Tag Archives: עוזי וייל

האיש שהראה לי שאפשר

יוסף אל-דרור לימד אותי שמילים הן כמו מיתרים של גיטרה. צריך רק לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה, ושהכיף האמיתי הוא ליצור מהחומר הזה עולם אחר

אדם כותב עשוי להרגיש נחות במידת מה מיוצרים בתחומים אחרים. ציירים, פסלים, מוזיקאים, כולם זקוקים למיומנות טכנית כלשהי כדי להפוך את החזון שלהם למשהו מוחשי. מי שיכולתו מסתכמת לכאורה "רק" בארגון של מילים לתוך משפטים ופסקאות, נדמה כמתחזה. גם אם יש בה אמנות, קשה לתאר אותה כ"אומנות". כותב לא צריך להתאמן שעות שנגמרות באצבעות דואבות, הוא לא צריך להתלכלך בחומרים כימיים או להזיע. יש נייר ועט, מסך ומקלדת, וזה הכל.

ואז גיליתי את יוסף אל-דרור. הוא כתב את "השער האחורי" המיתולוגי בעיתון "העיר", עוד לפני עוזי וייל. הוא כתב מערכונים לחמישייה הקאמרית, ומה שהכי היה אפקטיבי ומשנה תודעה עבורי, הוא כתב וביים מספר זעום של מחזות שהדמות הראשית בהן היתה המילה הכתובה, המדוברת, המשוחקת. התיאטרון של אל-דרור לא היה חומר למנויים, הוא היה עולם אחר.

המפגש הדרמטי מכל היה עם "המובן מאליו", הצגת פרינג' שהועלתה תקופה קצרה יחסית אבל התמזל מזלי לראות אותה בזמן המכריע הזה שבו אדם צעיר מחפש את דרכו. מנסה לפענח אם הנטייה הזו לנסח עבור עצמי את העולם, להתרפק על מילים כתובות, אם יש מה לעשות עם זה בעולם המבוגרים. לא הטריד אותי האם אני מוכשר כמו שתהיתי אם יש לעניין איזה פלט מעשי. תקראו לזה פרנסה, תקראו לזה להוציא ספר. לא משנה. האם שווה בכלל להיות "איש של מילים". בעצם, אל-דרור היה האיש שהראה לי שאפשר.

כשכרטיס קולנוע מגיע למחבת

מעריצי החמישייה הקאמרית בטח יזכרו את הטקסט הבא, מי שלא, מוזמן לדמיין את המילים הבאות יוצאות מהפה של מנשה נוי (אפשר גם להריץ חיפוש ביוטיוב). "אני לוקח כרטיס של קולנוע, גוזר אותו לחוטים וסורג ממנו כובע צמר. אחר אני לוקח את הכובע צמר, שם אותו במחבת. אבל לא מטגן. רק מראה שאפשר… זה התפקיד שלי, מה שקוראים העבודה. הייעוד".

המערכון הזה, "מראה שאפשר", שגם הופיע לפני שנה וחצי בספר "חולדה עם רינרן", שכינס את קטעי החמישייה שכתב אל-דרור, נותן על קצה המזלג את התחושה שמפגש עם מילים מתוצרת האיש הזה מעורר אצלי. מה בעצם הוא מראה פה? שמילים הן חומר, בדיוק כמו מיתרים של גיטרה או צבעים על פאלטה. כל מה שצריך זה לדעת שאפשר לעשות איתן הרבה יותר ממה שנראה. ויותר מזה, שהכיף האמיתי הוא לא לומר משהו חשוב או נשגב, אלא להשתמש בחומר המופלא הזה כדי ליצור עולם אחר ובשאיפה, לסחוף אחריך את הקורא או את המאזין.

"המונולוג הזה למכירה!"

ביום שישי אחד סחוף רוחות בחורף 1997 הגעתי לביתן 22 בנמל תל אביב שהוסב לאולם תיאטרון. קבוצת שחקנים ובהם נוי, שירה גפן וגל זייד נתנו את אמונם באל-דרור והעלו את המחזה "המובן מאליו" בבימויו. בלי גב של תיאטרון ממוסד, בלי פרסום ויחצנים.

היו שם דמויות, ודיאלוגים והכל, אבל העלילה היתה משהו שמתרחש בספירה מילולית-יצירתית בביתה של דמות בשם "היוצר". הבחורה באה אליו כי יצירה היא מגנט מיני, השחקנים באים, כי הם צריכים חומר להופיע איתו. הוא מפזר לכל עבר מונולוגים מופלאים שממיסים חומרים טריוויאלים, כמו רווק שמדבר על החברים שלו שמתחילים להתחתן, לתוך שלמות צורנית.

וירטואוזיות מילולית שהיא היא העיקר. היא מוליכה את העלילה והיא זו שמפרקת את החיים למרכיבים סמנטיים. משמעות ואנטי משמעות. סגי נהור וההפך. המובן קיבל פרשנויות מרחיבות דעת.

ואם זה נשמע כמו משהו שכלתני עבור חובבי תיאטרון שוליים ותולעי ספרים – ההיפך הוא הנכון. זה היה מצחיק, מרגש, מכמיר לב, אישי מאוד, מעורר הזדהות. "המובן מאליו" נפתח במונולוג כזה, על מגיפת חתונות, ואתה נכנס לתוך הרעיון ומנסה להבין מי הדמות ו"מה הסיפור פה", ואז – פאוזה: והשחקן מכריז: "טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא 'רווק במרק' והוא עוסק ברגע המנטלי שמשתרע בין רווקות לזוגיות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא  משותף לכולם. עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג, ואם רוצים את כל התסריט אז יש תנאים וחוזה…"

מודעות היתר לעובדה שגם למילים יש מחיר ושראוי לדרוש אותו עברה ביותר מממד אחד. הרי אנחנו יודעים כמה הכל ממוסחר וכמה קשה ליוצר לשווק את עצמו, שלא לדבר, שוב, על התחושה של "אפשר לחשוב מה עשית, כולה כתבת כמה משפטים על המחשב".

"אנשים רוצים ליהנות"

הקטעים הקצרים שאפיינו את "השער האחורי" מזכירים לי, מנקודת המבט של המילניום הנוכחי סטטוסים או ציוצים שנונים, כמו שאל-דרור כתב שם פעם ש"למעשה, כרגיל, זה הכל בשביל להצחיק", וש"מי שמתכוון היום למה שהוא אומר, צוחקים עליו".

עבורי כקורא, "השער" דיבר על הקושי לתאר את העולם בצורה נקייה מדימויים שחוקים ומקלישאות, וניסה לייצר דיון תרבותי אמיתי, שעוסק בתחושות אמיתיות ולא בייצוגים של תחושות. המדור סיפק חומר לספר העיוני של גדי טאוב, "המרד השפוף", שניתח את היצירה של הדור של אל-דרור, עוזי וייל ואתגר קרת. אל-דרור לא התרשם מהאקדמיזציה של הכתיבה שלו. ביטויים כמו "דיון תרבותי אמיתי" קצת מצחיקים אותו. "מי רוצה דיון? אנשים רוצים ליהנות, להעריך יופי. גם אני. השער האחורי לא היה דיון וגם לא עורר דיון, הוא היה כיף, וכל הפרשנויות על אחריות הפרשנים".

הופיע בגרסה קצרה יותר במוסף שבועות של "כלכליסט" שפורסם ב-13 במאי 2013

בקרוב יקרה לך משהו ככה ככה

אין זה סוד וגם לא ידיעה מרעישה, שעיבודים של ספרות לקולנוע נידונים ברוב המקרים לכישלון מוחלט. הצורך לתרגם את ה-telling ל-doing ו-acting מעיק מאוד על כל מי שמנסה להפוך יצירה ספרותית לתסריט בר ביצוע. הסופר מגיש לך רצף של מילים שמתאר מחשבות והלכי רוח, ולא רק מעשים ופעולות, ואילו הבמאי והתסריטאי צריכים לשפוך הכל לתוך מדיה שדורשת "אקשן! אקשן! אקשן!" התוצאה בעייתית במקרה הטוב ואסון נורא בשאר המקרים.

'ביום שבו ירו בראש הממשלה'. הספר. מונומנטלי

'בקרוב, יקרה לך משהו טוב' הוא סיפור קצר של עוזי וייל שהופיע בספרו המונומנטלי 'ביום שבו ירו בראש הממשלה' (הוצאת עם עובד / ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 1991). הסיפור מתאר את אילן, נער ממושב בדרום המגלה כי אחותו, דליה, שעזבה את הבית כשהיה קטן, בעצם נודתה והוחרמה. הוא מוצא מכתבים שדליה כתבה ובאקט של מרד נעורים, אילן יוצא למצוא אותה. המפגש המחודש מעורר כאבים ישנים ומסיר את המסכה מעל שקרים משפחתיים. אילן מאבד אמון בהוריו, ואולי במבוגרים בכלל. הוא חובר לאברהם, זקן עיקש שהופך לחברו היחיד. יחד הם מדברים על אהבה, על פוליטיקה, ועל יבול הגראס שאברהם מגדל. כאשר באים לפנות את אברהם מהבית שאליו פלש, הוא מנהל מלחמת חורמה, שהרי "קומוניסט אמיתי אף פעם לא מוותר". אברהם ואילן מתבצרים במקום ומשגעים את כוחות הביטחון. זה נגמר במיני מלחמה בשטח בנוי ובכמעט מוות של האחות.

תבנית נוף

 

'בקרוב, יקרה לך משהו טוב', כמו גם הסיפורים האחרים בספר של וייל, הם חלק מהנוף הספרותי שעיצב אותי. אני חושב שקראתי את הספר הזה מספר דו ספרתי של פעמים, ואפילו קניתי אותו כמתנה לכמה אנשים שלדעתי היו זקוקים לו. המסע של אילן אל הבגרות, כמו המאבק של אברהם, או דני, שמאבד את אהבת חייו למלאך המוות, דיברו אל מקום מאוד פצוע אצלי וניקזו מעט מהמוגלה.

'בקרוב יקרה לך משהו טוב', הכרזה. איפה הקהל?

לפני שנה יצאה לאקרנים הגרסה הקולנועית של הסיפור בבימוי אייל שיראי ועם אסי דיין וטינקרבל בתפקידים הראשיים. למרות הסקרנות לראות מה עשה שיראי לסיפור שכל כך יקר ללבי, לא הלכתי לראות את הסרט. לקח גם זמן מרגע שנתקלתי בו בספריית הווידיאו ועד שהחלטתי להתמודד עם התוצאה, תהיה אשר תהיה.

תנו לספרות אשר לספרות

מסתבר שעדיין קשה מאוד לעשות את הטרנספורמציה. למרות שוייל עצמו כתב את התסריט, למרות שכל צוות השחקנים עושה עבודה מעולה, התחושה למראה הסרט היא של החמצה גדולה. בעיקר כי הסרט לא עשוי רע או ביד מגושמת, כמו שקורה לא פעם בקולנוע הישראלי. ההחמצה היא כי פתאום נדמה שאי אפשר יותר מזה. שהם נורא ניסו, אבל אין איך לנצח. פתאום נראה לי שגם אם וייל עצמו היה מביים את הסרט, זה לא היה עוזר. צריך להשאיר לספרות את אשר לספרות.
 
זה לא רק שקטעים מסוימים היו יותר משכנעים בדמיון שלי, או שהשינויים שנעשו בעלילה כדי להתאים אותה לסרט מפריעים, כמו שלא ברור אל מי פונה הסרט. מי הקהל של שיראי? האם מדובר באנשים כמוני, שמכירים את הסיפור ויכולים להשלים כל מיני קטעים לא מוסברים בעלילה? אולי מדובר באנשים שלא שמעו מעולם על וייל, ומצפים לסיפור התבגרות סטייל 'צעד קטן'.

הספר, עטיפת המהדורה החדשה. קריאה רב פעמית

התסריט שומר על רצף עלילתי סביר, אבל הוא קצת כמו ניסיון להרכיב אדם לפי דמות השלד המוצג לראווה ליד הלוח בכל כיתת ביולוגיה. נניח שהצלחת לחבר את כל העצמות למקומם הנכון, אבל איך יעלו העצמות האלה בשר? שיראי הביא תותח כבד, אסי דיין. דיין (המגלם את אברהם), למרות זלזולו במקצוע המשחק ובשחקנים בכלל, נותן כאן הופעה מרשימה ומלאת השראה. טינקרבל (דליה) מוכיחה יכולת משחק בוגרת שקוברת סופית את תדמית הבחורה ההזויה שהיא טיפחה לעצמה פעם. גם אדם הירש בן ה-15, שמשחק את אילן עובר בצורה אמינה רוב הזמן. ובכל זאת, אתה לא מבין למה אילן ברח מהבית, אתה לא מבין מה טיב המשיכה האסורה בינו לבין אחותו המוחרמת. קשה גם להבין מה הוא מוצא בקשר עם אברהם.

 

 

ספק גדול

אפילו שם הסיפור, שהוא גם שם הסרט, נשאר תעלומה עבור מי שלא קרא את הטקסט הכתוב. המשפט "בקרוב יקרה לך משהו טוב" לא נאמר בסרט אפילו פעם אחת, וזה בטח לא עניין של תקציב, כמו שהוא עניין של רשלנות. אם המילים של וייל, כאשר הן מודפסות בתוך ספר, מסוגלות להזיז לוחות טקטוניים בנשמתך, הרי שכאשר הן נאמרות, משוחקות ומצולמות, הן פשוט אובדות בחלל. מה ראינו כאן בכלל? אם מדובר ב"סרט התבגרות", הרי הוא נותר גידם מפני שגם בסופו לא נדע מה למד אילן מהאירועים בו ואיך הוא הפך באמצעותו ל"גבר". לא נעשה כל מאמץ לתאר את החוויה שאחרי. בספר, זה נגמר בפיוס משפחתי ואפילו אברהם עוד מספיק להעביר משהו ממורשתו לאילן. בסרט, נדמה שהחיים פשוט זימנו לאילן חופש גדול עם קצת הרפתקאות. לא משהו שילד היה מסרב לו.

טינקרבל והירש. מה טיב המשיכה

כשסוקרים את השינויים שנעשו בעלילה, יש צעדים שהם מחויבי מציאות, בכל זאת פה זה לא הוליווד. אי אפשר להעלות באש את כל הסט, כי ככה זה בסיפור. יש אירועים עלילתיים שונים שמאוחדים לסצנה אחת. ויש, משום מה אפילו שינוי שם. בסיפור שם המשפחה של אילן ודליה הוא אטדג'י. בסרט הם הופכים לפתע ל"רובין". לא ברור אם יש פה קריצה לרובין הוד, או שיש משהו בתיאוריות של שמואלוף ובן הראש.
 
אם אני בוחן את החוויה שזכורה לי מהסיפור הכתוב, אני קצת תמה על הצופה האקראי. מה הוא יכול לקחת איתו מהסרט הזה כחומר למחשבה? מה הוא אמור להרגיש? האם יש איזשהו סיכוי שהסרט יעניק לו חוויה הקרובה ולו במשהו לזו שקיבלתי מוייל אי שם בתחילת שנות התשעים? ספק גדול.