ארכיון תג: מינימל קומפקט

שום סנטימנטליות. מינימל קומפקט היא הווה נצחי

לבריטים יש את ליברפול ומנצ'סטר, לנו יש את בריסל. מינימל קומפקט שוב התאחדה לסדרת הופעות מכורות מראש. תענוג צרוף, ולא למכורים בלבד. שנתיים לאיחוד הבא

 

זו לא סנטימנטליות, אמר פורטיס אחרי כמה שירים, זה הווה נצחי. כל הטענות הצדקניות על סדרת ההופעות הנוכחית של מינימל קומפקט נטחנות לאבק על ידי הגיטרות של פורטיס, סחרוף וקולין ניומן. אז כן, זה כבר איחוד רביעי של הלהקה שנזרעה בפינגווין והיכתה שורשים ברחבי אירופה באייטיז, אבל מה שמינימל למדו על הבמה בחו"ל אין שום בית ספר בארץ שמסוגל ללמד. המקצועיות של ההרכב הזה מנצחת גם היום כמעט כל להקה שנעה על הציר שבין האוזןבר ללבונטין.

 

 

זו גם לא גאווה ישראלית. כלומר גם, אבל היא שולית. אין לי ספק שהייתי אוהב את מינימל גם אם הם לא היו משלנו. אין מישהו שרחוק ממני בגישת המכבי־שלנו־מכבי־תל־אביב הכל כך נפוצה פה (והכה פרובינציאלית). מינימל הוכיחו שיש להם מה להציע לעולם, ולא רק לנו.

 

מינימל קומפקט בבארבי. מלכת השוגייז בפעולה

 

ההצלחה שלהם באירופה לא הייתה ענקית, אבל הם הצליחו כמו להקת אינדי לא־בריטית. הם לא היו עופרה חזה. אבל הם גם הציעו משהו אחר לגמרי לקהל אחר לגמרי. מהבחינה הזו, הניצחון שלהם שלם וזוהר למרחוק. הם עסקו במוזיקה, התפרנסו ממוזיקה, ומבחינה של פוטנציאל מסחרי נטו, הם יכלו להמשיך עם זה, וגם להתרחב אם הם היו מחזיקים מעמד עוד כמה שנים יחד.

 

תנו תודה למנדלבאום

ארבע הופעות הפכו לשש. כולן סולד אאוט. גם בפעמים הקודמות ההופעות של מינימל היו הצלחה גדולה. מעניין אם כל רוכשי הכרטיסים הנרגשים יודעים שהם חייבים חוב גדול לבחור אחד, נתן מנדלבאום, שפתאום בתחילת העשור הקודם החליט לצלם סרט תיעודי על הלהקה. הוא נסע לבירנבך בבריסל, לשפיגל בלונדון, לפרנקן באמסטרדם, ונפגש גם עם דמויות בולטות בחיי הלהקה בארץ ובחו"ל.

 

הסרט "נשמות גועשות" לא רק עשה חסד והנגיש חומרים מצולמים של מינימל מתקופת פעילותה, אלא זרע את האיחוד של 2004, השני מאז הפירוק והראשון מתוך שלושה עד כה במילניום החדש. במובן מסוים, החלום של מנדלבאום לפגוש את גיבורי ילדותו ולספר את סיפורם הניע תהליכים שלפני כן היו בגדר פנטזיה.

 

איחוד של מינימל קומפקט 15 שנה אחרי הפירוק? סרט תיעודי על להקה מהאייטיז? התשובה היא פעמיים כן. מי שהולך אחרי החלום שלו בלי להסס או להתחשבן על המחיר מגיע בסופו של דבר למקומות מרתקים. חבל שלא מספיק ישראלים (ולא רק מוזיקאים) למדו ממינימל את השיעור הזה.

 

בן שלו כתב על האסוציאציה שלו ללהקת כוורת כשהוא ראה את הבמה של מינימל ועליה ארבעה סטנדים של מיקרופונים. ההבדל בין סנדרסון־גוב־אולארצ'יק־שמיר הוא שבמינימל קומפקט השילוב הווקאלי לוקח את השירים רחוק יותר. העוצמה והשבריריות של מלכה, נציגת השוגייז בלהקה, החזנות הרובוטית של סמי, העומק והביטחון העצמי בקולו של ברי, וכמובן הטריפ ההיפנוטי בקול המנוזל תמידית של פורטיס – יחד הם יוצרים תרכובת רב שכבתית וממכרת. נדמה לי שזו בדיוק הסיבה שהצליל של מינימל לא התיישן בכלל.

 

משולש רומנטי נצחי

מינימל קומפקט יודעים לבנות הופעה. רוב הערב הם שמרו על סדר כרונולוגי. התחילו בשירים מהאי.פי הראשון ומ"One by one", והתקדמו. זה לא הפך את הסט לנטול הפתעות. יש הרבה שירים שבוצעו הפעם ונזנחו באיחודים הקודמים, ולהיפך. מי שחשש שהם ירביצו סט להיטים בעיניים עצומות התבדה די מהר. כן, אי אפשר לעבור הופעה כזו בלי "Next One is Real", "Statik Dancin'" ו"When I go", אבל הבחירה בשירים פחות מוכרים היא זו שקובעת את אופי הערב.

 

בירנבך סיפר בסרט של מנדלבאום שכל אלבום שיקף את המצב של חברי הלהקה באותו זמן. "Deadly weapons"  הוקלט באינטנסביות שהולמת את שמו. יש בו ביקורת חברתית שמחזיקה היטב גם היום ואגרסיה הכרחית ללהקה שרוצה לכבוש מקום בין מאות אלפי להקות אחרות. "Raging souls" ליווה את החברים בהתרקמות של חיי זוגיות שהיו גם ניגוד לתקופה של הקומונה של ימי ההתחלה. המשולש הרומנטי פורטיס־מלכה־קולין לא רק היה ברקע. הוא גם הטריגר ל-"When I go" ולעצבות התהומית של "My Will", או למלנכוליה שלא צריכה יותר מג'יבריש ("Sananat" קורע את לבי עד היום, בלי שום מילה בשפה שאפשר להבין).

 

לקראת הסוף קפץ מקס מעמדת התופים על סמי, הפתיע אותו לגמרי וסחף אותו לריקוד סוער לגרסה אמורפית מכרגיל ל-"The Howling Hole". המאופק שבחבורה היסס לשנייה אבל כשפורטיס התזזיתי לימינך והקהל משתולל מהתלהבות, קצת קשה להישאר אדיש. (שלא לדבר על זה שפורטיס, כמו שכתב פעם מאיר גולדברג על מישהו אחר, הוא "מאה אחוז אחוז תזזית")

 

מי ינגן את ליין הקלידים?

היה גם מרגש שוב לראות איך השלם גדול מסך חלקיו, ואיך למרות זאת, מי שממש מתרכז יכול היה לראות איך סחרוף מפעיל את כולם. הוא סופר בתחילת השירים כדי לסמן למקס, הוא מבקש ממלכה לנגן את ליין הקלידים של "Disguise", מרגיע אותה בחיוך שיהיה בסדר, וכשהיא בכל זאת לא נכנסת בזמן, הוא מחייך ולוקח גם את המשימה הזו על עצמו. תענוג גם לראות את החיוך של מלכה, תגובה לקהל שאוהב אותה במיוחד, ותגובה לגברים שעל הבמה שנראים לפעמים "עושים שטויות" כדי להרשים את הבחורה.

המחול הסוחף. אפילו בירנבך התקשה להישאר אדיש

 

במילים אחרות, על הבמה עמדו שני מוזיקאים שעברו את ה־60 ועוד שניים (פורטיס ומלכה) שיגיעו לשם באיחוד הבא בעוד שנתיים (סחרוף עוד בכלל ילד), אבל הזקנה מהם והלאה. נדמה לי שמעיין הנעורים השופע על במת הבארבי היה תוצאה של שמחת יצירה של אנשים שהגשימו את החלום שלהם וגם הנציחו אותו. הווה נצחי כמאמר הפורטיס, ששוב צדק.

ואם כל זה לא הופך את החוויה של מינימל לייב למשהו שאי אפשר לוותר עליו, אז אין לי מושג מה כן.

 

מינימל קומפקט בהופעה, בארבי, 1 בפברואר 2012

 

 

 
בפעם הבאה 
וכן, כמעט לא כתבתי על ההופעה עצמה. הרבה מובלע בין השורות. והנקודות שהכנתי לקראת הכתיבה של הפוסט הזה ממחישות לי שבקרוב יהיו עוד כמה פוסטים על הלהקה המופלאה הזו.   

 

 

 

  

יש לך טיסה, משולמת מראש

 

אוגוסט. מלבד החום והלחות, זהו חודש השיא של עונת הנסיעות. הטרמינל בנתב"ג עמוס בישראלים מכל הסוגים ונראה קצת כמו הבקו"ם, רק עם טווח גילאים רחב יותר. דווקא עכשיו נזכרתי בימים שטיסה הייתה משהו נדיר וחגיגי. לא סופשבוע בטורקיה או בלונדון, אלא התחלה מרגשת של מסע. הרפתקה עם דרכון ומזוודה.

לא שכולם צריכים ללכת לאיבוד לחצי שנה בדרום אמריקה או בהודו. גם שבועיים בלונדון יכולים להיות מסע. כי בעצם כל העניין הוא לצאת מעצמך, ואנחנו, איך שלא מסתכלים על זה, תקועים בתוך שגרה. המסלול שאנחנו עושים בפקקים לעבודה וממנה, איננו באמת "דרך". הוא מעין המשך של המסדרון שממנו יצאנו אל חדר המדרגות. מסלול של סוסים שכיסו להם את שדה הראייה.

מסע אמיתי הוא תמיד לבד

המצרכים הדרושים כדי לגלות את עצמך, או לחזור למה שהיית פעם, הם כרטיס טיסה בודד (כי מסע אמיתי מתחיל לבד), נגן מוזיקה עם סוללות חזקות ואוזניות איכותיות (כי המוזיקה היא הכנפיים האמיתיות) וכמובן, מחברת חדשה ונקייה לגמרי, או לפטופ, למתקדמים שבינינו (בשביל לתעד את עצמך תוך כדי תנועה).

מינימל בשחור לבן. להתנתק מהוויה מחניקה

 
כשארבעת הישראלים שהקימו באמסטרדם את מינימל קומפקט עלו על המטוס, הם יצאו למסע שנועד לא רק ליצור מוזיקה במקום שבו אולי יש לה יותר קהל, אלא גם כדי להתנתק מההוויה המחניקה של ישראל, שבה אסור לך להיות אחר מכולם. וגם אם אפשר, ירמזו לך בעדינות ישראלית אופיינית, שלא ממש כדאי לך להתבדל מחבורת הנצורים והצודקים.

מינימל לא ניסתה להסוות את הישראליות של מייסדיה, אבל היא הייתה להקה של מהגרים. קצת לפני האלבום האחרון שלהם. ב-EP שהקדים את "the figure one cuts" ונבלע בתוכו בגרסת הדיסק, הלהקה נתנה ביטוי מזוקק מאוד לחוויה הזו. המיני-אלבום ההוא נקרא "שירי מהגרים", על שם הקאבר של לד זפלין שמופיע בו. חוץ מהביצוע המצוין ההוא, היו שם גרסה שונה של "new clear twist"  ושיר מופלא בשם "I Imagine".

"I Imagine" הוא אולי השיר היחיד של מינימל שפורטיס מוביל. זה לא שפורטיס רק מנגן ושותק באלבומים של מינימל, אבל בדרך כלל הוא נמצא שם בדואט עם בירנבך, כשהדומיננטיות של סמי כסולן איננה מוטלת בספק. השיר הזה הוא ה-"Immigrant Song" של מינימל קומפקט; שיר של חיפוש עצמי וגילוי אינסופי, מסע מהסוג שאפשר לעשות רק הרחק מהבית.

פורטיס ובירנבך בת"א. מי פה המוביל (צילום: יעל)

 

הלב שקפא הפשיר

השיר מתאר את פורטיס כ"איש עם מזוודה". לא אכפת לו שהוא לא מספיק לישון, לא כל כך משנה לו איפה הוא. הוא פשוט יודע שהגבול הפנימי נפתח רק כשחוצים איזה שהוא גבול ממשי. לא בהכרח בגלל הפעולה של "לעבור את הגבול", אלא כי רק כשמשאירים את השגרה מאחור, כמו בטיול רגלי עם הכלב באמצע הלילה, המחשבות מתחילות לזרום ללא הפרעה. נפתח לך זרם תודעה אינסופי שחשבת שכבר לא יעבור דרכך אף פעם. הלב שקפא הפשיר.

הלילה הראשון בניכר הוא בדרך כלל גם שער לעולם עשיר של חלומות. אף פעם לא כתבתי יומן. ההתמדה היא לא מהתכונות המאפיינות אותי. אבל לא העזתי לצאת מהבית לתקופה של יותר משבוע ללא מחברת צמודה, ותמיד חזרתי הביתה עם דפים מלאים ברעיונות, מחשבות, קטעי סיפורים ושירים. משפטים שנצנצו לי בראש. והכי כיף: בבוקר, כשהיא מונחת ליד הכרית, המחברת הזאת, יחד עם התיאור המפורט של מבול החלומות מהלילה, מסמנת לך שהמחסום היצירתי נשבר.
 

 

take me somewhere, where's my travelling case?
I imagine, I imagine
I am looking for a brand new space
I imagine, I imagine
Tell me nothing, when we are so…
I'll step out…
Will you return, will you go and travel?
 
Write me of the beauty and beasts you've discovered
Found yourself another place to fall, to hold, to fall
Found yourself another place to fall, to hold, to fall
 
Losing sleep but I'm feeling well
I imagine, I imagine
Open border to a different world
I imagine, I imagine
Tell me something, where we are?
So I'll step out
One step down and one step up
 
Found yourself another place to fall, to hold, to fall

  

(birnbach/sakharof/franken/spigel/fortis) 

 

 

גלות תמידית 

ב"חייב לזוז", הסרט התיעודי המצוין שעשה אבידע לבני על אהוד בנאי שלפני הפריצה הגדולה עם הפליטים, בנאי מדבר על הזרות שהוא הרגיש בארץ, על הרגשת גלות תמידית וחוסר ההבנה של הסביבה ("מתי כבר תמצא עבודה נורמלית?") ועל הצורך לנסוע ל"שם", כי רק אחרי כמה שעות טיסה, במקום אחר, אפשר לחוות את הדברים שאתה זקוק להם. הדברים האלה לא יפתיעו את מי שמכיר את השיר המופנם אך העוצמתי, "יוסף טס ללונדון" שבוצע בהופעות של הפליטים, אבל לא נכנס לאלבום המקורי ולמרבה השמחה צורף להוצאה המחודשת שלו.
 
החיבור הזה בין פורטיס לבנאי איננו מקרי. בסרט, אגב התיאור של תחושת הניכור כלפי סצינת המוזיקה המקומית של אז, אהוד מספר שהאמן היחיד ש"תפס אותו" היה פורטיס, ושהוא היה הולך אחריו לכל ההופעות, ואנחנו מדברים על ימי כרומוזום וז'אן קונפליקט, כשפורטיס עדיין היה דוגמה ליכולת העיכול המוגבלת של התרבות הישראלית. בתקשורת המקומית הוא עוד נחשב ל"פאנקיסט ההוא".

בנאי מתאר בניסוח פשוט ונזירי את השינוי שהמסע מחולל: השקט, שהוא רק מסך מעלה עולם פנימי עשיר ומבעבע. וכמובן, כאבי הפנטום שבאים באמצע המטבח, כשאתה נזכר איפה היית ואיפה אתה עכשיו. והמרחק הוא לא רק פיזי, הוא חלל שהתמלא בחוויות שהן הדלק של האדם היוצר.
 
 

 

יוסף טס ללונדון
בעקבות התקליטים
יוסף טס ללונדון
מעל העננים
שם הוא עמד בתחנת הרכבת
בלי פרוטה
עם הראש בעננים
כן הוא עמד בתחנת הרכבת
לא מבין לאן כולם רצים
יוסף טס ללונדון…
 
יוסף טס ללונדון
בעקבות החלומות
יוסף טס ללונדון
מרחף על הגגות
נגע בצד האפל של החיים
בערפל לבד עמד
וחיכה לכל החברים
יוסף טס ללונדון…
 
אחרי חורף בודד קר וארוך
יוסף חזר אל ההורים
שם הוא עמד באמצע המטבח
לא מסוגל למצוא את המילים
כן הוא עמד היה כל כך נרגש
על השולחן חיכו התבשילים
 
ואמא אמרה
יוסף בא מלונדון
כל כך שקט ושונה
אמא אמרה שיוסף בא מלונדון
כל כך שקט ושונה

 

מוקדש למאיה שתיכף עולה על מטוס, ולצחי, המהגר הנצחי. 

 
 

לשיר בקול רם

שירה אמיתית, טובה באמת, מרגשת, חדה, דורשת קריאה בקול רם. שירה כזאת גם תוקפת מוזיקאים במשנה מרץ: רק בקול רם? צריך לשיר את זה, להלביש במנגינה, להקליט ולהופיע. שירה מהסוג שמשנה חיים של אנשים, אסור לה, עם כל הכבוד, להישאר רק בתוך דפי הספר.

זו התחושה כשאתה פוגש לראשונה שיר כמו "הבגד" של דליה רביקוביץ, וזו רק דוגמה אחת, כמובן. אם צלחת את כל השיר מבלי שהתחלת לקרוא אותו בקול רם, הרי מיד כשסיימת, כל מה שאתה רוצה זה לצעוק אותו, ושיקשיבו, לעזאזל, שיקשיבו.

 

מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?

אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.

הבגד, דליה רביקוביץ, מתוך "הספר השלישי", 1970

לאחרונה אני מגלה שבאופן פרדוקסלי, גם שירה מולחנת צריכה איזושהי קריאה בקול רם. כלומר, אתה יכול להתאהב בשיר, להשמיע אותו לעצמך עשרות פעמים ואפילו מאות, ואיפשהו אתה מפספס. הרי בכל שיר רוק מופתי כזה, שנפשך נקשרת בו, יש איזה גן נעלם, מיסתורין של צמצום. היכולת להפוך חוויה אישית מוכרת לטקסט מהודק בן כמה שורות ולחן שמחזיק כמה דקות היא קסם של צמצום. וכמו במתמטיקה, לפעמים צמצום הופך את הכל לבליל שימושי, אבל לחלוטין לא מרגש. המיסתורין טמון בתהליך שהופך הכל למשהו קטן ואפקטיבי מבחינה רגשית.

אז מתי הפספוס הזה מתגלה לך? כאשר אתה שר את השיר. לשיר עם הדיסק זה לא חוכמה, בעיקר כי הרעיון הוא לשיר משהו שאתה מכיר ויודע בעל פה, אבל לפעמים גם זה עובד. לשיר עם האמן בהופעה זה כבר יותר טוב, אלא שיש בהופעות אלמנט פולחני שלפעמים מאפיל על הכל.

הכי הכי זה לשיר את השיר לעצמך, למשל בנסיעה כשאין שום מוזיקה בחלל הרכב, או כשיר ערש לילדך, אחרי שהוא מתעורר בבכי באמצע הלילה. ברגעים כאלה, מילים שכאילו כבר שמעת כל כך הרבה פעמים מתחילות לחיות בתוכך. המשמעות מתפרקת לך בפה וחוזרת ונבנית, הברה אחרי הברה. פושטת בגדים של עיבוד ושל סאונד וחוזרת הביתה, לרגע ההוא, שבו מי שכתב את השיר ניגן אותו לעצמו בפעם הראשונה. רק השיר והיצירה, בלי שום מניפולציה על האוזן.

 

I can't tell you how things should be
how to feel or who to see
I just watch your eyes full of sand
nowhere to crawl nowhere to run
all night I sat by your side
drunk with sadness out of mind
alright I've told a few lies
animating you to call

oh-ah… my will is stronger than me
oh-ah… my will is stronger than me

lyrics by Sami Birnbach and Malka Spigel, music by Minimal Compact

הדמיון של העניין שאני מדבר עליו לתפילה דתית, לא נעלם מעיני, והוא גם לא מקרי, אבל תפילה היא באמת עניין פולחני, ויש בה גם מוטיב של סדר ונוסח קבוע. לכן יותר נכון להשוות את זה ל"התבודדות" במובן החסידי (רבי נחמן כו'). אתה בוחר את המועד לפי הצורך הפרטי שלך. אתה בוחר את המילים והמנגינה שבהן אתה משתמש, גם אם מישהו אחר כתב אותן.

 

 

החומה היא עבה אבל יש לה שער
השומר הוא אריה אבל יש לו לב
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו

היא היתה לא שקטה ולא צעירה
השמיים היו בדרך להסגר
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
שנינו

מילים: שלום גד, לחן: פונץ'

חשבתי על זה הרבה בלילות האחרונים. אחרי שהקשבתי לסינגל החדש של עמית ארז הכולל גם קאבר ל"My will" של מינימל קומפקט ואחרי שהרדמתי את איתי על הכתף עם "מחר השמש תזרח", "מסע אל תוך גוף האדם" ועוד כמה מהקלאסיקות הפרטיות שלי, ביניהן גם "My will" ו"When I go". את ארז עוד לא באמת גיליתי. למרות כל השבחים ששמעתי עליו, אני עדיין מתקשה להתחבר. אבל ביצוע כזה, עירום ולא יומרני, הוא כמעט מה שיוצא ממך כשאתה שר את השיר מבלי להתעסק בדרך שבה הוא מתקבל בחוץ, ואיך זה נשמע עבור מישהו שהוא לא אתה.

הרי הכל גלום במשמעות. זה לא 'כוכב נולד' ואפילו לא 'תשואות ראשונות'. אתה שר לעצמך ונענה בכך למשהו עמוק בתוכך. וגם אם אתה יודע שאתה מזייף או שיש לך קול נורא, זה לא משנה, כי המילים שיוצאות ממך הן כל מה שרצית או כל מה שיכולת לומר ברגע הספציפי הזה.