זרועותיו של אב הרחמן – המשך הדיון על אביתר בנאי

הדיון חשוב וחשוב לי להמשיך לנהל אותו,

אז למטה למטה – התשובה שלי לכל המגיבים לפוסט הזה

אחרי שולי רנד, ארז לב ארי, וכמובן אהוד בנאי ומאיר בנאי, הגיע תורו של אביתר. הגל של המוזיקה היהודית החדשה מלא בכל כך הרבה ניוון וחוסר כנות שפשוט קשה להקשיב לו בלי ציניות. לא במקרה המוזיקה הזאת נמצאת עמוק בתוך הפלייליסט. היהדות בגרסת הגיטרה החשמלית יכלה להיות מקור אור אמיתי, אבל החיבור שלה למיינסטרים ממחיש עד כמה יש בכל הגל הזה התרחקות מהאמת הפנימית אל עגל הזהב של הקונצנזוס.

כל הדיאלוג המוזיקלי הזה עם הקדוש ברוך הוא הפך רדוד ומתחנף. אין יראת אלוהים במקום הזה, רק אהבה עצמית. אנחנו בסדר, למרות שפיכות הדמים מסביב, למרות האלימות והפריצות, למרות הטומאה והשררה. הכל בסדר, באמת. רבי נחמן אמר.

הציניות נמחקת

אבל כשניגשים לאלבום של אביתר בנאי, הציניות נמחקת. זה הרגע שבו אתה מתחיל לבדוק את עצמך. הרי זה אביתר, זה שבעירתו הפנימית משתיקה כל ספק. הכנות והצניעות בהתגלמותה. היוצר בה"א הידיעה. ההבדל בין אביתר בנאי לרוב האמנים האחרים בגל הזה הוא המוניטין שלו.

בנאי. בעירה פנימית המשתקת כל ספק

בנאי הוא אמן עמוק שבעבר לא נרתע מבדיקת גבולות מוזיקלית וטקסטואלית. לא אחת הוא נחשב ליוצר שמדגים את האפשרות להיות בלתי מתפשר ונאמן לאמת פנימית ועדיין להצליח מסחרית. איכות אמנותית שאין סתירה בינה למכירות של אלבומי זהב ופלטינה.

עד האלבום הקודם, "עומד על נייר", בנאי היה באמת האמן הזה. תהליך ההתקרבות ליהדות היה גם שם. אבל היו גם סימני שאלה. הכתיבה שלו הייתה זרם תודעה של אדם ריבוני. כזה שיודע שנאמנות לעצמך חשובה יותר מכניעה למערכת של מצוות ואיסורים.

גם בנאי, כמו רוב האמנים של הגל הדתי החדש, מציע בעיקר נחמה. לא במקרה השיר הפותח נקרא "אבא" ובהמשך יש עוד אחד, "אב הרחמן". האמונה הדתית לפי בנאי היא התרפקות על כוח גדול ממך, כדי לשאוב ממנו פיצוי על הכאב שעברת עד שהגעת אל האמונה.

עטיפת הדיסק. התרפקות והקטנה עצמית

ההתרפקות הזאת מובילה כמעט תמיד להקטנה עצמית. חלק מהאמנים האחרים, כולל האח הגדול מאיר, הקטינו את עצמם עד שהעדיפו להלחין שירים שכתבו אחרים, "גדולים בתורה". למרבה המזל, אביתר לא ויתר על עצמו עד כדי כך. ועדיין, לא תמצאו באלבום הזה אפילו שיר אחד שאין בו איזה ציטוט מהמקורות.

בסופו של דבר ההקטנה הזאת משאירה אותך עם תחושה שהאמן שמדבר אליך איבד את עצמו בתוך ארון הספרים היהודי. כאילו הוא חושש שבלי איזה "יונתי בחגווי הסלע" השיר לא יחזיק מעמד. ככה, בין השורות, אתה קולט כמה האמן האמיץ הזה הפך "כלי לשליחותך", כמו שאמר רבי נחמן.

המורכבות האמיתית של החוויה האמונית

עבורי, הרפרנס האולטימטיבי לאלבום רוק דתי הוא "העבד", הפרויקט שהקליט שלום גד ב-2000 עם הרכב שכלל את טלי אלבז, אמיר זוסקוביץ' ואלי דראי. גד כתב, אבל ברוב השירים הוא נתן לחברים האחרים להוביל את הביצוע.

"העבד" מכיל את המורכבות האמיתית של ההוויה האמונית. השירים בו מהללים את אלוהים מבלי לחבוש כיפה, מצהירים על אהבת השם מבלי לנופף באצבע מאיימת על המאזין שאולי לא מרגיש כמוהם. "העבד" יצא לתוך חלל ריק מבחינת קהל. אף אחד לא חיכה לו ורוב אלה שנתקלו בו לא הבינו אותו, לפחות לא בהתחלה.

"לילה כיום יאיר" יצא לפני חודש וקצת כשכולו עוטה הילת קדושה ורשימה ארוכה של הזמנות מוקדמות. גם את המבקרים בנאי הצליח לשכנע. אפילו גל אוחובסקי, שמסתייג מאוד מכל הטרנד הזה, ובצדק, תיאר אותו כאלבום אישי וכקלאסיקה ישראלית.

אלבום שמתחיל ב"אבא", מסתיים ב"ארבעתנו" ובאמצע מציע את "עד מחר", שיר אהבה נפלא לאמא של הילד שלך, שעוד לא נולד – כל זה נשמע כמו חומר אישי מאוד. משהו שאפשר להתחבר אליו מייד, להתאהב בו, להפוך אותו לפסקול של חייך, גם בלי כיפה.

חיבוק לחובשי כיפה בלבד

אז מסתבר שלא. בנאי מציע נחמה וחיבוק רק למי שמוכן לשים כיפה, להשלים עם הניכור הגובר שהוא מפגין כלפי היצירה הקודמת שלו, ובאופן כללי להסכים לאמנות שאין בה דקויות. ב"לילה כיום יאיר" הכל חד ממדי. השפה של האלבום הזה מבחינה בין אור לחושך כמו חרבו של לוחם במסעות הצלב.

כששלום גד כותב, "כשאני קם בבוקר אני מייד עושה כמה חטאים, ככה בלי לחשוב/ אחר כך אני גם מתחיל לתכנן אותם", הוא מדבר על מחשבה אנושית אוניברסאלית. כשאביתר בנאי כותב "הפעם אני לא לבד/ איזה קרב אלוהים, איזה קרב", הוא מכוון למקום שבו אין שאלות. הוא מתנער מהבדידות הקיומית, ומעמיד את החיים ואת כל משמעותם על דבר אחד: הדיכוטומיה הדתית.

האם אני טוב או רע, האם בחרתי בדרך הנכונה או שאני מתענה בייסורי שאול. אין באמצע, אין ספקות. יש רק מה שנכון לעשות ולחשוב, את מה שלא נכון פשוט שורפים.
מי שמגלה את האור, מסתבר, חייב להדגיש את האבחנה הזאת בין מה שהוא קורא אור לבין מה שמבחינתו הוא החושך. אין לו כבר ספקות, הוא יודע מה נכון ומי צודק, מה שנשאר לו זה רק להילחם ב"יצר הרע", שמפריע לו ללכת בנתיב המואר.

אז מה עושים? שורפים. ב"אותיות פורחות באוויר" הוא שורף את היומנים הישנים, אלה שמתעדים את החיים שלפני הבחירה באלוהים. אם הייתי דמגוג, הייתי מספר על האסוציאציה הראשונה שלי לגבי שריפה כזאת, אבל גם בלי ללכת רחוק, יש בדבר הזה משהו מאוד מקומם.

ההתנערות הזאת מהעבר הרי לא מחייבת התנערות מהתיעוד שלו, ואם אתה אמן, בוודאי ובוודאי שהדרך שעשית אמורה להיות יקרה לך גם אם נדמה לך שהגעת למחוז חפצך.

הלחנים כהיפוך למילים

ונדמה שכמעט לא אמרתי כלום על המוזיקה עצמה, על ההפקה. אני מודה שבשל חוסר הנוחות שלי מהמסרים של האלבום הזה, היה לי קשה לתת למוזיקה לדבר. הקשבתי לדיסק שוב ושוב כדי לנקות את ההשפעה הזאת ומצאתי כמה אוצרות נפלאים. "כל בוקר קצת", "עד מחר" ושיר הנושא, למשל.

ועם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהיופי הזה מגויס לטובת מסרים חשוכים, פשטניים, מקוממים ונעדרי דקויות. במילים אחרות, הלחנים של בנאי, במיוחד השלושה שהוזכרו, מייצגים את ההיפך הגמור של הטקסטים. קלאסיקה ישראלית עכשווית? לא אצלי. לא על המדף שלי, במקום שבו עומדים אלבומים מלאי אהבה ומלאי אלוהים באמת, כמו "העבד".