ארכיון תג: פיטר הוק

הוא בעולם משלו, אנחנו צופים מהצד. על פיטר הוק מבצע ג'וי דיוויז'ן

הקהל היה סוער, ואפילו קטטה הייתה שם וגרמה להוק להפסיק באמצע שיר. כך נראית סערת רגשות שנוצרת מבאס מוכפל ומשירים נצחיים שמנוגנים לייב

אחרי שהבאסים מצלצלים לך היטב באוזניים, ואחרי שהקהל הסוער מחזיר את הוקי להדרן של "Ceremony", אתה מבין כמה דברים. למשל, שהמיתולוגיה אוהבת את הגיבורים שלה מתים, אבל לפעמים יש יותר מגיבור אחד, ולפעמים הוא זוכה להזדקן ולטפח כרס קטנה, ואפילו יודע לחייך גם אם המילים שהוא שר קודרות ואפלות.

פיטר הוק בתל אביב. פוזה אופיינית

פיטר הוק, האיש שהחזיק את הבאס של ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר מהודק אל פיקת הברך, עמד בתל אביב השבוע והוכיח שהוא ההתגלמות של הצליל של שתי הלהקות המיתולוגיות האלה. וזה בכלל לא משנה שלא זכינו לאף שיר של הלהקה השנייה. אף אחד גם לאהבטיח לנו דבר כזה. כך או כך, לשמוע את הוקי לייב זו חוויה מרגשת, למרות כל החולשות.

אז כן, הוא משך זמן, ודחף לקהל סרטון מגובב בקטעי ארכיון במשך חצי שעה. רעיון משונה. אף פעם חשבתי שאין המצאה יותר טיפשית מהופעות חימום, "סרט החימום" שהוקרן עד שהלהקה עלתה היה הרבה יותר אידיוטי ומיותר אפילו מחימום של איזו להקה מקומית עם אספירציות להיות אינטרפול.

וכן, הוא עלה עם מחברת מילים. די מאכזב לגלות שהזמר שלנו להערב לא הצליח ללמוד בעל פה את השירים המופתיים שדורות של לובשי שחור כבר הספיקו לשנן ב-30 השנים האחרונות. דווקא ממי שהיה שם כשהקסם הזה נוצר בפעם הראשונה, שניגן בהופעות לצד קרטיס זצ"ל, שמופיע עם השירים האלה באהבה בלתי מוסתרת, היה אפשר לצפות ליותר הפנמה של המעמד בקדמת הבמה. גם אם נדמה לך שאתה רק הבאסיסט ששר, כדאי שתתרגל שהמיקרופון הוא כלי הנגינה העיקרי שלך.

מחלה משותפת

ואם כבר באס: הוקי ידוע כמי שמתקשה לשיר ולנגן בו זמנית. זו מחלה משותפת ליוצאי ג'וי דיוויז'ן. זו הסיבה שהבן שלו, ג'ק, היה לימינו עם גיטרה באס נוספת. הוקי למעשה ניגן מעט, בעיקר בקטעים שבהם אין שירה. מצד אחד, מאכזב לראות באסיסט ענק כמוהו מטר וחצי ממך על במה בלי לשמוע אותו מנגן, ומצד שני, ברגעים ששמענו גם את הוקי וגם את הוקי ג'וניור, אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין שאנחנו בגן העדן של הרוק.

הוקי והבאס. מהודק אל פיקת הברך

באס מוכפל בשירים שבהם הסאונד של הבאס הוא ממילא מאוד מודגש ודומיננטי הופך הופעה מהסוג שהוקי מציע לאירוע ששווה את הכרטיס. למרות המגרעות, למרות החולשה בהגשת השירים, למרות הסרט המייגע בהתחלה. הייתי שם והוקי עשה את מה שרק הוא יודע לעשות, וזה התרחש ממש מול העיניים שלי ותקף שוב ושוב את האוזניים.

ב-23 בנובמבר 2011 זכיתי להיות בדבר הכי קרוב שאפשר להופעה של ג'וי דיוויז'ן. כל השאר זניח.

התחייה של פיטר הוק: דיכאון במנצ'סטר, הופעה בתל אביב

ראיון עם פיטר הוק מג'וי דיוויז'ן שיופיע הערב בתל אביב. על חירשות הטונים שמנעה ממנו להצטרף לרולינג סטונס, אבל איפשרה לו לגבש צליל באס ייחודי

ג'וי דיוויז'ן פעלה בסוף שנות ה-70 והוציאה רק שני אלבומים. למרות זאת, הלהקה נחשבת לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הרוק. הקריירה הקצרה של ההרכב נקטעה כשהסולן, איאן קרטיס, התאבד לאחר משבר אישי קשה. השירים שכתב נחשבו עוד קודם לדיכאוניים ומורבידיים, רושם שרק התחזק לאחר האירוע המצער. פיטר הוק, בסיסט הלהקה, מגיע לישראל עם הרכב משלו כדי לבצע את השירים של הלהקה המיתולוגית. 

הוק מסתובב בעולם יותר משנה ומופיע לראשונה מאז התאבדותו של קרטיס עם החומר שהפך מאז לקלאסיקה. קרטיס התאבד במאי 1980, מיד לאחר שיצא לחנויות הסינגל "Love Will Tear Us Apart", שזכה מאז לחידושים רבים, כולל פול יאנג, ארקייד פייר והסוואנס. המוות של קרטיס תפס את הלהקה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון בארה"ב, ובעקבותיו הם החליטו לשנות את השם לניו אורדר ולהמשיך, אבל אחרת.

פיטר הוק והבאס בפוזה אופיינית. תשוקה, רצון להצליח והרבה מזל

פיטר הוק היה הבסיסט של ג'וי דיוויז'ן ואחר כך של ניו אורדר. לאחר הפירוק של ניו אורדר, הוא החליט לשוב לשירים של להקת נעוריו. הפרידה מהחברים היא זו שאיפשרה לו לעשות זאת, משום ששאר החברים התנגדו במשך שנים ארוכות מביצוע שירים של להקת האם.

הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי

הקושי הגדול בלהקה שהסולן שלה מת הוא שאי אפשר לגרום להם להתאחד. שום סכום של כסף לא יגרום לעניין לקרות. לא תמיד זה כל כך נורא. רוב האיחודים הם מחלבות כסף מהמעריצים ולא יותר. לראות חבורה של מוזיקאים שמתעבים זה את זה, ומנגנים שירים שכתבו יחד לפני עשרים או שלושים שנה, זו חוויה שבדרך כלל אפשר לוותר עליה. הוק מגיע להופעה ברדינג 3 בת"א מבלי להתיימר להיות ג'וי דיוויז'ן. כשהוא מתאר את הסיבות לסיבוב ההופעות הזה, קשה להאשים אותו במניעים כלכליים.

אחרי שנים של התעלמות

הוק הופיע לראשונה עם ההרכב החדש ביום השנה ה-30 של קרטיס וביצע את השירים של האלבום הראשון של הלהקה, "Unknown Pleasures". התגובות החיוביות הביאו לסיבוב הופעות במקומות שונים, ולהרחבת הרפרטואר גם לאלבום השני, "Closer". בראיון מיוחד ל"גלובס" הוק מספר על העונג שמצא בגילוי מחדש של השירים הישנים.

קשה למאזינים חדשים להכיר את המוזיקה של ג'וי דיוויז'ן תוך התעלמות מהרקע הביוגרפי של סולן שהתאבד וכל המיתולוגיה שנוצרה סביב המעשה שלו. זה מפריע לך?

הוק: "לא משנה לי. אני אוהב את המוזיקה ואני מאוד שמח לגלות אותה מחדש אחרי כל השנים האלה עם ניו אורדר שבהן התעלמנו ממנה. המוות של איאן היה קשה לנו, אבל כשהחלטתי לעשות את המופעים האלה עם האלבומים (של ג'וי דיוויז'ן), זה היה אחרי יותר משלושה עשורים שבהם לא ניגנו את רוב השירים. החלטתי שאני לא מוכן יותר להתעלם מהשירים האלה ושאני רוצה שהקהל יזכה לעונג שבלשמוע אותם מנוגנים לייב".

יש הרבה אנשים שרואים במילים של השירים מעין מכתב התאבדות ארוך של קרטיס. איך אתה מרגיש ביחס לזה?

"ב-Closer, בגלל המצב והדברים שהעסיקו את איאן במהלך הכתיבה וההקלטות, יש אלמנטים  שאפשר לומר שהם כאלה. אבל כל השירים פתוחים לפרשנות, כך שלכל אחד יש תיאוריה משלו".

הסרט התיעודי על הלהקה, שביים גרנט ג'י ונקרא פשוט "ג'וי דיוויז'ן", מתאר טוני וילסון, האיש שגילה אותם, את ההבדל בינם לבין להקות אחרות שצמחו במנצ'סטר באותה תקופה. "אחרים עלו לבמה כי הם רצו להיות רוק סטארס", אמר וילסון. "ג'וי דיוויז'ן עלו לבמה כי לא הייתה להם ברירה".

הוק מסכים, ואומר שהוא מרגיש כך גם היום. "למה לעזאזל אני ממשיך עם זה אחרי 34 שנים?", הוא שואל רטורית.

UNKNOWN PLEASURES, עטיפת האלבום. מכתב התאבדות ארוך?

בסרט של ג'י מודים חברי הלהקה, כולל אתה, שלא ממש הקשבתם למילים שחיבר קרטיס. זה בגלל שהייתם די "ילדים"?

הוק: "כן, כולנו נסחפנו עם הקטע שלנו. אחת החולשות של איאן הייתה שהוא תמיד אמר לך מה שרצית לשמוע. הוא רצה שתהיה מרוצה, אז הוא הסתיר את הקשיים הבריאותיים והרגשיים שלו. היינו באמת כל כך צעירים, ובמבט לאחור, אתה מרגיש שיכולת לעשות יותר, אבל איאן תמיד שם את טובת הלהקה בעדיפות על פני המצב שלו".  

מעבר לטקסטים, מה הרגשות שהמוזיקה של ג'וי דיוויז'ן אמורה לעורר במאזינים מבחינתך?

"היינו צעירים זועמים ואגרסיביים ורצינו נואשות להצליח. זו הכימיה מהסוג שמופיעה רק לעיתים נדירות והיה לנו מזל, בכמויות". 

בעבר הוק סיפר שהוא חירש טונים, מה שיכול להישמע כמגבלה רצינית למוזיקאי. אלא שלפעמים מגבלה היא רק הזדמנות לשבור את החשיבה היצירתית המוכרת. אם מוזיקאים אחרים יושבים בבית ומנסים לנגן כמו הגיבורים שלהם, הוק פשוט לא יכול. "המשמעות של להיות חירש טונים היא שאני לא יכול לכוון את הגיטרה בעצמי. אף פעם לא יכולתי. זה גם אומר שאני לא יכול לנגן ריפים של אחרים". וכאן הוא מוסיף אנקדוטה מעניינת. הוק נבחן פעם להחליף את ביל וויימן מהרולינג סטונס. "הייתי בין חמשת המועמדים הסופיים, אבל פשוט לא יכולתי לנגן את הריף של 'Satisfaction'". לא שיש לו סיבה להצטער. הוק נחשב לבסיסט שסגנון הנגינה שלו מובחן ומזוהה מאוד. בהתחשב בעובדה שגיטרה באס היא "בסך הכל" חלק מחטיבת הקצב של כל הרכב רוק, מדובר בהישג משמעותי.

האהבה תפריד בינינו. קלאסיקה על זמנית

יש שאומרים שהסאונד של הבס שלך בניו אורדר הוא התזכורת היחידה לצליל של ג'וי דיוויז'ן.

"זו מחמאה ענקית. תודה רבה".

הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוק הייתה קצת לפני שנה, כשעוד היה קשה להאמין שהמופע שלו יגיע גם לישראל. הוא השתתף בפסטיבל מוזיקה אלטרנטיבית בלודז', פולין, אבל זו לא הייתה ממש הופעה, אלא שני קטעי נגינה ואחר כך מפגש של שאלות ותשובות עם המעריצים, רובם צעירים מאוד. אחר כך הוק ירד מהבמה, התיישב בתוך הקהל והחל לחתום על תקליטים ולהצטלם עם מי שביקש. בניגוד לתדמית הקודרת של המוזיקה, הוא היה חייכן וידידותי מאוד. הוק, מסתבר, לא נבוך מסיטואציות כאלה. "אני נהנה ממפגשים עם מעריצים. אם אנשים באים לכבד את המוזיקה שלנו, אני שמח לכבד אותם בחזרה. זה חלק מהעבודה שלי, וזה גם תענוג גדול שזכיתי לכבוד כזה".

ההופעה של הוק תתקיים היום, 23.11 ב-20:30, ברידינג 3, ת"א. כרטיסים: 259 שקלים
הראיון הופיע לראשונה ב"גלובס" ב-22 בנובמבר. הפוסט הוא הגרסה המורחבת של הכתבה בעיתון 
 
פוסטים קודמים על ג'וי דיוויז'ן ועל ניו אורדר

הסרט "ג'וי דיוויז'ן": המלצה דחופה

הפירוט המובטח נמצא כאן

הלילה בחצות בסינמטק ת"א יוקרן הסרט התיעודי "ג'וי דיוויז'ן" המתאר את הלהקה המיתולוגית באופן מאוד מעמיק, רציני ולחלוטין לא מתחנף. אם גדלתם על המוזיקה הזאת, אם ראיתם את "קונטרול", ואת "אנשי המסיבות" רק כדי לנסות ללמוד קצת על החיים שמאחורי השירים של איאן קרטיס – הסרט הזה הוא בעצם מה שאתם צריכים.

אתמול הוא הוקרן באולם הגדול של הסינמטק בפני שלושים איש בקושי. זה מוזר בהתחשב במעמד של הלהקה בדברי הימים של הרוק בכלל, ובהתחשב בהשפעה של ג'וי דיוויז'ן על המיתולוגיה התל אביבית של הפינגווין בפרט. שלא לדבר על כך שמדובר בהקרנה חד פעמית לסרט באורך מלא הכולל תרגום לעברית, שמי יודע איפה אפשר יהיה לראות אותו אחר כך, אם בכלל.

קרטיס. יותר מאשר פוסטר בשחור-לבן למתבגרים דכאוניים

הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורביין צולם בשחור-לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה ולהציג לצופה דמויות שהן בני אדם, לא "גיבורים".

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.

"ג'וי דיוויז'ן", במאי: גראנט ג'י, הערב, יום ו', בחצות, סינמטק תל אביב.

הסרט בפסטיבל טורונטו

יאיר רוה על "קונטרול"

דנה קסלר על הלהקה, "קונטרול" והסרט שלי ג'י

אתר מעריצים עם הטקסטים המלאים והרשמיים

על עולם המרצ'נדייזינג והלהקה

ניו אורדר תחת שמש הבוקר

 

 

פורמט הוידאו קליפ, שהתפתח מאוד בשנות השמונים ואז גם קיבל את שמו ואת הבמה המתאימה לו

(MTV לסוגיו) נחשב מיד נחות יותר, מעין פרסומת לשיר או לסינגל. לא יצירה אמנותית בפני עצמה.
ההזדמנות הכה קורצת להפוך את השיר שלך למפגן מולטימדיה הכולל מחול מודרני, משחק מול מצלמה ודימויים אודיו-ויזואליים רעננים, לא עשתה רושם על רוב האמנים. יותר זול, ואולי גם יותר אפקטיבי לצלם את השיר בהופעה או את הזמר הולך ברחוב. לפעמים זה מצליח, למשל אצל הוורב ב"ביטר סוויט סימפוני", אבל בדרך כלל זה סתם משעמם. אני כבר לא מדבר על מה שאפשר לראות בקליפים של היום. חבל על כל מילה.
 
מעטים השירים שבורכו בקליפים שיש להם ערך מוסף או חוויה בעלת איכות נפרדת. בתחום הזה, אין הבדל גדול בין המיינסטרים והאינדי לסוגיו (השם אלטרנטיב תמיד נשמע לי כמו מיתוג מלאכותי של תאגידים). לאורך השנים רק קליפים מעטים נחרטו לי בזיכרון. את חלקם ביימו אנשים כמו וים ונדרס, דרק ג'רמן או ג'ים ג'רמוש. אחרים נעשו בידי אנשים שלא שמעתי עליהם קודם, אבל זה לא שינה את הרושם שהם השאירו עלי. 


אביר ימי ביניימי חוטף ומחטיף סטירות

פיליפ דקופלֶה (Phillippe Decoufle) הוא אחד מאלה שלא שמעתי עליהם קודם, ורק המפגש שלו עם ניו אורדר ב-"True Faith" גרם לי לתהות במי מדובר. השיר יצא כסינגל שליווה את האוסף המרשים "תמצית" (87'), שכלל גרסאות ארוכות ומסחררות לרוב הסינגלים שלהם עד אותו זמן. בהאזנה שטחית, זה נשמע כאילו החבר'ה הדיכאוניים האלה (ג'וי דיויז'ן לשעבר, אתם יודעים) נתפסו לאיזה משב רוח אופטימי, שמח ומלא חיים. האזנה מדוקדקת למילים מגלה שההרגשה המוזרה של החופש היא בזכות אחד מהדברים "שעולים לך יותר מדי". סמים, יש להניח. מצד שני, בהמשך טוען ברני סאמנר ששמש הבוקר היא הסם שמחזיר אותו לילדות. בין אם מדובר במשהו שניו אורדר קנו מהדילר שלהם, או שפשוט הם נהנו מיום קיצי בסגנון בריטי, עדיין מדובר באחד מהלחנים הכי מעוררים והכי מעודדים שאני מכיר.


"תמצית", גירסאות ארוכות ומסחררות

ניו אורדר ניחנו בצליל מאוד מזוהה שנובע משני דברים בולטים ביחידת הקצב: מכות התוף הרובוטיות, כמעט חיקוי של מכונת תופים, של סטיבן מוריס והבאס של הוקי (פיטר הוק) שברוב הפעמים מכוון כמו גיטרה רגילה, או שמנגן, שלא כמקובל, את המלודיה של השיר. אז הצליל מבוסס באס תופים אבל למעשה, מדובר במלודיות שבנויות לא על "לתת בראש" ולהניע את הרגליים, אלא על לפתוח דלת לעולם שבו המינימליזם והאמירה הפשוטה הם המוליכים את העניין כולו. ניו אורדר יכולים לשיר על הדברים הכי שגרתיים, ותמיד הזווית שלהם תהיה מיוחדת שפוגעת ישר בלב.
 
הבחירה של ניו אורדר במישהו כמו פיליפ דקופלֶה לביים את הקליפ מראה שהם, כמוני, חלמו על שילוב אמנותי שיעניק איזשהו כוח סינרגטי לשיר ולויז'ואל. דקופלֶה הוא אמן שעוסק בעיקר במחול מודרני ובבימוי של אירועים בומבסטיים כמו טקס הפתיחה של גביע העולם בכדורגל בגרמניה לפני חצי שנה. המבינים בתחום זוכרים לו בעיקר את הטקס שביים ב-1992 למשחקים האולימפיים באלברטוויל. לא מדובר כאן על כוריאוגרף שמצטמצם באולמות המחול אלא ביצור אקסטרווגנטי שנוהג לערבב במחול שלו פעלולי קרקס, קברט וקומדיות מוזיקליות.
 
הקליפים עם היומרה האמנותית מתחלקים לשניים: כאלה שמנסים לתסרט את השיר שהם מלווים, וכאלה שנעים בקו מקביל לשיר, אבל אינם פוגשים אותו באמת. דקופלֶה הלך על הסוג השני. הוא יצר מחול מודרני המצריך פעלולנות מסוימת הבנויה באופן ברור על המקצב של השיר, אבל כמעט שאינה מתכתבת עם הטקסט שלו.

 

הלמות התוף בפתיחת השיר הופכת בויז'ואל לסטירות המוחלפות בין שתי דמויות. אחד הוא אביר ימי ביניימי הלבוש ספוג עבה במקום שריון. השני לובש אותו ספוג עבה, אבל שנראה כמו מכנסיים וחולצה. איכשהו, כבר באותו רגע, הניכור האייטיזי פורץ החוצה. מעליהם, דמות בוהה במסך טלוויזיה מוקטן המשדר את חברי הלהקה בהופעה. שלושה רקדנים אחרים, לבושים כחול צהוב ואדום, קופצים לאחור כאשר סאמנר מספר על האדישות המסוממת שלו. אחר כך אנחנו פוגשים רקדנית לבושה כצב המתרגמת את הטקסט של השיר לשפת הסימנים. הדמות שבוהה במסך שולפת מתוך סינר הקשור לצווארה קוביה, כדור ופירמידה. שלוש צורות גיאומטריות שאינן משתלבות זו בזו ומתקשות לבנות משהו יציב. זהו דימוי ניו אורדרי המופיע גם בקליפים אחרים. מרגע שהניסיון לבנות משלושת הצורות משהו נכשל, האלימות שהופיעה כבר בתחילת הקליפ באופן מרוכך ואסתטי בעיקרו, הופכת לחזות הכל. כולם הולכים מכות ואפילו הצבה מיטלטלת עם התרגום שלה. צופה הטלוויזיה הוא אם כן תינוק עם סינר שאלימות ומוזיקה הן הסם המשכיח ממנו את הכישלונות והניכור.

הנה לכם אייטיז ככה נראה העתיד של שנות האלפיים. ניכור, אלימות, אנשים שמחוברים למסך ושאינם מצליחים לעשות שום דבר עם החיים שלהם. הכל מאיים, דוחה למגע, בוהק וקודר. "הרחקנו לכת", שר סאמנר, "לקחת לי את הזמן ולקחת לי את הכסף / השארת אותי בעולם כל כך תובעני".