האובדן הפרטי, כאבי הפאנטום, המצבה המכוסה ירוקת: רשמים מביקור בעיירה קטנה בפולין בין ראש השנה ליום כיפור בלי יהודי אחד בסביבה
ברכב שכור אני משוטט בין כיכר אחת לאחרת, השלטים מבלבלים אותי פעם אחר פעם. השלט שאני מחפש אמור להוביל אותי לכביש מספר 12, או 14. המפות של גוגל הבטיחו לי שזו הדרך אל הפינה הנידחת שאני מחפש. אחרי חצי שעה בלופ, אני מחליט לעצור בתחנת דלק, לקנות משהו קטן לאכול ולשאול. אולי, למרות מחסום השפה, יוכלו לעזור לי.
המקום: פאתי העיר לודז', פולין. היעד: עיירה קטנה בשם זדונסקה וולה. שם גדלה סבתא שלי. שם היא השאירה משפחה גדולה ועלתה לארץ. זה היה שנה אחת לאחר עליית היטלר בגרמניה, חמש שנים לפני שתאוות הדם שלו תהפוך את האנשים שאהבה והשאירה מאחור לאפר. עד היום היא בוכה שכשהיא מספרת איך ניסתה לסדר רישיון עלייה לאחיה הקטן, אבל עד שהצליחה כבר לא היה מה. הקשר התנתק.
בכניסה לזדונסקה וולה. בזכות הבחור מתחנת הדלק
הנסיעה הזו החלה כמה חודשים קודם, בשגרירות פולין בת"א. הזמנה רשמית לביקור עיתונאי שם. "ספר לנו מה תרצה לראות ואנחנו נדאג לזה", אומרים לי. "אנחנו יודעים שהרבה ישראלים רוצים לבקר במחנות ההשמדה, ואם תרצה, נוכל לסדר גם את זה". קשה שלא להבחין בחמיצות מסוימת מעבר לאדיבות שבה נאמר המשפט הזה. היה נחמד להפתיע את בן שיחי קצת.
"אני לא שותף לסוג הזה של תיירות", אני משיב. "ולא בגלל שאין לי שורשים בפולין. יש לי, ולכן הייתי רוצה להגיע למקום שבו סבי או סבתי חיו, ולא למקום שבו הם הושמדו". ציינתי את השמות, ומיד נעניתי בחיוב. לאחר זמן מה קיבלתי מייל של קמילה קלאושינקה, ד"ר להיסטוריה, מומחית בהיסטוריה של הקהילה היהודית באזור זדונסקה וולה. ההתכתבות הניבה גילוי מצמרר: לפי הפרטים שנתתי לקמילה, היא יכלה לספר לי שהמצבה של סבא רבא שלי, שנפטר בגיל צעיר עוד לפני המלחמה, עדיין נמצאת בבית הקברות היהודי של העיר.
המצבה, הצילום שקמילה שלחה. עזב יגון ואנחה
קמילה, שאפילו השתתפה במיפוי של בית הקברות, שלחה לי צילום של המצבה, שבורה, אבל לחלוטין קיימת. מיד סיפרתי לסבתא והבטחתי להביא לה תיעוד מצולם של המקום ושל קבר אביה. כך נולד המסע שלי לפולין. מהמטוס לוורשה לרכבת ללודז', ומשם, למחרת, לעבר זדונסקה וולה. סיור שורשים בעקבות החיים שהיו, הרחוב שבו גרו, בעקבות הריק של עולם שהתאדה.
"ליד כפרים שקטים"
בתחנת הדלק אין מישהו שמדבר אנגלית. אבל אני מתעקש. רק מבקש לדעת מה הכיוון לעיירה של סבתא. מאמין שבטח יהיה מי שמכיר את המקום. הבחור בדלפק קורא לבחור אחר, וההוא מאוד מנסה לעזור, למרות מגבלת השפה. הוא שולף מפה, מצביע על מסלול, נוקב בשם של עיר שאם אצמד אל השלטים המכוונים אליה, אצליח למצוא את המקום. אני מודה לו וחוזר אל המכונית.
הדרך נפקחת לאורך. הכביש צד למדי. אני מגלה שיטת שילוט פולנית מעניינת: שמו של המקום שאתה עובר לידו מופיע על שלט בסמוך לפנייה לתוך היישוב, ואילו בהמשך, כשעברת את המקום, מופיע שלט זהה שבו שם המקום מופיע ועליו קו אלכסוני המבטל אותו. עד שסוף סוף אני רואה לימיני את השלט המבוקש ומצלם אותו תוך כדי נסיעה בפקק שיצר במקום טרקטור שביצע עבודות בכביש. עוד כמה מטרים ואני בתוך המקום הזה, העיר שבה היא נולדה וגדלה. המקום שבו כבר אין נפש יהודי, ולי אין בו כלום מלבד אותו קבר של סבא רבא, שאולי למזלו נאסף אל אבותיו מבלי שיידע דבר מן האימה שמצפה לצאצאיו ולאשתו.
השלט עם מפת העיר. פארק שליו ואגם
אני עוצר ליד מפה גדולה של העיר שנמצאת בכניסה לפארק קטן ומלא שלווה. אחר כך, בארץ, כשאפגוש בספר המסע של יהודית הנדל לפולין, אחשוב כמה הולם הוא השם שבחרה הסופרת, "ליד כפרים שקטים". פארק, בניין עירייה, אגם קטן ואנשים מטיילים בסוף השבוע. אני מצלם את המקום בווידיאו ומדבר אל סבתא, שתצפה בסרטון עוד באותו ערב בארץ. מספר מה אני רואה, אבל מתקשה להסביר מה אני מרגיש.
בלי לדבר את השפה, מוקף באנשים שאף אחד מהם לא דובר את שפתי, ויש להניח שעם רובם גם שפת ביניים כמו אנגלית לא תעזור. ובכל זאת, מרגיש מוזר. מרגיש ערבוב של אובדן ועצב עמוק עם עוצמה של הנוכחות שלי באותו מקום שפעם, לא כל כך מזמן, הלכו בו אבותיי, אנשים שלא אכיר ועדיין היו אבותיי. רק בסוף הביקור, אחרי שבוע שכלל גם הרבה פגישות עבודה בוורשה, הבנתי שפולין האנטישמית שסיפרו לנו עליה היא ממש ממש לא כל הסיפור.
האוויר של זדונסקה וולה, השמיים המעוננים של לודז', בנייני השיכונים של וורשה, שלא לדבר על כמה וכמה אנשים שפגשתי – כולם לימדו אותי ששבעים שנה לאחר חיסול הקהילה היהודית הגדולה באירופה, פולין עדיין מרגישה כאבי פאנטום. ואקום תרבותי, אבל גם אישי, מהסוג ששלח קתולית בלי שום שורשים נסתרים כמו קמילה לחפש את עצמה בתוך החיים היהודיים שהיו פעם בעיר שבה גדלה.
את קמילה לא פגשתי באותו יום. היא שלחה את בעלה, תומק, ושניהם, היא באמצעות הסלולרי והוא באנגלית מגומגמת, כיוונו אותי למקום הקבר. חשבתי למצוא מצבה פצועה אך עומדת, קלה לזיהוי. אבל כל המחקר הקודם לא עוזר כשהגשמים הנספגים באבנים הופכים את המצבות לערוגות עבור עשבים עקשניים ולעיתים דוקרים וצורבים.
שער בית הקברות. אנשים לא אכיר ובכל זאת היו אבותיי
כמו בכבישי היציאה מלודז', אני שוב נע במעגלים. שב וסורק את האזור שבו המצבה מהתמונה שקיבלתי במייל אמורה להימצא. אני יודע שהיא שבורה, שהיא מונחת על האדמה, ככל הנראה מעל הקבר עצמו, אבל הגירוד של הירוקת לא עוזר לי לגלות את השם הנכון. עד שתומק פתאום קורא לי. המצבה מכוסה כולה. רק עבודת גינון אינטנסיבית ומאולתרת חושפת שוב את הכתובת ההיא. אני מצלם לסבתא בווידיאו ומספר למצלמה שכמעט התייאשתי מלמצוא, אבל הנה, זה המקום.
מה עמד על האדמה הזאת
יום אחרי ראש השנה, הימים הנוראים, ואני מול המצבה של סבא רבא שלי בעיירה פולנית נטולת יהודים. לא יכולתי שלא לחשוב על שני הילדים שלי, שמחכים לי ומתגעגעים אליי בבית. דיברתי אל סבא רבא בלבי. סיפרתי לו שהייתה מלחמה, שהעולם היהודי שהכיר נחרב כולו. שרק חיה'לי נשארה לו, אבל בזכותה אני פה, ואני הנין שלו, ושמתוך החורבן צמחה משפחה. ילדים בלי סבא וסבתא, עם הורים שניצלו מההשמדה בזכות העלייה לארץ, אבל איבדו את כל עברם שם, בתופת. סיפרתי לו שיש לו ריבעים, בני נינים, שבכל זאת, החורבן לא לקח הכל.
זדונסקה וולה של מעלה. על הקיר: העיר לפני המלחמה
אחר כך תומק לוקח אותי במצוות קמילה אל מרכז העיר. הוא מראה לי את השער של מה שהיה פעם בית הכנסת של זדונסקה וולה. רק גדר הברזל המקושטת במגן דויד נשארה. זה הרחוב שסבתא סיפרה לי עליו. השם השתנה. הבית שבו גרה נהרס והוחלף במבנה קטן המשמש היום דוכן נקניקיות. רק ציור על קיר הבית שממול, המתעד את הרחוב של פעם, נותן לי מושג מה עמד על האדמה שאני דורך עליה.
אני מודה לתומק ולוחץ את ידו. מודה נרגשות לקמילה בטלפון ונחפז להיפרד ממנו כדי להיות לבדי. לעמוד מול הריק לבדי. הולך ומצלם את ההווה שאין בו דבר מלבד האוויר הקר וכאבי הפאנטום שלי.
המצבה אחרי ניקוי הירוקת. כאבי פאנטום
33veshlish
33 ושליש - האתר של עמי ברנד 