ארכיון תג: יהודה פוליקר

גם אנחנו קורבנות – 20 שנה ל"אפר ואבק"

 

מעמד קאנוני בכוח. התמונה שעל העטיפה (צילום: יאן סאודק)

 

לפני כמה שנים, הייתה לי תוכנית שבועית בתחנת רדיו-אינטרנט מעוטת מאזינים שכבר לא קיימת. אחת התוכניות נפלה על מוצאי יום השואה. אשתי, שהיא דור שלישי לניצולים משני הצדדים, הציעה לוותר על התוכנית. "זה לא יום להשמיע את המוזיקה שלך", היא אמרה, והתכוונה לדברים ה"רגילים" שאני אוהב. אבל אני דווקא הכנתי תוכנית נושא שכללה את סיילם מבצעים את "העיירה בוערת", את די.אקס.אם עם "מיידנק", את דורלקס סדלקס ועוד כמה כאלה, שהקונצנזוס לא יכול לעכל, למרות שהם התעסקו ברצינות גדולה ובכבוד הראוי בשואה ובהשלכותיה. לקחתי איתי כמובן גם את "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שבאופן משונה נכנס לתוך הנראטיב הממלכתי, שדי ממחיש כמה הקונצנזוס לא מקשיב לך אף פעם, גם כשהוא מחבק אותך.

סיפוח מהיר למאגר

שלא תהיה טעות: "אפר ואבק" הוא אלבום מרשים ורב עוצמה. ללא ספק אחת מהיצירות הגדולות של הרוק הישראלי, אבל תמיד חשתי לא בנוח עם המעמד הקאנוני בכוח שהאלבום הזה קיבל. באופן כמעט פולשני, חשתי שהאלבום הזה סופח מהר מדי לתוך המאגר הקבוע של שירים המיועדים להשמעה ברדיו ביום הזיכרון לשואה, כאשר האמירה המשמעותית באמת של האלבום הזה נשארה מאחור, כאילו נאלמה בין "התחנה הקטנה טרבלינקה" לשיר הנושא.
 
דווקא השנה, 20 שנה לאחר צאתו, קיבלתי אישור לכך שגם יוצריו מרגישים לא בנוח עם החיבוק של הקונצנזוס. יעקב גלעד התראיין לפני מספר ימים לאסף נבו ב"מומה" ואמר כמה דברים שנתנו לי את התחושה שהגיע הזמן לעמוד על טיבם של הדברים שהופכים את "אפר ואבק" בעיני ליצירה מהפכנית ואנטי קונצנזואלית בהכרח.

"יש בעייתיות באיך שבכלל נעשה העיסוק בזיכרון ובהנצחה של השואה. עושים פעילויות 'חינוכיות', שבעיני הן לא חינוכיות ויש לי איתן בעיה. כל הנושא הפך לתעשיית ענק של מסעות לפולין, עם דגלים, עם קבוצות. רוקדים 'עם ישראל חי' בכיכרות בערי פולין. זה נהיה עסק לאומני, כלכלי, שכל קשר בינו לבין הפקת לקחים לא קיים. אלה דברים שזרים לנו מבחנת השקפת עולם ודעה אישית. לכן התרחקנו מזה כל השנים".יעקב גלעד

ראשית, מדובר בתקליט קונספט, עם דגש על המילה הנעלמת "תקליט", כלומר יחידה מוזיקלית קוהרנטית מבחינת האמירה האמנותית, המתפרשת על שני צדדים של תקליט ויניל המאפשר גם חלוקת משנה נושאית. לראשונה ברוק הישראלי, וכשנתיים לאחר "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן, שעשה את הצעד הזה בתחום הספרות, פוליקר וגלעד בחרו לתת ביטוי למצוקתו של הדור השני לשואה. צד א' של "אפר ואבק" הוא דיאלוג בין הבן לבין האם שהגיעה מ"ארץ שם", כלשונו של גרוסמן. צד ב' תיאר את גיל ההתבגרות של הדור השני: הרצון לברוח, הקומפלקסים הרגשיים, האהבה שהיא תמיד טראומה וחדר השינה שנראה תמיד כמו חדר המתנה. חשוב לציין: לא מדובר פה בהתחשבנות פשטנית עם הדור הראשון.

אהבה ועצב אינסופי 

אין ב"אפר ואבק" התנצחות והפניית אצבע מאשימה כלפי ההורים, אבל יש בתקליט שירים שמייצגים הרבה יותר את הרוח הכללית, שקשה לדמיין אותם מככבים ברשימת השידור ביום השואה בעל החזות הממלכתית. "אישה גדולה ואיש במשקפיים", מתאר גלעד את ההורים, "ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר" ("כשתגדל"). ב"קול מארץ הרוח" הוא מתאר את אותה אישה מתוך אהבה ועצב אינסופי: "היא הולכת / נטרפת / היא הולכת / ואני שותק".

יהודה פוליקר. הם היו ההורים

הרצף שמתחיל את צד ב' הוא פרטי ואישי, מבלי להיות מקושר ישירות למה שעבר על ההורים במחנות. "ילל" הוא הצעקה האולטימטיבית. הלחמה בין הסנטור והבגלמה לבין הלגיטימציה של הרוק לצעוק הכי חזק והכי רחוק את הכאב. "רדיו רמאללה", השיר שבא בעקבות "ילל", מחבר בין אירוע של חדירת מחבלים לקיבוץ יד חנה לבדידות שבהקשבה לרוק העדכני (לשנת 65') שמשדרת התחנה הירדנית, ממדינת האויב שמעבר לגבול. הניגוד בין יחסי האיבה והדם של הסכסוך הישראלי- ערבי, לבין התכנים של אחווה אנושית והומניזם ששולחת המוזיקה.
 
"אהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם צמד של שירי אהבה מצמיתים. בראשון כותב גבר שננטש לאהובה הנוטשת ולבן זוגה הנוכחי. קשה לתאר עד כמה הפנייה הזו נשמעת נואשת ומאיימת בו זמנית. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע", כותב הבודד למתחרה שגבר עליו וזכה באהובתו. האקדח שהונח בשיר הזה על השולחן, יורה ב"מכאן ועד בכלל" בעל השם התמים יחסית. אם קצת נוברים, אפשר לגלות שיר של רצח, מה שקוראים, "על רקע רומנטי":
 
"פתאום כדור אחד נפלט
והחיוך שלך נשמט
הרחק ממני ואמנם
אם לא חשוב אז לא אכפת
תישארי שם עוד אחת
אחת מאלה לעולם
אולי זה מהלך שמימי
אולי רק דחף פתאומי
זה בטח לא רק אצבע הגורל"

קשה להפר את חוקי הבדידות 

"בגלל", השיר שחותם את הצד השני של התקליט חוזר לציר היסוד: למה אנחנו פה בכלל? בשביל מה עשינו את התקליט הזה? "בגלל" הוא רשימה של הסברים וסיבות. כמעט כתב אישום, אלא שכאמור, אין כאן שום כוונה להפוך את הקורבנות לאשמים, אלא להכריז סוף סוף את הדבר שהיה צריך לומר: גם הילדים של הקורבנות הם קורבנות.
 
פוליקר וגלעד אומרים בעצם כך: לאחר שהזכרנו את הדברים הנוראים שאמא ואבא עברו, לאחר שסיפרנו איך הם הקימו משפחה חדשה מתוך האפר ועשן המשרפות, לאחר שרצינו לברוח למקום שבו יש קולות של שמחה ורעש של חדוות נעורים ("רדיו רמאללה"), לאחר שאהבנו אהבה ראשונה והתרסקנו בגללה, עכשיו הזמן להגיד הכל, בלי לעדן את זה בדימויים. בשיר האחרון, כמו שכתב אלתרמן, "מותר כבר לבכות". רק אז הם יכולים לומר על עצמם אפילו משפט כמו "בגלל שהיית הכבשה השחורה / והם היו ההורים" ולא להרגיש שהם מבצעים פה רצח אב בנוסח פרוידאני.
 
אז למה "אפר ואבק" הוא מופת? לא בגלל השואה, ולא בגלל הגורל היהודי המר, ולא בגלל שהרשע זרח על אירופה והפך את היהודים לאבק פורח, אלא "בגלל". בגלל זה: 
 
 
"בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה"
 
 
 
"אפר ואבק" הוא לא אלבום על השואה. זה איננו אלבום זיכרון או מוזיאון יד ושם על פלסטיק שחור. מדובר בהתמודדות אמיצה ונועזת עם ההורים שצרבו בילדיהם סיוטים, פחדים, חרדת נטישה, הזנחה רגשית, טראומה ואובדן. הם לא עשו זאת מבחירה, הם היו קורבנות, אבל אז, ב-88', פוליקר וגלעד היו מסוגלים לראשונה לכתוב על הקורבן שלהם. 
 

 יעקב גלעד על "אפר ואבק"
 שגיא על "אפר ואבק"

קו סמוי, לב גלוי, חץ עיוור – אוסף שירים להורדה

 

 

 

פרולוג

פעם חשבתי, כמו במשפט ההוא של טולסטוי, שצוטט יתר על המידה, שלכל משפחה אומללה יש אומללות מיוחדת משלה. עם הזמן, למדתי שאנחנו לא כל כך מיוחדים כמו שנעים לחשוב. אולי הפרטים שונים, יש סיפורים קשים יותר ופחות, אבל בכל מה שקשור לחוויה שעובר ילד, שאחר כך הופך לאיש ואחר כך לאב, אני יכול לומר שגיליתי כי רבים, רבים מדי, חיים בקונפליקט תמידי, או בנתק, או על סף נתק, או בקיפאון מוחלט ביחסים שלהם עם משפחתם.

ברי המזל, זוכים להקים משפחה חדשה, עם פרטנר שמסוגל להבין את המקום שעליו כתב פעם שלום גד, "דע מאיפה באת, ואל תחזור לשם". המודעות הזו היא חלק מהותי ביכולת שלנו לא לעשות את אותן הטעויות. סביר שנעשה אחרות, אבל גם כאן, האפשרות להיות הורה מתוך מודעות והכרה בכובד המשימה, יכולה לחולל פלאים בחוויה המשפחתית המתקנת.

 

 

מאז שהפכתי לאב, לפני יותר משלוש שנים, למדתי לראות עד כמה המוקשים שהניחו בפני בגיל הילדות עדיין נמצאים באותו מקום. הקשר המשפחתי יכול להיות חוויה סיזיפית, של הימנעות מעלייה על המוקשים האלה, או מהתמודדות של מאבק, סיזיפי גם הוא, עם כל מוקש שוב ושוב, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.
האוסף שלי מתעסק בנושא הדי עמוק והפרטי למדי הזה. נתתי חופש לאסוציאציות שלי, כמו גם ליכולת שלי לעמוד מאחורי אמירות נחרצות באשר למשפחה כמושג וכגוף הכולל אנשים קונקרטיים, שלפעמים אתה פשוט לא מסוגל להכיל עוד.

פעם, בשיחה עם חבר, שגם תרם שיר לאוסף הזה, הוא סיפר שהשאיפה שלו היא להקליט אלבום כל שנה, כדי שבו יסופר הסיפור של השנה שחלפה. הבחור רחוק מלעמוד בשאיפה הזו, אבל כשהתלבטתי מה יכול להיות הנושא של הדיסק שאני מכין, הבנתי שאני דווקא רוצה לתת ביטוי לשנה הזו, שעמדה בסימן של ההתנגשות הבלתי נמנעת: להיות בן, או להיות אב. להיות המבוגר האחראי עבור הבן שלי, שזקוק להורים שיוכלו לתת לו כל מה שהורים יכולים לתת, או להישאב לתוך מאכלת משפחתית שבמוקדם או במאוחר תסב לו יותר כאב וצלקות מאשר שמחה ואווירת חג עולצת.

לייצר מההתחלה

השנה למדתי שאין דרך אחרת מלבד ליצור את המשפחה מההתחלה: אבא ואמא וילדים. לתקן מתוך נקודת התחלה ולא כחלק מתוך שרשרת של אילוצים, פחדים, מריבות ומצוקות. שחררתי את עצמי ואת המשפחה שלי לחופשי, ומאז הכל יותר קל ופשוט, אם כי לא נטול כאב. אלה החיים, מה לעשות.

"קו סמוי", הוא הקשר בין הדור שלפניך לדור שאחריך. הוא מסובך, ממולכד מהרגע הראשון. "לב גלוי" הוא הדרך שבה אני מאמין שיש לגשת אל חומרי הנפץ האלה. לא באינטריגות, במאבקי כוח, בכיפופי ידיים. הרגש הוא נקי והרצון להיות הורה טוב גובר על הכל, גם על הנכונות להיות נוח ונחמד עבור הסביבה. "חץ עיוור" הוא העונש המשפחתי שצפוי על שני אלה.

אסור להירתע מכך ויש ללכת הלאה, אל מה שאתה מאמין בו, כי הפעם, זה לא רק "אתה והשטויות שלך", הפעם יש לך אחריות גדולה, ואתה חייב לפעול, למרות החיצים, למרות הרעל, למרות שהעולם עומד מנגד.

 

 
1. יהודה פוליקר – חלום יעקב

הנטייה שלי לפתוח מיקסטייפ בקטע אינסטרומנטלי שיהווה "אינטרו" לבאים אחריו החזירה אותי לאלבום "לעינייך הכחולות", שהוציא יהודה פוליקר בשנת 1993. מדובר באלבום שרובו ככולו נטול מילים, והוא מוקדש לאחיין קובי, שמת בעת שירותו הצבאי לאחר שחייל אחר היכה בראשו עם קסדה.

הקטע הזה הוא עיבוד שונה לקטע הפותח את האלבום ההוא, "סולם יעקב", הכולל שירה של ילדים הנשמעת כמו מארש אבל יהודי. הגרסה הזאת, ללא הילדים, משאירה את האסוציאציה של האבל, של תהלוכת הלוויה, אך בצורה פחות דומיננטית. לפעמים משפחה היא מוות, ואז צריך אומץ כדי לבחור בחיים. וזה לא פשוט. אף פעם לא.

 
2. להקת חיל הים (סולנית: חיה ארד) – על אם הדרך

מקובל לראות בשיר הזה כמתאר את התלאות של העם היהודי בגלות ואת תקופת העפלה. אלתרמן לקח דימוי של עץ פשוט, והפך אותו לתפאורה שעליה עבר האב פוגרומים, אינקוויזיציה ורדיפות, עד שהוא מגיע למולדת, וגם הדרך אליה רצופה בייסורים.

המהפכה הציונית לקחה את העץ והפכה אותו לתורן של ספינת המעפילים, אלא ש"כורעת הספינה על צד", כלומר, גם במולדת אין מנוחה ואין שקט. זהו שיר ערש קלאסי – זיקוק מופלא של חרדות ואימת מוות, שיועד, אלוהים יודע איך, לעזור להרדים ילד שמתקשה לישון.

ההקשר האישי מתחיל אצלי באסוציאציה פרטית לגמרי: יש לי כמה הקלטות מגיל שנתיים שבהן אני מדבר ושר ועונה על כל מיני שאלות ששואלים אותי הגדולים. בצד השני של אחת הקלטות האלה, היה השיר הזה. שמתי לב לזה לראשונה כשהקשבתי לקלטת בגיל הנעורים, ואז יום אחד גם מצאתי את השיר והקשבתי היטב למילים המצמררות.

הצמרמורת הזו הפכה לילה אחד לבכי, כש"ברזל ושוט הכוהו, בן/ וחם תימר ההבל" והמצוקה שיחררה החוצה את הקתרזיס האולטימטיבי. במבט לאחור, באותו לילה, עם הדיסק הזה במכונית העומדת כבר בחניה, והלחיים הרטובות, פגשתי לראשונה את היתמות. זו היתה הנקודה בזמן שבה התברר לי שאין לי עוד איש בדור שלפני, ושכל מחויבותי בעולם צריכה להיות כלפי הבן הזה, שגם בליל סער על המים, יוכל לישון בלי שדאגות של מבוגרים יכבידו עליו. הספינה אולי נוטה על צידה, והסערה שולטת, אבל יש לילד הזה הורים, והם יביאו אותו לחוף מבטחים, יהיה אשר יהיה.

 
3.  שלום גד – חצי ישן (previously unreleased)

קודם כמה מילים מעוזי וייל: "השירים של פונץ' היו על דברים שטרם נתגלו, ושעתידים להתגלות בעולם, ושבסוף יקרו לאותם אנשים שהרשו לעצמם לכאוב את הכאב שהשירים האלה הציעו, בשעה שהיו עמומים ונסתרים. תעשו בדיקה: אם אתם בגיל המתאים, בני 25 עד ארבעים, נגיד; ואם בזמנו, לפני יותר מעשור שנים, שמעתם ואהבתם אותם מאוד, תבדקו בבקשה את המילים. ותגלו שפה ושם, הן מדברות על דברים שקרו לכם שנים אחרי ששמעתם ואהבתם. על אירועים ספציפיים. לא במובן של "מה השיר הזה אומר לכם". במובן של דברים אמיתיים שקרו בחייכם".

לא ישן, אולי קצת עייף. גד (צילום: אסף אנטמן)

אז בדיוק על זה השיר הזה, שכתב את החיים שלי בשנה הזאת, למרות ששמעתי אותו עוד לפני, ולמרות שעדיין לא הבנתי בהאזנה ראשונה למי מכוון המשפט "יש אנשים שהדרך היחידה לתקשר איתם היא לקום וללכת". היום אני יודע. והידיעה היא כאב, בדיוק כמו שעוזי כתב.

"חצי ישן" מיועד להופיע באלבום הבא של שלום, שמתעכב מאוד, ובימים אלה מוקלט למעשה מחדש, לאחר שההקלטות הקודמות נגנזו. הגרסה הזאת היא העדכנית ביותר ואני חייב תודה גדולה לשלום על שהרשה לי להכניס אותה לאוסף. בעיני מדובר בשיר מפתח מבחינת הנושא של האוסף הזה.

 
4. כרמלה גרוס וגנר – עלבון

כל פסיכולוג חובב יגיד לך שלדפוס הקשר עם ההורים יש השפעה עמוקה על הקשרים הבוגרים של האדם. ילד, לא רק תינוק, הוא יצור חסר אונים הנתון לחסדי הוריו. ברצותם יהפכו אותו לפקעת של תסביכים והפרעות אישיות, ברצותם יטפחו בו ביטחון והרגשת ערך עצמי.

לא במקרה השיר הזה הוא סימפוניה של כאב ועלבון. אין מצוקה גדולה יותר מזו של ילד שלומד לצמצם את עצמו כדי לתת להוריו להפוך לדיקטטורים קטנים.

 
5. bless the wound – DXM

באוגוסט 2007 התאבד יריב אלטר, מנהיג להקת DXM. האוסף הזה, שכולל שני שירים של הלהקה, הוא גם הזדמנות לזכור ולהזכיר מי היה אלטר ומה הוא עשה עבור התרבות הישראלית בתקופה שבה לא היה מי שיקשיב, אפילו שאז עוד לא נולד הפלייליסט.

מתוך העטיפה SAD. מימין: דורון, פוסטל, הופמן ואלטר

DXM פעלה בשנות השמונים והוציאה אז קלטות אודיו ולא תקליטים, כדי לחסוך בעלויות. באמצעים פשוטים יחסית, ובגישה המחשיבה מאוד את האסתטיקה של הצליל ושל האריזה של המוצר, הם הצליחו להעביר מסר אסתטי שהוא הרבה מעבר למה שהמילה הזו מסוגלת לייצג בשגרה. גם היום, האזנה למוזיקה הזו היא חוויה חזקה מאוד ומרשימה בגישה חסרת הפשרות שלה.

המיתוס "ברך על הפצע" לקוח מתוך האמונה הנוצרית, שבה מותר לעשות כל דבר רע ולכפר עליו בקלות, כי הרי "ישו מת כדי לכפר על חטאינו". אצל אלטר, הפצע הוא גם מקור הכאב וגם תחילת הנחמה. אי אפשר לנו בלי הפצע, כי הוא מלווה אותנו כל החיים, הוא גדל איתנו. לכן צריך למצוא בו את הטוב, את היצירה, שהיא גם התרופה וגם הנקמה הגדולה ביותר במי שגרם לפצע הזה.

6. יהודה פוליקר – בגלל

מעניין שהסאונד של להקת השוליים האולטימטיבית משתלב היטב לתוך נאום הזעם של מלך הקונצנזוס שחותם את אלבומו המופתי "אפר ואבק". אם הייתי רוצה ללכת עם מיינסטרים, אפשר לבחור מתוך "אפר ואבק" כמעט כל שיר, והוא יתאים לנושא שבחרתי. אבל לא רציתי שירים של יום הזיכרון ולא יפחה של אקורדיון אחרי הגשם.

רציתי את פוליקר הישיר, המתכתי, זה שלא מעבד רגשות ולא מטשטש את החוד של הדקירה. וכן, "בגלל שאתה היית הכבשה השחורה/ והם היו ההורים./ בגלל הדלתות הנעולות/ והקולות בחדרים".

 
7. די. אקס. אם – אמא שלי

כשהלהקה הזאת החליטה להוציא שני שירים בעברית, התברר שהבעירה הפנימית שלהם, שצובטת אותך באנגלית, שורפת אותך כליל כשהמצוקות מקבלות ביטוי בשפת האם שלך. המשורר אלי הירש כתב את השיר הזה, והוא מופיע בספרו הראשון והקשה להשגה, "רעש".

הרעש של די. אקס. אם. הוא כאב גדול, יופי שלא ניתן להתכחש לו, ואמת בלתי מתפשרת. וכדרכם של דברי אמת, לפעמים לא נעים לשמוע אותם, ולא פעם הם מחלחלים שנים, עד שאתה מתחיל לחיות בהתאם. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה בגיל 15, כשיצאה לראשונה "הקופסה" של מבחר הקלטות של הלהקה. לא הכרתי דברים אחרים, אבל פשוט הגעתי לאוזן וקניתי. עד היום, 20 שנה אחרי, אלה 60 השקלים הכי מוצדקים שאי פעם הוצאתי על מוזיקה, ואולי בכלל.

עושה רושם שאין בני אדם בעולם או שמא אבד לי כושר האבחנה בזגוגית העין

מה שנכון אני בודד ואני מפחד

שזה גורל שלי מכאן

  

והלאה

  

 

הרופא מרגיע את אמא שלי בדברי תנחומין לאמר

הבן שלך לא חולה נפש וזה יהיה בסדר

מה שנכון הוא צודק ואני מפחד

שהטעות שלי אני

 

טעיתי

 

עין בעין אני רואה נכוחה את הלעג מתפתל

על הגב שלי כי אין לי אשה ואני לבדי

ואמא שלי אהובה ותמה אני מזהיר

שלא תגעי בי מכאן

 

והלאה

 

 

אלי הירש, מתוך "רעש", הוצאת עכשיו 1986

 

 
8. כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה

גם זה שיר של משורר, גם הם הוא רוקר מזדמן. שמעון אדף כתב, והכנסייה ביצעה לראשונה באלבום השני, "קח שירים". אני נתקלתי בו בהופעה, וה"כורעת ללדת", ו"צער המוות וצער הלידה", הדהדו לי בראש כמה ימים, עד שהלכתי וקניתי את הדיסק.

ובכל זאת, הגרסה שמופיעה פה היא מהעיבוד החדש של עמי רייס, שמוציא יותר טוב את השירה של חזן ואלמליח, וגם מעניק טיפול שמאפשר למאזין לקלוט יותר מרוח השיר גם בהאזנה ראשונה.


 
9. רונה קינן – קסיוס

"ילד ילד מסכן/ אני בא לערסל אותך/ ילדה טרופת דעה/ באתי לקחת אותך הביתה". יונה וולך לא הייתה מאלה שעושים הנחות לעצמם. גם השיר הזה זעק את עצמו מהדף עוד בטרם זכה ללחן מופלא מידיה של רונה קינן בת ה-18.

עבורי השיר הזה מתאר את הדרך שבה לוקחת אותך בת הקול אל הנשמה התאומה ומחברת שני שבורים לשלם אחד. כן, בזכות המפגש בין הילד המסכן אל הילדה טרופת הדעה, אפשר עוד לקוות לטוב, לדור שכל זה ייחסך ממנו.

 
10. אביתר בנאי – תחרות כלבים

היה מתבקש שאשים כאן את "אבות ובנים" שהפך כבר לסוג של שיר לאומי לימי זיכרון. אלא שהשיר ההוא לא קשור בכלל למה שאני מנסה להגיד. והוא למעשה לוחץ חזק מדי על הדוושה של מכונת הדמעות.
"תחרות כלבים" הוא יותר אסוציאטיבי, אבל מי יכול לשאת בגאווה את התואר אסוציאטיבי, אם לא אביתר בנאי. הכתיבה שלו מאפשרת לך להשליך על המילים שלו את התחושות הכי עמוקות והכי קשות שלך.

אוחז בהגה.  בנאי בקליפ של "תחרות כלבים"

השיר הזה נשמע לי כמו חלום-סיוט שבו אתה עומד במוקד (שלא לומר על המוקד) של האשמות וביקורת של "אויבים גדולים שאני טיפחתי", אותה משפחה שכמו שכבר אמרנו, יכולה לתת לך כנפיים ויכולה לרסק אותך לאדמה. אתה אבוד, חשוף, פגיע, רוצה לברוח, אבל הם שם, כל עוד תתן להם, מקיפים אותך ותוקפים בחושך. ואתה רק מחכה לרגע שתהיה מסוגל להתעורר מזה, ולברוח.


 
11. כנסיית השכל – אנחנו לדרכים

אני לא מעריץ גדול של כנסיית השכל, אבל השיר הזה, דווקא בגלל הצמצום שהוא נוקט מבחינה מילולית, מצליח לזקק את החוויה של היתמות הנצחית, של התחושה שנולדת זקן, נטול שמחת חיים, וגם את הצורך לתקן את זה, כמו ב"חצי ישן" של שלום גד, בלסגור את הדלת כשאתה עומד בחוץ, ולא ננעל בפנים. שזה אומר: "אמהות אספו הביתה ילדים מלאי חיים/ אותנו לא אספו/ אנחנו לדרכים".

 
12. אביב גדג' – הסוד (previously unreleased)

בהופעות, כשאביב שר את השיר הזה, שלמרבה הצער לא ייכנס לאלבום החדש שלו, הוא אמר משהו שהסגיר את העובדה שהוא כתב אותו על אחיו הגדול, שלום גד. אבל לא הסיפור הזה הוא שחשוב, אלא העובדה שהשיר הזה מציג את החוויה ההורית, כמו שאני רואה אותה, וגם, עושה ככל יכולתי כדי להגשים.

ובמקביל, יש כאן רמז לכל מה שצריך להתנער ממנו ביחסים עם משפחה: "אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה/ בשביל מה שאתה צריך לא משלמים, רק מתפללים/ גם אם אין מי שיקשיב". אלוהים עדי שכל כך הרבה זמן לא היה מי שיקשיב. וכשמצאתי, התחושה הזו אפשרה לי להשתחרר סופית מהחולשה ומחוסר האונים שגררתי שנים.

 ממה העיניים שלך נוצצות
סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב
ומדוע אתה בוער
האם זה מהסוד שאתה שומר
אם עוד יש בך אש
עד מתי, עד מתי תצטער

כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו כשאין
אין לך למי לתת

אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה
בשביל מה שאתה צריך לא משלמים רק
מתפללים גם אם אין מי שיקשיב
כל אהבה יכולה לשבור ולעזוב
כל דבר יכול לכאוב

והסוד שאתה שומר יותר ויותר דוקר
קו סמוי לב גלוי חץ עיוור

כל סירות ההצלה הן כבר בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו עכשיו
אין לך למי לתת

הסוד, מילים ולחן: אביב גדג'

 
13. יוסף בבליקי (סולנית: רונה תוויאור) – האיש ממאדים

ריי בבליקי כתבה את המילים לשיר הזה הרבה לפני שהייתה לאמא, ובכך זאת היא הצליחה לתאר את הדאגה ההורית שנולדת לתוך התודעה שלך כשאתה הופך להורה. אני זוכר את הרגע שבו הילד שלי עבר לראשונה מידיהם של אנשי הצוות הרפואי אל הידיים שלי. הפעם הראשונה שבה הילד שלך מוחזק בידי מי שהביא אותו לעולם, והוא כל כך לא מודע להתרחשות סביבו, למתחים הסמויים שמקיפים.

אבל בעיקר, השיר הזה מתאר בצורה נזירית מאוד, ולכן הולמת, את הלילות, שבהם אתה מתעורר אליו, וכל בכי מחריד אותך. לא בגלל השינה שאבדה, אלא כי אתה לא יודע מה באמת עובר עליו. "להתעורר אחר כך באמצע הלילה/ ולחנוק את זעקת הסיוט// לחשוב עליך, ילד קטן/ הדבר היפה שנברא בעולם/ לנסות להירדם/ ואולי הלילה יעבור טוב".

 
14. חנן יובל – דור

מצחיק ששמעתי לראשונה את השיר הזה כשהייתי ילד בעצמי. פחות או יותר בגיל של דור, הבן של יובֶל, שעליו נכתב השיר (מילים: אהוד מנור). מנור מאוד נחרץ בשיר הזה, הרבה יותר זוויתי מהלחן. "אל תשתוק, עמוד מולי/ אל תסמוך על הדור שלי".

אם ריי בבליקי חושבת על התינוק ומה שעובר עליו, דור הוא כבר ילד. הוא מגבש השקפת עולם מכל פיסת מידע שנופלת לידיו בתהליך בלתי פוסק של קליטה ועיבוד. בשיר הוא דווקא ישן, הזמן האולטימטיבי לעבד את כל המידע הזה. יובל לא דואג מאיזה חלום רע, אלא מהעתיד ומהעולם שמחכה לבן שלו בחוץ.

ה"אל תשתוק, עמוד מולי", הוא המוטו שלי כאבא. אני רוצה לשמש דוגמה, לחנך, להסביר. אבל כן, אני רוצה שלא יקבלו כל מה שאני אומר "כי ככה אני אמרתי", אלא שיתווכחו איתי, שיעמידו מולי מראה ושיאלצו אותי להשתפר כל הזמן, לבדוק את עצמי ואת השקפותיי.

15. נעם רותם – גיבור גיטרה

חשבתי בהתחלה לסיים את האוסף עם "סולם יעקב", במה שיהיה סוג של סגירת מעגל, ואז הבנתי שצריך להציע סוף אופטימי, כמו שאני רואה את ההווה שלי. סוף שמחבר בין האהבה למוזיקה, לילדות, לתיקון של ההורות. ובמילים של נעם רותם: "רציתי להיות גיבור גיטרה/ כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה".

לכל אחד מגיע. רותם והגיטרה

וזה הדבר שלא הבנתי הרבה שנים. לכל אחד מגיע. ולכן הזמן הזה שלפני השינה, כשאני מקריא לבן שלי את "דירה להשכיר" או את "איה פלוטו" וחווה איתו את הסיפורים האלה, אני מבין כמה הזמן הזה חשוב לי וכמה הוא מגיע לו.

לינק להורדת האוסף – כאן

ולמי שמעדיף ראפידשר – כאן

וזה מה שחשב על האוסף מי שקיבל אותו – y99

ואם לא פרויקט האסיף של פורום מוזיקה ישראלית בוויינט, זה בטח לא היה קורה