את נראית כמו החיקוי של החיקוי שלך

הקהל הגיע כדי לצלם סלפי ולהעלות לפייסבוק. אולי זה לא נורא כי גם סווייד לא ממש היו על הבמה בהיכל הספורט. כלומר ברט אנדרסון השתדל נורא, אבל ההולוגרמות שהחזיקו כלי נגינה מאחוריו השאירו חוויה פגומה

נעזוב את התורים הכמו סובייטיים לבירה שבכלל אסור להכניס לאולם, נעזוב את מתחם הוי.אי.פי שחולק למיוחסים באמת ולסתם פראיירים ששילמו יותר, ונתחיל בתחושה שעל הבמה נראו ברט אנדרסון אחד, שכבר מזמן לא ״So Young״ והרכב של הולוגרמות חלולות שאולי היו בגופן בתל אביב אבל רוחן נגוזה מהכוכב שלנו עוד בניינטיז.

אנדרסון נתן הכל, את כל מה שהיה יכול לתת, ועל כך העידה חולצתו הספוגה כולה בזיעה. אבל תקריבים של פניו במכסי הווידיאו הראו כמה הוא מתוסכל מהסאונד ושגם תגובת הקהל ביציעים נראתה לו אנמית מדי. בתנועות משונות של מדריך בריקודי עם ניסה אנדרסון להכניס את כולם לתוך החוויה של סווייד וכשל.

מצד שני, בני המזל המקושרים שהורשו להגיע למרגלות הבמה דווקא התלהבו מאוד ובחלק מהשירים אנדרסון גם התקרב והושיט להם יד. יתר הלהקה שמרה על דיסטנס ואולי הסטטיות שלהם נבעה מהצורך הנואש לשמור על דופק יציב, קשה לדעת.

 

 

 

בין שורות הוי.אי.פי הרחוקות, במיוחד בהתחלת המופע שבה כיכב צבר שירים מהתקופה המאוחרת של הלהקה, מצאתי עניין אנתרופולוגי במי שישבו לפני ומסביבי. קשה להבין את הצורך המשונה של יותר מדי אנשים לצלם בסמארטפון קליפים לשירים שלמים. יפה שהרוב כבר הפנימו שלא מצלמים וידיאו ורטיקלי, אבל עדיין מדובר בעיסוק מטופש למדי. למי תראו את זה, לנכדים? לא עדיף לנסות להיות בהווה ולחוות את ההופעה עצמה?

העתק של העתק. הצופה מצלמת קליפ מתוך מסך הווידיאו שבצד הבמה

אבל מה שראיתי לפני היה שיא: אנשים לא צילמו את הבמה, כי היא הייתה קצת רחוקה. במקום זה, הסמארטפונים כוונו לעבר שני מסכי הווידיאו שבצדי הבמה (ראו תמונה). ממש דימוי לסווייד המאוחרים – שעתוק נוצץ וחלול של גלאם רוק מהסבנטיז עם רוח כמו אינדיבידואלית בנוסח מוריסי וניסיון לתאר את חיי הפרברים כמחנק רגשי שפורקנו בהערצת כוכבי קולנוע ודוגמניות.

רוב ההופעה של סווייד לא עשתה חסד עם גוף היצירה שלהם. אם שני האלבומים הראשונים שלהם היו שילוב כה בריטי של גלאם דו-מיני סטייל דיווידבואי עם תשוקת נעורים מתפרצת שלמדנו מהסמיתס, ההמשך היה משחק על מאניירה אחת שהתחילה לעייף כבר מהצליל הראשון. אנדרסון נשבה בעולם פיקטיבי שבו משום מה היה נדמה לו שהוא הפך לדובר של דור, אלא ש"Filmstar"', "Trash", ו-"She's in Fashion" רק המחישו את השטאנץ שמונח על שולחן העבודה של הסולן הרזה עם הפוזה של המיניות המעורפלת. ריצ׳רד אוקס, שירש את מקומו של ברנרד באטלר, עדיין שוחה בנעליים שהיו גדולות עליו עוד ב-1995.

סווייד מודל 2015 היא חבורה נטולת ברק ואם לא אנדרסון בראשם עם מיקרופון ביד, הם לא היו ממלאים אפילו את האוזןבר, מקסימום איזה מועדון לגיל הזהב. האנשים על הבמה מצדיקים את קיומם ברגעים מעטים מדי של חזרה לחומר המוקדם. כאילו כדי לסמן וי, סווייד ביצעו את כל הסינגלים מהאלבום הראשון והשני וזרקו עצם קטנה למעריצים האמיתיים: ביצוע של "To The Birds", הבי סייד מהסינגל הראשון של סווייד אי פעם. אבל זה היה מעט מדי ואפילו קצת מאוחר מדי.

ואגב מאוחר: כשהלהקה ירדה מהבמה עברה שעה וקצת מאז שהחלה ההופעה. הייתי משוכנע שזה רק החלק הראשון, שסווייד לא יכולה להסתפק במופע של שעה לפני הדרנים. טעיתי. החבר'ה התעייפו.

שן ברט, שן. הסמיתס כבר לא יתאחדו.

סווייד בהופעה, היכל הספורט יד אליהו, 30 ביולי 2015

אלי שאולי נותן למיתרים לדבר

בזכות הממשק הנוח של אתר בנדקמפ והזמינות של עידן הפס הרחב זכינו לשמוע את יצירות הסולו של אלי שאולי, הגיטריסט הווירטואוז של פונץ'

 

אחרי שהסמיתס התפרקו, במאי 1987, אפילו מוריסי הבין שהוא לא יוכל להתחיל קריירת סולו בלי ליווי של גיטריסט עם יכולות מהסוג של ג'וני מאר. הפנים של הסמיתס היו אמנם מוריסי המורכב, הפרובוקטיבי, הרהוט. אבל בלי הלחנים הגאוניים של מאר ובלי המיומנות הבלתי נתפסת שלו על המיתרים, לא בטוח שהלהקה הייתה זוכה למעמד האייקוני שלה.

שאולי. קטעים עם מספר סידורי בלבד

 

מוריסי בחר בסטיבן סטריט, מפיק שותף (איתו ועם מאר) את "strangeways, here we come", האחרון של הסמיתס, כמלחין השירים וכמפיק התקליט, אבל בצעד חכם ביותר, הוא הזמין את ויני ריילי להיות הגיטריסט המוביל של "viva have". ריילי הוא אגדה מנצ'סטרית ליודעי דבר. מאז 1978 הוא יוצר מוזיקת גיטרות, רובה אינסטרומנטלית, תחת הכותרת הלהקתית דורותי קולום (Durutti Column).

 

כל ההקדמה הזאת היא בעצם האסוציאציה שלי מהאזנה לאוצר קטן שנחת בעמוד אחד בבנדקמפ. אלי שאולי, גיטריסט פונץ', שניגן גם עם החשמליות, ושממשיך עד היום לנגן עם שלום גד והיהלומים, ועם בבליקי סולו, הקליט לאורך השנים קטעי מוזיקה משלו. נראה שהנוחות של הממשק והאפשרויות הגלומות בו עודדו את שאולי לשחרר סוף סוף את הקטעים שלו שלא מתאימים לרוק ולא מתחברים למילים.

 

ויני ריילי. אגדה ליודעי דבר

בשני האלבומים הראשונים הייתה פונץ' פופ-רוק שלא הבליט החוצה את היותו של הגיטריסט שאולי אחד המבריקים שידענו. רק ב"דנה ראתה עב"מ", כשכל חבר בלהקה קיבל ביטוי ברור יותר, אי אפשר היה לפספס את הצבע הייחודי של שאולי ושל הגיבסון לס פול שלו. מאז, בין אם זה בפונץ', עם גד והיהלומים או בהפקה של האלבום היפה של דנה בקר, ברור שהתרומה של שאולי לתמונה הכללית היא מהותית.

 

 

הכבוד האבוד של החשמלית

הגיטרה החשמלית היא הכלי השולט ללא עוררין בתרבות הרוקנרול, אבל היא מעולם לא זכתה למעמד משלה. גיטריסטים "רציניים" מנגנים בגיטרה קלאסית ויש אפילו פסטיבלים שבהם הם זוכים לכבוד ולהערכה כשל פסנתרנים בתחרות על שם ארתור רובינשטיין, אבל המוזיקאים שאוחזים בחשמלית כמעט תמיד מוערכים בצמוד להרכב שלהם ועל בסיס היכולת שלהם ליצור "שירים", כלומר לחנים שאינם עומדים בפני עצמם.

שאולי על העטיפה של "פינוקיו". אי אפשר לפספס את הצבע הייחודי

 

ויני ריילי ואלי שאולי הם גיטריסטים שמוכיחים שלא צריך מילים ולא חייבים לעמוד לצדו של הזמר, אפשר גם לבד. לתת למיתרים לדבר, להראות מה אפשר לעשות על לס פול כשהאצבעות הולכות במקומך. ריילי, שבא מהפוסט פאנק, הוא ההיפך הגמור מהווירטואוזים המלאים בעצמם של הרוק המתקדם. הלחנים שלו לא משתמשים ביכולות הטכניות שצבר כדי לעשות רושם. הוא בוחר בצליל רך, טעון במשמעות אך מתנזר לחלוטין מסנטימנטליות.

 

שאולי השקט והנחבא אל הכלים מעביר בצלילים שנאספו אל "אלי שאולי 1" שאר רוח דומה לזה שניתן לשמוע בתקליטים של דורותי קולום. חמישה עשר קטעים יש ב"אלי שאולי 1". הוא שר בשני קטעים, שהם גם היחידים שזכו לשם: "נגד כל העולם" ו"לחשוב". שאולי משאיר לדמיון שלנו להשלים את החוויה עם הקטעים האחרים, שזוכים רק למספר סידורי.

 

גם כשהוא חתום על היצירה, שאולי נשאר הבחור הרציני והצנוע, שנמנע מלהפוך את הלחנים ואת הביצוע של הקטעים לתצוגת תכלית חלולה. המוזיקה של שאולי סולו יוצרת אווירה, לפעמים זה בלוז שעבר דרך פילטר של פאנק, כאילו מדובר באיזה סשן גנוז של הסטוג'ס, ולפעמים זה ניל יאנג פוגש את דייוויד גילמור. כך או כך, רוב הקטעים קצרים למדי ובעיקר משאירים טעם של עוד. העובדה שהאלבום קיבל את הספרה "1" מרמזת שעכשיו בזכות בנדקמפ, נזכה בקרוב לשמוע עוד שאולי סולו.

  

 

 הקישור לאלבום:

http://elimusic1.bandcamp.com/album/1

נו מור מוריסי פור מי

מי שמכיר אותי יודע שהסמיתס הם מעבר למוזיקה בשבילי. בדיאגרמת וון של הנפש שלי, האהבה שלי למוזיקה איננה כוללת את הסמיתס. אני אוהב מוזיקה ואני אוהב את הסמיתס. הלהקה ההיא איננה רק "מוזיקה" עבורי ולכן מעולם לא הייתה חלק מהתשוקה שלי לאמנות הנקראת מוזיקה.

מוזיקה היא אמנות נשגבת, לא הייתי רוצה לחיות בלעדיה, אבל הסמיתס הם יותר מזה. הסמיתס הצילו את חיי. מוריסי ככותב שירים וכזמר היה הקול שקרא אלי בחשיכה הגדולה של הנעורים. הוא לא הבטיח עתיד טוב יותר, פתרונות קסם או קתרזיס מזוייף, הוא פשוט ידע מה עובר לי בראש וניסח את הדברים האלה הרבה יותר טוב ממני.

הרקמה הצלקתית

זה לא קורה הרבה. אם אתה אוהב מוזיקה, מן הסתם תפגוש אמנים שירגשו אותך, ימלאו אותך התלהבות ותשוקה או התפעמות גדולה. אבל המקרים שבהם היצירה מבקיעה דרך אל תוך מקום עמוק ופרטי שלך, כזה שחשבת שרק אתה מכיר ושלפעמים לא ידעת אפילו לתת לו שם – זה סוג של נס. כמו לגלות אח אובד, אחרי שהיית בטוח במשך שנים שהוא מת באיזה אסון טבע.

הסמיתס. הרבה יותר מאמנות נשגבת

הבקיעו דרך אל מקום פרטי מאוד. הסמיתס

מוריסי של "hand in glove", ושל "what she said" היה הדובר הפרטי שלי. העובדה שיש לסחורה שלו עוד קונים חוץ ממני, הייתה הפתעה גמורה, הרי למי איכפת בכלל מה עובר עליי? זה רק אני והשטויות שלי, לא? אל תבינו לא נכון, זה לא שרציתי אותם לעצמי וחשבתי שהעובדה שהלהקה מצליחה פוגמת במסר שלה, או במה שאני מרגיש כלפיה, אבל זה היה משונה.

הסמיתס, כמו ג'וי דיוויז'ן, לא היתה רק להקת דיכאון שכתבה על בדידות וחוסר תקשורת. היה שם גם הומור, ואירוניה בריאה וחוש מפותח לתרבות הפופ. מוריסי ניהל דיאלוג מתוחכם עם הקהל שלו ועם המדיה. הוא היה גאה להיות מה שהוא, גם כשזה הציג אותו כמלא פאתוס או כשזה עורר לעג בקרב אנשים מסוימים.

שלח יד מתוך התקליטים. מוריסי בהופעה

הטקס הזה, שקיים עד היום בהופעות של מוריסי, שבו הקהל מבקש לעלות לבמה רק כדי לחבק אותו ולהיות מגורש החוצה על ידי הסדרנים, הוא לא פולחן ריק של תרבות המאלילה כוכבי פופ. הם רוצים לחבק אותו כי הוא חיבק אותם, דרך השירים, דרך המילים, שלח יד מתוך התקליטים וליטף את הרקמה הצלקתית שהם נושאים איתם.

כשהסמיתס התפרקו, מיהרו בעיתונות הבריטית להתנער ממוריסי. בבת אחת, מדובר של דור, הוא הפך לאיזו דמות של "מי שהיה". אני נשארתי איתו והוא עדיין לא אכזב. עם כל החולשות, "ויוה הייט", "bona drag", ואפילו "kill uncle", הכילו שירים ראויים. הוא עדיין דיבר עליי.

פוזה מוחלטת, סימני ריקבון

לקח לו זמן להגיע לנקודה שבה השירים שלו הפכו לפוזה מוחלטת, לעיתים רקובה מבחינה אידיאולוגית או עקרה מבחינה רגשית ויצירתית. המנוע התחיל לקרטע ופתאום כבר לא חיכיתי לאלבום חדש של מוריסי, גם לא לסינגל. אפילו לקסמים שהתחבאו בבי-סיידס כבר לא היה מקום. זאת הסיבה שאני לא מתכוון להגיע בסוף החודש לדשא של פארק הירקון. הפוזה ניצחה. האיש שהיה פעם מוריסי, כבר לא נמצא שם.

ההחלטיות הזאת, מתודלקת מן הסתם גם בעובדה שכבר זכיתי לראות אותו פעם אחת על במה. למזלי, זה עוד היה בימים הטובים. אוקטובר 91'. המרסמית אודאון, לפני שהפך להמרסמית אפולו ולפני שהאיש עם הבלורית הפך לתושב קבע באל. איי. הוא לא שר בתקופה ההיא שום שיר של הסמיתס, אבל זה היה בסדר כי השירים של תקופת הסולו היו מצוינים.

המשיך לשיר את אותו השיר. מוריסי והמיקרופון

לא ראיתי ב-"november spawnd a monster" שיר פחות טוב מ-"never had no one ever". הוא המשיך לשיר את אותו שיר, ושמר על רמה נאותה של המשכיות. אז הלחנים של סטיבן סטריט לא הגביהו עוף לגבהים של ג'וני מאר, אבל התוכן הפנימי המשיך לתקשר עם הרקמה הצלקתית ההיא.

 

כבר לא הוא

מוריסי תמיד היה דעתן. איש משכיל עם לשון חדה ומשתלחת. פעם הוא אמר על דייוויד בואי ש"הוא לא האיש שהיה פעם. הוא כבר לא דייוויד בואי יותר. היום הוא נותן לאנשים מה שהוא חושב שישמח אותם, וגורם להם לפהק. בגלל זה הוא לא רלוונטי. גם כשהוא היה רלוונטי זה היה במקרה". טוב, מוריסי לא היה "רלוונטי במקרה", אבל הוא בהחלט כבר לא מוריסי.

מישהו קר וזר לכל מה שמוריסי ייצג פעם השתלט עליו. אני כבר לא מדבר על הדיעות המוזרות שהוא משמיע, על גאוות היחידה הבריטית הטבולה בשנאת זרים, שהוא מנופף בה ממקום מושבו בלב האמריקנה, על השירים שאיכשהו לא משמידים את הפלסטיק שהוטבעו בו מבושה. זה הרבה יותר מזה. ההומניסט הרגיש הפך לצ'יקי מיד שנייה.

מישהו קר וזר השתלט עליו. מוריסי והקהל

בגלל זה, עשרים שנה אחר כך, כלומר אחרי פירוק הסמיתס, לא תראו אותי בפארק. לא בגלל המחיר ולא בגלל העובדה שהוא גורר איתו קרקס נודד שכמו גובש על ידי דייויד לינץ': סוזי סו, שכבר מזמן הפכה לבובת שעווה נטולת רוח חיים, והשאריות של הניו יורק דולס, שהמילה פאתט קטנה עליהם. אני אשאר בבית ב-29 ביולי, פשוט בגלל שכואב לראות את האיש הזה ואת מה שנהיה ממנו.

 

בעיקר "פילרים"

לפני כמה ימים קיבלתי במייל סט ליסט שככל הנראה יהיה מה שיקבל מי שהסכים לשלם 350 שקל תמורת הלחות של הפארק ועבור יריקה בפרצוף מהאיש שהיה פעם מוריסי. עשרים שירים. שישה מהם מתקופת הסמיתס ועוד שלושה-ארבעה מהעידן הפורה של תקופת הסולו (יותר מעשור אחורה).

כל השאר, כמו שאומרים במחלקת הרצף של ערוץ 1, "פילרים". שירים שנכתבו בלי חמדה, ללא שמץ להט. שורות שאין בהן מאית מהחוכמה או מהחום האנושי שהיה בשיר הכי גרוע של הסמיתס.

אז כן, הוא לא הופיע פה אף פעם, ויש לו בישראל לא מעט מעריצים שמחכים להופעה כזאת עוד מימי הלהקה ההיא. אבל אל תהיו נאיביים. הסמיתס מתו, סר מוריסי אוף מנצ'סטר כבר הניח את חרבו מזמן. ההופעה הזו עשויה לחמוס את הזיכרונות מהשירים הגאוניים של פעם, כשתקבלו גרסת קריוקי נטולת עומק של "how soon is now".

מצטער, אני לא אהיה שם. כי זה לא מה שישביע את רעבוני. זה לא מה שיניח את דעתי. לא זה לא.

אמר את זה קודם: שאול אדר