אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

אם כל המחאות, הולדת האופטימיות החדשה

הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג. אמש ברחבת מוזיאון תל אביב ולאורך רחוב אבן גבירול היו המונים שהחזירו לי את האופטימיות באשר ליכולת שלנו כאזרחים לעצור את התהליך שרומס את רובנו כדי לרצות את אלה שיש להם ואת אלה שאוחזים ברסן השלטון.

מחאה כמו זו שראינו אתמול וכמו זו שהייתה באותו מקום בדיוק שבוע קודם, שלא לדבר על כל ההפגנות המתמשכות בשבוע ובשבועיים החולפים, מוכיחה שיש כוח אמיתי שמבין את הכישלון של השיטה הנוכחית ויודע מה צריך לשנות כדי להחזיר לעצמו את המדינה. הנהגת המחאה הוכיחה אמש כי היא ראויה להוביל משום שמעל הבמה לא נשמעה רק דרישה נקודתית לדיור או לפיקוח על מחירי השכירות. הדוברים דיברו על הכל – יוקר המחיה, שלטון הטייקונים, חוסר השוויון בחינוך ובבריאות, נטל המס הלא הוגן והממשלות שהזניחו את תפקידן לדאוג לאזרחים.

הפרשנים והציניקנים המקצועיים ימשיכו לצקצק בלשונם ולצפות לדעיכה, אבל הייתי שם. ראיתי את מי שעמד שם וקרא לצדק חברתי. ישבתי עם המפגינים על הכביש בצומת קפלן-אבן גבירול. הכוח שנחשף בימים האלה הוא כוח החיות של ישראל. הכוח שבזכותו נוכל לספר לילדנו שהיינו שם, שעצרנו את מי שרצה להפוך אותנו לעבדי הגלובליזציה נטולי זכויות ודיור. עמדנו שם אתמול, ואם צריך נעמוד שם בכל שבוע עד שהמסר יפרוץ את חומות האטימות.

(ומכאן – משהו שכתבתי כבר לפני שלוש שנים. בגרסה מקוצרת קצת ומעודכנת) 

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. החסך העמוק בישראל בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו. 
 
 

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

 

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו. 
 

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?" 

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.
 
העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.
 
האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו. 
 

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום" 

ואף אחד לא יברר את טענותיך, כי  מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה. מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?
 

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? ייקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות". 

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. שר האוצר הוא מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

 

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות" 

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.
  

 

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ').