שאלו שלום ירושלים

מבט חודר לתוך העולם היצירתי של שלום גד כפי שהוא עולה מהאלבום "ירושלים". חייבים להספיק כי עוד רגע יוצא עוד אחד, "תלמי אליהו"

 

 

שלום גד הוא אולי האמן הישראלי היחיד שמסוגל לצאת למסע יצירתי כזה. טרילוגיית "המצב", שהחלה באלבום "תל אביב תל אביב" (אוקטובר 2011), המשיכה ב"ירושלים" (אפריל 2012) ועומדת בקרוב להסתיים עם "תלמי אליהו" (דצמבר 2012), מרשימה לא רק בשל ההספק של גד, אלא גם בשל הצבת היעד וכיבושו. גד הבטיח לעצמו ולקהל שלו טרילוגיה בעלת קווים מקשרים. עומק הבעתי וכושר המצאה בלתי מנוצח וקיים.

בטרם יראה אור החלק השלישי ואיתו, לראשונה, גם מארז מרשים של שלושת האלבומים על גבי דיסקים, חשבתי שלמרות שעבר הרבה זמן ושההספק שלי לא יכול להדביק את זה של היוצר, הגיע הזמן לבחון אותו לעומק.

אם השאיפות שלך חזקות מספיק גם סיגריה כבויה תידלק בפיך

אמרנו כבר שהיצירה של שלום גד שאפתנית מאוד. כבר בשיר הראשון הוא רומז לעניין הזה כשלמעשה הוא מסביר את הרציונל של כל זה – רק עוצמת השאיפות קובעת עד לאן הן יקחו אותך. האלבום נפתח באינטרו עמוק וסמיך מוזיקלית ברוח סטיבן זונדהיים. הוא מציג בפני המאזינים את נקודת המוצא של האלבום שלפניהם. בהשאלה מהחומר שממנו עשוי האלבום הזה, אפשר לומר שאם שמה של אבן השתייה שהייתה בבית המקדש נגזר מכך שעליה מושתת העולם, הרי שב"ירושלים" גד מרגיש שמה שהוא עושה זה "לשיר מתוך הקבר".

ירושלים. עטיפת האלבום

 

רק אחרי ההוד וההדר של הפתיחה הזו, מתחיל הטראנס ההיפנוטי אחורה:

אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי
הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר
אל תוך ירושלים
"כשאני אומר: "עשר
אתה תהיה בירושלים
אני אומר
עשר
חושך
אבל יש אור קטן שמהבהב מרחוק
תתקרב אליו
מה אתה רואה?

"הפצע נסגר על הקליע" הוא שיר אהבה רב רבדים. התפאורה שלו תמשיך ללוות אותנו עד סוף האלבום: מצבות נטושות, עצים כפופים. לשיר יש מבנה ברור והמאזין כבר לומד את השיטה, ואז מופתע כשה"שולחן ערוך" אינו נטוש, אלא כזה ש"אף אחד לא הפך", ואולי כאן אפשר להבין שכל השממה הזו קוראת לתיקון, לריפוי, לניקוי. וכן, יש המון עבודה. השממה היא פצע, כזה שהגליד, אבל זוכר היטב את הגורם. הפצע נסגר אבל השאיר סימן שהופך את הצלקת לתזכורת מתמדת לפציעה. ובאופן לא מפתיע, השיר מסתיים בתחושת דחיפות: צריך למהר ולעשות.

כל הכיתה מחכה לך

ב"פשקווילים של אהבה" קורא גד לכל הילדים הטובים, לכל ההולכים בתלם, לעשות מעשה ולצאת מהשורה. אבל לא לשם היציאה עצמה, אלא כדי לקרוא תיגר על הסטגנציה המחשבתית ולרדידות המחשבה של הכלל. הוא קורא לנו להתפתח ולחוות את העולם במלואו, לא רק מהפינה הקטנה והצרה שלנו. זוהי קריאה למנהיגים פוטנציאליים להפסיק להתחבא בתוך ההמון הדומם ("כל הכיתה מחכה) ולהכריז על נוכחותם.

אבל מה הוא מצפה מהם לומר? התשובה מתחילה בשיר הבא, "בלבנט". גבריאל בלחסן מתארח ומתאר במונולוג מהודק היטב את ירושלים בצורה שמזכירה את היחס אליה בשנות הגולה, אבל תוך כדי דבריו מתברר שהוא מדבר גם על ההווה של ירושלים, על הזמן הזה בישראל. "באותם ימים, שאר החושים שלה היו רדומים / כמו שהם היו מיליוני שנים / העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו / האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו / הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה / ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם / אבל זה היה משביע".

שלום גד ואלי שאולי. עץ אף פעם לא נופל לבד (צילום: אסף אנטמן)

 

במילים אחרות, המערכת עובדת על ריק. יש לה את האנרגיה שמפעילה אותה, אבל ברבדים העמוקים יותר, הכל חלול, שלא לומר רקוב, שלא לחשוב על גוסס מבפנים. ורק בשביל לתת עוד רמז, מצטרף לקראת סוף השיר גד עצמו ומזכיר שכש"עץ נופל ביער / הוא אף פעם לא לבד / כולם שומעים את הרעש". העץ לא לבד, כי אנחנו לא לבד. כי העיר הזאת שמסמלת את התחייה שלנו, היא עיר  מסובכת. ולמרות מה ששרה לנו נעמי שמר, כיכר השוק אינה ריקה, בטח לא אחרי כל השנים. כולם שומעים את הרעש, כולם חשים בהתנגשות הנראטיבים בקרב על העיר.

אולי בפעם הבאה שתעמוד על הדוכן

"תיזהר עם הדברים שאתה מטיף" הוא קריאה ראשונה, ולא אחרונה באלבום הזה, להתרחק מקיצוניות, לקחת אחריות על מה שיוצא לכולנו מפה, בעיקר לאלה שמתיימרים להנהיג. לאורך ההיסטוריה ידעה ירושלים הרבה דוברים שהעדיפו להחריב את עצמם ואת יריביהם ואת העיר כולה, ובלבד שלא יצטרכו להתפשר על מה שנראה להם 'דברי אלוהים חיים'.

הדוגמאות של גד פונות למקומות פרטיים ולא קולקטיביים, בפנייה בגוף שני, כדי לא ליפול מראש לתוך מלכודת הקלישאה או לאוזניהם של הבלתי ניתנים לשכנוע. הרב שהסית ולא הבין מה צפויות להיות התוצאות, איש המדע שנאחז בנתונים עד שאיבד אחיזה באנשים שסביבו, ו"אבא", שהוא קריצה קטנה אל הרוקר הבלתי מתברגן שממשיך במסע ההרס העצמי גם כשיש לו ילדים לדאוג להם.

בעוד יומיים תתחיל להיות רעב

"קח את הדברים שלך ולך" הוא תיאור הגירוש לגלות. טלי אלבז נבחרה לשיר את השיר הזה כדי לתעתע עוד קצת במאזין. הרי הפשט עובר מעצמו. אבל לא מדובר בשיר על בחורה שזורקת את החבר שלה מהבית. איך יודעים? הביטו שוב בשם האלבום. לאלבום קוראים "ירושלים", ומכאן שלכל השירים בו יש קונטקסט מסוים שמתחבר לעיר הזו, או למה שהיא מסמלת, לנראטיבים הסותרים שהיא משופעת בהם.

זהו המשך טבעי לשיר הקודם: מנהיגי הציבור שלא נזהרים בדברים שהם מטיפים, מקבלים מהעיר הזו גט. זהו שיר על היהודי הנודד, אבל לשם שינוי, הוא מסופר מנקודת המבט של המקום. האדמה. החלל שנשאר מאחור. העיר שולחת אותנו החוצה ומאחלת שנלמד את הלקח. יבוא החורף, נמצא עבודה, כי אין ברירה. את השולחן העמוס שהפכנו בזעם קדוש נצטרך לערוך שוב. עד הפרט האחרון.

שלום גד. מסע יצירתי מרתק

 

סביר להניח שהשם "צלבנים בממילא" נולד הרבה לפני השיר עצמו. לא קשה לנחש שהשיר קיבל את הכותרת הזו לאחר שנכתב. השם זורק אותך להקשר הנושאי, העלילתי. תוכו של השיר כאילו מדבר על ההווה בלבד. ומי שמכיר קצת את היוצר, יכול אפילו לחשוב שהוא מתייחס לחייו הפרטיים ושמדובר פה בשיר אהבה סטנדרטי.

לא פעם שומעים דוברים פלסטינים שמשווים את ישראל לתקופת הצלבנים על פיסת הארץ הזו. אתם כאן בכוח הזרוע, הם אומרים, אבל כמו עם הצלבנים, זה לא לנצח. הממלכה הצלבנית שלטה כאן קצת פחות ממאתיים שנה וסולקה כשהכוח הנגדי, צבא צאלח א-דין, צבר מספיק עוצמה ונחישות. רמז מרתק לרעיון הזה שותל גד בשורות "הבאתי לך זר ענק מפרחי ההר  / עוד יותר פוליטי מקודמו / הייתי כמו דגל דהוי וממוחזר / שמאס בעמו".

למה הזר פוליטי? כי מדובר על אותו "גב ההר" שעוד מימי הצלבנים הוא הסמל לשלטון על הארץ, כי מי שנמצא על ההר הוא זה
ששולט בשטח וגם במוצא אל הים. אבל כשגדודי צלאח א-דין ניצחו את הצלבנים, זה לא היה בגלל הפקרת הרי השומרון וירושלים.

שלום גד. אחרי הציונות על שפת הים (צילום: ריקי אלקיים)

 

התבוסה בקרב המפורסם בקרני חיטין נולדה בהתפרקות המבנה החברתי של האצולה הצלבנית. כשאצילי הממלכה החלו לעשות דין לעצמם ולזלזל בשלטונו של בלדווין הרביעי, החלה הספירה לאחור של הממלכה כולה. לא קשה לזהות את הדיסאינטגרציה ואת הסקטוריאליות הישראלית במשל הזה, כשכל ענף מנסה לתפוס כמה שיותר מכוח החיות של הגזע, סופו של העץ כולו לקרוס תחתיו.

ובכל זאת, כמו באי אלו כתבים יהודיים קדומים, גד לוקח את הסיפור לדימוי הזוגי המתבקש. כאן משיב הגולה לאהובתו ירושלים שזרקה אותו בשיר הקודם. "הוצאת לי את החשק להיות נזיר", הוא שר. כלומר, בגללך הכל קרה. אני בכלל לא רציתי. את שכנעת אותי לבוא, הבטחת לי אושר ועושר והנה שום דבר מזה לא החזיק מעמד. והכי גרוע, עוררת בי תשוקות שלא היו קודם ועכשיו אני לא יכול להיפטר מהן.

 

"נאום הילד" הוא מחווה מרתקת לסאונד של אלג'יר באלבום הראשון "נאמנות ותשוקה", וכמובן לאלבומים של גבריאל בלחסן שמוביל את הקטע הזה. גד שם בפיו של בלחסן טקסט שקל להאמין שבלחסן עצמו כתב. השיר מתחיל בשקט מוחלט ומתמלא בירי חסר רחמים של גיטרות אימתניות והופך מנאום כמעט שגרתי לסוריאליסטי ואקטואלי בו זמנית.

עמדת נביא הזעם שבלחסן מגלם היטב ברבים משיריו הופכת לנאום של ילד שהוא מבוגר עייף שמציע לאשתו להפסיק לשים לב למגרעות הפיזיות אבל למעשה קורא תיגר על ההנהגה החלולה שלנו. "אנחנו נשאיר את החור הזה מאחורינו / החור הגדול הזה שאתם מנסים להנחיל לילדים שלנו / להורים שלנו, לכלבים שלנו / צריך לקבור את החור הזה, צריך לחפור בור עמוק באדמה / לשים בו את החור, לכסות אותו טוב טוב / לשים עליו מציבה ולא לכתוב עליה שום דבר".

ויש לו גם דימוי אפקטיבי וארצי מאוד: "לפעמים כדי להיות בכיוון הנכון, צריך לשבור הגה", כלומר לשנות כיוון ב-180 מעלות, אבל גם לשבור ממש את "ההגה", את ההנהגה, ולדרוש אחרת תחתיה.

כשהשמש מחממת רק את מי שמשלם

"אבן הבנייה" היא הראשונה בשלושת שירי הנחמה שסוגרים את האלבום. אם המיתולוגיה הישראלית שרה ש"יש אבנים עם לב אדם" (ואגב כך הכשירה את כיבושו של עם שלם שלאיש לא אכפת ממה עשוי לבו), כאן גד נותן לאבן לומר את שלה.

זו האבן שמסמלת את הבנייה מחדש, את תום הגלות, לאחר שבאמת נלמד הלקח. האבן הזו לא נועדה שיתקשטו בה או שיעשו ממנה כלי מלחמה. כל כולה קודש לעשייה חיובית, להרמוניה עם המקום. האבן הראשונה של הבית האחרון, אותו בית שלא יהיה צורך להתאבל על חורבנו כי מלכתחילה הוא יעמוד על יסודות של הומניזם ושלום.

יש גם נחמה גדולה ב"אני לא אהרוג", למרות כל האימה שהוא מתאר. קשה לחשוב על יצירה כה מצמררת מאז השירים של חנוך לוין במחזה "רצח". אפשר לומר שגם הקהל המכור של גד לא ציפה לשיר כזה ממנו. טקסט מאוד קונקרטי, מאוד פוליטי, מאוד ברור. ועם זאת, תיאטרלי, טרובדורי, עם קריצה לשירי ערש מבעיתים מימי ערש הציונות (על שפת הים).

ואם נתנו את זכות הדיבור לאבן שתתחיל את בית המקדש האחרון, האלבום נחתם עם שירו של "הפועל השחור הראשון". אותו אחד שההתלהבות, חדוות היצירה והאחווה האנושית יניעו אותו לראש טור הפועלים שיבנו את הבית הזה. גד סוחף באופטימיות שהוא מקרין כאן, ולמעשה בהשראה הגדולה שלו כיוצר על כל יוצר שמאזין לו.

הנחמה בשיר הזה לא מדברת על תחייה שדורסת את האחר, לא על זמן משיחי שיש לדחוק בו. אם יבשיל האדם, אומר גד, ותהיה הפעם הבאה, שתהיה נכונה וצודקים ומקרבת רחוקים ולא רודפת שנאה וסכסוך – הוא מבקש להיות שם ולתת יד כדי לעזור לזה לקרות.

איפה תמצאו עוד אחד כשלום גד?

תלמי אליהו, תמונת העטיפה. ושוב יש למה לחכות (ציור: עמנואל בלחסן)

 

 

שלום עלינו ועל כל ישראל: שכול וכישלון

רשימה שנייה מתוך שלוש על "שירי ארץ ישראל" של העבד. הפעם על צבא שיש לו מדינה, על חללים שאין להם בלורית ועל צו שמונה רודף בצע

"הדם הצהוב" ו"וריאציה על נושא של בבליקי" הם חוט הלהט של האלבום הזה. שני קטעים מורכבים, עם לחנים מפותלים, סליל קולות הנפרש לאוזניך מתוך ניסיון לתאר את הפתולוגיה של החיים על החרב. שלום גד לא מהסס לנעוץ עוד ועוד סיכות בבובת הוודו של הקונצנזוס: למה אנחנו לפותים בסכסוך טריטוריאלי, למי יש אינטרס שהסכסוך לא ייגמר, מי הופך את כל החיילים המתים למיתולוגיה של דם ואש ותמרות עשן.

 

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נלמד להסתדר
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הסכין בלחם
נרוץ לשטוף ידיים מהר
למה לא נלמד להסתדר

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נתחיל להתארגן
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הקלשון בחול
נרוץ לשטוף רגליים מהר
למה לא נלמד להסתדר

בהאזנה ראשונה הפתיחה של "הדם הצהוב" יכולה להישמע כמו הימנון פציפיסטי שרק אנשים תלושים מהמציאות יכולים להתחבר אליו. אבל ככל שהשיר מתקדם, וככל שהאלבום מתקדם, כך אנחנו מגלים כמה הסכסוך הזה הוא סבך של אינטרסים שבתוכם רובנו מתנהלים כפיונים של כוחות חזקים מאיתנו, שהמניעים שלהם רחוקים מאוד מלהיות נקיים. הם משיגים במלחמה האינסופית הזו שקט חברתי ויכולת לנווט את הציבור שלהם למקומות שנוחים להם.

בלי נסראללה והנייה

גם השליטים הערבים וגם הממשלה שלנו נהנים מהמצב. הרעבים כאן ומעבר לגבול לא יתקוממו נגד המושלים בהם כל עוד הם יחששו מהאיומים שמשמיעים להם כל הזמן על הצד השני. מה יעשה נתניהו בלי איום איראני ובלי נסראללה והנייה? מה יעשה אסד בלי האפשרות להאשים בכל את "האימפריאליזם הציוני"? הם יישבו לבטח בארמונותיהם ובמקלטים האטומיים שלהם בעוד כולנו חשופים גם לקריסה כלכלית וגם לאיום מתמיד על שלוות חיינו.

האלבום החדש. קרוסלה מכה ותגמול, עד אינסוף

היו שופכים עלי כל לילה
דם צהוב
הייתי באה ואוספת קצת
ומתאפרת עם זה
היה מתוק היה מתוק

מתוק היה הטעם
הדם הצהוב

כאן מתאר שלום גד את הרוטינה של החיים על החרב והקרבת הקורבנות למולך של "הסכסוך" בצורה מיתית מאוד ומרעננת. האישה האלה יוצאת מבין הצללים כשמחשיך כמו ערפדה, והיא ניזונה מאותם קורבנות. הדם הצהוב הוא צהוב של שנאה, צהוב של קנאה, שהרי בעברית צהוב בשורוק הוא "עוין, לא ידידותי" כך השנאה והעוינות, שלא לדבר על דברים אחרים שקשורים בהיסטוריה היהודית וקשורים בצבע הזה, מתחברים לקרוסלה של מכה ותגמול, נקם ומכת מנע, עד אינסוף.

אבן פינה, הנה אני
מטפטף עוד טיפה
ועושה אתה סימן
על הגוף הלבן שלך
האם תחזיקי מעמד
קצת יותר מדור אחד

החלק הזה, שכמו מתכתב עם הרוח הרליגיוזית של האלבום הראשון של "העבד", נוגע בעדינות, באמצעות הדימוי, ביכולת של המדינה שקמה פה לשרוד במצב מתמשך של מלחמה וסטרס. אפשר בעיקר להתפלל ולייצר עוד ריטואלים שיצדיקו בדיעבד את המחיר הכואב שנגבה מאיתנו כדי להמשיך ולהיות כאן.

בין השקרים המוסכמים שבעזרתם מוליכים את התודעה שלנו לקבל את המתכונת של החיים על החרב, בולט במיוחד ההטבלה לקדוש שעובר כאן כל חלל. איכשהו אנחנו בולעים את הסתירה הזו בלי לתהות: האם כל חלל היה פלא הבריאה? אם כן, כנראה שהקורבן הלאומי כבר כבד מדי על כולנו. אם לא, הרי שאנחנו עטופים בהתחסדות מבחילה. החלק השלישי של "הדם הצהוב", זה ששר שלום בעצמו, עוסק בדיוק בכך.

החיילים הם הילדים של כולנו, אבל אם אחד מהם נפל בשבי, הוא לא בדיוק בראש סדר העדיפויות. מזל שהשוק החופשי והדת הקפיטליסטית לא הכריזה על הצורך לעודד תחרות והפרטה גם בתחום הזה. מה יעשה מי שרואה מה עבר על פדוי השבי שליט ואמונתו במדינה מתערערת?

וזה לכבוד החיילים המתים
שלא כל כך אהבו את הגדוד
שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך
זה לכבוד החיילים המתים
שלא תמיד אהבו לטייל
שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך

ונזכור את כולם
את חסרי הבלורית והתואר
ונזכור את העשב המר
שגדל אצלי בכפר

החלק הזה הוא הנוקב ביותר בשיר. למרות הציניות העולה מהמילים, גד שר בלי לגרור את הביצוע לאזור הקברטי־חנוך לוויני. הוא שר כמתבונן מבחוץ, כאילו הוא לא מודע לחריפותן של המילים. בשיר הבא, סאגה ארוכה של שמונה וחצי דקות, גד מסכם את מה שהיה לו לומר על האספקט הצבאי בחיינו בארץ ישראל.

תתעורר בן אדם תתעורר
אהוב לבך עולה באש
זה לא הזמן לישון עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
הנשר, הסוס, הנמר והתן
כולם על ההר שותקים עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
אביך יצא למלחמה אבודה
הוא חוזר עם האויב בעקבותיו

"וריאציה על נושא של בבליקי" מתחיל כמו שיר פאנק־רוק סטייל הקלאש. הוא פוליטי, אבל אישי לגמרי. הוא מדבר על אש, חיות רעות ואויב, אבל הוא בעצם על הבית. הדלת שעליה דופקים היא שלך, אביך הוא הלוחם העייף שאין לו מנוחה גם כשהפסקת האש מוכרזת. המלחמה היא גם מלחמת קיום, ושם לאף אחד אין הנחות.

ואז מופיע קולו של בבליקי עצמו. הוא חוזר אל המוטיב הצבאי. הפעם זהו אחד הביטויים המלחיצים ביותר בתרבות הישראלית: צו גיוס בחירום. כך מתברר שהבית בוער, אבל אתה רוצה לברוח, להערים על הצו, על הצבא, על המערכת כולה.

ארץ ישראל של היום היא מקום שבו כל אחד לעצמו, גם מצו 8 אפשר לברוח, וגם אנחנו כבר יודעים שצו 8 שנקבל היום כבר לא נושא את אותה תחושת חירום לאומית של פעם. זה הצו שבו קוראים לך לסכן את חייך כדי לשרת את הצרכים הפוליטיים והכלכליים של מי שנמצא בעמדות הכוח.

הו
איך הצלחתי לצאת
ממעמקי הבור
ואני אחרי כל זה, שוב
מנסה להיות חכם
לקחת את הבור אתי משם
ולהיות אתו למעלה
ממעמקי הבור
איך הצלחתי לצאת

צו 8, לא תתפוס אותי
אני אהיה מהיר הפעם
רודף בצע, צר מוח
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו
לב קרח לא יגור כאן (אדמה שלי)

אני אהיה חכם הפעם (האקדח בידי)

דמעות של שנאה לא נבכה (הסכין בכיסי)

כי לא יתנו לך להתקרב אלי (והציפורניים)

צו 8 יקר

זו שיר מלא עוצמה, סוחף ומסעיר, שמותיר אחרי ההאזנה ייאוש גדול. לא קשה להבין למה גד מתכוון. והצרה היא שאפילו אמירות כאלה, עם כל חריפותן, לא מסוגלות לעורר היום את תשומת הלב שהופנתה לסאטירה של חנוך לוין ויוסף מונדי לפני 40 שנה. החרב הפכה הרגל.

בפעם הבאה

הפוסט הבא והאחרון על "שירי ארץ ישראל" יעסוק בחטיבה של שירי האהבה. "וריאציה" בעצם מסיים את האלבום, ואחריו באים שני שירי "הדרן" – "תיכנס אל תוך חיי" ו"אני רק סקיצה". שני אלה, יחד עם "אין אהבות קטנות" ו"אהבה לא טובה", מייצגים צד נוסף של היצירה המונומנטלית הזו.

"אתה לי ארץ" – הרשימה הקודמת בסדרה על "שירי ארץ ישראל"

 "אין אהבות קטנות ואין להירגע" – רשמים ראשונים שלי על האלבום עם צאתו באוקטובר

האלבום עצמו להורדה בבנדקמפ

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן

 

על האלבום הראשון של "העבד". שלום גד אומר לכם שוב ושוב: הדברים אינם כפי שהם נראים

 

העבד. מוזיקה לשיפור איכות החיים

השאלה הדתית, אומר שלום גד, איננה עניין של כיפה וזקן. כולנו דתיים באיזה אופן. יוסי שריד אינו פחות דתי מהרב עובדיה אלא שהדת שלהם שונה לגמרי. אני נותן את זה כהקדמה כדי לנטרל את ההסתייגות על רקע דתי מ"העבד" הפרויקט של שלום גד יחד עם אמיר זוסקוביץ, טלי אלבז ואלי דראי. האלבום הזה אינו מיועד רק למי שיש בו אמונה "דתית". גם חילוני כופר כמוני יכול להתחבר ליצירה שנושאה העיקרי הוא אלוהים.

 

למרות מה שהתרגלנו לחשוב, אלוהים לא שייך לדת ולדתיים אין בעלות עליו. אצל נושאי המגבעת, למשל, האלוהים הוא אובייקט כל כך מובהק, שהוא ממש מחכה לאיזו עבודה סמינריונית על "דמות האלוהים ביצירת נושאי המגבעת". שלום גד לוקח את הרעיון למקום אחר: שירי קודש בפורמט של רוק. אם היינו בחו"ל היו קוראים לזה סול או גוספל. אצלנו זה נתפס מוזר.

 

נושאי השירים האולטימטיביים בתרבות הרוק/פופ הם בדרך כלל אהבה ונגזרותיה: היא אוהבת אותי / היא לא מבינה אותי / היא בוגדת בי / היא עוזבת אותי/ היא עושה אותי אומלל. אומר שלום גד, בואו ניקח את הנושא הזה ונלך איתו אל משהו יותר מטאפיזי. בעצם השירים כאן אינם שירים דתיים, אלה שירי אהבה לאלוהים. אלוהים שהאדם ברא בצלמו. אלוהים פיגמליוני כזה. ולכן בניגוד לאהובתך, לא יאכזב אותך לעולם.

 

אז מה קיבלנו? ספר תפילות מולחן ומושר. חמישה עשר קטעים שיוצרים רצף רעיוני ומוזיקלי של "חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן עם ערמת אפקטים" (מתוך "מגפי הישועה"). יש פה הומור, אירוניה, רקע מוזיקלי וטקסטואלי שנדיר לפגוש בביצת הרוק הישראלי.

 

נכתב כבר על החוסר בידו הרמה של מפיק בתקליט הזה. על כך הייתי אומר כי דווקא המינימליזם, הצניעות והכוונה המזוקקת הופכים את האלבום הזה למגובש ביותר שעשה שלום גד עד היום (זה השלישי, לא כולל שניים עם פונץ'). ככה צריך ליצור מוזיקה וככה צריך גם לצרוך אותה. אנשים מתאספים יחד מנגנים, כותבים, מקליטים, והנה יש השראה.

 

האלבום הזה יצא בשקט, פונה בצניעות לקהל, בלי הו הא תקשורתי שמנתק את היצירה מהיוצר, והופך את היוצר עצמו לאיזה דמות מיתית, פיקציה שקיימת רק במוספי השבת. אם מישהו בתקשורת הממוסדת היה מתעניין ביצירה המופלאה הזו, הוא היה מבקש לראיין את גד על החזרה בתשובה שלו. אבל מה לעשות ששלום גד לא חזר אף פעם בתשובה, ושהשירים הם פשוט שירים, לא מאמרים בעיתון ולא פרשנות על פרשת השבוע. גד מעדיף להגן עלינו מ"תקליטים רעים" ("מאי") מאשר לשכנע אותנו בקיומו של כוח עליון.

 

טלי אלבז ואמיר זוסקוביץ מובילים כאן את השירה, ואת שלום כמעט לא שומעים סולו. וב"קרדיטים" א' ו-ב' וב"כבוד" א' ו-ב', יש לנו שליח ציבור וקהל מתפללים כמו בבית הכנסת שהיינו רוצים להיות בו בחגים, אם רק היינו מוצאים לעצמנו אחד כזה.

 

טלי אלבז היא תגלית נפלאה בעיני. השירה שלה משקפת תום מוחלט. היא לא "עובדת על השירה", היא פשוט שרה. כל זה בזכות יד המקרה שגרמה לשלום לקלוט את הקול שלה במשיבון של אלי דראי, המתופף. השירה שלה באה מאותו מקום נקי ומזוקק בנפש של שלום גד כאשר הוא כתב את השירים האלה.

 

"פתח את עיני אל על

שלא אפתח ידיים יותר מדי גדול"

"העבד" אומר לא לחומרנות, לא לחוסר הקומוניקטיביות של הסצינה האלטרנטיבית, ואומר לנו שוב ושוב את המשפט המבלבל הידוע: הדברים אינם כפי שהם נראים. קרי: אלוהים הוא פרטי והוא שייך לי. לא אתם ולא ש"ס ייקחו אותו ממני. מוזיקה לא חייבת להיות בליץ תקשורתי שנע בין "שבעה ימים" לפלייליסט של גלגל"צ. מוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, היא דבר שאתה עושה לשיפור איכות החיים שלך.

 

שלום גד ואנשי העבד מציגים כאן לדעתי תפיסת עולם פילוסופית ומוזיקלית מגובשת, גם אם במידה מסוימת מתעתעת. לא יאכילו אתכם פה בכפית, ולכן אחרי ההאזנה יהיה לכם הרבה על מה לחשוב.

 

אם תלכו איתו כל הדרך עד "קרדיטים ב'", תמצאו חיוך רחב ואופטימיות גדולה שתשטוף אתכם גם כל הדרך לעבודה מחר בבוקר או אל מכתב ההתפטרות על שולחן הבוס, ומשם הלאה אל החופש הגדול של החיים.

אין מה להשוות את העבד ליצירות של חילונים שחזרו בתשובה. גד הוא לא עדי רן. אבל ההומור שיש כאן לא נראה לי שהיה יכול להתקיים ביצירה שנושאת חותמת הכשר של רב. שלום משתעשע ומתפייט: "צריך אחד לאהבה / צריך שניים בשביל להביא ילד / שלושה בשביל להקה / ארבעה למועדון ברידג' / חמישה לקבוצת כדורסל". ככה נשמע אחד מי יודע של הדור שלנו.

השירים הם פופ-רוק נעים, שהיה עובד יופי ברדיו הישראלי, אם זה לא היה סתום עד מעל האוזניים בבינוניות. "מיטת הברזל" או "אינדי" היו יכולים לקרוע את גלגלצ, ו"שיר הקברן" היה רץ חופשי ב"לא רוצים לישון". זה לא יכול לקרות כי יש משהו בשלום גד שמפחיד את ההגמוניה. את דרך החשיבה הרגילה.

הוא לא איזה ילד רעשן שאפשר לפטור בתנועת ביטול קלה. הוא מתעסק באלוהים ובאמונה, הוא כותב שירים מתוך עולם עשיר של תוכן. הוא גדל על קצת יותר מדילן ומהביטלס. בעולם של גד יש גם שנסונים צרפתיים ואת החזן מבית הכנסת במושב. קצת מוזר להכריז על זה, אבל הוא מוזיקאי שלא מחפש את ההשראה רק במקום אחד.

 

אם מי שאמור לתווך אותו לקהל, כלומר, התקשורת וחברות התקליטים לא מעוניינים, הוא לא ייתן לזה לעצור אותו. לא רוצים, לא צריך. אם אתם מקשיבים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית ושואלים את עצמכם: זהו? זה מה שיש? אז בא שלום עם העבד, והופך את סימני השאלה לסימני קריאה ושופך עליכם בנדיבות גדולה את חדוות היצירה המופלאה שלו. לכו על זה. יש סיכוי שהחיים לא ישמעו שוב אותו דבר.

 

(פורסם לראשונה ב"מגזין במה" באוקטובר 2000. הטקסט כאן משופץ ומשופר לכבוד האלבום החדש של העבד)

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד אני רוצה להיות מרוכז שלא אהיה מופתע עוד פעם ביום שבו אני אוולד בעלך יביא קפה מהמכונה והוא יהיה חיוור מקנאה נסגור את הרדיו ונשים תקליט הוא יהדהד בכל הבניין תסתכלו עלי אוכל לצליליו את הארוחה הראשונה שלי כל השטיחים בבית מחכים לזה כל הוילונות בבית מחכים לזה וכל הכפתורים במערכת ביום שבו אני אוולד ביום שבו אני אוולד כל אלה שניבאו את סוף העולם תהיה להם הפתעה גדולה   מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה ואני אשתחרר מהלחץ בחזה מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר אני אשתחרר מהאצבע בגבי ואני אשתחרר מהרגל בבטני מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר אני אשתחרר מהספר השחור ואני אשתחרר מהשקר האפור מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר אני אשתחרר… ואני אשתחרר… מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר… כשאני אשתחרר… כשאני אשתחרר…   מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.