, ארכיון כתבות מקומי, ועוד כל מיני מופרעויות אחרות שקשורות לעניין. אבל יש ימים שבהם הייתי נותן את כל האוסף הזה תמורת איזה שתי הופעות ברצף של שלום גד.

 

אני אלך איתך
כשהחדר יעלה באש עוד פעם
והעורבים יהיו מעליך
אני אלך איתך
 
אני אלך איתך
כשכל הזאבים ימצאו אותך
ושוב ירדפו אחריך
אני אלך איתך
 
כל התשובות ניתנו מזמן
וכלום אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר
 
אבל אני אלך איתך
והפחד יתעמעם לאט
כמו סתם עוד זיכרון מרוחק   
של מישהו אחר
 
אני אלך איתך
 
כל התשובות ניתנו מזמן
ושום דבר אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר
 
אבל אני אלך איתך
כל הדרך פנימה והחוצה
וכל הדרך שמאלה ימינה
אני אלך איתך
 
אני אלך איתך
אני אלך איתך

  

(מתוך האלבום החדש הבא עלינו לטובה)

כן, מה לעשות, לפעמים להקשיב למוזיקה הזו באוטו או בבית זה לא מספיק. השבוע, תוך האזנה ל'סוף המדבר' השיר והאלבום, מצאתי את עצמי דומע. דווקא השיר הזה, ששמעתי אותו המון פעמים, ושהיה אפילו פעם מיני להיט ברדיו, ובגלל זה נחשב אצלי טיפה פחות, דווקא הוא שיחרר אצלי את שק הדמעות.

פתאום שמתי לב כמה אופטימיות, טוב לב ואהבה יש בשיר הזה. זה הרגע שבו הבנתי שהדיסק לא מספיק לי. אני רוצה ששלום יעמיס על גופו הצנום את הבס, יחבר מיקרופונים ויבטיח לי באופן אישי, שבסוף המדבר יש ים.

 

אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב.

ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האינטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט", תרתי משמע.

  

אתה יושב בהופעה. המוזיקה של שלום גד מתרחשת מולך ובאוזניך, ופתאום, כמו לפי סימן מלמעלה, כמו בתפילה כשאתה ממש מתכוון לכל מילה: אני נזכר בכל מי שאני אוהב אותו, אני נזכר למה אני אוהב.
 
הרגש הלח שמתחיל את הכל: זוגיות, משפחה, הבן שלי שעוד שבוע יהיה בן שנתיים ואני מרדים אותו כשאני שר לו בלחש "אתה האביב של חיי", או "ככה, כמו שזה. לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם".

הערוץ הרגשי הזה, כשהוא סתום, יכול להיות זה שיגרום לך להיות חסר סבלנות, להתנהג מגעיל, לריב, להעליב, לא להקשיב ולא להתחשב במי שאתה אוהב. כשהערוץ הזה פתוח, האהבה נכנסת בכל חלקיק מקום שהתפנה.

שלום עובד בשטיפות גם כשהוא על הבמה. הוא בא ושוטף את כל השחור שמצטבר בארובות של הרגש ומשחרר את מה שנסתם. וזה לא רק הרגש. זאת גם התחושה שאיתה אתה בא הביתה ואומר: אני הולך לקחת את התחושה הזאת ולעשות איתה משהו. אני הולך לחבק את אשתי ואת הילד שלי ולהבטיח להם ש"אם האהבה הזאת תרצה לשרוף אותי, אני אהיה הפחם המאושר בעולם".

 

(הופיע לראשונה, בגרסה קצת שונה, בפורום מוזיקה של Ynet)

אז כן, אני יודע שהוא עובד על אלבום חדש. אני יודע שלפעמים לאמן לא מתחשק להופיע, אני יודע שצריך להגיד תודה על הכל, הרי בדיוק השבוע אביב גדג' חוזר להופיע וזה אירוע לא קטן בפני עצמו, אבל זה לא משנה לי, אני גם יודע שיש יותר אנשים שמחכים שאריק איינשטיין יחזור להופיע, אז מה?
 

אירוע לא קטן בפני עצמו. גד והיהלומים בהופעה ראשונה לכבוד "אהבה"

 קריאה נוספת: אסף לבנון מראיין את שלום גד