Tag Archives: מערכונים

האיש שהראה לי שאפשר

יוסף אל-דרור לימד אותי שמילים הן כמו מיתרים של גיטרה. צריך רק לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה, ושהכיף האמיתי הוא ליצור מהחומר הזה עולם אחר

אדם כותב עשוי להרגיש נחות במידת מה מיוצרים בתחומים אחרים. ציירים, פסלים, מוזיקאים, כולם זקוקים למיומנות טכנית כלשהי כדי להפוך את החזון שלהם למשהו מוחשי. מי שיכולתו מסתכמת לכאורה "רק" בארגון של מילים לתוך משפטים ופסקאות, נדמה כמתחזה. גם אם יש בה אמנות, קשה לתאר אותה כ"אומנות". כותב לא צריך להתאמן שעות שנגמרות באצבעות דואבות, הוא לא צריך להתלכלך בחומרים כימיים או להזיע. יש נייר ועט, מסך ומקלדת, וזה הכל.

ואז גיליתי את יוסף אל-דרור. הוא כתב את "השער האחורי" המיתולוגי בעיתון "העיר", עוד לפני עוזי וייל. הוא כתב מערכונים לחמישייה הקאמרית, ומה שהכי היה אפקטיבי ומשנה תודעה עבורי, הוא כתב וביים מספר זעום של מחזות שהדמות הראשית בהן היתה המילה הכתובה, המדוברת, המשוחקת. התיאטרון של אל-דרור לא היה חומר למנויים, הוא היה עולם אחר.

המפגש הדרמטי מכל היה עם "המובן מאליו", הצגת פרינג' שהועלתה תקופה קצרה יחסית אבל התמזל מזלי לראות אותה בזמן המכריע הזה שבו אדם צעיר מחפש את דרכו. מנסה לפענח אם הנטייה הזו לנסח עבור עצמי את העולם, להתרפק על מילים כתובות, אם יש מה לעשות עם זה בעולם המבוגרים. לא הטריד אותי האם אני מוכשר כמו שתהיתי אם יש לעניין איזה פלט מעשי. תקראו לזה פרנסה, תקראו לזה להוציא ספר. לא משנה. האם שווה בכלל להיות "איש של מילים". בעצם, אל-דרור היה האיש שהראה לי שאפשר.

כשכרטיס קולנוע מגיע למחבת

מעריצי החמישייה הקאמרית בטח יזכרו את הטקסט הבא, מי שלא, מוזמן לדמיין את המילים הבאות יוצאות מהפה של מנשה נוי (אפשר גם להריץ חיפוש ביוטיוב). "אני לוקח כרטיס של קולנוע, גוזר אותו לחוטים וסורג ממנו כובע צמר. אחר אני לוקח את הכובע צמר, שם אותו במחבת. אבל לא מטגן. רק מראה שאפשר… זה התפקיד שלי, מה שקוראים העבודה. הייעוד".

המערכון הזה, "מראה שאפשר", שגם הופיע לפני שנה וחצי בספר "חולדה עם רינרן", שכינס את קטעי החמישייה שכתב אל-דרור, נותן על קצה המזלג את התחושה שמפגש עם מילים מתוצרת האיש הזה מעורר אצלי. מה בעצם הוא מראה פה? שמילים הן חומר, בדיוק כמו מיתרים של גיטרה או צבעים על פאלטה. כל מה שצריך זה לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה. ויותר מזה, שהכיף האמיתי הוא לא לומר משהו חשוב או נשגב, אלא להשתמש בחומר המופלא הזה כדי ליצור עולם אחר ובשאיפה, לסחוף אחריך את הקורא או את המאזין.

"המונולוג הזה למכירה!"

ביום שישי אחד סחוף רוחות בחורף 1997 הגעתי לביתן 22 בנמל תל אביב שהוסב לאולם תיאטרון. קבוצת שחקנים ובהם נוי, שירה גפן וגל זייד נתנו את אמונם באל-דרור והעלו את המחזה "המובן מאליו" בבימויו. בלי גב של תיאטרון ממוסד, בלי פרסום ויחצנים.

היו שם דמויות, ודיאלוגים והכל, אבל העלילה היתה משהו שמתרחש בספירה מילולית-יצירתית בביתה של דמות בשם "היוצר". הבחורה באה אליו כי יצירה היא מגנט מיני, השחקנים באים, כי הם צריכים חומר להופיע איתו. הוא מפזר לכל עבר מונולוגים מופלאים שממיסים חומרים טריוויאלים, כמו רווק שמדבר על החברים שלו שמתחילים להתחתן, לתוך שלמות צורנית.

וירטואוזיות מילולית שהיא היא העיקר. היא מוליכה את העלילה והיא זו שמפרקת את החיים למרכיבים סמנטיים. משמעות ואנטי משמעות. סגי נהור וההפך. המובן קיבל פרשנויות מרחיבות דעת.

ואם זה נשמע כמו משהו שכלתני עבור חובבי תיאטרון שוליים ותולעי ספרים – ההיפך הוא הנכון. זה היה מצחיק, מרגש, מכמיר לב, אישי מאוד, מעורר הזדהות. "המובן מאליו" נפתח במונולוג כזה, על מגיפת חתונות, ואתה נכנס לתוך הרעיון ומנסה להבין מי הדמות ו"מה הסיפור פה", ואז – פאוזה: והשחקן מכריז: "טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא 'רווק במרק' והוא עוסק ברגע המנטלי שמשתרע בין רווקות לזוגיות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא  משותף לכולם. עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג, ואם רוצים את כל התסריט אז יש תנאים וחוזה…"

מודעות היתר לעובדה שגם למילים יש מחיר ושראוי לדרוש אותו עברה ביותר מממד אחד. הרי אנחנו יודעים כמה הכל ממוסחר וכמה קשה ליוצר לשווק את עצמו, שלא לדבר, שוב, על התחושה של "אפשר לחשוב מה עשית, כולה כתבת כמה משפטים על המחשב".

"אנשים רוצים ליהנות"

הקטעים הקצרים שאפיינו את "השער האחורי" מזכירים לי, מנקודת המבט של המילניום הנוכחי סטטוסים או ציוצים שנונים, כמו שאל-דרור כתב שם פעם ש"למעשה, כרגיל, זה הכל בשביל להצחיק", וש"מי שמתכוון היום למה שהוא אומר, צוחקים עליו".

עבורי כקורא, "השער" דיבר על הקושי לתאר את העולם בצורה נקייה מדימויים שחוקים ומקלישאות, וניסה לייצר דיון תרבותי אמיתי, שעוסק בתחושות אמיתיות ולא בייצוגים של תחושות. המדור סיפק חומר לספר העיוני של גדי טאוב, "המרד השפוף", שניתח את היצירה של הדור של אל-דרור, עוזי וייל ואתגר קרת. אל-דרור לא התרשם מהאקדמיזציה של הכתיבה שלו. ביטויים כמו "דיון תרבותי אמיתי" קצת מצחיקים אותו. "מי רוצה דיון? אנשים רוצים ליהנות, להעריך יופי. גם אני. השער האחורי לא היה דיון וגם לא עורר דיון, הוא היה כיף, וכל הפרשנויות על אחריות הפרשנים".

הופיע בגרסה קצרה יותר במוסף שבועות של "כלכליסט" שפורסם ב-13 במאי 2013