המראה מרמת דווקא, אגדה לילדים גדולים

והפעם, חלק ראשון בסדרה של אגדות לילדים גדולים. המשך בקרוב

בבית הקטן, והלא תמיד נחמד, היו אמא, אבא, אח ומראה

פעם אחת, בעיר קטנה ונחמדה, שלצורך העניין נקרא לה כפר פוזה, חיה משפחה אחת, בבית קטן ולא תמיד נחמד, שלצורך הסיפור בלבד, נוכל באמת לקרוא לו בית. היו שם אמא, אבא, אח ומראה, שלצורך העניין נקרא לה אחות.

הימים עברו והילדים גדלו וכבר לא היו ילדים, אבל תמיד נשארו אח ואחות. אבא ואמא גם הם גדלו והפכו לפחות אבא ופחות אמא. הם כבר לא גרו באותו בית בכפר פוזה, אלא נפרדו והלכו איש איש לדרכו. הבית הקטן כבר לא היה שלהם. עברה לגור בו משפחה אחרת. ובינתיים אבא הלך והתרחק לאט לאט עד שנעלם. אמא עברה לגור בבית אחר, בעיר גדולה יותר ונחמדה פחות, שקראו לה רמת דווקא. האח והאחות עברו גם הם לבית החדש ברמת דווקא.

ימים לא קלים עברו על המשפחה הקטנה. אמא הייתה צריכה לעבוד קשה, האחים היו צריכים ללמוד ולהתבגר. האח הלך והפך לאיש. בדרך כלל בודד, לפעמים ביחד, הרבה עצוב ומעט שמח. המראה הסתכלה וראתה הכל.
היא הייתה מראה נחמדה ויפה וריקה.

היו לה הרבה חברים וחברות נחמדים ויפים וריקים כמותה. חברים וחברות שנראו תמיד שמחים יותר, מצליחים יותר ועשירים יותר. כשהאח עזב את הבית ברמת דווקא, המראה הרגישה לבד. היא כעסה על אמא. היא כעסה על אבא שנעלם. היא כעסה על האנשים השמחים. היא כעסה על הכל.

היא הייתה מראה נחמדה ויפה וריקה

המראה פוגשת באיש הנחמד

האח היה זה שעוזר ודואג תמיד לכולם. לפעמים הוא חשב שמרוב דאגה, לא יישאר לו מקום בשבילו. הוא כבר חשב שתמיד יהיה יחיד ובודד. אבל הימים עברו והוא הכיר אישה אחת. גם המראה הכירה איש אחד.

האיש אהב את המראה מאוד ועבר גם הוא לגור בבית ברמת דווקא. הוא היה נחמד מאוד ועשה תמיד כל מה שהמראה אמרה לו לעשות. הבעיה הייתה שהיא לא באמת ידעה מה להגיד לו לעשות. היא הרי בסך הכל הייתה מראה. תמיד הסתכלה על אחרים ועשתה מה שהם עשו.

גם אמא הכירה חבר חדש, קראו לו כמעט אבא. כמעט אבא עבר גם הוא לגור בבית ברמת דווקא יחד עם אמא, ועם המראה והאיש הנחמד שלה, שתמיד עשה מה שאמרה לו לעשות. המראה לא אהבה את כמעט אבא. היא פחדה שהוא ייקח ממנה את אמא. היא כעסה על אחיה שהיה מאושר באמת וכעסה על אמא שאהבה עכשיו את כמעט אבא ותמיד רצתה לשמח אותו. היא כעסה על הכל.

המראה רוצה שמלה

יום אחד הודיעו אמא וכמעט אבא שהם קנו בית חדש ועומדים לעבור לגור בו, רק שניהם. אמא ביקשה מהמראה ומהאיש הנחמד שלה למצוא מקום אחר לגור בו, כי את הבית ברמת דווקא הם הולכים למכור למשפחה אחרת. המראה כעסה מאוד. היא לא הייתה רגילה לחיות בבית משל עצמה.

אם היא תגור בבית כזה לבד עם האיש הנחמד שלה, מה יהיה עליה. מי יבשל, מי ינקה, מי יסדר, מי יכבס, מי ישלם את שכר הדירה, מי ידאג לחשבונות. הרי היא בסך הכל מראה, והאיש הנחמד הוא בסך הכל איש נחמד. הם הרי לא אנשים אמיתיים.

המראה התרגזה מאוד על אמא ועל כמעט אבא, היא צעקה ורתחה, נשפה ורשפה, ולבסוף גירשה אותם מרמת דווקא אל ביתם החדש. וכך, בבית ברמת דווקא נשארו המראה והאיש הנחמד שלה. יום אחד הודיע האח שהוא והאישה שהכיר עומדים להתחתן. המראה כעסה מאוד.

גם היא רצתה להתחתן. כמה יפה תוכל להיראות בשמלה לבנה ומפונפנת. כמה יפה יוכל להיראות האיש הנחמד בחליפת חתן. כמה יפים ונחמדים יהיו כל האנשים שיבואו לשמוח בשמחתם ולאחל להם מזל טוב, אושר ועושר.
"גם אני רוצה להתחתן!", צעקה המראה. "גם אני! גם אני! גם אני!". היא קראה לאיש הנחמד ואמרה לו שהיא רוצה שיבקש ממנה להיות לו לכלה. והאיש הנחמד, כמו תמיד, עשה מה שהמראה אמרה לו לעשות. האח והאישה שהכיר התחתנו. מיד אחריהם התחתנו גם המראה והאיש הקטן שלה.

המראה כעסה מאוד. גם היא רצתה להתחתן

יום אחד סיפר האח שלו ולאישה האחת שהכיר יהיה עוד מעט ילד משלהם. "גם אני רוצה ילד!", צעקה המראה. "גם אני! גם אני! גם אני!". היא קראה לאיש הנחמד ואמרה לו שהיא רוצה שגם להם יהיה ילד משלהם. והאיש הנחמד, כמו תמיד, עשה מה שהמראה אמרה לו לעשות.

לאח ולאישה שהכיר נולד ילד קטן וחמוד. קראו לו יש. הם שמחו בו מאוד, הלכו איתו לטיולים, שרו לו שירים, שיחקו איתו בגינה והביטו בו בגאווה. "גם אני רוצה ילד!", צעקה המראה, "גם אני! גם אני! גם אני!". הם ניסו וניסו, אבל לא הצליחו. בסוף הם הלכו לקוסם. הקוסם אמר שאם יתנו לו הרבה מטבעות זהב, הוא ייתן להם ילד.

המראה אמרה לאיש הנחמד לתת לקוסם הרבה מטבעות זהב. אבל לאיש הנחמד לא היו מספיק מטבעות. המראה רצה לאמא ולכמעט אבא, לקחה מהם את כל מטבעות הזהב שלהם ונתנה אותם לקוסם. והקוסם קיים את הבטחתו ונתן להם ילד.

המראה שמחה מאוד. היא קראה לילד נר. היא רצתה ללכת איתו לטיולים, לשיר לו שירים, לשחק איתו בגינה ולהביט בו בגאווה. אבל נר רצה כל הזמן רק לבכות. היא קראה לאיש הנחמד שלה, ואמרה לו להישאר איתה ועם נר בבית ברמת דווקא, כל היום וכל הלילה, ולדאוג שנר לא יבכה. והאיש הנחמד נשאר. יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים. והמראה הייתה מאושרת.

יש גדל בינתיים והיה מתינוק לילד קטן וחייכן. הוא הלך לגן ילדים, למד לשיר ולדבר, לשחק ולצייר, וכולם אהבו אותו. "גם אני רוצה שהילד שלי יילך לגן!", צעקה המראה, "גם אני! גם אני! גם אני!". היא קראה לאיש הנחמד שלה ואמרה לו שהיא רוצה שהילד שלהם יילך בדיוק לאותו גן ויעשה בדיוק את אותם הדברים. והאיש הנחמד, כמו תמיד, עשה מה שהמראה אמרה לו לעשות.

אבל נר לא עשה את אותם הדברים. הוא היה עדיין תינוק. המראה כעסה מאוד. היא כעסה על האיש הנחמד, שאולי לא ניסה מספיק חזק להביא לה ילד מספיק מהר. היא כעסה על אמא ועל כמעט אבא, שאולי התעכבו ולא הביאו מספיק מהר את כל הזהב. בעיקר היא כעסה על אחיה ועל האישה שהכיר כי הם היו מאושרים. היא כעסה על הכל.

"גם אני רוצה ילד!", צעקה המראה, "גם אני! גם אני! גם אני!"

למראה לא נשאר על מי לצעוק

מרוב כעס היא צעקה כל הזמן על אמא ועל כמעט אבא. היא צעקה ורתחה, נשפה ורשפה, עד שאמא וכמעט אבא החליטו להיכנס לביתם החדש ולנעול את הדלת ולהתחבא טוב טוב, כדי שהמראה לא תוכל למצוא אותם.

המראה המשיכה לכעוס. מרוב כעס היא צעקה כל הזמן על האיש הנחמד. צעקה ורתחה, נשפה ורשפה. לבסוף האיש הנחמד יצא מהבית ברמת דווקא והלך להתחבא במקום אחר. הוא התחבא טוב טוב כדי שהמראה לא תוכל למצוא אותו. תסכולה של המראה גבר. היא צעקה כל הזמן על אחיה ועל האישה שהכיר. צעקה ורתחה, נשפה ורשפה. אבל אחיה והאישה שהכיר היו מאושרים ולא שמעו בכלל את הצעקות.

למראה לא נשאר על מי לצעוק. לא נשארו לה אמא וכמעט אבא, שיתנו לה מטבעות זהב. לא נשאר לה איש נחמד שיעשה כל מה שהיא אומרת. לא נשאר לה אח שידאג לה. נשאר לה רק נר. והנר רק בכה ובכה. הוא לא נתן לה מטבעות זהב, לא עשה מה שאמרה לו, לא דאג לה ולא הקשיב לה.

הוא רק בכה ורצה שהיא תטפל בו ותרגיע אותו. אבל היא לא רצתה נר. היא לא רצתה לבד. היא לא רצתה בית ברמת דווקא. היא רצתה רק את מה שיש לאחיה. אבל עכשיו נשאר לה רק כלום. כלום בשקית ריקה. ונשאר לה רק לכעוס על הכל.