ארכיון תג: נעם רותם

קו סמוי, לב גלוי, חץ עיוור – אוסף שירים להורדה

 

 

 

פרולוג

פעם חשבתי, כמו במשפט ההוא של טולסטוי, שצוטט יתר על המידה, שלכל משפחה אומללה יש אומללות מיוחדת משלה. עם הזמן, למדתי שאנחנו לא כל כך מיוחדים כמו שנעים לחשוב. אולי הפרטים שונים, יש סיפורים קשים יותר ופחות, אבל בכל מה שקשור לחוויה שעובר ילד, שאחר כך הופך לאיש ואחר כך לאב, אני יכול לומר שגיליתי כי רבים, רבים מדי, חיים בקונפליקט תמידי, או בנתק, או על סף נתק, או בקיפאון מוחלט ביחסים שלהם עם משפחתם.

ברי המזל, זוכים להקים משפחה חדשה, עם פרטנר שמסוגל להבין את המקום שעליו כתב פעם שלום גד, "דע מאיפה באת, ואל תחזור לשם". המודעות הזו היא חלק מהותי ביכולת שלנו לא לעשות את אותן הטעויות. סביר שנעשה אחרות, אבל גם כאן, האפשרות להיות הורה מתוך מודעות והכרה בכובד המשימה, יכולה לחולל פלאים בחוויה המשפחתית המתקנת.

 

 

מאז שהפכתי לאב, לפני יותר משלוש שנים, למדתי לראות עד כמה המוקשים שהניחו בפני בגיל הילדות עדיין נמצאים באותו מקום. הקשר המשפחתי יכול להיות חוויה סיזיפית, של הימנעות מעלייה על המוקשים האלה, או מהתמודדות של מאבק, סיזיפי גם הוא, עם כל מוקש שוב ושוב, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.
האוסף שלי מתעסק בנושא הדי עמוק והפרטי למדי הזה. נתתי חופש לאסוציאציות שלי, כמו גם ליכולת שלי לעמוד מאחורי אמירות נחרצות באשר למשפחה כמושג וכגוף הכולל אנשים קונקרטיים, שלפעמים אתה פשוט לא מסוגל להכיל עוד.

פעם, בשיחה עם חבר, שגם תרם שיר לאוסף הזה, הוא סיפר שהשאיפה שלו היא להקליט אלבום כל שנה, כדי שבו יסופר הסיפור של השנה שחלפה. הבחור רחוק מלעמוד בשאיפה הזו, אבל כשהתלבטתי מה יכול להיות הנושא של הדיסק שאני מכין, הבנתי שאני דווקא רוצה לתת ביטוי לשנה הזו, שעמדה בסימן של ההתנגשות הבלתי נמנעת: להיות בן, או להיות אב. להיות המבוגר האחראי עבור הבן שלי, שזקוק להורים שיוכלו לתת לו כל מה שהורים יכולים לתת, או להישאב לתוך מאכלת משפחתית שבמוקדם או במאוחר תסב לו יותר כאב וצלקות מאשר שמחה ואווירת חג עולצת.

לייצר מההתחלה

השנה למדתי שאין דרך אחרת מלבד ליצור את המשפחה מההתחלה: אבא ואמא וילדים. לתקן מתוך נקודת התחלה ולא כחלק מתוך שרשרת של אילוצים, פחדים, מריבות ומצוקות. שחררתי את עצמי ואת המשפחה שלי לחופשי, ומאז הכל יותר קל ופשוט, אם כי לא נטול כאב. אלה החיים, מה לעשות.

"קו סמוי", הוא הקשר בין הדור שלפניך לדור שאחריך. הוא מסובך, ממולכד מהרגע הראשון. "לב גלוי" הוא הדרך שבה אני מאמין שיש לגשת אל חומרי הנפץ האלה. לא באינטריגות, במאבקי כוח, בכיפופי ידיים. הרגש הוא נקי והרצון להיות הורה טוב גובר על הכל, גם על הנכונות להיות נוח ונחמד עבור הסביבה. "חץ עיוור" הוא העונש המשפחתי שצפוי על שני אלה.

אסור להירתע מכך ויש ללכת הלאה, אל מה שאתה מאמין בו, כי הפעם, זה לא רק "אתה והשטויות שלך", הפעם יש לך אחריות גדולה, ואתה חייב לפעול, למרות החיצים, למרות הרעל, למרות שהעולם עומד מנגד.

 

 
1. יהודה פוליקר – חלום יעקב

הנטייה שלי לפתוח מיקסטייפ בקטע אינסטרומנטלי שיהווה "אינטרו" לבאים אחריו החזירה אותי לאלבום "לעינייך הכחולות", שהוציא יהודה פוליקר בשנת 1993. מדובר באלבום שרובו ככולו נטול מילים, והוא מוקדש לאחיין קובי, שמת בעת שירותו הצבאי לאחר שחייל אחר היכה בראשו עם קסדה.

הקטע הזה הוא עיבוד שונה לקטע הפותח את האלבום ההוא, "סולם יעקב", הכולל שירה של ילדים הנשמעת כמו מארש אבל יהודי. הגרסה הזאת, ללא הילדים, משאירה את האסוציאציה של האבל, של תהלוכת הלוויה, אך בצורה פחות דומיננטית. לפעמים משפחה היא מוות, ואז צריך אומץ כדי לבחור בחיים. וזה לא פשוט. אף פעם לא.

 
2. להקת חיל הים (סולנית: חיה ארד) – על אם הדרך

מקובל לראות בשיר הזה כמתאר את התלאות של העם היהודי בגלות ואת תקופת העפלה. אלתרמן לקח דימוי של עץ פשוט, והפך אותו לתפאורה שעליה עבר האב פוגרומים, אינקוויזיציה ורדיפות, עד שהוא מגיע למולדת, וגם הדרך אליה רצופה בייסורים.

המהפכה הציונית לקחה את העץ והפכה אותו לתורן של ספינת המעפילים, אלא ש"כורעת הספינה על צד", כלומר, גם במולדת אין מנוחה ואין שקט. זהו שיר ערש קלאסי – זיקוק מופלא של חרדות ואימת מוות, שיועד, אלוהים יודע איך, לעזור להרדים ילד שמתקשה לישון.

ההקשר האישי מתחיל אצלי באסוציאציה פרטית לגמרי: יש לי כמה הקלטות מגיל שנתיים שבהן אני מדבר ושר ועונה על כל מיני שאלות ששואלים אותי הגדולים. בצד השני של אחת הקלטות האלה, היה השיר הזה. שמתי לב לזה לראשונה כשהקשבתי לקלטת בגיל הנעורים, ואז יום אחד גם מצאתי את השיר והקשבתי היטב למילים המצמררות.

הצמרמורת הזו הפכה לילה אחד לבכי, כש"ברזל ושוט הכוהו, בן/ וחם תימר ההבל" והמצוקה שיחררה החוצה את הקתרזיס האולטימטיבי. במבט לאחור, באותו לילה, עם הדיסק הזה במכונית העומדת כבר בחניה, והלחיים הרטובות, פגשתי לראשונה את היתמות. זו היתה הנקודה בזמן שבה התברר לי שאין לי עוד איש בדור שלפני, ושכל מחויבותי בעולם צריכה להיות כלפי הבן הזה, שגם בליל סער על המים, יוכל לישון בלי שדאגות של מבוגרים יכבידו עליו. הספינה אולי נוטה על צידה, והסערה שולטת, אבל יש לילד הזה הורים, והם יביאו אותו לחוף מבטחים, יהיה אשר יהיה.

 
3.  שלום גד – חצי ישן (previously unreleased)

קודם כמה מילים מעוזי וייל: "השירים של פונץ' היו על דברים שטרם נתגלו, ושעתידים להתגלות בעולם, ושבסוף יקרו לאותם אנשים שהרשו לעצמם לכאוב את הכאב שהשירים האלה הציעו, בשעה שהיו עמומים ונסתרים. תעשו בדיקה: אם אתם בגיל המתאים, בני 25 עד ארבעים, נגיד; ואם בזמנו, לפני יותר מעשור שנים, שמעתם ואהבתם אותם מאוד, תבדקו בבקשה את המילים. ותגלו שפה ושם, הן מדברות על דברים שקרו לכם שנים אחרי ששמעתם ואהבתם. על אירועים ספציפיים. לא במובן של "מה השיר הזה אומר לכם". במובן של דברים אמיתיים שקרו בחייכם".

לא ישן, אולי קצת עייף. גד (צילום: אסף אנטמן)

אז בדיוק על זה השיר הזה, שכתב את החיים שלי בשנה הזאת, למרות ששמעתי אותו עוד לפני, ולמרות שעדיין לא הבנתי בהאזנה ראשונה למי מכוון המשפט "יש אנשים שהדרך היחידה לתקשר איתם היא לקום וללכת". היום אני יודע. והידיעה היא כאב, בדיוק כמו שעוזי כתב.

"חצי ישן" מיועד להופיע באלבום הבא של שלום, שמתעכב מאוד, ובימים אלה מוקלט למעשה מחדש, לאחר שההקלטות הקודמות נגנזו. הגרסה הזאת היא העדכנית ביותר ואני חייב תודה גדולה לשלום על שהרשה לי להכניס אותה לאוסף. בעיני מדובר בשיר מפתח מבחינת הנושא של האוסף הזה.

 
4. כרמלה גרוס וגנר – עלבון

כל פסיכולוג חובב יגיד לך שלדפוס הקשר עם ההורים יש השפעה עמוקה על הקשרים הבוגרים של האדם. ילד, לא רק תינוק, הוא יצור חסר אונים הנתון לחסדי הוריו. ברצותם יהפכו אותו לפקעת של תסביכים והפרעות אישיות, ברצותם יטפחו בו ביטחון והרגשת ערך עצמי.

לא במקרה השיר הזה הוא סימפוניה של כאב ועלבון. אין מצוקה גדולה יותר מזו של ילד שלומד לצמצם את עצמו כדי לתת להוריו להפוך לדיקטטורים קטנים.

 
5. bless the wound – DXM

באוגוסט 2007 התאבד יריב אלטר, מנהיג להקת DXM. האוסף הזה, שכולל שני שירים של הלהקה, הוא גם הזדמנות לזכור ולהזכיר מי היה אלטר ומה הוא עשה עבור התרבות הישראלית בתקופה שבה לא היה מי שיקשיב, אפילו שאז עוד לא נולד הפלייליסט.

מתוך העטיפה SAD. מימין: דורון, פוסטל, הופמן ואלטר

DXM פעלה בשנות השמונים והוציאה אז קלטות אודיו ולא תקליטים, כדי לחסוך בעלויות. באמצעים פשוטים יחסית, ובגישה המחשיבה מאוד את האסתטיקה של הצליל ושל האריזה של המוצר, הם הצליחו להעביר מסר אסתטי שהוא הרבה מעבר למה שהמילה הזו מסוגלת לייצג בשגרה. גם היום, האזנה למוזיקה הזו היא חוויה חזקה מאוד ומרשימה בגישה חסרת הפשרות שלה.

המיתוס "ברך על הפצע" לקוח מתוך האמונה הנוצרית, שבה מותר לעשות כל דבר רע ולכפר עליו בקלות, כי הרי "ישו מת כדי לכפר על חטאינו". אצל אלטר, הפצע הוא גם מקור הכאב וגם תחילת הנחמה. אי אפשר לנו בלי הפצע, כי הוא מלווה אותנו כל החיים, הוא גדל איתנו. לכן צריך למצוא בו את הטוב, את היצירה, שהיא גם התרופה וגם הנקמה הגדולה ביותר במי שגרם לפצע הזה.

6. יהודה פוליקר – בגלל

מעניין שהסאונד של להקת השוליים האולטימטיבית משתלב היטב לתוך נאום הזעם של מלך הקונצנזוס שחותם את אלבומו המופתי "אפר ואבק". אם הייתי רוצה ללכת עם מיינסטרים, אפשר לבחור מתוך "אפר ואבק" כמעט כל שיר, והוא יתאים לנושא שבחרתי. אבל לא רציתי שירים של יום הזיכרון ולא יפחה של אקורדיון אחרי הגשם.

רציתי את פוליקר הישיר, המתכתי, זה שלא מעבד רגשות ולא מטשטש את החוד של הדקירה. וכן, "בגלל שאתה היית הכבשה השחורה/ והם היו ההורים./ בגלל הדלתות הנעולות/ והקולות בחדרים".

 
7. די. אקס. אם – אמא שלי

כשהלהקה הזאת החליטה להוציא שני שירים בעברית, התברר שהבעירה הפנימית שלהם, שצובטת אותך באנגלית, שורפת אותך כליל כשהמצוקות מקבלות ביטוי בשפת האם שלך. המשורר אלי הירש כתב את השיר הזה, והוא מופיע בספרו הראשון והקשה להשגה, "רעש".

הרעש של די. אקס. אם. הוא כאב גדול, יופי שלא ניתן להתכחש לו, ואמת בלתי מתפשרת. וכדרכם של דברי אמת, לפעמים לא נעים לשמוע אותם, ולא פעם הם מחלחלים שנים, עד שאתה מתחיל לחיות בהתאם. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה בגיל 15, כשיצאה לראשונה "הקופסה" של מבחר הקלטות של הלהקה. לא הכרתי דברים אחרים, אבל פשוט הגעתי לאוזן וקניתי. עד היום, 20 שנה אחרי, אלה 60 השקלים הכי מוצדקים שאי פעם הוצאתי על מוזיקה, ואולי בכלל.

עושה רושם שאין בני אדם בעולם או שמא אבד לי כושר האבחנה בזגוגית העין

מה שנכון אני בודד ואני מפחד

שזה גורל שלי מכאן

  

והלאה

  

 

הרופא מרגיע את אמא שלי בדברי תנחומין לאמר

הבן שלך לא חולה נפש וזה יהיה בסדר

מה שנכון הוא צודק ואני מפחד

שהטעות שלי אני

 

טעיתי

 

עין בעין אני רואה נכוחה את הלעג מתפתל

על הגב שלי כי אין לי אשה ואני לבדי

ואמא שלי אהובה ותמה אני מזהיר

שלא תגעי בי מכאן

 

והלאה

 

 

אלי הירש, מתוך "רעש", הוצאת עכשיו 1986

 

 
8. כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה

גם זה שיר של משורר, גם הם הוא רוקר מזדמן. שמעון אדף כתב, והכנסייה ביצעה לראשונה באלבום השני, "קח שירים". אני נתקלתי בו בהופעה, וה"כורעת ללדת", ו"צער המוות וצער הלידה", הדהדו לי בראש כמה ימים, עד שהלכתי וקניתי את הדיסק.

ובכל זאת, הגרסה שמופיעה פה היא מהעיבוד החדש של עמי רייס, שמוציא יותר טוב את השירה של חזן ואלמליח, וגם מעניק טיפול שמאפשר למאזין לקלוט יותר מרוח השיר גם בהאזנה ראשונה.


 
9. רונה קינן – קסיוס

"ילד ילד מסכן/ אני בא לערסל אותך/ ילדה טרופת דעה/ באתי לקחת אותך הביתה". יונה וולך לא הייתה מאלה שעושים הנחות לעצמם. גם השיר הזה זעק את עצמו מהדף עוד בטרם זכה ללחן מופלא מידיה של רונה קינן בת ה-18.

עבורי השיר הזה מתאר את הדרך שבה לוקחת אותך בת הקול אל הנשמה התאומה ומחברת שני שבורים לשלם אחד. כן, בזכות המפגש בין הילד המסכן אל הילדה טרופת הדעה, אפשר עוד לקוות לטוב, לדור שכל זה ייחסך ממנו.

 
10. אביתר בנאי – תחרות כלבים

היה מתבקש שאשים כאן את "אבות ובנים" שהפך כבר לסוג של שיר לאומי לימי זיכרון. אלא שהשיר ההוא לא קשור בכלל למה שאני מנסה להגיד. והוא למעשה לוחץ חזק מדי על הדוושה של מכונת הדמעות.
"תחרות כלבים" הוא יותר אסוציאטיבי, אבל מי יכול לשאת בגאווה את התואר אסוציאטיבי, אם לא אביתר בנאי. הכתיבה שלו מאפשרת לך להשליך על המילים שלו את התחושות הכי עמוקות והכי קשות שלך.

אוחז בהגה.  בנאי בקליפ של "תחרות כלבים"

השיר הזה נשמע לי כמו חלום-סיוט שבו אתה עומד במוקד (שלא לומר על המוקד) של האשמות וביקורת של "אויבים גדולים שאני טיפחתי", אותה משפחה שכמו שכבר אמרנו, יכולה לתת לך כנפיים ויכולה לרסק אותך לאדמה. אתה אבוד, חשוף, פגיע, רוצה לברוח, אבל הם שם, כל עוד תתן להם, מקיפים אותך ותוקפים בחושך. ואתה רק מחכה לרגע שתהיה מסוגל להתעורר מזה, ולברוח.


 
11. כנסיית השכל – אנחנו לדרכים

אני לא מעריץ גדול של כנסיית השכל, אבל השיר הזה, דווקא בגלל הצמצום שהוא נוקט מבחינה מילולית, מצליח לזקק את החוויה של היתמות הנצחית, של התחושה שנולדת זקן, נטול שמחת חיים, וגם את הצורך לתקן את זה, כמו ב"חצי ישן" של שלום גד, בלסגור את הדלת כשאתה עומד בחוץ, ולא ננעל בפנים. שזה אומר: "אמהות אספו הביתה ילדים מלאי חיים/ אותנו לא אספו/ אנחנו לדרכים".

 
12. אביב גדג' – הסוד (previously unreleased)

בהופעות, כשאביב שר את השיר הזה, שלמרבה הצער לא ייכנס לאלבום החדש שלו, הוא אמר משהו שהסגיר את העובדה שהוא כתב אותו על אחיו הגדול, שלום גד. אבל לא הסיפור הזה הוא שחשוב, אלא העובדה שהשיר הזה מציג את החוויה ההורית, כמו שאני רואה אותה, וגם, עושה ככל יכולתי כדי להגשים.

ובמקביל, יש כאן רמז לכל מה שצריך להתנער ממנו ביחסים עם משפחה: "אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה/ בשביל מה שאתה צריך לא משלמים, רק מתפללים/ גם אם אין מי שיקשיב". אלוהים עדי שכל כך הרבה זמן לא היה מי שיקשיב. וכשמצאתי, התחושה הזו אפשרה לי להשתחרר סופית מהחולשה ומחוסר האונים שגררתי שנים.

 ממה העיניים שלך נוצצות
סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב
ומדוע אתה בוער
האם זה מהסוד שאתה שומר
אם עוד יש בך אש
עד מתי, עד מתי תצטער

כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו כשאין
אין לך למי לתת

אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה
בשביל מה שאתה צריך לא משלמים רק
מתפללים גם אם אין מי שיקשיב
כל אהבה יכולה לשבור ולעזוב
כל דבר יכול לכאוב

והסוד שאתה שומר יותר ויותר דוקר
קו סמוי לב גלוי חץ עיוור

כל סירות ההצלה הן כבר בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו עכשיו
אין לך למי לתת

הסוד, מילים ולחן: אביב גדג'

 
13. יוסף בבליקי (סולנית: רונה תוויאור) – האיש ממאדים

ריי בבליקי כתבה את המילים לשיר הזה הרבה לפני שהייתה לאמא, ובכך זאת היא הצליחה לתאר את הדאגה ההורית שנולדת לתוך התודעה שלך כשאתה הופך להורה. אני זוכר את הרגע שבו הילד שלי עבר לראשונה מידיהם של אנשי הצוות הרפואי אל הידיים שלי. הפעם הראשונה שבה הילד שלך מוחזק בידי מי שהביא אותו לעולם, והוא כל כך לא מודע להתרחשות סביבו, למתחים הסמויים שמקיפים.

אבל בעיקר, השיר הזה מתאר בצורה נזירית מאוד, ולכן הולמת, את הלילות, שבהם אתה מתעורר אליו, וכל בכי מחריד אותך. לא בגלל השינה שאבדה, אלא כי אתה לא יודע מה באמת עובר עליו. "להתעורר אחר כך באמצע הלילה/ ולחנוק את זעקת הסיוט// לחשוב עליך, ילד קטן/ הדבר היפה שנברא בעולם/ לנסות להירדם/ ואולי הלילה יעבור טוב".

 
14. חנן יובל – דור

מצחיק ששמעתי לראשונה את השיר הזה כשהייתי ילד בעצמי. פחות או יותר בגיל של דור, הבן של יובֶל, שעליו נכתב השיר (מילים: אהוד מנור). מנור מאוד נחרץ בשיר הזה, הרבה יותר זוויתי מהלחן. "אל תשתוק, עמוד מולי/ אל תסמוך על הדור שלי".

אם ריי בבליקי חושבת על התינוק ומה שעובר עליו, דור הוא כבר ילד. הוא מגבש השקפת עולם מכל פיסת מידע שנופלת לידיו בתהליך בלתי פוסק של קליטה ועיבוד. בשיר הוא דווקא ישן, הזמן האולטימטיבי לעבד את כל המידע הזה. יובל לא דואג מאיזה חלום רע, אלא מהעתיד ומהעולם שמחכה לבן שלו בחוץ.

ה"אל תשתוק, עמוד מולי", הוא המוטו שלי כאבא. אני רוצה לשמש דוגמה, לחנך, להסביר. אבל כן, אני רוצה שלא יקבלו כל מה שאני אומר "כי ככה אני אמרתי", אלא שיתווכחו איתי, שיעמידו מולי מראה ושיאלצו אותי להשתפר כל הזמן, לבדוק את עצמי ואת השקפותיי.

15. נעם רותם – גיבור גיטרה

חשבתי בהתחלה לסיים את האוסף עם "סולם יעקב", במה שיהיה סוג של סגירת מעגל, ואז הבנתי שצריך להציע סוף אופטימי, כמו שאני רואה את ההווה שלי. סוף שמחבר בין האהבה למוזיקה, לילדות, לתיקון של ההורות. ובמילים של נעם רותם: "רציתי להיות גיבור גיטרה/ כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה".

לכל אחד מגיע. רותם והגיטרה

וזה הדבר שלא הבנתי הרבה שנים. לכל אחד מגיע. ולכן הזמן הזה שלפני השינה, כשאני מקריא לבן שלי את "דירה להשכיר" או את "איה פלוטו" וחווה איתו את הסיפורים האלה, אני מבין כמה הזמן הזה חשוב לי וכמה הוא מגיע לו.

לינק להורדת האוסף – כאן

ולמי שמעדיף ראפידשר – כאן

וזה מה שחשב על האוסף מי שקיבל אותו – y99

ואם לא פרויקט האסיף של פורום מוזיקה ישראלית בוויינט, זה בטח לא היה קורה

בא והולך במקום ריק – אוסף שירים להורדה

האוסף, שקראתי לו "בא והולך במקום ריק", משלב שירים שעוסקים בחיי היומיום, תוך כדי התייחסות ל"חוץ" שקיים כאן כל הזמן. הרעיון התחיל במעין בדיחה פנימית: יש לי משפט קבוע שאני נוטה לפזר בבית כמו מנטרה, "הכל בגלל הכיבוש". כל עוולה או אי צדק כלשהו המתרחשים במקומותינו, מוסברים אצלי תמיד כנובעים מהמצב הפוליטי המעוות שבו אנו חיים. זו לא ממש בדיחה בעצם. ברור שאי אפשר לתלות את כל הדברים בסיבה הזו לבדה, אני לא עד כדי כך פשטני באופן החשיבה שלי, אבל בכל זאת, זו דעתי: הכיבוש הוא שורש כל רע, כמעט.

בעיני, המיליטריזציה המוגזמת של החברה האזרחית, מעמד האישה הלא ממש שוויוני, התוקפנות בכביש והאלימות נגד קשישים, בטח ובטח האדישות הממסדית לגורלם של חולים סופניים, ניצולי שואה עניים, או של תלמידים ומורים במה שעדיין נקרא משום מה "מערכת החינוך" – כולם תוצר של המצב הנפשי הזה. הרי אצלנו לא איכפת לאף אחד מכלום, והיחס הזה מתחיל במרחק חצי שעה מכאן, במקום ההוא, "הריק", שזכה לשם האמורפי "השטחים".

רציתי לבנות אוסף של שירים ישראליים שכולם בעברית ושכולם נוגעים במצב הישראלי. שהרי האנומליה הפוליטית שלנו הופכת את ה"חוץ", גם אם נרצה וגם אם לא, למשהו שתמיד קיים גם בעולם הפנימי. קשה לאהוב בלי לזכור את זה, קשה לגדל ילדים בלי לחשוב על זה, קשה להביט במנהיגינו המדברים גבוהה גבוהה בטלוויזיה על שלום ואחר כך מסדרים לנו מלחמה המבוססת על אגו, כאילו יצאו מסרט רמבו מצ'וקמק.

אי אפשר להתעלם מ"המצב" ואי אפשר להדחיק אותו. הוא קיים כשאנחנו קופצים מול הבמה בבארבי בהופעה של אלג'יר כשאביב שר על חורבות ירושלים ועל הריסות תל אביב, וגם כשאנחנו רוצים לצאת קצת מהביצה ומגלים ש"לונדון פריז ורסאי – זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא נגיע אליהם".

השורה "בא והולך במקום ריק" הושאלה מ"עשר בלילה" של ריר, אולי אחד השירים הפחות "מקומיים" באוסף הזה. דווקא השורה הזו תפסה פתאום את תשומת לבי. הרי התנועה הזאת, להיכנס ולצאת ממקום ריק, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. נכנסים לעזה, יוצאים מעזה. נכנסים ללבנון, יוצאים. ושום דבר לא משתנה באמת. והמקום? המקום ריק לכאורה, כי אנחנו פשוט לא רואים אותם, את אלה שחיים שם, בצד השני של המחסום. עוד לא מצאנו מספיק תעצומות נפש כדי להודות בכך שהמקום איננו ריק, שלא באנו לכאן ל"ארץ לא נושבת".

באנו למקום קשה, שבו שני עמים מתחרים על אותה פיסת שטח. ויש לנו זכות להיות כאן, בהחלט. אבל זכותנו על הארץ לא משנה את המצב הזה. התחרות בין העמים יוצרת תופעות מכוערות בשני הצדדים, כאלה שמעכבות את ההתפתחות שלנו כעם, ומשקיעות את העתיד הקולקטיבי בתחמושת ובמסכי פלזמה ללשכות האלופים, במקום בכיתות לימוד שיש בהן גם חינוך, עם מורה שמצליח/ה להתפרנס ותלמידים בכמות סטנדרטית בעולם המערבי.  

עד כאן על הרקע, ועכשיו למוזיקה.

[וסליחה על הגלישה הבוטה לפוליטיקה]  

הערה טכנית: יתכנו הפרשים בעוצמת הקול בין הקטעים. בשל נדירותם של חלק מהקטעים והעובדה שהנדירים נלקחו מקלטות טייפ, העדפתי לא לנסות להפעיל תוכנות שעלולות לפגוע בשירים. אני מתנצל על אי הנוחות הנובעת מכך.

1. פורטיסחרוף – ישעיהו ליבוביץ'

קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום האחרון של הצמד. מדובר באלבום עוצמתי, מנוסח היטב המעביר את התחושה המעיקה של החיים כאן. באופן כמעט נבואי, השירים בו כאילו נכתבו על המלחמה בלבנון שפרצה אחר כך. העדפתי את הקטע הזה, על פני שכניו המצוינים ב"על המשמרת" בגלל כמה סיבות: ראשית, אני חושב שמיקסטייפ צריך להתחיל בקטע ללא מילים, בדומה לאות פתיחה בתוכנית רדיו. לא מתנפלים על המאזין, קודם נותנים לו כמה צלילים שאמורים לומר "אתם מכוונים על…, אנחנו מיד מתחילים". עוד סיבה, היא העובדה שהקטע הזה מאוד מאפיין את הצליל של האלבום שהוא נלקח ממנו, אבל הוא פחות אינטנסיבי, ולכן אפשר לנתק אותו משאר האלבום, מה שדי קשה לעשות עם השירים האחרים. וסיבה אחרונה: כל הטיעון הזה שלי, שקושר את הכיבוש לכל הדברים הרעים שקורים פה, נוסח כבר ב-69' על ידי אחד, ישעיהו ליבוביץ'. הנה ציטוט ממאמר שלו ב'הארץ' ממרץ 69' "אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש "להחזירם": לחוסיין? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה". בימים ההם לא הבינו ולא רצו לשמוע אותו, היום כבר הרבה יותר מבינים (ורוב הזמן זה עדיין לא מתקדם לכלום, או שכן, ואז רוצחים ראש ממשלה). 

2. יוסי בבליקי – סוויטת יום העצמאות (גרסה ראשונה, סקיצה)

בבליקי הוא אחד האמנים האהובים עלי בעולם. השקפת העולם שלו קרובה לשלי, והדרך שבה הוא מתאר את החיים שלו, פונה אצלי למקומות הכי טבעיים. מדובר בגרסה ראשונה לגמרי ושונה לחלוטין מזו שהגיעה לבסוף ל"אלבום המצעדים". האירוניה הדקה מחייבת להזכיר שהגרסה הזו נכתבה על חגיגות הארבעים למדינה. "אלבום המצעדים", עם הגרסה השנייה של השיר, יצא בסמוך לחגיגות החמישים, והנה אנחנו, כבר שישים שנה בדיוק עכשיו. בבליקי מתאר יפה ומדויק את ההוויה הישראלית הלחוצה ("כל העיר בדרך מחכה על הטלפון"), את הברדק שהוא חלק אינטגרלי מכל התנהלות מוסדית ("והרכב שנשלח לחדרה הגיע בטעות לערד"), את האהבה שלו למקום הזה ("נשבר לך הלב ביום העצמאות"), למרות ובגלל. בבליקי עזר לי להבין למה תמיד ראיתי ביום העצמאות חג עצוב שמשקף יותר מכל את התלישות שלנו מהמקום הזה, ואת חוסר היכולת של מי שחי כאן להיות "ביחד" אם חלילה הוא לא חולק איתו את אותן דעות. 

3. אלי סורני – עזה תל אביב

השיר המקורי, "קודם ניקח את מנהטן" של לאונרד כהן היה אפוף מסתורין ונשאר לא ברור עד היום. אלי סורני, במסגרת הפרויקט המבורך "שיר זר" של דויד פרץ וגיאחה, מוצא את הזווית המקומית וגורם לשיר להיות פוצע ברמת החיבור שלו לקלחת המקומית. ארז ברזוליק לקח את המילים של כהן ועשה להן אדפטציה. לא מדובר בקאבר, אלא במשהו יותר שאפתני.  

4. נושאי המגבעת – יום הולדת 

אוהד פישוף וחבורתו ידעו תמיד להיות אניגמטיים אבל לא שכחו להכניס משמעות. במיוחד אם מדברים על קלטת הבכורה, שלא התיישנה בכלל ונשמעת גם היום מהפכנית ופורצת דרך. כל התסכול, הצורך לייצר תרבות מתוך הוואקום, הכל נמצא כאן ובמינונים מהפכי קרביים. השיר לא מדבר כמובן על יום הולדת, אלא על המקום הזה, שבו כל "חוצלארץ" נראה רחוק ובלתי מושג, גם אם הוא רק חמש שעות טיסה מכאן. בגלל כל הרעש הלבן שמקיף אותך, השאיפה להגיע רחוק מכאן נתקלת בתחושת פרובינציאליות כפויה. עדיין זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא תגיע אליהם, כי גם אם תגיע, תמיד תישאר פה. 

5. דורלקס סדלקס – שיר הגיבן

חיבור מרתק בין טקסט של זאב ז'בוטינסקי, אידיאולוג הימין הישראלי (כשעוד היו לימין אנשי רוח ולא אריאל זילברים סהרוריים), לבין הרוק התעשייתי והדוקר של דרומר ודורלקס. ז'בוטינסקי, עם כל הפוליטיקה והלאומיות החדשה, ידע לעמוד מהצד ולהביט על החברה שקמה פה, על תרבות העסקן הקטן שהתחילה עוד בחייו והפכה לזרם המרכזי של החברה שלנו עד היום. "מה עולמכם?" שואל ז'בוטינסקי בקולו של דרומר, ועונה: "ריב ריק מִפֶשֶר, תגרת עיוורים חסרת תכלית".  

6. שלום גד והיהלומים – גבר ליום אחד

כל ניסיון להסביר למה השיר הזה כאן, או לפרש את השיר הזה מבלי לצטט אותו מילה במילה נראה לי חסר תוחלת. שלום מדבר על הרגע שבו הבנת שאתה שונה, על הצורך להצדיק את הקיום שלך על ידי זה שתהיה מה שאתה אמור להיות, שתממש את עצמך. כמה קשה וכמה הכרחי. שלום כהרגלו, מחפש דרך חדשה לעשות דברים, ולכן השיר מתנהל כדיאלוג של שאלות ותשובות בין שלום למקהלה הכוללת את אביב גדג', בועז כהן ויוסי בבליקי. זה קצת "סוויני טוד", קצת טרגדיה יוונית וקצת רדיו קלאש.

7. בתריי זוזיי – כשאני חושב על שיר אני מבין שאין דבר כזה באמת

הטריו של רם אוריון בשיר הכי בועט שלו, ובאופן חריג, המילים הן של המשורר דורי טרופין. השורה "אינכם יודעים עד כמה אני שונא אתכם" פותחת את המנון הפופ פאנק המסחרר הזה שממשיך ממנה אל טקסט סבוך ומרתק שכמעט בלתי ניתן להלחנה, שלא לדבר על לשיר. והשאלה הנשאלת היא באמת "האם הדור הולך ופוחת". רם מוכיח פה שהוא לא רק גיבור גיטרה, אלא שיש לו יופי של גרון והוא יודע בדיוק איך להשתמש בקול שלו כדי להביע את מה שהוא צריך להביע. 

8. נדב אזולאי – בצד של הרעים

הסצינה הבאר שבעית היא עובדה קיימת, שאפילו התקשורת הקרתנית שלנו התחילה לגלות. נדב אזולאי הוא כנראה אחד המרתקים שבאמני באר שבע החדשים. יש לו קול מאופיין מאוד, גישה רעננה, וכן, זה הבחור שמפעיל יחד עם דויד פרץ את האולפן של "סוף היקום". ד"ש בב"ש.
 

9. אהוד בנאי – גבולות
כשיצא השיר הזה, סינגל ראשון מתוך "ענה לי", ראיתי בו סימן מעודד. כאילו אהוד חזר לימי הפליטים: שיר פוליטי, רוקי, לא מתחנף לקהל שרוצה תמיד שירי אהבה יפים ושקטים ומתקשה לשמוע את האמת. והאמת של בנאי מדברת ביחיד, אבל הנמשל ברור. האמת היא שצריך לצייר מחדש את הקו, כדי שנוכל לנסות לחיות בשפיות. והסימפטומים, כמו אצל בעל הפרעת אישיות גבולית (בורדרליין), חושפים את מקור החולי: במקום שאין הסכמה על התחום, התחומים פרוצים בכל הרמות, או במילים של בנאי, "בלי גבול – אין גבול לשום דבר". 
 
 
10. אסף ארליך – התאבדות אפלטונית
ארליך יודע לחבר את הפוליטיקה לדברים הקטנים. לתאר במעט מילים את התחושות הכי עמוקות. אין פה משל ונמשל, ובכל זאת, לא מדובר בדאווין של שיר מחאה. ויש פה את הסלט הישראלי המוכר עד לזרא: רסיסים, פיגוע, ג'נין, אדישות תל אביבית, סקס עם ידידה, לבנון, טלוויזיה מסחרית נצלנית ודוחה, והכל על רקע מדי ב' המושלכים על המיטה. 
 
 
11. מאג'יק – במלחמה
הרכב קצר מועד שהובילו ב-2002 שני טכנאי האולפן דדי טל ואדם דמרון. ניסיון מעניין לשלב היפ הופ במרחב המזרח תיכוני. והמילים? "במלחמה הזאת שוב נהיה אוהבים כשהמילים יישמעו נכונות / כמו באורגיה גדולה לקולות צופרים נדע כולנו מעצמנו לדלות עודפים של היסטוריה במחיר מציאה". כי כשהתותח יורה, הוא תמיד נשמע נכון. אחרי ההפוגה הראשונה, אתה מתחיל לשאול, אז בשביל מה זה היה כל זה? אפילו לווינוגרד, מסתבר, אין תשובה.
 

12. כתם לידה – אבנה
עוד להקה שעדיין לא מאוחר לגלות אותה ואת האלבום "הספרינט של החיים", מבציר 2002, לרקע הפיח שעלה מפיגועי ההתאבדות. "כתם" הם הרכב קטן, אבל עם כמה שירים מצוינים. 'אבנה' הוא שיר בצבע זית. מסוקים ממריאים ללבנון וממנה, וגם האהבה נראית אחרת, בדרך חזרה משם. 
 

13. אמיר שור – מה הטעם
שור לא מצא זמן להוציא שום דבר חדש מאז האלבום "אשדוד", שממנו לקוח השיר הזה, ושיצא לפני כמעט שמונה שנים. הצליל של הגיטרות של שור וג'נגו נותן תחושה של אלבום 'עשה זאת בעצמך' קלאסי. המילים, שוב על הרצון לברוח ועל חוסר השייכות למקום הזה, שבו "אני יורד למכולת ומחליפים ממשלה". שיר מצוין. שור תחזור! 
 

14. פונץ' – אסא (סקיצות סינטרון)
בבליקי גאל לאחרונה את השיר הזה מחשכת הגניזה, והחל לבצע אותו בהופעות לכבוד עשור ל"אלבום המצעדים". אבל בעיני, הגרסה הזאת, עם ההרכב המקורי של פונץ' מתוך סקיצות שהוקלטו לפני האלבום הראשון, נשמעת נכונה יותר. ובכלל, כמה מהסקיצות ההן, עולות על הביצועים שהונצחו לבסוף על פלסטיק (ואזלו מהשוק כבר פעמיים). בבליקי, כדרכו, לא יכול בלי אהבה, ולא יכול בלי להתקומם על העוול מסביב. "אסא בא אל ראש העיר, שבמקום שהם גרים כבר אי אפשר להמשיך". ואיפה הם גרים? בשפירא, בשבזי, בכפר שלם, ביד אליהו. ואי אפשר, באמת שכבר אי אפשר. ובכל זאת, הפזמון מדבר על התמזגות של "אהבה עדינה" בין קרחון ודבש. 
 
 
15. נעם רותם – מסע פנטסטי

רותם באלבום הסולו הראשון שלו, עוד לפני החיבוק הגדול שקיבל מכולם על "עזרה בדרך". מדובר על אלבום מרשים של אמן עם פוטנציאל. מי שהקשיב לו אז, לא הופתע מה"תגלית" של הקהל שיש אחד כזה, נעם רותם, ושכדאי מאוד להקשיב לו. "מסע פנטסטי", כמו "עזה תל אביב", הוא שיר מתורגם שלא היית מנחש זאת עליו בהסתמך על הטקסט: "עולם כל כך מודרני / אף אחד לא מושלם / יש בו מוזיקה, אבל זאת לא סיבה / לירות טילים אלינו / כמו חלאות בלי אבא, סתם". וגם: "כל תנועה פתאומית / על זה אני חייב לכתוב / מוחקים עם שלם / ואני חייב לכתוב על זה". מילים ולחן: דיוויד בואי ובריאן אינו.  
 

16. ריר – עשר בלילה
עוד יוצא של נושאי המגבעת. אדם הורוביץ שר כאן שיר מוחץ לב ומנסח את האקסיומה המופלאה "האהבות הנצחיות הן האהבות הנכזבות". צליל מהפנט ורוח אקפרימנטלית במובן הכי טוב של המילה. וכמובן, שוב, הדיון על המקום הריק, על הוואקום החברתי והתרבותי של מי שלא יכול לרקוד בגנקי על השולחן כשעינת שרוף שורפת לו את האוזניים. 
 

17. גבריאל בלחסן – בית חדש

בלחסן מדבר כאן על מקום לנוח בו. הוא רק רוצה להרים את הרגליים ולעצום עיניים. כמיהה טבעית ומאוד "לא פוליטית". אז נכון, השיר באמת לא פוליטי במובן הזה, אבל השימוש בדימוי של מזוודה מזכיר לי את הפליט של פעם, הארכיטיפ של היהודי הנודד, זה שאף פעם לא באמת מוצא מנוחה, פשוט כי אי אפשר. 
 

18. העבד – הבית מתפרק לקראת הבעלים החדשים

אז מה, נהיה פה גם מחר? מי יודע. התחושה היא שהבית מתפרק. שהקולקטיב לא מחזיק יותר. נסראללה קרא לזה חברה של קורי עכביש, אבל לא מדובר בנהנתנות ובריחה מאחריות מול חברה אידיאולוגית ומחויבת. אנחנו מתפרקים כי התרגלנו שאפשר לעשות רע לאחרים ועם הזמן זה הפך עבורנו לטבע שני. כבר אמר הנביא, "עמדתם על חרבכם ואת הארץ תירשו?" אז לא. יכול להיות שלא. העם הזה כבר יצא לגלות בגלל חטאים דומים. ועם "נוהל שכן" ושיטת הטלטולים, מה הפלא שאנחנו רק מכינים את הבית לקראת הבאים בתור? ולא במקרה השיר נגמר במילים "בוקר טוב נינווה". ככה זה כשלא מפסיקים לברוח, למרות שיודעים שאין לאן. 

והנה, אחר שייגעתי אתכם בכל המילים האלה, הנה הקובץ להורדה:

http://www.divshare.com/download/4144681-239

שלא אשאר כבוי, ככה

 

הכל התחיל בפסטיבל הפסנתר. רציתי לראות איך עובד השילוב בין נעם רותם, שהרשים אותי מאוד באלבום האחרון שלו ובהופעות לבין עמיר לב, שאני אוהב מאוד, אבל כבר מזמן לא הייתי בהופעה שלו. הראיון המשותף עם שניהם לקראת ההופעה ההיא כבר הכין אותנו לזה: לא היה שם חיבור. כלומר, כן היה, אבל מאוד מוגבל. אחד מאוד אוהב ומחזר (רותם) והשני, פשוט נבוך מהאהבה וההערכה המופנית כלפיו ומשתדל להתנהג יפה כי לא נעים, אבל כלום מעבר לזה. לא הייתה שום הדדיות, שלא לדבר על איזושהי תחושה של חד פעמיות מרגשת. ההופעה הייתה מוצלחת בדרכה, אבל מתסכלת מאוד כשחושבים על החיבור המרתק שהתפספס.

אבל אז הבנתי משהו אחר: התגעגעתי לעמיר לב. החלטתי שאני חייב ללכת להופעה שלו בקרוב. ההזדמנות באה ביום רביעי שעבר. לב הופיע בזאפה, ולפי הפרסומים היה מדובר במופע להקה ואירוח של יובל בנאי. אלא שבסופו של דבר, למרות כל הדברים הטובים שיבואו להלן, גם ההופעה הזאת השאירה אותי מתוסכל.

נתחיל בדברים הטובים: הופעת החימום של אייל אבן צור היא בדיוק כשמה, לא ארוכה מדי ולא מעיקה, אלא להיפך, קיבלתי הזדמנות להקשיב למישהו ששמעתי עליו דברים טובים, אבל מה לעשות, לא יצא לי לבדוק בעצמי. צורי השאיר טעם של עוד, ואני מבטיח לתת לו את הכבוד המגיע לו בערב שבו הוא האמן הראשי.

קולו העמוק והמדויק. עמיר לב

כשעמיר עולה, משום מה נשארים הבס ועמדת התופים מיותמים. לב חמוש באקוסטית, פותח בשיר חדש 'אנושקה', שרק הרהור נוסף בו, אחרי ההופעה, גרם לי להבין כמה עוצמה גלומה במילים שלו. עמיר ממשיך ל'אוקטובר' ול'עננים שחורים'. הוא מקפיד לפתח את השירים, לייצר סולואים מעניינים, להרבות בשיאים, וזה יפה ומרשים, עד שמגיעים 'שש שעות' ו'כבוי'.

מדובר בשני שירים שמצווה לבצע אותם בהרכב מלא, ואם לא, אז לפחות עם גיטרה חשמלית, עדיף שתיים. לב, אם לא הבנתם, נשאר לבד על הבמה גם בשירים האלה וכאן נוצר התסכול. כשאתה יודע שאתה הולך ל"מופע אקוסטי" ושהאמן מופיע לבד עם הגיטרה, אתה מוכן לזה נפשית ובא עם סוג מסויים של קשב. אבל אם אתה מפנטז על אורגיית גיטרות כמו בימים שלב הופיע בהרכב שכלל את מוטי ביקובסקי, אין ספק שתתאכזב. ושוב, שלא תהיה טעות: עמיר הפליא לנגן. אבל כל התשוקה, האנרגיה, והיכולת של לב נשארו על האקוסטית. הוא אפילו לא קם מהכיסא במשך כל ההופעה עד שיובל בנאי דחק בו, קצת לפני הסוף.

גם האירוח של יובל בנאי היה ברובו אקוסטי. יובל שר את 'והדממה' ואת 'מעבר להרים' שמיועדים לאלבום החדש שלו ושעמיר כתב. אחר כך הם עשו את 'כחול וירוק' ואת 'תחזור תחזור'. כשהתחיל 'תחזור תחזור'. במחוה מאוד מרגשת, שלא נעלמה מעיני הקהל, יובל נתן לעמיר את הכבוד למלא את תפקיד הקריין בסוף השיר, אותו תפקיד שאבא של יובל, יוסי בנאי ז"ל, עשה במקור. קולו העמוק והמדויק של לב לא פספס את המעמד. עמיר נתן את הקטע תוך שהוא לא שוכח לחלץ עוד ועוד ריגושים חבויים מהגיטרה שלו.

לגבי השירים החדשים של יובל בנאי, אפשר לומר שבנאי סוף סוף מוצא לו מקום משלו אחרי משינה. הקהל למוזיקה הזאת לא ימלא את קיסריה אולי, אבל הוא לא פחות נאמן וקשוב. החיבור בינו לבין לב באלבום הבא הוא בהחלט בשורה טובה. במיוחד אם זוכרים שהאלבום האחרון שבנאי חתום עליו הוא 'רומנטיקה עתידנית', תקליט הקאמבק הציני של להקת האם. בנאי החדש, נשמע קצת כמו בן דודו אהוד, ואם אהוד הוא שם נרדף לכנות אמנותית, הרי שיובל בדרך לשם, אלא אם חלילה, שוב תבוא איזו חברה סלולרית ותציע פיתוי.

רק בארבעת השירים האחרונים, שהיו למעשה סוג של הדרן מבלי שהקהל של הזאפה ידע על זה, קיבלנו את אסי ששון בתופים ואת גולן זוסקוביץ' בבאס. אלא ש'ערב ראש השנה' ו'חבק אותי' המחושמלים, לא יכולים לפצות על 'שש שעות' המעורטל. לפני שהכל נגמר בפתאומיות מסוימת, עמיר קורא לבנאי לשוב ומעלה גם את אייל אבן צור. שלוש אקוסטיות (לב, בנאי וצורי), באס ותופים, בלי אף גיטרה חשמלית אחת וזה היה 'נגעה בשמיים' בביצוע מרתק, יצירתי ולא מתחנף יותר מדי לגרסת המקור.

הקהל, מה לעשות, עושה את המקום. המיקום של הזאפה בלב מתחם ההייטק של רמת החי"ל, מטר מהאימפריה של האחים זיסאפל, משפיע על אופי האנשים שמגיעים. לב לא בררן גדול, אפשר למצוא אותו בתמונע, בבארבי, בלבונטין וכמובן בכל מיני פאבים מחוץ לת"א. אין ספק שבזאפה הוא נתקל בקהל הכי רגוע ובורגני שלו. אולי בגלל זה הוא הרשה לעצמו לוותר על הלהקה במשך רוב הערב ולרדת בלי הדרן. הקהל הרי שבע, הוא לא ישים לב.

אני אוהב את עמיר לב. הוא קונה אותי ברגע במשפטים המינימליסטיים האלה שלו שאוצרים כל כך הרבה מידע ורגש בתוכם. אני אוהב את הקול שלו ואת הגישה שלו כשהוא מחבר מילים ללחן, אבל מה לעשות, שוב יצאתי מאוכזב. לא נורא, בסוף החודש הוא מופיע שוב בלבונטין, אולי אז.

עמיר לב מארח את יובל בנאי. מופע פותח: אייל אבן צור, מועדון זאפה, רביעי, 12 בדצמבר

על ההופעה ב-nrg

עמיר לב מתראיין לקראת ההופעה

"אומרים שבלוויות אתה בוכה על עצמך"

יש רגעים שבהם המציאות גוברת על המוזיקה. המשברים שהעולם מזמן לנו מרחיקים אותנו בצורה אכזרית מההנאות הקטנות של החיים. איך אפשר ליהנות ממוזיקה כשמישהו יקר לך שוכב חולה ובסכנת חיים? איך אפשר לכתוב פוסט בבלוג, להקשיב לתקליט חדש או להתרכז בסרט כשהעולם שלך מתהפך?
 
אני מדמיין את נעם רותם ניגש אל הגיטרה אחרי מנת יתר של בשורות רעות, וחושב לעצמו: "תראה מה קורה בחיים שלך, ואתה משחק ב'אמנות'". קל מאוד לשים את המוזיקה במקום שבו היא מין צעצוע כזה, "למען יוכלו ילדים לשחק". לא משהו שבני אדם מבוגרים עושים כי פשוט אין להם ברירה אחרת. רובנו מתייחסים בצורה כזאת למוזיקה (למשל), כי הספקנו מזמן לשכוח את הרגע שבו המוזיקה הצילה את חיינו. העבודה על 'עזרה בדרך', האלבום החדש של נעם רותם, הצילה את חייו במובן מסוים. אבל זה לא נגמר שם: המוזיקה של נעם רותם יכולה להציל חיים. נקודה.

 

 

לא קרקס תדמיות. 'עזרה בדרך', עטיפת האלבום

 

אלה החיים, לא אמנות

באחד הראיונות שליוו את התקליט הזה אמר רותם שהוא לא ידע אם מהשירים האלה יהיה תקליט. הוא פשוט עשה מוזיקה כי זה מה שהוא יודע לעשות וזו דרך ההתמודדות שלו עם דברים שקורים לו. ההערה הזאת נמצאת כמעט בכל צליל ב'עזרה בדרך'. כלומר, ברור שאלה החיים, לא אמנות, לא קרקס תדמיות ולא ניסיונות להבריק בהפקה או בעיבודים. רותם כותב פשוט. שר פשוט. מדבר פשוט. ובעיקר, לא מלביש את החוויות שהוא מדבר עליהן באיזו גלימה של מטאפורות ריקות.
 
מבחינת הפקה, אם האלבום הזה נשמע למישהו טיפה "לא מעודכן", הייתי מציע להקשיב לו ברצף אחד עם אלבום אחר, כזה שיצא ב-92', אבל גם האלבום ההוא היה אז (וגם עכשיו) "לא מעודכן". לא במקרה 'קסם ואובדן' ו'עזרה בדרך' משיקים זה לזה. ולא מדובר רק בנושאים הדומים, או בעובדה שרותם מאזכר את האלבום ההוא ב'עולה ויורד' וגם מבצע ממנו שיר בגרסה עברית ('חרב דמוקלס').

עיקר הקרבה בין השניים היא בניסיון להפשיט את מעשה היצירה מהילה כלשהי מחד, אבל בעצם להעניק לכל מילה משמעות כמעט הרת גורל, מאידך. המינימליזם הזה יוצר אצל המאזין תחושת גודש. בעיקר גודש רגשי. די ברור שאם רותם היה מנסה לבנות איזו הילה סביב הכאב והסבל שהוא מתאר, המאזין היה מוצא את עצמו מהר מאוד "בחוץ".

 

 

גודש רגשי. נעם רותם (צילום: גל חרמוני)

 

מה שנקרא, קתרזיס 

יש קושי אמיתי לעמוד בגודש הרגשי שנוצר מהאזנה רציפה לאלבום. מכיוון שהכל כל כך חשוף, ומכיוון שגם אם מעולם לא חווית משהו דומה, עדיין יש בסיפור של רותם משהו שכל אדם יכול למצוא בו את עצמו. יש אנשים שסיפור הסרטן והמפגש עם המוות יוציא מהם את כל החרדות הכי כמוסות, ויש אנשים שזה יוציא מהם דמעות של הזדהות שבסופן הם ילמדו להעריך את החיים שיש להם (מה שנקרא, קתרזיס).
 
הקתרזיס ש'עזרה בדרך' מספק למאזין הוא כזה שמעמיד אותו במקום מאוד מיוחד בשדה המוזיקה הישראלית כרגע. כאשר מימינך קרן פלס, שרק רוצה שהמוזיקה תהיה השמיכה שהיא תוכל לישון עליה, ומשמאלך ד"ר התחכמות שלומי שבן, שרק רוצה לזיין ולקטר על זה, המשחק נעשה מעיק. רותם לא צריך את המשחק מפני שמה שיש לו הוא אמיתי. וזה מקור העוצמה שלו.

 


 
רותם בא עם האמת שלו ולא נרתע. וזאת כנראה הסיבה שהאלבום מצליח למדי. אני לא מדבר על כך שהמהדורה הראשונה והפצפונת כבר נגמרה, אני מדבר על התחושה הכללית: על רותם שמתארח ברדיו אצל ארז טל, והציניקן הידוע לא מפסיק להתפעל ממנו ומהשירים האלה. על המוכר ב'צליל' בפתח תקווה שאמר לי, "טוב שאתה מזכיר לי, אני חייב להזמין עוד עותקים מאלבום הזה".

 

כשהכל מתמוטט 

נעם רותם יוציא מכם דמעות, אבל לא תמצאו בדמעות האלה אפילו מיליגרם אחד של קיטש. המרחק בין דמעה אמיתית לקיטש הוא לא גדול, כידוע. אלא שאצל רותם מתגלה יכולת להפוך סיפור חיים לאמנות עם ערך מוסף. אין כאן תובנות גדולות או הצעה לחיבוק. להיפך, יש נטייה לתאר את החוויות הקשות בדיוק מרבי ותוך התבוננות כמעט נייטרלית. בלי להתערב ובלי להפעיל בדל של מניפולציה על המאזין.
 
'עזרה בדרך' לא מציע גאולה, אבל הוא מעניק תקווה. תקווה שהחיים ינצחו, שהאמנות תנצח, שתוכל לחיות וליצור למרות הדאגות ולמרות שלפעמים בשורות רעות נוחתות עליך מבלי שתוכל להתכונן או להתגונן.
 
אם יש הייפ סביב רותם והאלבום החדש שלו, זהו אחד ההייפים המוצדקים ביותר שיש. זה מגיע לו, כי מדובר לא רק בתעודת בגרות של יוצר ייחודי ומוכשר, אלא גם בזרקור מול הפלסים והשבנים. כי החיים הם לא רק כשרון הלחנה או וירטואוזיות על הפסנתר. החיים הם גם מה שאתה עושה עם עצמך כאשר הכל נראה מתמוטט.

 

 

 

ורק כדי לחדד את המסר, הפוסט הזה נכתב דווקא ביום של בשורות טובות.

 

 

 

האתר של נעם רותם

המייספייס (כולל לוח הופעות)

רותם מתראיין אצל טל גורדון

עמוד הוידאו של נעם ב'היפ'