ארכיון תג: פונץ'

ועובד על חלום של דקה

הטור השביעי נוסח שלום גד. לפני שנה ברשתות החברתיות ועכשיו באלבום קצרצר להאזנה מרוכזת. ״24 שירים של דקה״ מבט על תיעוד מצטבר של אמן גאון

שלום גד. מי שיושב איתו לבירה – זכה (צילום: ריקי אלקיים)

״שירי העת והעיתון״ הייתה כותרת המשנה של ״הטור השביעי״, שני הספרים הראשונים שכינסו את שירי נתן אלתרמן שהופיעו בטור השביעי והאחרון בעמוד הפנימי של העיתון ״דבר״ במשך 24 שנים. הפורמט של מאמר אקטואלי שנכתב כשיר, מחורז ומנוקד, לא הומצא על ידי אלתרמן אבל מיומנותו במעשה השיר והנושאים שעליהם בחר להגיב הפכו את שירי הטור לחומר שראוי לכנס בספר ולא להשאיר מצהיב בגיליונות עיתון הבוקר של הפועלים.

בימים אלה, כשההילה של עיתונות הדפוס היא כבר זיכרון רחוק, מה יותר טבעי מ״טור שביעי״ בפוסט וידאו בפייסבוק? האלבום החדש של שלום גד, ״24 שירים של דקה״ מכנס שירים ששלום העלה לרשתות החברתיות במהלך 2022 במסגרת שהוא קרא לה ״שיר קטן בשבוע״. 

24 שירים של דקה, עטיפת האלבום. רמה אחרת של שיחה

הפרסום השבועי היה משעשע, קליל, לעתים מצחיק ולעתים מבריק, אבל כמו כל פרסום ברשת חברתית, נמוג אל מדבר השכחה של הפוסטים. גד החליט להקליט מחדש את השירים ולהפוך אותם למעין אלבום ביניים שלפני האלבום המלא שהוא עובד עליו בשנה האחרונה.

מבט מרוחק ומחויך

האזנה רצופה לשירי העת של גד מגלה את עוצמתם שעליי להודות שלא זיהיתי במינון הקודם, השבועי שלהם. לא הופתעתי. הריכוז של השירים מזכיר חוויה שזכה בה כל מי שישב עם שלום אי פעם לבירה או לקפה. שימו בצד את היוצר והמוזיקאי שלום גד. אני מדבר על רמה אחרת של שיחה. האיש חושב יצירתית באופן טבעי. הרעיונות והתובנות שהוא יכול לשפוך באגביות מוחלטת הם הרבה פעמים זהב טהור. 

זה פשוט כי המבט של שלום גד על המציאות אחר לחלוטין מזה של כל מי שאני מכיר. תמיד מסקרן לשאול לדעתו על דברים, מהאלבום החדש של מיילי סיירוס ועד הלשכה של אלמוג כהן בשדרות. הוא מעודכן בהמון דברים ויש לו גישה מרוחקת רגשית ומחויכת בנקודות שעבור אנשים רבים כעס, תסכול או עצב מנטרלים את היכולת לאתר משהו חדש ואולי חיובי בתמונה הכללית. והרי ידוע שהתמונה הכללית מתגלה רק כשמתרחקים כמה צעדים אחורה.

מי שצועק, מי שלוחש

ברור שצריך להדגים. אז הנה, ניקח את הנושא שמסעיר את כולנו כבר ארבעה חודשים בערך. הדמוקרטיה, עצמאות מערכת המשפט, הרפורמה, ההפיכה, ההפגנות. הנה שלושה אינפוטים מאת שלום גד:

הדמוקרטיה מתחילה בלב

אתה נותן לעצמך לאהוב את כל הצדדים שלך

אדיש, חדשן, שמרן

הדמוקרטיה ממשיכה בראש

אתה מוצא תשובה לכל שאלה, שאלה לכל תשובה

מרשה לעצמך להיות פנאט ספקן 

חייב שיהיה לך לב

חייב שיהיה לך ראש

חייב שיהיה לך לב

חייב שיהיה לך ראש

חייב שיהיה לך לבראש

(״דמוקרטיה״)


מי שצועק בוגד הוא הבוגד

מי שצועק גנב הוא הגנב

מי שצועק שקרן הוא השקרן

ומי שצועק גזען הוא הגזען

מי שלוחש אהוב הוא האהוב

ומי שלוחש מתוק הוא המתוק

לו רק ידעתי לשתוק 

לו רק ידעתי לשתוק

(״מי שצועק״)

מה שאני שומע כאן קודם כל זו יכולת לראות מעבר. להתייחס לכאן ולעכשיו, לאקטואליה, לפוליטיקה, לכלכלה – מה שכולנו ממילא עושים המון, כל הזמן, ועדיין רוב הזמן לא מצליחים להגיד שום דבר חדש או מקורי. אנחנו יודעים להתווכח, לנמק, להתכתש, לקלל ולחסום. אבל בעצם החוויה נשארת סגורה והתקשורת מתנהלת בתוך ערוצים ידועים מראש. אפשר לקרוא לזה אקו-סיסטם, אבל מה ששלום גד מצליח לייצר פה הוא הרבה מעבר לפריצה של האקו-סיסטם. הוא מצליח לומר משהו אקזיסטנציאליסטי על שטף האירועים המטורף שסביבו.

במקום עוד פוסט, עוד ציוץ, עוד מאמר דעה בעיתון שאיכשהו יכול להגיד אמת נכוחה וצורבת או למרוח פייק ניוז נקודתי ולייצר ממנו מסקנות מופרכות, אצל שלום גד תקבלו תמיד הזמנה לפתוח את הראש. הדעה שהוא מביע לא מתנקזת כרגיל לחלוקה של מחנות. הוא לא משחק במגרש שבו קיימות רק שתי קבוצות – בעד ונגד. אצל גד היחיד תמיד במרכז והעדר הוא תופעה שמביטים בה מטווח ביטחון.

התנאי הראשון לאמת הוא יופי

אקטואליה זה אחלה, אבל אנחנו מדברים על מוזיקאי. במהלך התקופה שבה פורסמו ברשתות הפוסטים של ״שיר קטן בשבוע״ יצאו אלבומים של יוסי בבליקי ויהוא ירון. גד הקשיב, התלהב והגיב. התגובה שלו בתוך שיר קטן של דקה מפרגנת ליוצרים, אבל זה לא החלק המעניין. מה שבאמת מעניין הוא הפיתוח של החוויה כמאזין. האלבום של בבליקי היה ממואר על הימים הראשונים של להקת פונץ׳, שבה גם גד היה חבר, כידוע.

כששלום שר ״נגעת בעבר הרחוק בלי ליפול לאחור״ יש להתרשמות הזאת תוקף שמעבר להבעת הדעה החיובית. זו אבחנה שאפשר לרוץ איתה לאורך האלבום של בבליקי ולכבוש בדרך ממד חדש של עומק [כן, פרפרזה על שורה של שלום]

יצירת אמנות שהופכת כאב ליופי אינה המצאה חדשה. אין כאן אבחנה מקורית מי-יודע-מה. אבל גד מפתח אותה ומצליח להוסיף בשבחו של יהוא ירון שהאלבום שלו עוסק במאבק מול הרוע האנושי, שחיתות, מי-טו, מצוקה פנימית, אמונה ותקווה, רובד נוסף. גד מזהה את היופי ומזכיר לעצמו לחלוק אהבה ליופי בלי לנהות אחר הכאב שהוביל אליו.

מדובר בבחירה יצירתית חשובה שמאוד לא פשוט לעמוד בה כיוצר. מהיכרותי היסודית עם קורפוס היצירה של שלום גד אני יכול להעיד שהוא מהבודדים שאכן מקפידים ומצליחים להתמיד באמנות שלא נזקקת לכאב כמנוע בעירה קבוע.

את המשפט ״הסימן הראשון לאמת הוא יופי״ שמעתי פעם בשיעור בפרשת השבוע דווקא מיוסי בבליקי. כתבתי אותו במחברת ונצרתי בראשי. אני חושב שאין זה מקרה ששוב צף בדעתי בדיוק כשבאתי לסכם את חווית ההאזנה לאלבום החדש של שלום גד.

יוסי / עשית זאת שוב / הרסת אותי לגמרי, עם האלבום החדש / נגעת בעבר הרחוק בלי ליפול לאחור / נכנסת עמוק עמוק בלי לרדת לבור / שברת חוקים בלי לזרוק את הספר מהחלון / עשית זאת שוב בפעם המיליון / איזה גאון/ יוסי

יוסי״ בעקבות האזנה ל״חלומות חלק א׳״)

יוסי בבליקי. מעלה זכרונות ונוגע בעבר בלי ליפול

מה שאני אוהב בחדש של יהוא ירון

זה איך הוא לוקח כאב והופך אותו ליופי

ומזכיר לי להתאהב רק בחלק של היופי

ואף פעם לא בחלק של הכאב

מה שאני אוהב בחדש של יהוא ירון

זה שהוא כל כך יהוא

יהוא״, בעקבות האזנה ל״יהוא ירון נגד השטן״)

לא בטוח שההומור של שלום גד קיבל פוקוס באלבומיו הקודמים. לא שההומור נעדר מהם, אלא שאיש לא מצפה מגד להיות סוג של רוק׳נ׳צחוק סטייל דני סנדרסון. בשירי העת והעיתון הקצרצרים הצליח גד לשלב את סוג ההומור שמאפיין אותו. ״אלוהים״ של ג׳ון לנון כבר קיבל התייחסות בעבר.

בעצמי וביוקו

בונו עשה עליו טייק אוף נפוח מחשיבות עצמית ב״ראטל אנד האם״. את הרוק הישראלי ייצג אביב גפן הצעיר, שדווקא יודע להפגין הומור, כולל הומור עצמי, אבל ההשראה מלנון הובילה את גפן עם הפוזה הרצינית להחריד שלו עד למחוזות הגיחוך ב״אני שונא״. 

״אני מאמין״ של שלום גד מביא את הקלילות הנחוצה. הוא צוחק קצת על חשבונו של לנון תוך שהוא מקפיד לצחוק גם על חשבון עצמו. אמנות שנשארת היא אמנות שמסוגלת לא לקחת את עצמה ברצינות יתר. לא להתנפח. לא להתבכיין. והעיקר, לא לסגוד גם למקורות ההשראה שלך, כולל אבות המזון הבלתי מעורערים.

אני לא מאמין ברוק ישראלי 

אני לא מאמין באמנות

אני לא מאמין במדורות שבט

אני לא מאמין בהתבדלות

אני לא מאמין במלחמות צודקות

אני לא מאמין ברבין

אני לא מאמין בסיפורים מדומיינים

אני לא מאמין בדוקו

אני רק מאמין בעצמי

בעצמי וביוקו 

אני מאמין״)

יש ב״24 שירים של דקה״ עוד המון תוכן שאפשר להתפעל ממנו או לנתח אותו, אבל העיקרון מובן ויותר כיף לגלות את היצירה של האיש הזה בלעדיי. לכו פשוט להאזין. ונחכה לקבל משלום גד את האלבום המלא, ״האור הנכון״, בקרוב. סינגל אחד, ״החופש הגדול״ כבר יצא בספטמבר האחרון. 

החופש הגדול, עטיפת הסינגל. הסיבה היחידה לחכות לקיץ

*"ועובד על חלום של דקה", כותרת הפוסט לקוחה מהשיר "חופשה של אלף שנה".

תימורה לסינגר על "24 שירים של דקה".

שאלו שלום ירושלים

מבט חודר לתוך העולם היצירתי של שלום גד כפי שהוא עולה מהאלבום "ירושלים". חייבים להספיק כי עוד רגע יוצא עוד אחד, "תלמי אליהו"

 

 

שלום גד הוא אולי האמן הישראלי היחיד שמסוגל לצאת למסע יצירתי כזה. טרילוגיית "המצב", שהחלה באלבום "תל אביב תל אביב" (אוקטובר 2011), המשיכה ב"ירושלים" (אפריל 2012) ועומדת בקרוב להסתיים עם "תלמי אליהו" (דצמבר 2012), מרשימה לא רק בשל ההספק של גד, אלא גם בשל הצבת היעד וכיבושו. גד הבטיח לעצמו ולקהל שלו טרילוגיה בעלת קווים מקשרים. עומק הבעתי וכושר המצאה בלתי מנוצח וקיים.

בטרם יראה אור החלק השלישי ואיתו, לראשונה, גם מארז מרשים של שלושת האלבומים על גבי דיסקים, חשבתי שלמרות שעבר הרבה זמן ושההספק שלי לא יכול להדביק את זה של היוצר, הגיע הזמן לבחון אותו לעומק.

אם השאיפות שלך חזקות מספיק גם סיגריה כבויה תידלק בפיך

אמרנו כבר שהיצירה של שלום גד שאפתנית מאוד. כבר בשיר הראשון הוא רומז לעניין הזה כשלמעשה הוא מסביר את הרציונל של כל זה – רק עוצמת השאיפות קובעת עד לאן הן יקחו אותך. האלבום נפתח באינטרו עמוק וסמיך מוזיקלית ברוח סטיבן זונדהיים. הוא מציג בפני המאזינים את נקודת המוצא של האלבום שלפניהם. בהשאלה מהחומר שממנו עשוי האלבום הזה, אפשר לומר שאם שמה של אבן השתייה שהייתה בבית המקדש נגזר מכך שעליה מושתת העולם, הרי שב"ירושלים" גד מרגיש שמה שהוא עושה זה "לשיר מתוך הקבר".

ירושלים. עטיפת האלבום

 

רק אחרי ההוד וההדר של הפתיחה הזו, מתחיל הטראנס ההיפנוטי אחורה:

אתה תשמע עכשיו רק את הקול שלי
הקול שלי ייקח אותך עמוק יותר ועמוק יותר
אל תוך ירושלים
"כשאני אומר: "עשר
אתה תהיה בירושלים
אני אומר
עשר
חושך
אבל יש אור קטן שמהבהב מרחוק
תתקרב אליו
מה אתה רואה?

"הפצע נסגר על הקליע" הוא שיר אהבה רב רבדים. התפאורה שלו תמשיך ללוות אותנו עד סוף האלבום: מצבות נטושות, עצים כפופים. לשיר יש מבנה ברור והמאזין כבר לומד את השיטה, ואז מופתע כשה"שולחן ערוך" אינו נטוש, אלא כזה ש"אף אחד לא הפך", ואולי כאן אפשר להבין שכל השממה הזו קוראת לתיקון, לריפוי, לניקוי. וכן, יש המון עבודה. השממה היא פצע, כזה שהגליד, אבל זוכר היטב את הגורם. הפצע נסגר אבל השאיר סימן שהופך את הצלקת לתזכורת מתמדת לפציעה. ובאופן לא מפתיע, השיר מסתיים בתחושת דחיפות: צריך למהר ולעשות.

כל הכיתה מחכה לך

ב"פשקווילים של אהבה" קורא גד לכל הילדים הטובים, לכל ההולכים בתלם, לעשות מעשה ולצאת מהשורה. אבל לא לשם היציאה עצמה, אלא כדי לקרוא תיגר על הסטגנציה המחשבתית ולרדידות המחשבה של הכלל. הוא קורא לנו להתפתח ולחוות את העולם במלואו, לא רק מהפינה הקטנה והצרה שלנו. זוהי קריאה למנהיגים פוטנציאליים להפסיק להתחבא בתוך ההמון הדומם ("כל הכיתה מחכה) ולהכריז על נוכחותם.

אבל מה הוא מצפה מהם לומר? התשובה מתחילה בשיר הבא, "בלבנט". גבריאל בלחסן מתארח ומתאר במונולוג מהודק היטב את ירושלים בצורה שמזכירה את היחס אליה בשנות הגולה, אבל תוך כדי דבריו מתברר שהוא מדבר גם על ההווה של ירושלים, על הזמן הזה בישראל. "באותם ימים, שאר החושים שלה היו רדומים / כמו שהם היו מיליוני שנים / העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו / האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו / הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה / ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם / אבל זה היה משביע".

שלום גד ואלי שאולי. עץ אף פעם לא נופל לבד (צילום: אסף אנטמן)

 

במילים אחרות, המערכת עובדת על ריק. יש לה את האנרגיה שמפעילה אותה, אבל ברבדים העמוקים יותר, הכל חלול, שלא לומר רקוב, שלא לחשוב על גוסס מבפנים. ורק בשביל לתת עוד רמז, מצטרף לקראת סוף השיר גד עצמו ומזכיר שכש"עץ נופל ביער / הוא אף פעם לא לבד / כולם שומעים את הרעש". העץ לא לבד, כי אנחנו לא לבד. כי העיר הזאת שמסמלת את התחייה שלנו, היא עיר  מסובכת. ולמרות מה ששרה לנו נעמי שמר, כיכר השוק אינה ריקה, בטח לא אחרי כל השנים. כולם שומעים את הרעש, כולם חשים בהתנגשות הנראטיבים בקרב על העיר.

אולי בפעם הבאה שתעמוד על הדוכן

"תיזהר עם הדברים שאתה מטיף" הוא קריאה ראשונה, ולא אחרונה באלבום הזה, להתרחק מקיצוניות, לקחת אחריות על מה שיוצא לכולנו מפה, בעיקר לאלה שמתיימרים להנהיג. לאורך ההיסטוריה ידעה ירושלים הרבה דוברים שהעדיפו להחריב את עצמם ואת יריביהם ואת העיר כולה, ובלבד שלא יצטרכו להתפשר על מה שנראה להם 'דברי אלוהים חיים'.

הדוגמאות של גד פונות למקומות פרטיים ולא קולקטיביים, בפנייה בגוף שני, כדי לא ליפול מראש לתוך מלכודת הקלישאה או לאוזניהם של הבלתי ניתנים לשכנוע. הרב שהסית ולא הבין מה צפויות להיות התוצאות, איש המדע שנאחז בנתונים עד שאיבד אחיזה באנשים שסביבו, ו"אבא", שהוא קריצה קטנה אל הרוקר הבלתי מתברגן שממשיך במסע ההרס העצמי גם כשיש לו ילדים לדאוג להם.

בעוד יומיים תתחיל להיות רעב

"קח את הדברים שלך ולך" הוא תיאור הגירוש לגלות. טלי אלבז נבחרה לשיר את השיר הזה כדי לתעתע עוד קצת במאזין. הרי הפשט עובר מעצמו. אבל לא מדובר בשיר על בחורה שזורקת את החבר שלה מהבית. איך יודעים? הביטו שוב בשם האלבום. לאלבום קוראים "ירושלים", ומכאן שלכל השירים בו יש קונטקסט מסוים שמתחבר לעיר הזו, או למה שהיא מסמלת, לנראטיבים הסותרים שהיא משופעת בהם.

זהו המשך טבעי לשיר הקודם: מנהיגי הציבור שלא נזהרים בדברים שהם מטיפים, מקבלים מהעיר הזו גט. זהו שיר על היהודי הנודד, אבל לשם שינוי, הוא מסופר מנקודת המבט של המקום. האדמה. החלל שנשאר מאחור. העיר שולחת אותנו החוצה ומאחלת שנלמד את הלקח. יבוא החורף, נמצא עבודה, כי אין ברירה. את השולחן העמוס שהפכנו בזעם קדוש נצטרך לערוך שוב. עד הפרט האחרון.

שלום גד. מסע יצירתי מרתק

 

סביר להניח שהשם "צלבנים בממילא" נולד הרבה לפני השיר עצמו. לא קשה לנחש שהשיר קיבל את הכותרת הזו לאחר שנכתב. השם זורק אותך להקשר הנושאי, העלילתי. תוכו של השיר כאילו מדבר על ההווה בלבד. ומי שמכיר קצת את היוצר, יכול אפילו לחשוב שהוא מתייחס לחייו הפרטיים ושמדובר פה בשיר אהבה סטנדרטי.

לא פעם שומעים דוברים פלסטינים שמשווים את ישראל לתקופת הצלבנים על פיסת הארץ הזו. אתם כאן בכוח הזרוע, הם אומרים, אבל כמו עם הצלבנים, זה לא לנצח. הממלכה הצלבנית שלטה כאן קצת פחות ממאתיים שנה וסולקה כשהכוח הנגדי, צבא צאלח א-דין, צבר מספיק עוצמה ונחישות. רמז מרתק לרעיון הזה שותל גד בשורות "הבאתי לך זר ענק מפרחי ההר  / עוד יותר פוליטי מקודמו / הייתי כמו דגל דהוי וממוחזר / שמאס בעמו".

למה הזר פוליטי? כי מדובר על אותו "גב ההר" שעוד מימי הצלבנים הוא הסמל לשלטון על הארץ, כי מי שנמצא על ההר הוא זה
ששולט בשטח וגם במוצא אל הים. אבל כשגדודי צלאח א-דין ניצחו את הצלבנים, זה לא היה בגלל הפקרת הרי השומרון וירושלים.

תל אביב תל אביב

שלום גד. אחרי הציונות על שפת הים (צילום: ריקי אלקיים)

 

התבוסה בקרב המפורסם בקרני חיטין נולדה בהתפרקות המבנה החברתי של האצולה הצלבנית. כשאצילי הממלכה החלו לעשות דין לעצמם ולזלזל בשלטונו של בלדווין הרביעי, החלה הספירה לאחור של הממלכה כולה. לא קשה לזהות את הדיסאינטגרציה ואת הסקטוריאליות הישראלית במשל הזה, כשכל ענף מנסה לתפוס כמה שיותר מכוח החיות של הגזע, סופו של העץ כולו לקרוס תחתיו.

ובכל זאת, כמו באי אלו כתבים יהודיים קדומים, גד לוקח את הסיפור לדימוי הזוגי המתבקש. כאן משיב הגולה לאהובתו ירושלים שזרקה אותו בשיר הקודם. "הוצאת לי את החשק להיות נזיר", הוא שר. כלומר, בגללך הכל קרה. אני בכלל לא רציתי. את שכנעת אותי לבוא, הבטחת לי אושר ועושר והנה שום דבר מזה לא החזיק מעמד. והכי גרוע, עוררת בי תשוקות שלא היו קודם ועכשיו אני לא יכול להיפטר מהן.

 

"נאום הילד" הוא מחווה מרתקת לסאונד של אלג'יר באלבום הראשון "נאמנות ותשוקה", וכמובן לאלבומים של גבריאל בלחסן שמוביל את הקטע הזה. גד שם בפיו של בלחסן טקסט שקל להאמין שבלחסן עצמו כתב. השיר מתחיל בשקט מוחלט ומתמלא בירי חסר רחמים של גיטרות אימתניות והופך מנאום כמעט שגרתי לסוריאליסטי ואקטואלי בו זמנית.

עמדת נביא הזעם שבלחסן מגלם היטב ברבים משיריו הופכת לנאום של ילד שהוא מבוגר עייף שמציע לאשתו להפסיק לשים לב למגרעות הפיזיות אבל למעשה קורא תיגר על ההנהגה החלולה שלנו. "אנחנו נשאיר את החור הזה מאחורינו / החור הגדול הזה שאתם מנסים להנחיל לילדים שלנו / להורים שלנו, לכלבים שלנו / צריך לקבור את החור הזה, צריך לחפור בור עמוק באדמה / לשים בו את החור, לכסות אותו טוב טוב / לשים עליו מציבה ולא לכתוב עליה שום דבר".

ויש לו גם דימוי אפקטיבי וארצי מאוד: "לפעמים כדי להיות בכיוון הנכון, צריך לשבור הגה", כלומר לשנות כיוון ב-180 מעלות, אבל גם לשבור ממש את "ההגה", את ההנהגה, ולדרוש אחרת תחתיה.

כשהשמש מחממת רק את מי שמשלם

"אבן הבנייה" היא הראשונה בשלושת שירי הנחמה שסוגרים את האלבום. אם המיתולוגיה הישראלית שרה ש"יש אבנים עם לב אדם" (ואגב כך הכשירה את כיבושו של עם שלם שלאיש לא אכפת ממה עשוי לבו), כאן גד נותן לאבן לומר את שלה.

זו האבן שמסמלת את הבנייה מחדש, את תום הגלות, לאחר שבאמת נלמד הלקח. האבן הזו לא נועדה שיתקשטו בה או שיעשו ממנה כלי מלחמה. כל כולה קודש לעשייה חיובית, להרמוניה עם המקום. האבן הראשונה של הבית האחרון, אותו בית שלא יהיה צורך להתאבל על חורבנו כי מלכתחילה הוא יעמוד על יסודות של הומניזם ושלום.

יש גם נחמה גדולה ב"אני לא אהרוג", למרות כל האימה שהוא מתאר. קשה לחשוב על יצירה כה מצמררת מאז השירים של חנוך לוין במחזה "רצח". אפשר לומר שגם הקהל המכור של גד לא ציפה לשיר כזה ממנו. טקסט מאוד קונקרטי, מאוד פוליטי, מאוד ברור. ועם זאת, תיאטרלי, טרובדורי, עם קריצה לשירי ערש מבעיתים מימי ערש הציונות (על שפת הים).

ואם נתנו את זכות הדיבור לאבן שתתחיל את בית המקדש האחרון, האלבום נחתם עם שירו של "הפועל השחור הראשון". אותו אחד שההתלהבות, חדוות היצירה והאחווה האנושית יניעו אותו לראש טור הפועלים שיבנו את הבית הזה. גד סוחף באופטימיות שהוא מקרין כאן, ולמעשה בהשראה הגדולה שלו כיוצר על כל יוצר שמאזין לו.

הנחמה בשיר הזה לא מדברת על תחייה שדורסת את האחר, לא על זמן משיחי שיש לדחוק בו. אם יבשיל האדם, אומר גד, ותהיה הפעם הבאה, שתהיה נכונה וצודקים ומקרבת רחוקים ולא רודפת שנאה וסכסוך – הוא מבקש להיות שם ולתת יד כדי לעזור לזה לקרות.

איפה תמצאו עוד אחד כשלום גד?

תלמי אליהו, תמונת העטיפה. ושוב יש למה לחכות (ציור: עמנואל בלחסן)

 

 

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

ציפור נדירה דורכת על פדל דיסטורשן

עברה רק חצי שנה, ושלום גד שוב מוציא אלבום חדש. "תל אביב תל אביב" הוא שרטוט ביד מיומנת היטב המתאר את דיוקנו של האמן כאיש צעיר

עוד לא קיימתי את הבטחתי לפוסט ארוך ומפורט שינתח את השירים באלבום "שירי ארץ ישראל" של העבד, והנה, עברה עוד חצי שנה ושוב שלום גד מוציא אלבום חדש, רביעי בתוך שנה וחצי ושוב רק בבנדקמפ, ללא עותק מפלסטיק. "תל אביב תל אביב" הוא החלק הראשון בטרילוגיה שנקראת "המצב". מי שקצת מכיר את שלום גד, יכול להבין שההקדמה של הטרילוגיה הופיעה ב"שירי ארץ ישראל". 

באפוס הפוליפוני "המצב" שלום מייצג את האמן התל אביבי שקורא לבחורה שהוא פוגש לעבור לגור איתו. היא מנסה לשכנע אותו לעבור איתה לירושלים. הקול השלישי, זה של אביב גדג', קורא לה "בואי למושב". המושב הוא כמובן תלמי אליהו. והרי לכם התרשים שהוליד את הטרילוגיה החדשה. "תל אביב תל אביב" הוא סיפורו של האמן המגיע לעיר הגדולה ומנסה להשתלב בהוויה האינטנסיבית שלה.

תל אביב תל אביב

שלום גד והיהלומים. עטיפת האלבום החדש. עם הגב לים

"האמן" של שלום גד הוא בן דמותו היצירתי, אבל כרגיל, הוא גם דמות בדיונית לגמרי. רוב השירים שגד כתב ניסו לנסח מחדש תחושות ורגשות. להגיד דברים בדרך שונה. הוא מאתגר את עצמו שוב ושוב מפני שבניגוד לאמנים רבים, במיוחד בסצינת המוזיקה הישראלית, הוא מבין שיוצר לא צריך להתחייב על אותנטיות. אין שום הצדקה שהוא יעסוק רק בעצמו ובעולמו הצר.

 

במקום זה, עדיף לאמן לחקור טריטוריות יצירתיות חדשות, להציב לעצמו יעדים מאתגרים. במובן הזה, שלום גד הוא לא רק הקוטב האיכותי שמול דודו אהרון. גד הוא גם תמרור האזהרה ליוצרים מופלאים שהולכים והופכים רדודים מאלבום לאלבום. עברי לידר, למשל. 

העבד

"שירי ארץ ישראל" של העבד. רק בן חצי שנה וכבר יש לו אח קטן

ועוד אמירה אחרונה לפני שנעבור לשירים עצמם: אלבום כל חצי שנה, פעם רביעית ברציפות, הוא הספק מרשים עבור כל מוזיקאי, בוודאי כזה שלא מתפרנס ממוזיקה. מי שכבר מכיר את גד יודע שהכמות הזו לא פוגמת ולו לרגע באיכות. לגד זה מצליח מפני שהוא לא מנסה לחזור על אותם טריקים שוב ושוב. אם יש אצלו מוטיבים חוזרים, הם מגיעים מתוך נימוקים תמטיים, כשהמטרה היא לקשור בין שירים ישנים לשירים חדשים. המגמה הזו ביצירה של גד רק מתחזקת ככל שהוא מתמיד בעשייה רציפה כמו בשנה וחצי האחרונה. אם לא "קוץ ברוח", שדיבר בין היתר על תהליך היצירה, לא היינו מקבלים את הטרילוגיה הארס-פואטית שמתחילה ב"תל אביב תל אביב". אם לא הביקורת החברתית המרשימה בעוצמתה ב"שירי ארץ ישראל", לא יכולנו להאזין לשיר כמו "קח אותי להלוויה".

 

מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר

סיפורנו מתחיל באמן המגיע לעיר. הוא שוכר דירה, מעביר את מעט החפצים ומתחיל לחפש איפה האקשן. הוא מנסה את מזלו עם הזן המתוסבך של הבחורה התל אביבית, ומגלה שהעיר שהוא ראה בדמיונו לא באמת נמצאת כאן. די מהר הוא מגלה את הבלוף: "סם אחד בשביל לקום, סם אחד בשביל לישון / גב ישר, ראש עקום וגלילון בארון / ניגובים, שיפודים, שיגועים, עינויים / אם אלה השמחות שלכם / קח אותי להלוויה".

 

בשיר הבא, "השריר עם העיניים הירוקות", נראה שגד מתבונן באותה בחורה מתוסבכת (או באחת אחרת מאותו אבטיפוס). היא חיה בעיר ומחפשת אחר אהבה. הטקטיקה שלה היא ש"אסור להילחם בשביל אהבה / צריך לקפוץ על הראשון שמופיע". גד מבין את הצורך, מזדהה עם הכאב, אבל לא יכול להשלים. הוא מהמחפשים, לא מאלה שמעדיפים לקנות מוכן. כשהגיבור שלנו סוף סוף מתאהב, קשה לו להשלים עם ההתמסרות הגלומה בזה. "בסוף אתה תאהב את הטעם / אל תיבהל / ככה זה בני אדם", הוא אומר לעצמו, ועל הדרך מנסח כמה שורות מהרומנטיות שנכתבו בעברית בעשור האחרון.

 

שלום גד. לא שכח מחלומות הנעורים (צילום: אורלי קוטיק)

"במו ידי" הוא תיאור של שיחה אופיינית בפאב השכונתי. האמן כבר לא צעיר, ההצלחה ממנו והלאה. ותמיד יימצא מי שיזהיר אותו שהוא צריך לשנות גישה כי להיות יוצר זה עניין בלי עתיד. בדרך כלל, המזהיר הוא אחד מ"אלה שהיו". אגדות תל אביביות שהפכו לחצי הומלסים, או שהתברגנו ושכחו מחלומות הנעורים. לא צריך לגור בעיר הזאת כדי לדעת כמה מיתולוגיות מהלכות מסתובבות ברחוב.

 

כל הגיבורים שמתו קמו עוד פעם רגע אחרי שנפלו

גד עוסק מדי פעם בארס-פואטיקה של רוקנרול. מחסן הדימויים הרוקנרולי הוא בלוף גלוי, ובכל זאת יש לא מעט שעוד קונים את הסחורה. ב"שירי ארץ ישראל" הוא דיבר על זה שכל אחד בתל אביב "עובד על אלבום חדש". כאן חוזר המוטיב ב"שלג", אבל יש גם התכתבות מעניינת בין "אני רק סקיצה" מהעבד, שניסה לגונן על המוצר המוגמר מפני ביקורת קפדנית מדי, לבין "הלהיט". גד מזכיר כאן את האקסיומה ש"הלהיט הוא השיר הכי גרוע / מבין כל השירים שלנו / אז אל תשפוט על הלהיט". לא תמיד זה נכון, ויכול להיות שהיום אנחנו כבר בעולם דל בלהיטים (אם תשכחו רגע מליידי גאגא ומריהאנה).

 

מעקיצות לעבר הסצינה, גד חוזר לרומנטיקה של המעשה היצירתי ב"מתופף מחפש להקה". התיאור של המאבק הקיומי להחזיק את החבורה שעושה איתך את המוזיקה שלך הוא אלכימיה נטולת ציניות ושובת לב באנושיותה: "האורות הכחולים, הריחות, העשן / מסמנים שזה כאן / הבסיסט העייף מתקרב / וניגש לחלון השבור / הוא רואה את החדר הריק / השולחן והלחם היבש / זמר מחפש מתופף / הוא נוסע, הוא עף, הוא רוכב / הוא חוצה את היער בחושך / וצועד אל תוך הנהר".

 

 

מישהו להפוך איתו את הבית

עוד זמן עובר. האמן מכיר אישה. הוא מחויב להמשיך את האמנות שלו. היא רוצה לבלות, להתמסד, להגדיר את היחסים. הוא רק רוצה לכתוב עוד שירים. "את מדרדרת אותי", הוא אומר לה. "חייב לעבוד / חייב לשפוך אור על כל מה שאמרנו".

 

"שלג" הוא עוד ניסוי יצירתי בסגנון "הישראליות חגגו בתל אביב ובניו יורק" מתוך "היהודי המעופף". אז גד לקח טקסט מסקירה של שוק ההון והלחין. ב"שלג" הוא מלחין סצינה קצרצרה בבית קפה. האמן מחכה למישהו. המלצרית אומרת לו שהיא מכירה אותו כי אחיה למד איתו בבית הספר. וגם הוא "עובד על אלבום חדש".

שלום גד ואלי שאולי. עובדים כבר על אלבום חדש. ברור (צילום: אסף אנטמן)

 

בשיר הבא, הוא והמלצרית ממריאים על האופנוע שלה לעבר סיפור אהבה חדש. בסוף האלבום מתברר שהפעם האמן נפל חזק: "גברים שאוהבים יותר מדי / לא יכולים לחיות יותר משעתיים", הוא מקונן. אבל האמן שוב בוחר באמנות ולא באהבה הגשמית, כי בשביל האמנות "שעתיים זה כל מה שצריך".

 

עובד על הסאונד של הגעגוע

שלום גד ממשיך לשכלל את האסתטיקה היצירתית שלו. המוטיבים החוזרים בטקסטים מקבלים ביטוי גם במוטיבים מוזיקליים מקבילים. המסירות שלו לזיקוק המתמיד הזה הופכת אותו לא רק ליוצר נדיר באיכויותיו, אלא גם למגדלור של השראה עצומת ממדים עבור כל אדם יוצר, לא רק מוזיקאים.

 

הדבר המיידי שאלבום חדש של שלום גד גורם לי לעשות זה לכתוב: פוסט, שיר, ספר, לביים קליפ. שלום גד חי ב"דרך האמן", ואני די בטוח שהוא מעולם לא שמע על הספר של ג'וליה קמרון בשם הזה. הוא קם בבוקר בשביל לכתוב ולנגן. הוא חי בשביל לעשות משהו יפה שהחוויה שניתן להפיק ממנו היא גילוי עצמי והתגלות פנימית מתמשכת.

מחכה כבר לפסח ול"ירושלים".

 רשימת לינקים מתעדכנת

האלבום להורדה בבנדקמפ

יאיר יונה על "תל אביב תל אביב"

עינב שיף מתנחם בשלום גד

שיר לב על העיר החדשה

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה שלי על "שירי ארץ ישראל"

אסף לבנון מראיין את שלום גד

אלי שאולי נותן למיתרים לדבר

בזכות הממשק הנוח של אתר בנדקמפ והזמינות של עידן הפס הרחב זכינו לשמוע את יצירות הסולו של אלי שאולי, הגיטריסט הווירטואוז של פונץ'

 

אחרי שהסמיתס התפרקו, במאי 1987, אפילו מוריסי הבין שהוא לא יוכל להתחיל קריירת סולו בלי ליווי של גיטריסט עם יכולות מהסוג של ג'וני מאר. הפנים של הסמיתס היו אמנם מוריסי המורכב, הפרובוקטיבי, הרהוט. אבל בלי הלחנים הגאוניים של מאר ובלי המיומנות הבלתי נתפסת שלו על המיתרים, לא בטוח שהלהקה הייתה זוכה למעמד האייקוני שלה.

שאולי. קטעים עם מספר סידורי בלבד

 

מוריסי בחר בסטיבן סטריט, מפיק שותף (איתו ועם מאר) את "strangeways, here we come", האחרון של הסמיתס, כמלחין השירים וכמפיק התקליט, אבל בצעד חכם ביותר, הוא הזמין את ויני ריילי להיות הגיטריסט המוביל של "viva have". ריילי הוא אגדה מנצ'סטרית ליודעי דבר. מאז 1978 הוא יוצר מוזיקת גיטרות, רובה אינסטרומנטלית, תחת הכותרת הלהקתית דורותי קולום (Durutti Column).

 

כל ההקדמה הזאת היא בעצם האסוציאציה שלי מהאזנה לאוצר קטן שנחת בעמוד אחד בבנדקמפ. אלי שאולי, גיטריסט פונץ', שניגן גם עם החשמליות, ושממשיך עד היום לנגן עם שלום גד והיהלומים, ועם בבליקי סולו, הקליט לאורך השנים קטעי מוזיקה משלו. נראה שהנוחות של הממשק והאפשרויות הגלומות בו עודדו את שאולי לשחרר סוף סוף את הקטעים שלו שלא מתאימים לרוק ולא מתחברים למילים.

 

ויני ריילי. אגדה ליודעי דבר

בשני האלבומים הראשונים הייתה פונץ' פופ-רוק שלא הבליט החוצה את היותו של הגיטריסט שאולי אחד המבריקים שידענו. רק ב"דנה ראתה עב"מ", כשכל חבר בלהקה קיבל ביטוי ברור יותר, אי אפשר היה לפספס את הצבע הייחודי של שאולי ושל הגיבסון לס פול שלו. מאז, בין אם זה בפונץ', עם גד והיהלומים או בהפקה של האלבום היפה של דנה בקר, ברור שהתרומה של שאולי לתמונה הכללית היא מהותית.

 

 

הכבוד האבוד של החשמלית

הגיטרה החשמלית היא הכלי השולט ללא עוררין בתרבות הרוקנרול, אבל היא מעולם לא זכתה למעמד משלה. גיטריסטים "רציניים" מנגנים בגיטרה קלאסית ויש אפילו פסטיבלים שבהם הם זוכים לכבוד ולהערכה כשל פסנתרנים בתחרות על שם ארתור רובינשטיין, אבל המוזיקאים שאוחזים בחשמלית כמעט תמיד מוערכים בצמוד להרכב שלהם ועל בסיס היכולת שלהם ליצור "שירים", כלומר לחנים שאינם עומדים בפני עצמם.

שאולי על העטיפה של "פינוקיו". אי אפשר לפספס את הצבע הייחודי

 

ויני ריילי ואלי שאולי הם גיטריסטים שמוכיחים שלא צריך מילים ולא חייבים לעמוד לצדו של הזמר, אפשר גם לבד. לתת למיתרים לדבר, להראות מה אפשר לעשות על לס פול כשהאצבעות הולכות במקומך. ריילי, שבא מהפוסט פאנק, הוא ההיפך הגמור מהווירטואוזים המלאים בעצמם של הרוק המתקדם. הלחנים שלו לא משתמשים ביכולות הטכניות שצבר כדי לעשות רושם. הוא בוחר בצליל רך, טעון במשמעות אך מתנזר לחלוטין מסנטימנטליות.

 

שאולי השקט והנחבא אל הכלים מעביר בצלילים שנאספו אל "אלי שאולי 1" שאר רוח דומה לזה שניתן לשמוע בתקליטים של דורותי קולום. חמישה עשר קטעים יש ב"אלי שאולי 1". הוא שר בשני קטעים, שהם גם היחידים שזכו לשם: "נגד כל העולם" ו"לחשוב". שאולי משאיר לדמיון שלנו להשלים את החוויה עם הקטעים האחרים, שזוכים רק למספר סידורי.

 

גם כשהוא חתום על היצירה, שאולי נשאר הבחור הרציני והצנוע, שנמנע מלהפוך את הלחנים ואת הביצוע של הקטעים לתצוגת תכלית חלולה. המוזיקה של שאולי סולו יוצרת אווירה, לפעמים זה בלוז שעבר דרך פילטר של פאנק, כאילו מדובר באיזה סשן גנוז של הסטוג'ס, ולפעמים זה ניל יאנג פוגש את דייוויד גילמור. כך או כך, רוב הקטעים קצרים למדי ובעיקר משאירים טעם של עוד. העובדה שהאלבום קיבל את הספרה "1" מרמזת שעכשיו בזכות בנדקמפ, נזכה בקרוב לשמוע עוד שאולי סולו.

  

 

 הקישור לאלבום:

http://elimusic1.bandcamp.com/album/1