ארכיון תג: פונץ'

חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן

 
על האלבום הראשון של "העבד". שלום גד אומר לכם שוב ושוב: הדברים אינם כפי שהם נראים

 

העבד. מוזיקה לשיפור איכות החיים

השאלה הדתית, אומר שלום גד, איננה עניין של כיפה וזקן. כולנו דתיים באיזה אופן. יוסי שריד אינו פחות דתי מהרב עובדיה אלא שהדת שלהם שונה לגמרי. אני נותן את זה כהקדמה כדי לנטרל את ההסתייגות על רקע דתי מ"העבד" הפרויקט של שלום גד יחד עם אמיר זוסקוביץ, טלי אלבז ואלי דראי. האלבום הזה אינו מיועד רק למי שיש בו אמונה "דתית". גם חילוני כופר כמוני יכול להתחבר ליצירה שנושאה העיקרי הוא אלוהים.

 

למרות מה שהתרגלנו לחשוב, אלוהים לא שייך לדת ולדתיים אין בעלות עליו. אצל נושאי המגבעת, למשל, האלוהים הוא אובייקט כל כך מובהק, שהוא ממש מחכה לאיזו עבודה סמינריונית על "דמות האלוהים ביצירת נושאי המגבעת". שלום גד לוקח את הרעיון למקום אחר: שירי קודש בפורמט של רוק. אם היינו בחו"ל היו קוראים לזה סול או גוספל. אצלנו זה נתפס מוזר.

 

נושאי השירים האולטימטיביים בתרבות הרוק/פופ הם בדרך כלל אהבה ונגזרותיה: היא אוהבת אותי / היא לא מבינה אותי / היא בוגדת בי / היא עוזבת אותי/ היא עושה אותי אומלל. אומר שלום גד, בואו ניקח את הנושא הזה ונלך איתו אל משהו יותר מטאפיזי. בעצם השירים כאן אינם שירים דתיים, אלה שירי אהבה לאלוהים. אלוהים שהאדם ברא בצלמו. אלוהים פיגמליוני כזה. ולכן בניגוד לאהובתך, לא יאכזב אותך לעולם.

 

אז מה קיבלנו? ספר תפילות מולחן ומושר. חמישה עשר קטעים שיוצרים רצף רעיוני ומוזיקלי של "חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן עם ערמת אפקטים" (מתוך "מגפי הישועה"). יש פה הומור, אירוניה, רקע מוזיקלי וטקסטואלי שנדיר לפגוש בביצת הרוק הישראלי.

 

נכתב כבר על החוסר בידו הרמה של מפיק בתקליט הזה. על כך הייתי אומר כי דווקא המינימליזם, הצניעות והכוונה המזוקקת הופכים את האלבום הזה למגובש ביותר שעשה שלום גד עד היום (זה השלישי, לא כולל שניים עם פונץ'). ככה צריך ליצור מוזיקה וככה צריך גם לצרוך אותה. אנשים מתאספים יחד מנגנים, כותבים, מקליטים, והנה יש השראה.

 

האלבום הזה יצא בשקט, פונה בצניעות לקהל, בלי הו הא תקשורתי שמנתק את היצירה מהיוצר, והופך את היוצר עצמו לאיזה דמות מיתית, פיקציה שקיימת רק במוספי השבת. אם מישהו בתקשורת הממוסדת היה מתעניין ביצירה המופלאה הזו, הוא היה מבקש לראיין את גד על החזרה בתשובה שלו. אבל מה לעשות ששלום גד לא חזר אף פעם בתשובה, ושהשירים הם פשוט שירים, לא מאמרים בעיתון ולא פרשנות על פרשת השבוע. גד מעדיף להגן עלינו מ"תקליטים רעים" ("מאי") מאשר לשכנע אותנו בקיומו של כוח עליון.

 

טלי אלבז ואמיר זוסקוביץ מובילים כאן את השירה, ואת שלום כמעט לא שומעים סולו. וב"קרדיטים" א' ו-ב' וב"כבוד" א' ו-ב', יש לנו שליח ציבור וקהל מתפללים כמו בבית הכנסת שהיינו רוצים להיות בו בחגים, אם רק היינו מוצאים לעצמנו אחד כזה.

 

טלי אלבז היא תגלית נפלאה בעיני. השירה שלה משקפת תום מוחלט. היא לא "עובדת על השירה", היא פשוט שרה. כל זה בזכות יד המקרה שגרמה לשלום לקלוט את הקול שלה במשיבון של אלי דראי, המתופף. השירה שלה באה מאותו מקום נקי ומזוקק בנפש של שלום גד כאשר הוא כתב את השירים האלה.

 

"פתח את עיני אל על

שלא אפתח ידיים יותר מדי גדול"

"העבד" אומר לא לחומרנות, לא לחוסר הקומוניקטיביות של הסצינה האלטרנטיבית, ואומר לנו שוב ושוב את המשפט המבלבל הידוע: הדברים אינם כפי שהם נראים. קרי: אלוהים הוא פרטי והוא שייך לי. לא אתם ולא ש"ס ייקחו אותו ממני. מוזיקה לא חייבת להיות בליץ תקשורתי שנע בין "שבעה ימים" לפלייליסט של גלגל"צ. מוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, היא דבר שאתה עושה לשיפור איכות החיים שלך.

 

שלום גד ואנשי העבד מציגים כאן לדעתי תפיסת עולם פילוסופית ומוזיקלית מגובשת, גם אם במידה מסוימת מתעתעת. לא יאכילו אתכם פה בכפית, ולכן אחרי ההאזנה יהיה לכם הרבה על מה לחשוב.

 

אם תלכו איתו כל הדרך עד "קרדיטים ב'", תמצאו חיוך רחב ואופטימיות גדולה שתשטוף אתכם גם כל הדרך לעבודה מחר בבוקר או אל מכתב ההתפטרות על שולחן הבוס, ומשם הלאה אל החופש הגדול של החיים.

אין מה להשוות את העבד ליצירות של חילונים שחזרו בתשובה. גד הוא לא עדי רן. אבל ההומור שיש כאן לא נראה לי שהיה יכול להתקיים ביצירה שנושאת חותמת הכשר של רב. שלום משתעשע ומתפייט: "צריך אחד לאהבה / צריך שניים בשביל להביא ילד / שלושה בשביל להקה / ארבעה למועדון ברידג' / חמישה לקבוצת כדורסל". ככה נשמע אחד מי יודע של הדור שלנו.

השירים הם פופ-רוק נעים, שהיה עובד יופי ברדיו הישראלי, אם זה לא היה סתום עד מעל האוזניים בבינוניות. "מיטת הברזל" או "אינדי" היו יכולים לקרוע את גלגלצ, ו"שיר הקברן" היה רץ חופשי ב"לא רוצים לישון". זה לא יכול לקרות כי יש משהו בשלום גד שמפחיד את ההגמוניה. את דרך החשיבה הרגילה.

הוא לא איזה ילד רעשן שאפשר לפטור בתנועת ביטול קלה. הוא מתעסק באלוהים ובאמונה, הוא כותב שירים מתוך עולם עשיר של תוכן. הוא גדל על קצת יותר מדילן ומהביטלס. בעולם של גד יש גם שנסונים צרפתיים ואת החזן מבית הכנסת במושב. קצת מוזר להכריז על זה, אבל הוא מוזיקאי שלא מחפש את ההשראה רק במקום אחד.

 

אם מי שאמור לתווך אותו לקהל, כלומר, התקשורת וחברות התקליטים לא מעוניינים, הוא לא ייתן לזה לעצור אותו. לא רוצים, לא צריך. אם אתם מקשיבים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית ושואלים את עצמכם: זהו? זה מה שיש? אז בא שלום עם העבד, והופך את סימני השאלה לסימני קריאה ושופך עליכם בנדיבות גדולה את חדוות היצירה המופלאה שלו. לכו על זה. יש סיכוי שהחיים לא ישמעו שוב אותו דבר.

 

(פורסם לראשונה ב"מגזין במה" באוקטובר 2000. הטקסט כאן משופץ ומשופר לכבוד האלבום החדש של העבד)

צונאמי ציוני, גאווה מול ציניות, ודגל כחול לבן

בשנה שעברה כתבתי כאן על הקושי לשמוח ביום העצמאות. מעל המילים ריחפה האמירה של בועז, "בימים האלה, או שאתה סוציאליסט, או שאתה אכזרי". חשבתי שוב על המשפט הזה לאחרונה, כשהדי יום העצמאות ה-60 החלו להגיע אל אקווריום הזכוכית שלי.

אני לא מי יודע מה ציני בדרך כלל, אבל פטריוטיזם מיד מפעיל אצלי את השריר הזה. אלא שהציניות שלי לגבי ממלכתיות מתלהמת, לגבי ג'יבריש של נאומים בטקסי החג, ולגבי תופעות כמו דגלים על המכוניות, לא עמדה לי כשאיתי, עוד מעט בן שלוש, הגיע מהגן עם שירים על הדגל שלי שהוא כחול ולבן, ועם הדיבורים על זה שיש יום הולדת למדינה. פתאום, אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי להרגיש גאווה על העובדה הכמעט מובנת מאליה (לפחות עבור הדור שלי), שבאמת יש לנו מדינה וטוב שכך.

ובליבה חומה. דגל הלאום וגדר ההפרדה

היומיום, באופן טבעי, דוחה הצידה את תחושת הגאווה הזו. לא רק אצל צינים מקצועיים. כל כך הרבה סיבות יש לנו לכעוס על מה שקורה פה, שקצת קשה להתרשם מהעניין השקוף הזה, או לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתה ישראל קיימת. הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג.

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. שנים נואמים מנהיגי ישראל באוזנינו על שאיפתה של ישראל בשלום עם שכנותיה. יש תקופות שקשה לקדם את הרעיון הזה, יש ימים שהוא במרחק טיסה. לא תמיד היו מנהיגינו אשמים בכך שהשאיפה הנשגבת לא התגשמה. ובכל זאת, לא היה מנהיג לישראל שלא החמיץ הזדמנות להפוך את האוטופיה הרחוקה לעובדה קיימת. לפעמים הייתה זו החמצה של יהירות, לפעמים של עיוורון מדיני, לפעמים בגלל שיקולי קואליציה. כן, היו סרבנים עקרוניים, כאלה שלא היו מוכנים לשלם מחיר טריטוריאלי ואמרו זאת בגלוי, ואותם אני דווקא מעריך בשל כך, אבל מי שיבדוק יראה כמה שמדובר בבודדים. הרוב טענו שאנחנו מאוד רוצים שלום, זה פשוט שהצד השני כולו חיות דו רגליות צמאות דם.

אבל עניין השלום הוא רק דוגמה. החסך העמוק בישראל בת השישים בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו.

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

קל להגיד "כולם מושחתים" ולפטור את עצמנו מהתמודדות. האמירה הזאת חמורה כי היא משחררת גם אותנו וגם את נבחרינו מאחריות כלשהי, ואפילו מהצורך להצטדק. ח"כ שנחשד במשהו לעולם לא יופיע בתקשורת נכלם ויבקש מחילה משולחיו, או לפחות יפגין צניעות כלשהי, כשהוא מסביר שהוא יגן על עצמו מפני הטענות נגדו בדרכים המקובלות.

החשוד המורם מעם מיד יפנה בעזות מצח אל המדיה ויתקוף את הפרקליטות ש"רודפת אותו", את היועץ המשפטי ש"סימן מטרה", את המשטרה שיש לה "אינטרסים זרים", ולפעמים גם את התקשורת ש"שופכת את דמו". אם הוא מהימין, הוא יאשים את המערכת בשמאלנות ויטען שבגלל דעותיו מנסים להרחיק אותו מעמדת כוח. אם הוא דתי או מזרחי (או גם וגם, שמעתי שיש מפלגה כזאת) אז ברור שהאישומים נגדו מבוססים על גזענות ושנאה עיוורת למגזר שהוא נמנה עליו. גם אם העבירה לא קשורה כלל לתפקידו הפוליטי, כמו העסקת עובדים זרים ללא רישיון או מעשה מגונה, עדיין הוא הנרדף והמסכן.

ג'יבריש של טקסים ממלכתיים

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו.

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?"

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.

העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.

האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שיוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

לפני שער החוק. האות מתה והחזקים חוגגים

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו.

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום"

לאחרונה, יצא פרופ' אהרן ברק, עילוי משפטי ונשיא בית המשפט העליון בדימוס למתקפה על שר המשפטים בשל ניסיונו של האחרון להכניס שינויים במערכת המשפט. החשש מפוליטיזציה של בית המשפט הוא אמיתי. סכנת ההשחתה רובצת בפתח ונוהמת ללא הפסקה. אין ספק שבין ברק לפרידמן, אדם הגון צריך לתמוך בברק. אלא שזה לא מספיק. גם מחנה ברק צריך להתעורר. עם כל הכבוד לגאונים שעומדים למעלה, מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה.

מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? יקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות".

כובע נגד שמש. לא מתעסקים בדברים כאלה

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. אם כבר מדברים על עצמאות, שר האוצר הוא התפקיד הכי לא עצמאי שיש. זהו מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

גם התרבות הישראלית פורחת. כל מי שמספר לכם שפעם היה יותר טוב, פשוט תקוע. יש היום פחות הגמוניה, פחות צורך לרצות את ההמון ויותר אפיקים ליצירה ולהפצתה. הרוב תמיד יעדיף תרבות רדודה ותמיד יקבל את שלו, בכל מקום. ההבדל הוא שבשני העשורים האחרונים, גם מי שלא מסוגל לאכול את מה שנותנים לו, יכול למצוא תרבות לטעמו. העובדה שקשה להתפרנס מזה היא עצובה, אבל היא נובעת בעיקר מגודל האוכלוסייה. לא רק מה שרדוד מצליח, היום גם האיכות יכולה להגיע לקהל.

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות"

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.

אז כשאיתי חזר מהגן, עם "אני נטעתי עץ בארץ ישראל" שרתי איתו בשמחה ואחר כך השמעתי לו את "סוויטת יום העצמאות", שלא ילמדו בגן ולא בבית הספר. אז כן, זה שיר מורכב מדי עבור ילד בגילו מכדי לעמוד על המשמעויות, אבל זאת המורשת שלי לחג הזה, ויום אחד הוא יבין. וחוץ מזה, גם אצל אבא אפשר ללמוד שירים, לא רק בגן.

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ').

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

 

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.

כל הנאמנות הזאת וכל התשוקה הזאת

זה כמו טקס שאתה יודע איך הוא יסתיים. השיר הזה עבור אלג'יר ואביב גדג' הוא כמו 'מאיה' בהופעות של שלום חנוך. אתה יודע שהוא לא יירד מהבמה בלי לתת לך את השיר הזה לפני שכולם הולכים הביתה. אז לא.

בהופעה האחרונה של אביב גדג'. אחרונה לפני הפסקה קצרה לצורך הקלטות, "נאמנות ותשוקה" נעלם מהסט ליסט. לא כהדרן, כמו תמיד, ולא כחלק מרצף השירים שלפני ההדרן. אין. השיר הזה פשוט לא היה שם.

לא מדובר בהתעקשות סתם. "נאמנות ותשוקה" הוא לא רק שיר הנושא של האלבום הראשון של אלג'יר. הוא לא רק הרפתקה מטלטלת של יותר מעשר דקות. גרסת ההופעה, שממשיכה להשתפר כל הזמן, היא טקס דתי של היטהרות וזיכוך. יותר מזה, השיר "נאמנות ותשוקה" הוא תמצית המהות של אביב גדג' כתמלילן וכמלחין.

כשהשיר הזה נכתב, גדג' היה בן 17. ובאמת, רק ילד בן שבע עשרה יכול להרשות לעצמו להיות כל כך שאפתני ומלא פאתוס כדי להשיג פסגות רגשיות מזוקקות כל כך. מוזיקלית, השיר נע בין קטעים שקטים לדיסטורשן גיטרות עצבני, כשהלחן מחלק את עצמו בין "השיר" לבין "הנאום", כמו גם בין מצבי רוח שונים בתוך הטקסט.

אביב גדג'. דמות בת יגון (צילום:אבי נתן)

כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק הקוצים בשיער
וכשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק – הקוצים בעיניים

 

 

החזרה על הקטע הזה, על רקע של גיטרה שקטה וחולמנית פותחת את הסאגה. כמו ב"צרפת", השיר הפותח את האלבום, שמדבר על חתונה שנגמרת בהתקפת טירוף ובדם, יש לנו גיבורה. דמות בת יגון. חסרת כיוון, על סף שיגעון. האצבע על הדופק נועדה לחוש מתי תבוא ההתפרצות הבאה. היא עצמה לא יודעת מתי זה יקרה.

"הקוצים בשיער" הם ביטוי ברור למרדנות, אבל גם הכרזה אנטי מינית – לא מדובר בגיבורה של סרט רומנטי בהצגה יומית. אין לה שיער חלק ונשי, אלא תספורת קצוצה ודוקרת, ממש כמו מה שמתחולל אצלה בפנים. השיער המעוצב "קוצים" נועד לדקור את מגע היד, ומן הסתם, לדקור את העיניים של מי שצופה בה.
"הקוצים בעיניים" הם הבריחה מהאור. היא מעדיפה לעצום עיניים, לא לראות. עצם החזקת העיניים פקוחות כואב לה כמו קוצים על האישון.

הנאום:
"יופי כיופייך לא ראיתי מימי – מי את?
השושנים, המשרתות, הזרועות הפתוחות – סכין גילוח על הפנים.
קשת הכינור נשברת, האקורדיון נקרע, קצף לבן ושיניים של סוס מת.
אז חיתכו את חבל הטבור כבוד המשפחה מתפרק שושנים נוטפות דם –
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי – "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה הוא תופס אותה נושף בעורפה
וכולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים

הגיטרות נתקפות אמוק ומתוך הבליל עולה קולו החותך של גבריאל. השורה הראשונה, "יופי כיופייך לא ראיתי מימי, מי את" היא ציטוט משיר של פנחס שדה שנקרא 'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה'. חשוב לצטט כאן את המשך השיר: "אולי אקראך בשם מוות. / לו באת ואמרת לי: "אני המוות". הייתי הולך עמך, בשמחה." זהו כל השיר.

גבריאל בלחסן. קולו החותך (צילום: אבי נתן)

גם גדג' נאבק בשיר שלפנינו עם המוות, אבל הולך איתו. הוא נכבש בעוצמה שלו וביופי החד, הפוצע. זהו יופי של שבר, של חורבן גדול. היופי המופלא של השושנים חייב להפוך לדם. סכין הגילוח שעל הפנים לא באה לסלק זיפים סוררים. מספיק רק אובדן זמני של הגיון והנה היא חותכת בבשר עצמו. התחושות של היופי באמנות, במוזיקה מתחלפות בהרס: אין יותר כינור, אין אקורדיון, השפתיים מעלות קצף כמו בהתקף אפילפסיה והסוס המת הוא אותו סוס שלפי האמרה הידועה, "כשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים לו בשיניים".

הדם הוא הנפש

המשורר מבקש לנתק את עצמו מהמשפחה. מכל דבר שיגביל אותו. הוא מורד וגורם צער וכאב, אבל גם חוטף מכות. האמת שלו נשארת חיה. הדם, והרי הדם הוא הנפש, מתפיח את הורידים, מאיים להתפרץ החוצה. האלימות סופה שתפרוץ. תרצו, הרי זו נבואה המגשימה עצמה. ואולי כלי הדם התפוחים הם כמאמר שיר אחר, 'בתוך התחתונים'. מה שמחבר אותנו מחדש אל דמות הנערה בתחילת השיר. היא מנסה לפתות אותו. קוראת לו, מבטיחה לו נחמה ומזור מהכאב. מבחינתו זו עוד בגידה בעצמו. הרי ב"קח את הזעם" הוא אמר בעצמו: "נשים מפריעות לאמנות. נשים עושות רע בלב. נשים עושות רע בגוף". והנה היא מבטיחה טוב בגוף. והם רוקדים. מניפים רגליים בנעליים איטלקיות, הוא נוגע בה והקהל, שאפשר להסיק מ"צרפת" שהוא קהל של חתונה, מוחא כפיים. שיהיה ברור – מחיאת הכפיים כואבת לו.

מחיאת הכפיים של הקהל מצביעה בעצם על חוסר ההבנה המוחלט של הסיטואציה. הקהל פשוט אטום כלפי המהות המורבידית, האפלה של האחרית. של ניסיון האונס שכמעט מתרחש מול עיניהם. היא אמנם לא מתנגדת, אבל האגרסיה הופכת את הכל לכפוי.
ולמה המשורר נהיה זונה? בגלל ההתמכרות לעולם החושני שיש לאישה להציע. כל הרוך והעונג נגמר בהרס של כלי הביטוי האמנותי (הכינור והאקורדיון) בדם ובהתפוררות מוחלטת של הכל. התפקיד של המשורר, מנקודת המבט הנאיבית או מפוכחת של הכותב, נמצא בהתבוננות מבחוץ. כל השתתפות הופכת אותו לזונה ואת עולם היצירה לשדה קרב.

אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
רגלי תפשק, שפתי תפתח:
"שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח"
שפתי תפתח:

 

המשורר מחפש את הטיפה המרה. משהו שירגיע את יצריו ואת האלימות הגלויה שהוא רואה בכל. היא מתמסרת. אין לה דרישות. הוא חולם על קדושה ומקבל קדֶשה. היא מציעה לו את עצמה בכל תנועה. רומזת בשפתיה, מורחת שמן על השיער, מקדשת את עצמה לקראתו. היא נוטלת מהתפילות שלו את תפילת שמונה עשרה ומוסיפה לה. 'רגלי תפשק'. מנסה לטעון במשמעות דתית את המפגש ביניהם. 'שפתי תפתח' היא הפתיחה הידועה לכל תפילות 'העמידה'. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

  
"מפעיל את מכונת הדמעות.
העולם דרך עיניים של נמר.
הילדים השחורים, הילדים הלבנים.
מסתובב מתחת לגשר חולה כלבת מסוכן
בודק את הדופק – הדופק נעלם.
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע.
רק הטבעתי את כלב הציד שלי בנהר
וזה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
וכמה שהעונג הופך אותך למקצוען
וכמה שהיד הופכת אותך לסגור.
משחקי היגון שלך טורפים רק אותך.
הקוצים בשיער – הקוצים בעיניים.
ריחות טובים מהמטבח, כיתת יורים בסלון"
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.

 

כאן כבר מתערבבים התמונות של ניסיון ההתאבדות של גיבורת השיר עם הכלב החולה שהמשורר בוחר לגאול אותו מיסורי הגסיסה בדרך מצמררת של הטבעה בנהר. הדופק נעלם, העיניים נעצמות מפני קרני השמש. המוות הוא פתרון נורא אבל אולי היחיד. ובכל מקרה, מי שבוחר "לשחק" ביגון מוצא את עצמו נסחף הרחק ללב ים.
ויש כאן גם רסיס של תמונה מהבית: ריח הבישולים העולה מהמטבח לא משכיח לרגע שבסלון נמצאים מי שמוכנים להרוג אותך כל רגע. זה לא אבחנה בין טוב לרע – זה הבית. יש בו גם וגם.

ועכשיו כבר די ברור שמחיאות כפיים שמגיעות בשורה סמוכה ל"כיתת יורים" הן בטח לא משהו שמח. הרעש של המחיאות מכסה על זעקות הכאב וחוסם כל אפשרות להסביר מה עובר עליך. הם שמחים ומוחאים כפיים, לך תספר להם שאתה כולך מדמם מבפנים.
 
 
מעליי שמים אירופאים
ו-7 גברים בחדר השינה. ו 7 נשים מחכות בחצר.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
ועכשיו שנה אחרי הסוף.
הילדים של יום שישי חוזרים ביום ראשון מאוכזבים.
שברי חלום, שברי דיבור שברי מילים.
פתאום היא צוחקת:
הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
כשאת חולמת אני מתמוטטת.
וכל השמים יפלו.
וכל הילדים יתחילו לרוץ.

השמש שמילאה קודם את השמיים ודקרה את העיניים הלכה. העננים הופכים את המראה לאירופי משהו. הגיבורה נלקחת הצידה, לחדר. לא ברור אם יש כאן שוב רמיזה לסיטואציה של כפייה. לא מינית בהכרח, אלא ניסיון לגרום לה לעשות משהו שהיא לא רוצה, להתחתן, נניח. (זוכרים את "צרפת"?)

מימוש הרצון

זריקות ההרגעה וכדורי השינה לא עוזרים, כי לא מדובר באיזו "הפרעה" אלא ברצון חופשי ובסבל הכרוך במימוש הרצון. זה "הכאב המופלא". זו גם הסיבה ששבעה גברים חזקים ומצוידים, כלבי ציד או חומרים מטשטשים לא יעזרו. היא לא רוצה והיא סובלת בגלל זה, אבל היא לא נכנעת.

כשעולה על המסך הכיתוב "לאחר שנה", אפשר לראות מיטה של בית חולים. הוא יושב לידה והיא כבר לא מה שהיא הייתה. בקושי מסוגלת לדבר. רק שביבים קטנים נשארו ממנה. זה כבר לא אותו דבר מאז שכל החומרים התחילו להסתובב לה במחזור הדם.

"כשאת חולמת אני מתמוטטת" – הפנייה בלשון נקבה נועדה להדגיש את הסבל המתעצם. החלום הוא רק בריחה חסרת סיכוי ומחוץ לחלום הכל קורס. ושוב ההרס הוא משאלת לב: אם כך נראה הסדר הקיים, אם זו המציאות, קחו אותה ממני. מצדי, שהשמיים יפלו ושיילך לעזאזל העולם כולו.

המייספייס של אביב גדג'

הפורום של אלג'יר

בועז כהן על אלג'יר

לשיר בקול רם

שירה אמיתית, טובה באמת, מרגשת, חדה, דורשת קריאה בקול רם. שירה כזאת גם תוקפת מוזיקאים במשנה מרץ: רק בקול רם? צריך לשיר את זה, להלביש במנגינה, להקליט ולהופיע. שירה מהסוג שמשנה חיים של אנשים, אסור לה, עם כל הכבוד, להישאר רק בתוך דפי הספר.

זו התחושה כשאתה פוגש לראשונה שיר כמו "הבגד" של דליה רביקוביץ, וזו רק דוגמה אחת, כמובן. אם צלחת את כל השיר מבלי שהתחלת לקרוא אותו בקול רם, הרי מיד כשסיימת, כל מה שאתה רוצה זה לצעוק אותו, ושיקשיבו, לעזאזל, שיקשיבו.

 

מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?

אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.

הבגד, דליה רביקוביץ, מתוך "הספר השלישי", 1970

לאחרונה אני מגלה שבאופן פרדוקסלי, גם שירה מולחנת צריכה איזושהי קריאה בקול רם. כלומר, אתה יכול להתאהב בשיר, להשמיע אותו לעצמך עשרות פעמים ואפילו מאות, ואיפשהו אתה מפספס. הרי בכל שיר רוק מופתי כזה, שנפשך נקשרת בו, יש איזה גן נעלם, מיסתורין של צמצום. היכולת להפוך חוויה אישית מוכרת לטקסט מהודק בן כמה שורות ולחן שמחזיק כמה דקות היא קסם של צמצום. וכמו במתמטיקה, לפעמים צמצום הופך את הכל לבליל שימושי, אבל לחלוטין לא מרגש. המיסתורין טמון בתהליך שהופך הכל למשהו קטן ואפקטיבי מבחינה רגשית.

אז מתי הפספוס הזה מתגלה לך? כאשר אתה שר את השיר. לשיר עם הדיסק זה לא חוכמה, בעיקר כי הרעיון הוא לשיר משהו שאתה מכיר ויודע בעל פה, אבל לפעמים גם זה עובד. לשיר עם האמן בהופעה זה כבר יותר טוב, אלא שיש בהופעות אלמנט פולחני שלפעמים מאפיל על הכל.

הכי הכי זה לשיר את השיר לעצמך, למשל בנסיעה כשאין שום מוזיקה בחלל הרכב, או כשיר ערש לילדך, אחרי שהוא מתעורר בבכי באמצע הלילה. ברגעים כאלה, מילים שכאילו כבר שמעת כל כך הרבה פעמים מתחילות לחיות בתוכך. המשמעות מתפרקת לך בפה וחוזרת ונבנית, הברה אחרי הברה. פושטת בגדים של עיבוד ושל סאונד וחוזרת הביתה, לרגע ההוא, שבו מי שכתב את השיר ניגן אותו לעצמו בפעם הראשונה. רק השיר והיצירה, בלי שום מניפולציה על האוזן.

 

I can't tell you how things should be
how to feel or who to see
I just watch your eyes full of sand
nowhere to crawl nowhere to run
all night I sat by your side
drunk with sadness out of mind
alright I've told a few lies
animating you to call

oh-ah… my will is stronger than me
oh-ah… my will is stronger than me

lyrics by Sami Birnbach and Malka Spigel, music by Minimal Compact

הדמיון של העניין שאני מדבר עליו לתפילה דתית, לא נעלם מעיני, והוא גם לא מקרי, אבל תפילה היא באמת עניין פולחני, ויש בה גם מוטיב של סדר ונוסח קבוע. לכן יותר נכון להשוות את זה ל"התבודדות" במובן החסידי (רבי נחמן כו'). אתה בוחר את המועד לפי הצורך הפרטי שלך. אתה בוחר את המילים והמנגינה שבהן אתה משתמש, גם אם מישהו אחר כתב אותן.

 

 

החומה היא עבה אבל יש לה שער
השומר הוא אריה אבל יש לו לב
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו

היא היתה לא שקטה ולא צעירה
השמיים היו בדרך להסגר
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
שנינו

מילים: שלום גד, לחן: פונץ'

חשבתי על זה הרבה בלילות האחרונים. אחרי שהקשבתי לסינגל החדש של עמית ארז הכולל גם קאבר ל"My will" של מינימל קומפקט ואחרי שהרדמתי את איתי על הכתף עם "מחר השמש תזרח", "מסע אל תוך גוף האדם" ועוד כמה מהקלאסיקות הפרטיות שלי, ביניהן גם "My will" ו"When I go". את ארז עוד לא באמת גיליתי. למרות כל השבחים ששמעתי עליו, אני עדיין מתקשה להתחבר. אבל ביצוע כזה, עירום ולא יומרני, הוא כמעט מה שיוצא ממך כשאתה שר את השיר מבלי להתעסק בדרך שבה הוא מתקבל בחוץ, ואיך זה נשמע עבור מישהו שהוא לא אתה.

הרי הכל גלום במשמעות. זה לא 'כוכב נולד' ואפילו לא 'תשואות ראשונות'. אתה שר לעצמך ונענה בכך למשהו עמוק בתוכך. וגם אם אתה יודע שאתה מזייף או שיש לך קול נורא, זה לא משנה, כי המילים שיוצאות ממך הן כל מה שרצית או כל מה שיכולת לומר ברגע הספציפי הזה.