ארכיון תג: יוסי בבליקי

אלי שאולי נותן למיתרים לדבר

בזכות הממשק הנוח של אתר בנדקמפ והזמינות של עידן הפס הרחב זכינו לשמוע את יצירות הסולו של אלי שאולי, הגיטריסט הווירטואוז של פונץ'

 

אחרי שהסמיתס התפרקו, במאי 1987, אפילו מוריסי הבין שהוא לא יוכל להתחיל קריירת סולו בלי ליווי של גיטריסט עם יכולות מהסוג של ג'וני מאר. הפנים של הסמיתס היו אמנם מוריסי המורכב, הפרובוקטיבי, הרהוט. אבל בלי הלחנים הגאוניים של מאר ובלי המיומנות הבלתי נתפסת שלו על המיתרים, לא בטוח שהלהקה הייתה זוכה למעמד האייקוני שלה.

שאולי. קטעים עם מספר סידורי בלבד

 

מוריסי בחר בסטיבן סטריט, מפיק שותף (איתו ועם מאר) את "strangeways, here we come", האחרון של הסמיתס, כמלחין השירים וכמפיק התקליט, אבל בצעד חכם ביותר, הוא הזמין את ויני ריילי להיות הגיטריסט המוביל של "viva have". ריילי הוא אגדה מנצ'סטרית ליודעי דבר. מאז 1978 הוא יוצר מוזיקת גיטרות, רובה אינסטרומנטלית, תחת הכותרת הלהקתית דורותי קולום (Durutti Column).

 

כל ההקדמה הזאת היא בעצם האסוציאציה שלי מהאזנה לאוצר קטן שנחת בעמוד אחד בבנדקמפ. אלי שאולי, גיטריסט פונץ', שניגן גם עם החשמליות, ושממשיך עד היום לנגן עם שלום גד והיהלומים, ועם בבליקי סולו, הקליט לאורך השנים קטעי מוזיקה משלו. נראה שהנוחות של הממשק והאפשרויות הגלומות בו עודדו את שאולי לשחרר סוף סוף את הקטעים שלו שלא מתאימים לרוק ולא מתחברים למילים.

 

ויני ריילי. אגדה ליודעי דבר

בשני האלבומים הראשונים הייתה פונץ' פופ-רוק שלא הבליט החוצה את היותו של הגיטריסט שאולי אחד המבריקים שידענו. רק ב"דנה ראתה עב"מ", כשכל חבר בלהקה קיבל ביטוי ברור יותר, אי אפשר היה לפספס את הצבע הייחודי של שאולי ושל הגיבסון לס פול שלו. מאז, בין אם זה בפונץ', עם גד והיהלומים או בהפקה של האלבום היפה של דנה בקר, ברור שהתרומה של שאולי לתמונה הכללית היא מהותית.

 

 

הכבוד האבוד של החשמלית

הגיטרה החשמלית היא הכלי השולט ללא עוררין בתרבות הרוקנרול, אבל היא מעולם לא זכתה למעמד משלה. גיטריסטים "רציניים" מנגנים בגיטרה קלאסית ויש אפילו פסטיבלים שבהם הם זוכים לכבוד ולהערכה כשל פסנתרנים בתחרות על שם ארתור רובינשטיין, אבל המוזיקאים שאוחזים בחשמלית כמעט תמיד מוערכים בצמוד להרכב שלהם ועל בסיס היכולת שלהם ליצור "שירים", כלומר לחנים שאינם עומדים בפני עצמם.

שאולי על העטיפה של "פינוקיו". אי אפשר לפספס את הצבע הייחודי

 

ויני ריילי ואלי שאולי הם גיטריסטים שמוכיחים שלא צריך מילים ולא חייבים לעמוד לצדו של הזמר, אפשר גם לבד. לתת למיתרים לדבר, להראות מה אפשר לעשות על לס פול כשהאצבעות הולכות במקומך. ריילי, שבא מהפוסט פאנק, הוא ההיפך הגמור מהווירטואוזים המלאים בעצמם של הרוק המתקדם. הלחנים שלו לא משתמשים ביכולות הטכניות שצבר כדי לעשות רושם. הוא בוחר בצליל רך, טעון במשמעות אך מתנזר לחלוטין מסנטימנטליות.

 

שאולי השקט והנחבא אל הכלים מעביר בצלילים שנאספו אל "אלי שאולי 1" שאר רוח דומה לזה שניתן לשמוע בתקליטים של דורותי קולום. חמישה עשר קטעים יש ב"אלי שאולי 1". הוא שר בשני קטעים, שהם גם היחידים שזכו לשם: "נגד כל העולם" ו"לחשוב". שאולי משאיר לדמיון שלנו להשלים את החוויה עם הקטעים האחרים, שזוכים רק למספר סידורי.

 

גם כשהוא חתום על היצירה, שאולי נשאר הבחור הרציני והצנוע, שנמנע מלהפוך את הלחנים ואת הביצוע של הקטעים לתצוגת תכלית חלולה. המוזיקה של שאולי סולו יוצרת אווירה, לפעמים זה בלוז שעבר דרך פילטר של פאנק, כאילו מדובר באיזה סשן גנוז של הסטוג'ס, ולפעמים זה ניל יאנג פוגש את דייוויד גילמור. כך או כך, רוב הקטעים קצרים למדי ובעיקר משאירים טעם של עוד. העובדה שהאלבום קיבל את הספרה "1" מרמזת שעכשיו בזכות בנדקמפ, נזכה בקרוב לשמוע עוד שאולי סולו.

  

 

 הקישור לאלבום:

http://elimusic1.bandcamp.com/album/1

אין אהבות קטנות ואין להירגע

האלבום החדש של "העבד" הוא חג של ממש המחייב התייחסות מיוחדת. מדובר בעוד חוויה מרתקת מתוצרתו של שלום גד
 
 
פרט טריוויה ידוע הוא שלאה גולדברג לא כתבה את "שירי ארץ אהבתי" על פלשתינה-א"י, כמתבקש בנראטיב הציוני-קולקטיביסטי, אלא על המולדת שעזבה מאחור, ליטא. נדמה שזו דרך נפלאה וחתרנית עבור האינדיבידואל שרוצה לצעוק את האני שלו לבחור בתלבושת אחידה לכאורה ובאמצעותה לגעת בדברים הכי פרטיים.

האלבום החדש. מעבדה של מדען גאון

   

האלבום השני של "העבד", ההרכב בהנהגת שלום גד ובהשתתפות זמרים אורחים כמו יהוא ירון, אביב גדג' ודנה בקר, מתברר כטייק אוף מתוחכם ויצירתי להפליא על הכותרת שלו, "שירי ארץ ישראל". לכל מי שהכיר את האלבום הראשון של "העבד" (2000) והתרגל לקשר את ההרכב הזה לשירים דתיים נכונה הפתעה. גם לי לקח 11 שנה כדי להבין שהרכב הצד של גד אינו מיועד לכך.  

 

אין אהבות קטנות, רק ברקים ורעם  

העבד הוא פשוט השם שנתן שלום גד למעבדה היצירתית שלו. אם תחפשו שירים בעלי השראה רליגיוזית, תמצאו אותם ביתר קלות באלבומים ה"רגילים" של גד עם היהלומים. ב"קוץ ברוח" וב"היהודי המעופף" יש הרבה יותר אלוהים מאשר ב-12 הקטעים של האלבום החדש.  

העבד. שירים מקוריים ומלאי הומור

   

   

אלבום חדש של "העבד" דוחה כל קשב אחר. עם כל הכבוד לאלבומים החדשים של ברי סחרוף ושל אהוד בנאי, ברגע שהקבצים עלו לעמוד הבנדקמפ של גד, היה לי ברור שאני חייב להתפנות ל-55 דקות כדי להקשיב. בעידן שבו ההרד דיסק מפוצץ במוזיקה שחצי ממנה הוא דברים שהיו קשים להשגה שנים, הפניית הקשב הזו היא חריגה ביותר.  

   

האזנה ראשונה היא תמריץ שנובע מהיותי לקוח חוזר (גרסה משופרת של מה שכתבתי כשיצא "העבד" הראשון כאן), אבל כל ההאזנות שאחר כך, כולל השמעה מודרכת של האלבום לבן שלי (חמש וחצי) נבעו מהאפקט העוצמתי של החומר המוקלט.  

   

לא במקרה אני מזכיר את הבן שלי. מהרגע שהתחברתי ל"העבד" החדש, הוא הפך מיד לחבר קרוב ואפילו בן משפחה שפתאום נכנס לחיי. בשעות שנמנע ממני להאזין לו הרגשתי ממש געגוע. זו הסיבה שאפילו זמן האיכות המשפחתי הפך לזמן שבו מקשיבים ל"העבד". מה אפשר לומר, אין לך גאווה הורית כמו בשעה שאתה שומע את בנך בכורך שר בהתלהבות באמבטיה "את בוחרת רב כמו שבוחרים משקפי שמש / את בוחרת ספר כמו שבוחרים מגף / בואי למושב, בואי למושב".  

   

העולם עוד לא מוכן בשבילך  

"שירי ארץ ישראל" משקפים את המשקל הסגולי של שלום גד כיוצר שאינו מפסיק לחפש דרכים חדשות לומר את מה שיש לו. פעם זה שירי אהבה לאל, פעם שירי מולדת מסויטים, פה פופ אולטרה רדיופוני ושם הומאז'ים לדיוויד בואי ולשנסונים צרפתיים.  

שלום גד. חגיגה לאוזניים (צילום: אסף אנטמן)

   

נדמה לי ששלום גד לא הצליח לאכזב אותי בשום אלבום שלו, אבל "העבד" הוא מסוג החוויות שזורקות אותי הרבה יותר רחוק, מטלטלות הרבה יותר חזק, ולא פחות חשוב, משמחות אותי הכי הרבה. "העבד" הראשון הקדים את זמנו והופיע הרבה לפני גל המוזיקאים שגילו את היהדות והחלו להזריק את אלוהים לתוך המוזיקה שלהם. אבל לא מדובר רק במי היה קודם. שירי האהבה לאל של גד היו מקוריים, מלאי הומור ומרתקים. שום דבר מהעידן של הבנאים חובשי הכיפה או של השינקינאים שנטשו את השינקן לטובת התפילין לא נשמע עמוק כמו השירים של "העבד" הראשון.  

   

באותה מידה, "שירי ארץ ישראל" הוא אלבום שנוצר במעבדתו של מדען גאון שלא מתעייף מלבדוק פורמטים ורעיונות שחולפים בראשו הקודח, ולא משנה כמה הם עשויים להיראות מופרכים והזויים. אלבום קונספט בהשראת סטיבן זונדהיים וז'אק ברל? ילדים ששרים שיר קבצנים? שיר קרחנה שהופך למזמור אשכבה? כן, כן וכן. אחרי שאתה שומע את התוצאה המוקלטת זה בכלל לא נשמע הזוי. להיפך, אתה פשוט לא מבין איך חיית בלי הדבר הזה עד עכשיו.  

   

אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים  

שילוב הקולות של טלי אלבז המדהימה, שחבל שצריך לחכות 11 שנה כדי לשמוע אותה שרה שוב, עם אלה של אלי דראי, אמיר זוסקוביץ' ושל גד עצמו הם אלה שמעניקים לחוויה עושר שאי אפשר היה להשיג באלבום רגיל של שלום גד והיהלומים. לחגיגה הזו לאוזניים מצטרפים יהוא ירון שקיבל סולו בשיר אחד, אביב גדג', שמצטרף בדיוק ברגע הנכון של "המצב". וגם הילדים טל שאולי, טליל לב, נוב לב ואורים לב.  

 

השלושה האחרונים אחראים לאחד הרגעים הכי מטלטלים של האלבום הזה, "שיר הילדים הרעבים", ששופך על המאזין דלי ספונג'ה מלא באמירה חברתית חפה מכל המכשולים שבהם נופלים בדרך כלל שירי מחאה. ויש גם את "וריאציה על נושא של בבליקי", שיר של שמונה דקות עם שם שקורץ לבעלי רקע קלאסי, שמכירים את הווריאציה על נושא של פגניני. התוכן לוקח את המאזין למעלה לשמיים ועמוק לתוך הבור.  

"וריאציה" מתחיל זעם סטייל הקלאש, ממשיך בציטוטים של "המצב", "סיגריה בשקל", ועובר לקול הדבש של יוסי בבליקי שבורח מצו שמונה, ומשם לדנה בקר שמסבירה באירוניה שלום גדית אופיינית ש"עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב / זה מה שאני צריכה בשביל להירגע / וכל העולם יכול להמשיך לדחוף". זה נגמר בקתרזיס של דיסוננס לכאורה, שבו מתחברים האלמנטים שמייצג כל אחד מהזמרים בקטע.  

   

האש בחוץ גוועת  

בשיר האחרון מבקש גד לסייג את כל מה ששמענו עד אותו רגע. "אני רק פסיק בתוך כל זה / אני רק סקיצה / אל תשפטי אותי / לפני שאני גמור / אני עדיין קצת צולע ברגל שמאל / אבל ברגל ימין, הולך ממש ישר". אני אומר: אל תאמינו לו. מדובר באחד האלבומים הגדולים שנעשו פה, תו תקן לכל מה שיבוא אחריו. מצד שני, אפשר רק לשמוח. אם "העבד" הוא רק סקיצה, מי יודע איזו יצירת מופת גד ישלוף בפעם הבאה.  

   

   

   

והנה שוב הלינקים:  

בנדקמפ  

http://shalomgad.bandcamp.com/album/–3  

העבד הראשון להורדה  

http://www.imusic.co.il/album_details.asp?album_id=357

הפוסט של שיר לב

 

חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן

 
על האלבום הראשון של "העבד". שלום גד אומר לכם שוב ושוב: הדברים אינם כפי שהם נראים

 

העבד. מוזיקה לשיפור איכות החיים

השאלה הדתית, אומר שלום גד, איננה עניין של כיפה וזקן. כולנו דתיים באיזה אופן. יוסי שריד אינו פחות דתי מהרב עובדיה אלא שהדת שלהם שונה לגמרי. אני נותן את זה כהקדמה כדי לנטרל את ההסתייגות על רקע דתי מ"העבד" הפרויקט של שלום גד יחד עם אמיר זוסקוביץ, טלי אלבז ואלי דראי. האלבום הזה אינו מיועד רק למי שיש בו אמונה "דתית". גם חילוני כופר כמוני יכול להתחבר ליצירה שנושאה העיקרי הוא אלוהים.

 

למרות מה שהתרגלנו לחשוב, אלוהים לא שייך לדת ולדתיים אין בעלות עליו. אצל נושאי המגבעת, למשל, האלוהים הוא אובייקט כל כך מובהק, שהוא ממש מחכה לאיזו עבודה סמינריונית על "דמות האלוהים ביצירת נושאי המגבעת". שלום גד לוקח את הרעיון למקום אחר: שירי קודש בפורמט של רוק. אם היינו בחו"ל היו קוראים לזה סול או גוספל. אצלנו זה נתפס מוזר.

 

נושאי השירים האולטימטיביים בתרבות הרוק/פופ הם בדרך כלל אהבה ונגזרותיה: היא אוהבת אותי / היא לא מבינה אותי / היא בוגדת בי / היא עוזבת אותי/ היא עושה אותי אומלל. אומר שלום גד, בואו ניקח את הנושא הזה ונלך איתו אל משהו יותר מטאפיזי. בעצם השירים כאן אינם שירים דתיים, אלה שירי אהבה לאלוהים. אלוהים שהאדם ברא בצלמו. אלוהים פיגמליוני כזה. ולכן בניגוד לאהובתך, לא יאכזב אותך לעולם.

 

אז מה קיבלנו? ספר תפילות מולחן ומושר. חמישה עשר קטעים שיוצרים רצף רעיוני ומוזיקלי של "חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן עם ערמת אפקטים" (מתוך "מגפי הישועה"). יש פה הומור, אירוניה, רקע מוזיקלי וטקסטואלי שנדיר לפגוש בביצת הרוק הישראלי.

 

נכתב כבר על החוסר בידו הרמה של מפיק בתקליט הזה. על כך הייתי אומר כי דווקא המינימליזם, הצניעות והכוונה המזוקקת הופכים את האלבום הזה למגובש ביותר שעשה שלום גד עד היום (זה השלישי, לא כולל שניים עם פונץ'). ככה צריך ליצור מוזיקה וככה צריך גם לצרוך אותה. אנשים מתאספים יחד מנגנים, כותבים, מקליטים, והנה יש השראה.

 

האלבום הזה יצא בשקט, פונה בצניעות לקהל, בלי הו הא תקשורתי שמנתק את היצירה מהיוצר, והופך את היוצר עצמו לאיזה דמות מיתית, פיקציה שקיימת רק במוספי השבת. אם מישהו בתקשורת הממוסדת היה מתעניין ביצירה המופלאה הזו, הוא היה מבקש לראיין את גד על החזרה בתשובה שלו. אבל מה לעשות ששלום גד לא חזר אף פעם בתשובה, ושהשירים הם פשוט שירים, לא מאמרים בעיתון ולא פרשנות על פרשת השבוע. גד מעדיף להגן עלינו מ"תקליטים רעים" ("מאי") מאשר לשכנע אותנו בקיומו של כוח עליון.

 

טלי אלבז ואמיר זוסקוביץ מובילים כאן את השירה, ואת שלום כמעט לא שומעים סולו. וב"קרדיטים" א' ו-ב' וב"כבוד" א' ו-ב', יש לנו שליח ציבור וקהל מתפללים כמו בבית הכנסת שהיינו רוצים להיות בו בחגים, אם רק היינו מוצאים לעצמנו אחד כזה.

 

טלי אלבז היא תגלית נפלאה בעיני. השירה שלה משקפת תום מוחלט. היא לא "עובדת על השירה", היא פשוט שרה. כל זה בזכות יד המקרה שגרמה לשלום לקלוט את הקול שלה במשיבון של אלי דראי, המתופף. השירה שלה באה מאותו מקום נקי ומזוקק בנפש של שלום גד כאשר הוא כתב את השירים האלה.

 

"פתח את עיני אל על

שלא אפתח ידיים יותר מדי גדול"

"העבד" אומר לא לחומרנות, לא לחוסר הקומוניקטיביות של הסצינה האלטרנטיבית, ואומר לנו שוב ושוב את המשפט המבלבל הידוע: הדברים אינם כפי שהם נראים. קרי: אלוהים הוא פרטי והוא שייך לי. לא אתם ולא ש"ס ייקחו אותו ממני. מוזיקה לא חייבת להיות בליץ תקשורתי שנע בין "שבעה ימים" לפלייליסט של גלגל"צ. מוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, היא דבר שאתה עושה לשיפור איכות החיים שלך.

 

שלום גד ואנשי העבד מציגים כאן לדעתי תפיסת עולם פילוסופית ומוזיקלית מגובשת, גם אם במידה מסוימת מתעתעת. לא יאכילו אתכם פה בכפית, ולכן אחרי ההאזנה יהיה לכם הרבה על מה לחשוב.

 

אם תלכו איתו כל הדרך עד "קרדיטים ב'", תמצאו חיוך רחב ואופטימיות גדולה שתשטוף אתכם גם כל הדרך לעבודה מחר בבוקר או אל מכתב ההתפטרות על שולחן הבוס, ומשם הלאה אל החופש הגדול של החיים.

אין מה להשוות את העבד ליצירות של חילונים שחזרו בתשובה. גד הוא לא עדי רן. אבל ההומור שיש כאן לא נראה לי שהיה יכול להתקיים ביצירה שנושאת חותמת הכשר של רב. שלום משתעשע ומתפייט: "צריך אחד לאהבה / צריך שניים בשביל להביא ילד / שלושה בשביל להקה / ארבעה למועדון ברידג' / חמישה לקבוצת כדורסל". ככה נשמע אחד מי יודע של הדור שלנו.

השירים הם פופ-רוק נעים, שהיה עובד יופי ברדיו הישראלי, אם זה לא היה סתום עד מעל האוזניים בבינוניות. "מיטת הברזל" או "אינדי" היו יכולים לקרוע את גלגלצ, ו"שיר הקברן" היה רץ חופשי ב"לא רוצים לישון". זה לא יכול לקרות כי יש משהו בשלום גד שמפחיד את ההגמוניה. את דרך החשיבה הרגילה.

הוא לא איזה ילד רעשן שאפשר לפטור בתנועת ביטול קלה. הוא מתעסק באלוהים ובאמונה, הוא כותב שירים מתוך עולם עשיר של תוכן. הוא גדל על קצת יותר מדילן ומהביטלס. בעולם של גד יש גם שנסונים צרפתיים ואת החזן מבית הכנסת במושב. קצת מוזר להכריז על זה, אבל הוא מוזיקאי שלא מחפש את ההשראה רק במקום אחד.

 

אם מי שאמור לתווך אותו לקהל, כלומר, התקשורת וחברות התקליטים לא מעוניינים, הוא לא ייתן לזה לעצור אותו. לא רוצים, לא צריך. אם אתם מקשיבים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית ושואלים את עצמכם: זהו? זה מה שיש? אז בא שלום עם העבד, והופך את סימני השאלה לסימני קריאה ושופך עליכם בנדיבות גדולה את חדוות היצירה המופלאה שלו. לכו על זה. יש סיכוי שהחיים לא ישמעו שוב אותו דבר.

 

(פורסם לראשונה ב"מגזין במה" באוקטובר 2000. הטקסט כאן משופץ ומשופר לכבוד האלבום החדש של העבד)

צונאמי ציוני, גאווה מול ציניות, ודגל כחול לבן

בשנה שעברה כתבתי כאן על הקושי לשמוח ביום העצמאות. מעל המילים ריחפה האמירה של בועז, "בימים האלה, או שאתה סוציאליסט, או שאתה אכזרי". חשבתי שוב על המשפט הזה לאחרונה, כשהדי יום העצמאות ה-60 החלו להגיע אל אקווריום הזכוכית שלי.

אני לא מי יודע מה ציני בדרך כלל, אבל פטריוטיזם מיד מפעיל אצלי את השריר הזה. אלא שהציניות שלי לגבי ממלכתיות מתלהמת, לגבי ג'יבריש של נאומים בטקסי החג, ולגבי תופעות כמו דגלים על המכוניות, לא עמדה לי כשאיתי, עוד מעט בן שלוש, הגיע מהגן עם שירים על הדגל שלי שהוא כחול ולבן, ועם הדיבורים על זה שיש יום הולדת למדינה. פתאום, אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי להרגיש גאווה על העובדה הכמעט מובנת מאליה (לפחות עבור הדור שלי), שבאמת יש לנו מדינה וטוב שכך.

ובליבה חומה. דגל הלאום וגדר ההפרדה

היומיום, באופן טבעי, דוחה הצידה את תחושת הגאווה הזו. לא רק אצל צינים מקצועיים. כל כך הרבה סיבות יש לנו לכעוס על מה שקורה פה, שקצת קשה להתרשם מהעניין השקוף הזה, או לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתה ישראל קיימת. הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג.

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. שנים נואמים מנהיגי ישראל באוזנינו על שאיפתה של ישראל בשלום עם שכנותיה. יש תקופות שקשה לקדם את הרעיון הזה, יש ימים שהוא במרחק טיסה. לא תמיד היו מנהיגינו אשמים בכך שהשאיפה הנשגבת לא התגשמה. ובכל זאת, לא היה מנהיג לישראל שלא החמיץ הזדמנות להפוך את האוטופיה הרחוקה לעובדה קיימת. לפעמים הייתה זו החמצה של יהירות, לפעמים של עיוורון מדיני, לפעמים בגלל שיקולי קואליציה. כן, היו סרבנים עקרוניים, כאלה שלא היו מוכנים לשלם מחיר טריטוריאלי ואמרו זאת בגלוי, ואותם אני דווקא מעריך בשל כך, אבל מי שיבדוק יראה כמה שמדובר בבודדים. הרוב טענו שאנחנו מאוד רוצים שלום, זה פשוט שהצד השני כולו חיות דו רגליות צמאות דם.

אבל עניין השלום הוא רק דוגמה. החסך העמוק בישראל בת השישים בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו.

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

קל להגיד "כולם מושחתים" ולפטור את עצמנו מהתמודדות. האמירה הזאת חמורה כי היא משחררת גם אותנו וגם את נבחרינו מאחריות כלשהי, ואפילו מהצורך להצטדק. ח"כ שנחשד במשהו לעולם לא יופיע בתקשורת נכלם ויבקש מחילה משולחיו, או לפחות יפגין צניעות כלשהי, כשהוא מסביר שהוא יגן על עצמו מפני הטענות נגדו בדרכים המקובלות.

החשוד המורם מעם מיד יפנה בעזות מצח אל המדיה ויתקוף את הפרקליטות ש"רודפת אותו", את היועץ המשפטי ש"סימן מטרה", את המשטרה שיש לה "אינטרסים זרים", ולפעמים גם את התקשורת ש"שופכת את דמו". אם הוא מהימין, הוא יאשים את המערכת בשמאלנות ויטען שבגלל דעותיו מנסים להרחיק אותו מעמדת כוח. אם הוא דתי או מזרחי (או גם וגם, שמעתי שיש מפלגה כזאת) אז ברור שהאישומים נגדו מבוססים על גזענות ושנאה עיוורת למגזר שהוא נמנה עליו. גם אם העבירה לא קשורה כלל לתפקידו הפוליטי, כמו העסקת עובדים זרים ללא רישיון או מעשה מגונה, עדיין הוא הנרדף והמסכן.

ג'יבריש של טקסים ממלכתיים

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו.

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?"

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.

העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.

האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שיוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

לפני שער החוק. האות מתה והחזקים חוגגים

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו.

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום"

לאחרונה, יצא פרופ' אהרן ברק, עילוי משפטי ונשיא בית המשפט העליון בדימוס למתקפה על שר המשפטים בשל ניסיונו של האחרון להכניס שינויים במערכת המשפט. החשש מפוליטיזציה של בית המשפט הוא אמיתי. סכנת ההשחתה רובצת בפתח ונוהמת ללא הפסקה. אין ספק שבין ברק לפרידמן, אדם הגון צריך לתמוך בברק. אלא שזה לא מספיק. גם מחנה ברק צריך להתעורר. עם כל הכבוד לגאונים שעומדים למעלה, מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה.

מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? יקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות".

כובע נגד שמש. לא מתעסקים בדברים כאלה

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. אם כבר מדברים על עצמאות, שר האוצר הוא התפקיד הכי לא עצמאי שיש. זהו מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

גם התרבות הישראלית פורחת. כל מי שמספר לכם שפעם היה יותר טוב, פשוט תקוע. יש היום פחות הגמוניה, פחות צורך לרצות את ההמון ויותר אפיקים ליצירה ולהפצתה. הרוב תמיד יעדיף תרבות רדודה ותמיד יקבל את שלו, בכל מקום. ההבדל הוא שבשני העשורים האחרונים, גם מי שלא מסוגל לאכול את מה שנותנים לו, יכול למצוא תרבות לטעמו. העובדה שקשה להתפרנס מזה היא עצובה, אבל היא נובעת בעיקר מגודל האוכלוסייה. לא רק מה שרדוד מצליח, היום גם האיכות יכולה להגיע לקהל.

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות"

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.

אז כשאיתי חזר מהגן, עם "אני נטעתי עץ בארץ ישראל" שרתי איתו בשמחה ואחר כך השמעתי לו את "סוויטת יום העצמאות", שלא ילמדו בגן ולא בבית הספר. אז כן, זה שיר מורכב מדי עבור ילד בגילו מכדי לעמוד על המשמעויות, אבל זאת המורשת שלי לחג הזה, ויום אחד הוא יבין. וחוץ מזה, גם אצל אבא אפשר ללמוד שירים, לא רק בגן.

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ').

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

 

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.