ארכיון תג: ניו אורדר

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.

התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים
הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 
 
פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר

שי לוסט קונטרול אגיין

 

אני לא בדיוק מבקר קולנוע, והסרט הזה כבר רץ כבר כמה זמן, אבל התחלתי ולכן אסיים

על הקשר בין הצלם ובמאי הקליפים אנטון קורבין לג'וי דיוויז'ן קראתי לראשונה בספטמבר 88'. באותה שנה גיליתי את הלהקה בזכות האוסף "substance", שיצא אז וכלל מספר קטעים בולטים ונדירים יחסית שלהם. בין היתר, זה היה אריך הנגן הראשון של ההרכב שכלל את השיר האולטימטיבי שלהם, "האהבה תפריד בינינו". בחברת התקליטים החליטו להפיק קליפ לשיר "אטמוספיר" ולקחו לשם כך את קורבין. אני זוכר היטב את יובל לוי קוטל את הקליפ הזה בטורו במוסף "קליפ" של עיתון "חדשות" המנוח.
 
"רציתי לכתוב 'גותי', אבל גותי זה פופ לעומת הקליפ הישועי הזה", כתב לוי לאחר שתיאר בסלידה גלויה את הקליפ ובו קבוצה של נזירים לכאורה הנושאים את תמונתו של איאן קרטיס בתהלוכת אבל איטית, בשחור לבן כמובן. קורבין היה כבר במאי קליפים מוכר ומוערך, שעבד עם אקו והבאנימן, עם ג'וני מיטשל, ואיך לא, עם דפש מוד, אבל הדברים הנכוחים של יובל לוי נגד הגישה שהפגין קורבין כלפי קרטיס בשיר הזה, גרמו לי לחשוש מאוד לגורל הדמות של סולן ג'וי דיוויז'ן, כששמעתי לפני יותר משנתיים שקורבין עובד עם סרט עלילתי שלם על קרטיס.


 

אם לפני עשרים שנה הרעיון ההזוי של הפיכת קרטיס למרטיר היתה ראוי לגנאי, היום בוודאי גישה כזאת היא בלתי נסבלת, שלא לומר מגוחכת. והרי כבר אז, ב-88', היו לא מעט מקורבים לקרטיס שהתקשו לעכל את הקליפ שהפך את הבחור המוכשר, אבל הרגיל למדי שהכירו, לדמות אפלה המוקפת יגון ומהווה מטרה לפולחן כסמל הדיכאון בהתגלמותו.
 
כמו שכבר כתבתי פה, הניסיון להפוך את ג'וי דיוויז'ן ללהקת דיכאון חוטא מאוד לעומק היצירה של הלהקה ולאיכות המוזיקה שהשאירה מאחור. להדביק על הלהקה הענקית הזאת תווית של שירי התאבדות, זה בערך כמו לומר שאביב גפן הוא זמר מחאה. זה נכון שהמילה "שמחה" בשם הלהקה הייתה אירונית, אבל האמנות של קרטיס לא הייתה פוזה של תוגה וסבל אינסופיים.
 
זו הסיבה שגם הביקורות הטובות, לא שכנעו אותי ללכת ל"קונטרול" בהזדמנות הראשונה. אפילו השם שקורבין בחר לסרט, חיזק אצלי את החשש מניסיון האלהה פאתטי בסגנון הקליפ של "אטמוספיר". לא רציתי להיווכח שזה נכון. הסרט הגיע לארץ ואני חיכיתי, ולא הלכתי. ואז חיכיתי עוד קצת. ואז פתאום, אחרי שראיתי באותה הקרנה כמעט חד פעמית, את "ג'וי דיוויז'ן", הסרט התיעודי על הלהקה, לא יכולתי שלא להשלים את החוויה בצפייה במוצר של אנטון קורבין, ומה שיהיה יהיה.

חוץ מקרטיס, כולם שקופים 

בניגוד לסרט של גרנט ג'י, קורבין באופן כמעט מפתיע, בחר להתמקד בקרטיס ובעולמו הפנימי. הנעורים שלו, הפגישה עם דבי, העבודה שלו, הלבטים והאפילפסיה. חיי הנישואים של איאן ודבי מקבלים תשומת לב השווה לזמן המסך הכולל של שלושת החברים האחרים בלהקה, כולל הסצינות של ההופעות. אם לא היינו יודעים מי הם ברני סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס, עוד יכולנו לחשוב שמדובר בחבורת מוגבלים שכל כישרונם מסתכם בהפעלת כלי הנגינה שלהם.

ההרכב המקורי, מימין: הוק,סאמנר, קרטיס ומוריס. זמן מסך מצומצם

מוריס מתופף על ברכיו באובססיביות ומדבר על מערכות תופים בהתלהבות ילדותית, הוקי מלהג על כל מיני הבלים וסאמנר שותק רוב הזמן. טוני ווילסון עוד זוכה לפחות מזה: הדמות שלו היא של פוץ אנגלי קלאסי, מישהו שתרומתו לתהילתה של הלהקה קרובה לאפס.
 
מצד שני, החיים של קרטיס, וגם מותו כמובן, מטופלים היטב. אז גם מתחוורת הבחירה בשם "קונטרול". הסיפור של קרטיס לפי קורבין, ולפי דברה אלמנתו, שעל פי ספרה נכתב התסריט, הוא על בחירה בלתי אפשרית, ציפיות שלא ניתן לעמוד בהן ובעיקר, תחושה שהדברים יוצאים משליטה. באופן מפתיע, התיאור של חוסר השליטה משתקף על פי רוב בביטוי האנגלי "out of hand", ולא בהטיות של שם הסרט.
 
הבחירה הבלתי אפשרית, היא כמובן בין אשתו של קרטיס לבין אניק, המאהבת שפגש באחת ההופעות של הלהקה. קרטיס, בניגוד לשאר חברי הלהקה, התחתן בגיל צעיר וכשג'וי דיוויז'ן התחילו להצליח, קרטיס היה רק בן 22 ואבא לתינוקת. ההחלטה להתחתן נראתה לו טעות איומה שאי אפשר לתקן, הגורל באחת מהתגלויותיו האכזריות ביותר. הוא אוהב את אניק ואת דבי, אבל לא מסוגל לבחור. הוא מחויב לדבי בגלל שהייתה לצידו בימים שהיה "סתם אחד", אבל רוצה להיות עם אניק, שאהבתו אליה נגועה בכאב מהרגע הראשון.

סם ריילי כקרטיס. הפנים משקפים את ההיקרעות

 

ההצלחה של אלבום הבכורה של הלהקה, "unknown pleasures", יצרה סביב קרטיס הילה שיותר מכל מפחידה אותו. הוא לא נהנה מהתהילה, הוא סובל ממנה. הסרט, באמצעות המשחק המצוין של סם ריילי כקרטיס, מיטיב לשקף את החשש הזה. הפנים של ריילי משקפים את ההיקרעות הזו, בין הספקות והלבטים: מה יהיה אם הוא לא יצליח לכתוב שירים חדשים שיעמדו ברמתו של האלבום הראשון? מה יהיה אם זה כל מה שיש בו מבחינת כישרון? האם הוא מסוגל להמשיך בהופעות ובאורח החיים הכרוך בהן, לאחר שהוא מאובחן כחולה אפילפסיה ומולעט בתרופות שהופכות את הכל לעוד יותר מסובך?

בחר בחבל 

אז אין לו שליטה על חיי האהבה שלו, אין לו שליטה על הקריירה המקצועית ולא ברור לו לאן היא הולכת, אין לו שליטה על הגוף שבוגד בו שוב ושוב בהתקפי גראנד מאל שמעצימים את תחושת האפסות שלו מול הכוחות שנוטלים ממנו את המושכות. ואז באה הנסיעה לארה"ב. להקה מצליחה ומוערכת שעומדת על סף פריצה גדולה לקהל פוטנציאלי עצום מימדים, ובפנים השד שאומר שכל זה לא באמת, כל זה מקרה.
 
פתאום, אתה לא מתפלא שהוא בחר בחבל ובגלגלת. אתה לא כועס על הבחירה שלו, כי אתה מצליח להזדהות. וכל זה בזכות הסרט. בזכות הבחירות הנבונות ומלאות האנדרסטייטמנט של קורבין, אותו אחד שכנראה לא הכיר את הביטוי הזה לפני עשרים שנה.
 
הבחירה בצילום שחור לבן כאמצעי אמנותי, היתה יכולה בקלות לגלוש למחוזות המניירה, או למגבלה שמזיקה ליכולתו של הסרט כולו להתגבר על נתוני הפתיחה הדי בעייתיים שלו. אבל גם כאן קורבין מפתיע לטובה. השחור לבן עוזר לאפיין את הדמות של קרטיס, כמו גם את האווירה של מנצ'סטר כעיר ללא עתיד עבור צעיריה. הפריימים מאוד מסוגננים, אבל לחלוטין לא הייתה כאן הסתמכות על הארט והצילום כפיצוי על בעיות תסריט או הדרכת שחקנים מרושלת, להיפך. השלמות הצורנית מוסיפה אמינות, אבל בלי הפעלה נכונה של הקאסט, זה לא היה עובד. וזה עובד.
 

קורבין על הסט. לא גלש למניירה

עוד עניין שמעיב על סרטים מהסוג של "קונטרול", הוא איכות השחזור. אתה יכול לקחת את השחקנים הכי טובים, לצלם פריימים מוקפדים עד רמת המילימטר, אבל אם יגידו שהשחקן לא דומה לדמות האמיתי שאותה הוא מגלם – הפסדת. וגם להיפך, אם תמצא את הכפיל של קרטיס, של ג'וני קאש, של דילן, אבל מעבר לדמיון הזה השחקן יהיה אידיוט – גם הפסדת. "אני לא שם" של טוד היינס דילג מעל המשוכה הזו בטריק מחוכם. כולם יודעים שגיבור הסרט הוא בוב דילן, אבל שישה שחקנים שונים מגלמים אותו במהלך העלילה, והשם המפורש של הדמות שעליה מבוסס הסיפור לא נאמר אפילו פעם אחת.
 

הם כן שם

קורבין לא העז ללכת בדרך הזו, אבל למזלו, הוא גם לא היה צריך. הקאסט שלו יודע לעבוד והשחזור של מנצ'סטר ושל שנות השבעים בכלל עובד מצוין, עם כמה רגעים מצמררים ממש. למשל ההופעה של הלהקה בתוכנית הטלוויזיה של טוני ווילסון. בסרט התיעודי, וגם ביו טיוב, אפשר לראות את התיעוד המקורי. ב"קונטרול", קורבין השיג לא רק העתק של התנועות או של זוויות הצילום, ריילי וג'ו אנדרסון שמגלם את הוקי ממלאים את המסך באופן כזה שאין לך להאמין להם. הם כן שם.
 
ובכלל, סם ריילי לא רק נראה כמו קרטיס, הוא מפליא להיות קרטיס בכל מה שנוגע לכשרון וליכולת משחק. זה רק פריט טריוויה מעניין, אבל ריילי, שאפילו אלמנתו ובתו של קרטיס סיפרו על הדמיון המדהים בינו לבין המקורי, שיחק ב"אנשי המסיבות", דווקא את מארק אי סמית מנהיג הפול. בסרט ההוא ריילי נראה די דומה לסמית. קורבין לא התאפק ותקע בדיחה פנימית ב"קונטרול" בדיוק על העניין הזה: רוב גרטון, מנהל הלהקה אומר לריילי-קרטיס במהלך איזו שיחת קיטורים, "זה יכול היה להיות יותר גרוע, יכולת להיות הסולן של הפול". אז גם "קונטרול" היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. תודה לאל, הוא לא. 
 

נטלי קרטיס, הבת של, על חוויות מביקור על הסט

מוריס, הוקי וסאמנר על הצפייה בסרט

האהבה תפריד בינינו, הבמאי יחבר

"כל החברים בלהקות האחרות עלו לבמה כי הם רצו להיות כוכבי רוק.

ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם שום ברירה"

טוני ווילסון

 

רובנו, גם אלה שגדלו באייטיז על ג'וי דיוויז'ן, מכירים את הסיפור מהסוף: היה הייתה להקה דיכאונית ואפלה שהסולן שלה התאבד בתלייה. מכיוון שכך, האזנה לשני האלבומים שהוציאה הלהקה עד אותו יום במאי 80', וגם כל מה שיצא אחר כך, היא האזנה שעומדת תחת הרושם הזה. הסיפור האמיתי, כמו תמיד, הוא הרבה יותר מורכב.
 
להקות דיכאוניות היו ויהיו. המיתולוגיה שדבקה בג'וי דיוויז'ן עשתה לה עוול מסוים. מי שזכה להקשיב להם בזמן אמת יכול היה להתרשם מהעוצמה של השירים, אבל לא הייתה לו שום סיבה לראות בהם מכתב התאבדות מתמשך. הרי אם מדברים על התאבדות, למוריסי או לרוברט סמית יש חומרים הרבה יותר "מרשיעים".
 
ובניסוח קצת יותר ברור: אם רוברט סמית היה מתאבד אחרי שהקיור סיימו את הקלטת האלבום "פורנוגרפיה" ב-82', דורות שלמים של מאזינים היו מפרשים כל מילה בשירים המאוד מאוד מורבידיים של האלבום ההוא כמנבאת את המעשה הנמהר המתקרב. אלא שסמית חי עד היום, וככל הנראה חייו בורגניים למדי. למזלנו הוא נשאר כאן מספיק כדי לשבור עוד כמה שיאים כמו "דיסאינטגריישן" (1989).
 
המשוואה ג'וי דיוויז'ן = דיכאון, היא כמעט עלבון לאינטליגנציה, והסרט של גראנט ג'יי מוכיח את העניין. יש כל כך הרבה להקות דיכאוניות, חלקן מתוך בעיות נפשיות, שדיכאון, במובן הקליני שלו מופיע אצל יוצריהן בתיק הרפואי, יש גם להקות של פוזה דיכאונית. אף אחת לא מתאימה לתיאור של ג'וי דיוויז'ן. ובכל מקרה, אם שירי דיכאון זה כל מה שהיה לקרטיס וחבריו לתת לנו, סביר להניח שהם לא היו זוכים למקום שהם קיבלו בהיכל התהילה של הרוק.

"הצליל מתוך בתים הרוסים"

ג'וי דיוויז'ן, בדיוק כמו ההשפעות המוכרות על קרטיס – הולווט של לו ריד וג'ון קייל, "מושבת העונשין" של קפקא, וטכניקת הקאט-אפ של ויליאם בורוז – הייתה ניסיון לומר משהו עמוק, מאתגר ומרגש על החיים המודרניים. אם קוראים היטב את הטקסטים של קרטיס, קל מאוד לראות את המחויבות שלו לדבר הזה. "הייתה תחושה שהוא הבעיר משהו מעצמו בשבילנו", אומר בסרט אחד מחבריו על האווירה בהופעות של הלהקה.
 
קרטיס רק רצה להגיד את מה שהיה לו בפנים. הוא לא התיימר להיות דובר של דור או לייסד ז'אנר מוזיקלי חדש, בטח לא גיבור של מתבגרים מתוסכלים שמוצאים רומנטיקה במילה "דיכאון". הקטעים בסרט שבהם מדברים פיטר הוק וברנרד סאמנר מדגישים את הדבר הזה. הם היו ילדים. רוח הפאנק העניקה להם את היכולת לחלום על יציאה מהמסלול המוכתב מראש במנצ'סטר של שנות ה-70. ארבעת הבחורים הלא ממש אפויים האלה לא יכלו להבין בזמן אמת שהם עושים משהו גדול באמת, משהו שיאפשר להם להסתכל על הגיבורים שלהם בלי להתנצל.


 

הוקי מספר על הרגע שבו סיפרו לו שקרטיס התאבד. הוא היה בדרכו לאכול את ארוחת הצהרים של שבת. הטלפון צלצל ומישהו מהמשטרה אמר לו שהוא מחפש את המנהל של הלהקה ולא מוצא אותו. הוקי לא התרגש. "אני מצטער לומר לך, אבל איאן קרטיס מת", אמר הקול. הוקי אמר, "אוקיי". סגר את הטלפון וחזר לארוחה. כשהחברה שלו שאלה מי התקשר, הוא סיפר לה באגביות את מה ששמע ועדיין לא עיכל.

האנקדוטה הקטנה הזו ממחישה עד כמה הם היו ילדים. כמה משפטים אחר כך הוא מתוודה שלא הלך לראות את קרטיס אחרי המוות, ושהוא מצטער על זה עד היום. כשאתה ילד, קשה מאוד לשכנע אותך ללכת לטקס אשכבה ולראות שם גופה מונחת בתוך ארון, ועוד של חבר טוב שלך.
 

"יכולתי לחיות קצת יותר טוב עם המיתוסים והשקרים"

וידוי קטן: עוד לא ראיתי את "קונטרול". הסיבות הן בעיקר טכניות-לוגיסטיות, אבל אני מודה שסרטים כאלה תמיד סובלים מרף ציפיות לא הגיוני, ובדרך כלל גם לא עומדים בציפיות ממוצעות ומטה. העיסוק ב"סיפור שהיה באמת" באמצעים אמנותיים, תוך שימוש בספר שכתבה אחת הדמויות המרכזיות, ועוד כזו שיש לה לא מעט אינטרסים, מטילה ללא ספק צל ענק על היכולת של במאי כלשהו להגיע לתוצאה ראויה. אני אראה את "קונטרול" גם אם הוא רע, אין לי ברירה. בינתיים, ולאור האמור לעיל, ההישג של "ג'וי דיוויז'ן" של גראנט ג'י מאוד מפתיע ומשמח.
 
כמעט שלושים שנה מאז שאיאן קרטיס תלה את עצמו, הוא ממשיך לרתק את המאזינים ומסתבר שגם לא מעט קולנוענים. קורבין הוא מעריץ ותיק שתמונות הסטילס של הלהקה שצילם הפכו לקלאסיקה בעצמן. מאז הוא הפך לבמאי קליפים מצליח שעבד המון עם דפש מוד. להקה לא רעה, אבל מאלה שקל לראות כמה הן שבויות באימג' ועד כמה חשוב להן לייצר את התדמית ה"נכונה".

 

"האינסטינקטים עדיין יכולים לבגוד בנו"

גראנט ג'י הוא גם במאי קליפים מצליח. הוא האיש מאחורי הדימוי המהפנט של תום יורק באקווריום המתמלא במים בסרטון של "no surprises", והוא גם זה שביים את סרט ההופעה של רדיוהד בעל השם האירוני "meeting people is easy". אגב, גם מייקל ווינטרבוטום עסק באופן לא מספק בסיפור של הלהקה ב"אנשי המסיבות" שהתמקד יותר בטוני ווילסון. ווינטרבוטום גם שילב שירים של ג'וי דיוויז'ן בסרטיו האחרים.
 
הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורבין צולם בשחור לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה.

ג'וי דיוויז'ן במנצ'סטר. עיר בשחור-לבן, בלי עתיד

באופן לא מפתיע, דברה קרטיס לא התראיינה לסרט של ג'י ורוב הדברים שהיא אומרת מובאים כציטוטים המופיעים כטקסט כתוב על המסך. מי שכן מדברת בסרט ומספקת בכך לא מעט מהסקרנות הטבעית, היא אניק הונורה, האישה האחרת. שמספרת בין היתר על התקופה שבילתה עם קרטיס והלהקה בזמן ההקלטות של "closer". קרטיס נקרע בין החיים עם אשתו ובתו הקטנה לבין בחירה בהונורה.
 
האפילפסיה שהתפרצה והתרופות שקרטיס נאלץ לקחת נגד ההתקפים החמירו את הבעיות, הקטינו את יכולתו להתמודד עם ההחלטות האישיות והמקצועיות שהוא היה צריך לקחת. לא מפתיע לגלות שה-18 במאי 80' לא היה הפעם הראשונה שבה קרטיס ניסה לברוח מכל זה. סאמנר מדבר בסרט בכנות מצמררת על עוד שני מקרים. הוא מספר איך חצה עם קרטיס את בית הקברות לאחר הניסיון השני ואמר, "איזה מזל יש לך, היית עלול להיות פה" וקרטיס השיב לו ב"כן" אדיש, כאילו העניין לא נוגע אליו. במבט לאחור, סאמנר מאמין שזה היה היום שבו קרטיס החליט סופית להצליח בפעם הבאה.

"הטינה מרקיעה שחקים, אבל לרגשות אין לאן לגדול" 

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. הוא מתאר את העיר ואת האווירה סביב הלהקה כמעט בלי להשתמש בטכניקות מעצימות כמו חיתוכים דרמטיים או הלבשה של ציטוטים מהשירים על אירועים ספציפיים. מורגש שהוא הקפיד להימנע מלייצר אפקט רגשי זול. לא רק בגלל עניינים של טעם טוב, אלא כי ממילא הסיפור מספר את עצמו לבד. מקסימום רואים תמונות סטילס של מקומות ההתרחשות תוך דיזולב עדין לתמונה עכשווית מאותם אתרים. "מקומות שהיו ואינם", קורא לזה הבמאי בכיתוב.
 
ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.
 
סרט כזה לא שולח אותך למסע של קסם ואובדן, אלא ממלא אותך בהשראה. אתה מבין עד כמה אתה מוכרח לצאת מאולם הקולנוע ולחיות לחיות לחיות. ולא פחות חשוב: לספר על זה, כלומר, לכתוב על זה, להלחין את זה, לשיר, לנגן. כוח עצום של חיים בתוך האפילה.
 
 
 

וכמה מילים בנושא הקהל:

העובדה ש"קונטרול" של אנטון קורבין מציג עכשיו בהקרנות סדירות פחות או יותר, מחדדת את השאלה ששאלתי את עצמי לגבי הקהל המועט שהגיע בחמישי בחצות לאולם הגדול של הסינמטק. מה שגם גרם לכך שהנהלת הסינמטק העבירה את ההקרנה של יום ו' לאולם הקטן.

אם לסרט עלילתי בעל אפיל "אמנותי" בשחור-לבן על ג'וי דיוויז'ן יש קהל בעיר הזאת, איך זה שלסרט תיעודי על הלהקה אין כמעט צופים. העובדה שהסרט הוקרן לא מזמן בפסטיבל הקולנוע הבריטי, ושבשבוע שעבר נקבעו שתי הקרנות במסגרת "דוק אביב" לא מסבירה את זה. עדיין מדובר בסוג של הקרנה חד פעמית. אפשר לקוות שכותרות התרגום לעברית, מרמזות שהסרט מיועד להפצה מסחרית, או לשידור בטלוויזיה בקרוב.

(כל הכותרות בטקסט הן ציטוטים מתורגמים משירי הלהקה)

הסרט "ג'וי דיוויז'ן": המלצה דחופה

הפירוט המובטח נמצא כאן

הלילה בחצות בסינמטק ת"א יוקרן הסרט התיעודי "ג'וי דיוויז'ן" המתאר את הלהקה המיתולוגית באופן מאוד מעמיק, רציני ולחלוטין לא מתחנף. אם גדלתם על המוזיקה הזאת, אם ראיתם את "קונטרול", ואת "אנשי המסיבות" רק כדי לנסות ללמוד קצת על החיים שמאחורי השירים של איאן קרטיס – הסרט הזה הוא בעצם מה שאתם צריכים.

אתמול הוא הוקרן באולם הגדול של הסינמטק בפני שלושים איש בקושי. זה מוזר בהתחשב במעמד של הלהקה בדברי הימים של הרוק בכלל, ובהתחשב בהשפעה של ג'וי דיוויז'ן על המיתולוגיה התל אביבית של הפינגווין בפרט. שלא לדבר על כך שמדובר בהקרנה חד פעמית לסרט באורך מלא הכולל תרגום לעברית, שמי יודע איפה אפשר יהיה לראות אותו אחר כך, אם בכלל.

קרטיס. יותר מאשר פוסטר בשחור-לבן למתבגרים דכאוניים

הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורביין צולם בשחור-לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה ולהציג לצופה דמויות שהן בני אדם, לא "גיבורים".

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.

"ג'וי דיוויז'ן", במאי: גראנט ג'י, הערב, יום ו', בחצות, סינמטק תל אביב.

הסרט בפסטיבל טורונטו

יאיר רוה על "קונטרול"

דנה קסלר על הלהקה, "קונטרול" והסרט שלי ג'י

אתר מעריצים עם הטקסטים המלאים והרשמיים

על עולם המרצ'נדייזינג והלהקה