האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית

 

בספטמבר 2003 ראיינה תימורה בדרכה העדינה והרגישה לניוואנסים, את יוסי בבליקי לפורום המוזיקה הישראלית של Ynet. ככה זה התחיל:

ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה? אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת מקום. ועכשיו הבחירה היתה בידי אם ללכת ולעשות אותו – או לא. ובחרתי לא לעשות אותו". – למה? "כי הייתי עייף והרגשתי לא טוב. כי איזשהו חוש אחריות אמר לי: בוא תנסה במקום זה להרוויח קצת כסף, יא עצלן שכמותך. אבל בעמוק-עמוק-עמוק התחושה היתה שאולי עוד כמה חלומות וסחרחורות וימים, ייכתב השיר הנכון. והשיר הזה עוד קצת בוסרי, ואנחנו עוד לא מספיק מכירים אחד את השני".  (מתוך הראיון עם תימורה)

 

השיר, למי שלא יודע, נכתב בסוף. רצועה מספר 11 ב"פינוקיו". והוא כרגע הפייבוריט המתחלף שלי באלבום. איכשהו, גם אחרי שהשיר נכתב, בבליקי עדיין לא הרגיש שהוא פענח את סיפורו של האיש העתיק בן ה-405: "זֶה סִפּוּר גָּדוֹל / אֲבָל הַסִּפּוּר הָאֲמִתִּי עוֹד לֹא סֻפַּר". לא ברור אם אפשר לספר את הסיפור הזה, אבל דבר אחד ברור, שום דבר לא באמת הולך לאיבוד אצל יוצר אמיתי. הכל חומרים. ועוד דבר: האהבה האמיתית, כמו שכתבה פעם דליה רביקוביץ, אינה כפי שהיא נראית. ואם רביקוביץ התכוונה לאנשים שמפגינים אהבה למישהו רק כי צריך ונכון לעשות כך, בבליקי אוהב את כולם, כי הוא פשוט לא יכול אחרת.

 

בבליקי. עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ, כְּמוֹ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ (צילום: אבי נתן)

ולמרות שהוא אוהב את כולם, הוא מודע לעובדה שלא כולם מסוגלים לאהוב אותו. לא כבבליקי המוזיקאי, אלא כאדם. איכשהו, באופן מוזר, אנשים מתוכנתים לשנוא יותר ממה שהם יודעים לאהוב. קשה להם פשוט לאהוב. לא מתוך איזו היפיות עגולת משקפיים שעבר זמנה, אלא משום שאהבה היא התחבושת היחידה שיכולה לרפא את הפצע הנורא שמשאירה השנאה.

אַהֲבָה בְּהִזְדַּמְּנוּת לֹא בָּאָה וְנִשְׁאֶרֶת אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת הַטָּעוּת אֲבָל כָּל אֶחָד הָיָה עוֹשֶׂה כָּמוֹנִי וְנִשְׁאָר.   יוֹם הֻלֶּדֶת בְּגִיל אַרְבַּע מֵאוֹת וְחָמֵשׁ אֲנִי יָשַׁנְתִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן {וְהַבֹּקֶר עָלָה… וְהָיִיתִי מֻפְתָּע} זֶה סִפּוּר גָּדוֹל אֶפְשָׁר לְסַפֵּר אוֹתוֹ סַבָּא תְּגַלֶּה לָנוּ אֶת הַסּוֹד אֵיךְ הִצְלַחְתָּ??? אֲנִי רָצִיתִי עוֹד!!! תְּכַסֶּה אוֹתִי שֶׁאוּכַל לְהִתְנַמְנֵם מֵאֲחוֹרֵי הַמַּרְאָה. מתוך "405". מילים: יוסי בבליקי

 

 

הַכְּאֵב הֲכִי גָּדוֹל נִמְצָא בְּגַן עֶדֶן

 

אם בפעם הקודמת עסקנו בהוויית השקר הכללית ש"פינוקיו" מתאר, חשוב לי להפנות את הפנס אל ציר נוסף, יותר פרטי ואישי שקיים גם הוא באלבום החדש. ציר שנבנה מהשירים "מאושר", "שחור", "כמה זה יפה שאנחנו יחד", "405" וכמובן, "לב שבור". תת הכותרת המובלעת של האלבום הזה, כמו שהכריז בבליקי באחת ההופעות, היא "14 וריאציות על לב שבור". רוצה לומר שהלב השבור נמצא כאן בכל שיר, גם באלה שנראים פוליטיים נטו.

פונץ' תמיד עסקה בהתלהבות בנעורים, גם כאשר הגיל עצמו הלך והתרחק. כי מה הם הנעורים? יש שם את כל החומרים הנכונים. אבני היסוד של כל אדם: אהבה, בדידות, תחושת חוסר ערך עצמי, אינדיבידואליזם ורצון שובה לב להשתייך. אם אתה אמן אמיתי, כזה שמחפש את האמת שלו כל הזמן, הרי שתמיד תישאר בקשר עם הנער שהיית. זה היה שם ב"נער", השיר שגרם לי להתאהב בפונץ', וזה קיים גם עכשיו, ב"פינוקיו".

לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּעַצְמִי

"מאושר" הוא שיר מינימליסטי. השירה החשופה של בבליקי מחזקת את התחושה שהוא פונה אליך, ממש אליך. רק ההסתערות של שאולי על הסולו שלו בסוף השיר, פותחת את השיר החוצה, אל המרחב הכללי (וזה זמן לפוצץ בווליום את המרחב הזה) בבליקי מדבר עם המאזין על השאלות הקריטיות: "אַתָּה אָמַרְתָּ: 'אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר / אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת תָּלוּי בַּאֲחֵרִים / אֲנִי אֵדַע לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּעַצְמִי'". הרי לכם דיסוננס. האם באמת אפשר להיות מאושר בלי נוכחות האחר? בבליקי שב אל השאלה הזאת ב"כמה זה יפה כשאנחנו יחד" ומיישב את הסתירה. "כָּל הָאֲנָשִׁים כְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים נִהְיֶה בְּיַחַד הֵם מִתְכַּוְּנִים תִּהְיֶה כָּמוֹנוּ אוֹ תִּשָּׁאֵר לְבַד". משמע, להיות מאושר לבד זו לא בחירה, אלא אילוץ. הסביבה לא מוכנה להכיר בך, באושר שלך או באהבה שלך אם אתה לא מסתדר עם הפרמטרים שלה. כלומר, אם סירבת להיות כמו כולם, אין זו בחירה בבדידות, אבל היא בהחלט מכילה בתוכה סוג אחר של חוויה.

קשה ותמיד יהיה קשה "להיות כמו כולם". הדבר היחיד שנשאר לך זה למצוא עוד אנשים כמוך כדי שתוכל לזכות בנחת מסוימת מעצם קרבתם של הדומים לך. כשאני נתקל ביצירה של מי מיוצאי משפחת פונץ' אני מגלה שהדרך שלהם לומר משהו, נופלת שוב ושוב למקומות שבהם אני זקוק להם שיגידו בדיוק את הדבר הזה. 
 

אִם אֵי פַּעַם הָיִיתָ מְאֻשָּׁר אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי מָה נִשְׁאָר אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּכָל הָעוֹלָם.   אִם אֵי פַּעַם הָיִיתָ מְאֻשָּׁר אַל תִּדְאַג אַתָּה עֲדַיִן שָׁם קַח אֶת הַנָּמֵר לִישֹׁן תִּדְאַג שֶׁהוּא יִתְעוֹרֵר מָחָר.   אַתָּה אָמַרְתָּ: "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר אֲבָל אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת תָּלוּי בַּאֲחֵרִים אֲנִי אֵדַע לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר בְּעַצְמִי".   לְהִתְפַּלֵּל לְבַד, לֶאֱכֹל לְבַד, לִהְיוֹת לְבַד, לִשְׂמֹחַ לְבַד אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ כְּמוֹ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ. מילים: יוסי בבליקי

 

 

 

תודה לעודד שחורי על ניקוד השירים.