Tag Archives: יום הולדת

זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

נושאי המגבעת

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

רוכסן

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

 

גד בפעולה. יום הולדת שמח, בנאדם (צילום: גרבולון)

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.
 

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

  

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"


 
הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.
 
תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.
 
הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.
 
וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.
 

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 
 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

 

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד מייספייס

שלום גד בפייסבוק

שלום גד למכירה

שלום גד התחנות

שלום גד מדבר

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב-19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.

בא והולך במקום ריק – אוסף שירים להורדה

האוסף, שקראתי לו "בא והולך במקום ריק", משלב שירים שעוסקים בחיי היומיום, תוך כדי התייחסות ל"חוץ" שקיים כאן כל הזמן. הרעיון התחיל במעין בדיחה פנימית: יש לי משפט קבוע שאני נוטה לפזר בבית כמו מנטרה, "הכל בגלל הכיבוש". כל עוולה או אי צדק כלשהו המתרחשים במקומותינו, מוסברים אצלי תמיד כנובעים מהמצב הפוליטי המעוות שבו אנו חיים. זו לא ממש בדיחה בעצם. ברור שאי אפשר לתלות את כל הדברים בסיבה הזו לבדה, אני לא עד כדי כך פשטני באופן החשיבה שלי, אבל בכל זאת, זו דעתי: הכיבוש הוא שורש כל רע, כמעט.

בעיני, המיליטריזציה המוגזמת של החברה האזרחית, מעמד האישה הלא ממש שוויוני, התוקפנות בכביש והאלימות נגד קשישים, בטח ובטח האדישות הממסדית לגורלם של חולים סופניים, ניצולי שואה עניים, או של תלמידים ומורים במה שעדיין נקרא משום מה "מערכת החינוך" – כולם תוצר של המצב הנפשי הזה. הרי אצלנו לא איכפת לאף אחד מכלום, והיחס הזה מתחיל במרחק חצי שעה מכאן, במקום ההוא, "הריק", שזכה לשם האמורפי "השטחים".

רציתי לבנות אוסף של שירים ישראליים שכולם בעברית ושכולם נוגעים במצב הישראלי. שהרי האנומליה הפוליטית שלנו הופכת את ה"חוץ", גם אם נרצה וגם אם לא, למשהו שתמיד קיים גם בעולם הפנימי. קשה לאהוב בלי לזכור את זה, קשה לגדל ילדים בלי לחשוב על זה, קשה להביט במנהיגינו המדברים גבוהה גבוהה בטלוויזיה על שלום ואחר כך מסדרים לנו מלחמה המבוססת על אגו, כאילו יצאו מסרט רמבו מצ'וקמק.

אי אפשר להתעלם מ"המצב" ואי אפשר להדחיק אותו. הוא קיים כשאנחנו קופצים מול הבמה בבארבי בהופעה של אלג'יר כשאביב שר על חורבות ירושלים ועל הריסות תל אביב, וגם כשאנחנו רוצים לצאת קצת מהביצה ומגלים ש"לונדון פריז ורסאי – זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא נגיע אליהם".

השורה "בא והולך במקום ריק" הושאלה מ"עשר בלילה" של ריר, אולי אחד השירים הפחות "מקומיים" באוסף הזה. דווקא השורה הזו תפסה פתאום את תשומת לבי. הרי התנועה הזאת, להיכנס ולצאת ממקום ריק, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. נכנסים לעזה, יוצאים מעזה. נכנסים ללבנון, יוצאים. ושום דבר לא משתנה באמת. והמקום? המקום ריק לכאורה, כי אנחנו פשוט לא רואים אותם, את אלה שחיים שם, בצד השני של המחסום. עוד לא מצאנו מספיק תעצומות נפש כדי להודות בכך שהמקום איננו ריק, שלא באנו לכאן ל"ארץ לא נושבת".

באנו למקום קשה, שבו שני עמים מתחרים על אותה פיסת שטח. ויש לנו זכות להיות כאן, בהחלט. אבל זכותנו על הארץ לא משנה את המצב הזה. התחרות בין העמים יוצרת תופעות מכוערות בשני הצדדים, כאלה שמעכבות את ההתפתחות שלנו כעם, ומשקיעות את העתיד הקולקטיבי בתחמושת ובמסכי פלזמה ללשכות האלופים, במקום בכיתות לימוד שיש בהן גם חינוך, עם מורה שמצליח/ה להתפרנס ותלמידים בכמות סטנדרטית בעולם המערבי.  

עד כאן על הרקע, ועכשיו למוזיקה.

[וסליחה על הגלישה הבוטה לפוליטיקה]  

הערה טכנית: יתכנו הפרשים בעוצמת הקול בין הקטעים. בשל נדירותם של חלק מהקטעים והעובדה שהנדירים נלקחו מקלטות טייפ, העדפתי לא לנסות להפעיל תוכנות שעלולות לפגוע בשירים. אני מתנצל על אי הנוחות הנובעת מכך.

1. פורטיסחרוף – ישעיהו ליבוביץ'

קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום האחרון של הצמד. מדובר באלבום עוצמתי, מנוסח היטב המעביר את התחושה המעיקה של החיים כאן. באופן כמעט נבואי, השירים בו כאילו נכתבו על המלחמה בלבנון שפרצה אחר כך. העדפתי את הקטע הזה, על פני שכניו המצוינים ב"על המשמרת" בגלל כמה סיבות: ראשית, אני חושב שמיקסטייפ צריך להתחיל בקטע ללא מילים, בדומה לאות פתיחה בתוכנית רדיו. לא מתנפלים על המאזין, קודם נותנים לו כמה צלילים שאמורים לומר "אתם מכוונים על…, אנחנו מיד מתחילים". עוד סיבה, היא העובדה שהקטע הזה מאוד מאפיין את הצליל של האלבום שהוא נלקח ממנו, אבל הוא פחות אינטנסיבי, ולכן אפשר לנתק אותו משאר האלבום, מה שדי קשה לעשות עם השירים האחרים. וסיבה אחרונה: כל הטיעון הזה שלי, שקושר את הכיבוש לכל הדברים הרעים שקורים פה, נוסח כבר ב-69' על ידי אחד, ישעיהו ליבוביץ'. הנה ציטוט ממאמר שלו ב'הארץ' ממרץ 69' "אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש "להחזירם": לחוסיין? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה". בימים ההם לא הבינו ולא רצו לשמוע אותו, היום כבר הרבה יותר מבינים (ורוב הזמן זה עדיין לא מתקדם לכלום, או שכן, ואז רוצחים ראש ממשלה). 

2. יוסי בבליקי – סוויטת יום העצמאות (גרסה ראשונה, סקיצה)

בבליקי הוא אחד האמנים האהובים עלי בעולם. השקפת העולם שלו קרובה לשלי, והדרך שבה הוא מתאר את החיים שלו, פונה אצלי למקומות הכי טבעיים. מדובר בגרסה ראשונה לגמרי ושונה לחלוטין מזו שהגיעה לבסוף ל"אלבום המצעדים". האירוניה הדקה מחייבת להזכיר שהגרסה הזו נכתבה על חגיגות הארבעים למדינה. "אלבום המצעדים", עם הגרסה השנייה של השיר, יצא בסמוך לחגיגות החמישים, והנה אנחנו, כבר שישים שנה בדיוק עכשיו. בבליקי מתאר יפה ומדויק את ההוויה הישראלית הלחוצה ("כל העיר בדרך מחכה על הטלפון"), את הברדק שהוא חלק אינטגרלי מכל התנהלות מוסדית ("והרכב שנשלח לחדרה הגיע בטעות לערד"), את האהבה שלו למקום הזה ("נשבר לך הלב ביום העצמאות"), למרות ובגלל. בבליקי עזר לי להבין למה תמיד ראיתי ביום העצמאות חג עצוב שמשקף יותר מכל את התלישות שלנו מהמקום הזה, ואת חוסר היכולת של מי שחי כאן להיות "ביחד" אם חלילה הוא לא חולק איתו את אותן דעות. 

3. אלי סורני – עזה תל אביב

השיר המקורי, "קודם ניקח את מנהטן" של לאונרד כהן היה אפוף מסתורין ונשאר לא ברור עד היום. אלי סורני, במסגרת הפרויקט המבורך "שיר זר" של דויד פרץ וגיאחה, מוצא את הזווית המקומית וגורם לשיר להיות פוצע ברמת החיבור שלו לקלחת המקומית. ארז ברזוליק לקח את המילים של כהן ועשה להן אדפטציה. לא מדובר בקאבר, אלא במשהו יותר שאפתני.  

4. נושאי המגבעת – יום הולדת 

אוהד פישוף וחבורתו ידעו תמיד להיות אניגמטיים אבל לא שכחו להכניס משמעות. במיוחד אם מדברים על קלטת הבכורה, שלא התיישנה בכלל ונשמעת גם היום מהפכנית ופורצת דרך. כל התסכול, הצורך לייצר תרבות מתוך הוואקום, הכל נמצא כאן ובמינונים מהפכי קרביים. השיר לא מדבר כמובן על יום הולדת, אלא על המקום הזה, שבו כל "חוצלארץ" נראה רחוק ובלתי מושג, גם אם הוא רק חמש שעות טיסה מכאן. בגלל כל הרעש הלבן שמקיף אותך, השאיפה להגיע רחוק מכאן נתקלת בתחושת פרובינציאליות כפויה. עדיין זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא תגיע אליהם, כי גם אם תגיע, תמיד תישאר פה. 

5. דורלקס סדלקס – שיר הגיבן

חיבור מרתק בין טקסט של זאב ז'בוטינסקי, אידיאולוג הימין הישראלי (כשעוד היו לימין אנשי רוח ולא אריאל זילברים סהרוריים), לבין הרוק התעשייתי והדוקר של דרומר ודורלקס. ז'בוטינסקי, עם כל הפוליטיקה והלאומיות החדשה, ידע לעמוד מהצד ולהביט על החברה שקמה פה, על תרבות העסקן הקטן שהתחילה עוד בחייו והפכה לזרם המרכזי של החברה שלנו עד היום. "מה עולמכם?" שואל ז'בוטינסקי בקולו של דרומר, ועונה: "ריב ריק מִפֶשֶר, תגרת עיוורים חסרת תכלית".  

6. שלום גד והיהלומים – גבר ליום אחד

כל ניסיון להסביר למה השיר הזה כאן, או לפרש את השיר הזה מבלי לצטט אותו מילה במילה נראה לי חסר תוחלת. שלום מדבר על הרגע שבו הבנת שאתה שונה, על הצורך להצדיק את הקיום שלך על ידי זה שתהיה מה שאתה אמור להיות, שתממש את עצמך. כמה קשה וכמה הכרחי. שלום כהרגלו, מחפש דרך חדשה לעשות דברים, ולכן השיר מתנהל כדיאלוג של שאלות ותשובות בין שלום למקהלה הכוללת את אביב גדג', בועז כהן ויוסי בבליקי. זה קצת "סוויני טוד", קצת טרגדיה יוונית וקצת רדיו קלאש.

7. בתריי זוזיי – כשאני חושב על שיר אני מבין שאין דבר כזה באמת

הטריו של רם אוריון בשיר הכי בועט שלו, ובאופן חריג, המילים הן של המשורר דורי טרופין. השורה "אינכם יודעים עד כמה אני שונא אתכם" פותחת את המנון הפופ פאנק המסחרר הזה שממשיך ממנה אל טקסט סבוך ומרתק שכמעט בלתי ניתן להלחנה, שלא לדבר על לשיר. והשאלה הנשאלת היא באמת "האם הדור הולך ופוחת". רם מוכיח פה שהוא לא רק גיבור גיטרה, אלא שיש לו יופי של גרון והוא יודע בדיוק איך להשתמש בקול שלו כדי להביע את מה שהוא צריך להביע. 

8. נדב אזולאי – בצד של הרעים

הסצינה הבאר שבעית היא עובדה קיימת, שאפילו התקשורת הקרתנית שלנו התחילה לגלות. נדב אזולאי הוא כנראה אחד המרתקים שבאמני באר שבע החדשים. יש לו קול מאופיין מאוד, גישה רעננה, וכן, זה הבחור שמפעיל יחד עם דויד פרץ את האולפן של "סוף היקום". ד"ש בב"ש.
 

9. אהוד בנאי – גבולות
כשיצא השיר הזה, סינגל ראשון מתוך "ענה לי", ראיתי בו סימן מעודד. כאילו אהוד חזר לימי הפליטים: שיר פוליטי, רוקי, לא מתחנף לקהל שרוצה תמיד שירי אהבה יפים ושקטים ומתקשה לשמוע את האמת. והאמת של בנאי מדברת ביחיד, אבל הנמשל ברור. האמת היא שצריך לצייר מחדש את הקו, כדי שנוכל לנסות לחיות בשפיות. והסימפטומים, כמו אצל בעל הפרעת אישיות גבולית (בורדרליין), חושפים את מקור החולי: במקום שאין הסכמה על התחום, התחומים פרוצים בכל הרמות, או במילים של בנאי, "בלי גבול – אין גבול לשום דבר". 
 
 
10. אסף ארליך – התאבדות אפלטונית
ארליך יודע לחבר את הפוליטיקה לדברים הקטנים. לתאר במעט מילים את התחושות הכי עמוקות. אין פה משל ונמשל, ובכל זאת, לא מדובר בדאווין של שיר מחאה. ויש פה את הסלט הישראלי המוכר עד לזרא: רסיסים, פיגוע, ג'נין, אדישות תל אביבית, סקס עם ידידה, לבנון, טלוויזיה מסחרית נצלנית ודוחה, והכל על רקע מדי ב' המושלכים על המיטה. 
 
 
11. מאג'יק – במלחמה
הרכב קצר מועד שהובילו ב-2002 שני טכנאי האולפן דדי טל ואדם דמרון. ניסיון מעניין לשלב היפ הופ במרחב המזרח תיכוני. והמילים? "במלחמה הזאת שוב נהיה אוהבים כשהמילים יישמעו נכונות / כמו באורגיה גדולה לקולות צופרים נדע כולנו מעצמנו לדלות עודפים של היסטוריה במחיר מציאה". כי כשהתותח יורה, הוא תמיד נשמע נכון. אחרי ההפוגה הראשונה, אתה מתחיל לשאול, אז בשביל מה זה היה כל זה? אפילו לווינוגרד, מסתבר, אין תשובה.
 

12. כתם לידה – אבנה
עוד להקה שעדיין לא מאוחר לגלות אותה ואת האלבום "הספרינט של החיים", מבציר 2002, לרקע הפיח שעלה מפיגועי ההתאבדות. "כתם" הם הרכב קטן, אבל עם כמה שירים מצוינים. 'אבנה' הוא שיר בצבע זית. מסוקים ממריאים ללבנון וממנה, וגם האהבה נראית אחרת, בדרך חזרה משם. 
 

13. אמיר שור – מה הטעם
שור לא מצא זמן להוציא שום דבר חדש מאז האלבום "אשדוד", שממנו לקוח השיר הזה, ושיצא לפני כמעט שמונה שנים. הצליל של הגיטרות של שור וג'נגו נותן תחושה של אלבום 'עשה זאת בעצמך' קלאסי. המילים, שוב על הרצון לברוח ועל חוסר השייכות למקום הזה, שבו "אני יורד למכולת ומחליפים ממשלה". שיר מצוין. שור תחזור! 
 

14. פונץ' – אסא (סקיצות סינטרון)
בבליקי גאל לאחרונה את השיר הזה מחשכת הגניזה, והחל לבצע אותו בהופעות לכבוד עשור ל"אלבום המצעדים". אבל בעיני, הגרסה הזאת, עם ההרכב המקורי של פונץ' מתוך סקיצות שהוקלטו לפני האלבום הראשון, נשמעת נכונה יותר. ובכלל, כמה מהסקיצות ההן, עולות על הביצועים שהונצחו לבסוף על פלסטיק (ואזלו מהשוק כבר פעמיים). בבליקי, כדרכו, לא יכול בלי אהבה, ולא יכול בלי להתקומם על העוול מסביב. "אסא בא אל ראש העיר, שבמקום שהם גרים כבר אי אפשר להמשיך". ואיפה הם גרים? בשפירא, בשבזי, בכפר שלם, ביד אליהו. ואי אפשר, באמת שכבר אי אפשר. ובכל זאת, הפזמון מדבר על התמזגות של "אהבה עדינה" בין קרחון ודבש. 
 
 
15. נעם רותם – מסע פנטסטי

רותם באלבום הסולו הראשון שלו, עוד לפני החיבוק הגדול שקיבל מכולם על "עזרה בדרך". מדובר על אלבום מרשים של אמן עם פוטנציאל. מי שהקשיב לו אז, לא הופתע מה"תגלית" של הקהל שיש אחד כזה, נעם רותם, ושכדאי מאוד להקשיב לו. "מסע פנטסטי", כמו "עזה תל אביב", הוא שיר מתורגם שלא היית מנחש זאת עליו בהסתמך על הטקסט: "עולם כל כך מודרני / אף אחד לא מושלם / יש בו מוזיקה, אבל זאת לא סיבה / לירות טילים אלינו / כמו חלאות בלי אבא, סתם". וגם: "כל תנועה פתאומית / על זה אני חייב לכתוב / מוחקים עם שלם / ואני חייב לכתוב על זה". מילים ולחן: דיוויד בואי ובריאן אינו.  
 

16. ריר – עשר בלילה
עוד יוצא של נושאי המגבעת. אדם הורוביץ שר כאן שיר מוחץ לב ומנסח את האקסיומה המופלאה "האהבות הנצחיות הן האהבות הנכזבות". צליל מהפנט ורוח אקפרימנטלית במובן הכי טוב של המילה. וכמובן, שוב, הדיון על המקום הריק, על הוואקום החברתי והתרבותי של מי שלא יכול לרקוד בגנקי על השולחן כשעינת שרוף שורפת לו את האוזניים. 
 

17. גבריאל בלחסן – בית חדש

בלחסן מדבר כאן על מקום לנוח בו. הוא רק רוצה להרים את הרגליים ולעצום עיניים. כמיהה טבעית ומאוד "לא פוליטית". אז נכון, השיר באמת לא פוליטי במובן הזה, אבל השימוש בדימוי של מזוודה מזכיר לי את הפליט של פעם, הארכיטיפ של היהודי הנודד, זה שאף פעם לא באמת מוצא מנוחה, פשוט כי אי אפשר. 
 

18. העבד – הבית מתפרק לקראת הבעלים החדשים

אז מה, נהיה פה גם מחר? מי יודע. התחושה היא שהבית מתפרק. שהקולקטיב לא מחזיק יותר. נסראללה קרא לזה חברה של קורי עכביש, אבל לא מדובר בנהנתנות ובריחה מאחריות מול חברה אידיאולוגית ומחויבת. אנחנו מתפרקים כי התרגלנו שאפשר לעשות רע לאחרים ועם הזמן זה הפך עבורנו לטבע שני. כבר אמר הנביא, "עמדתם על חרבכם ואת הארץ תירשו?" אז לא. יכול להיות שלא. העם הזה כבר יצא לגלות בגלל חטאים דומים. ועם "נוהל שכן" ושיטת הטלטולים, מה הפלא שאנחנו רק מכינים את הבית לקראת הבאים בתור? ולא במקרה השיר נגמר במילים "בוקר טוב נינווה". ככה זה כשלא מפסיקים לברוח, למרות שיודעים שאין לאן. 

והנה, אחר שייגעתי אתכם בכל המילים האלה, הנה הקובץ להורדה:

http://www.divshare.com/download/4144681-239