כל הנאמנות הזאת וכל התשוקה הזאת

זה כמו טקס שאתה יודע איך הוא יסתיים. השיר הזה עבור אלג'יר ואביב גדג' הוא כמו 'מאיה' בהופעות של שלום חנוך. אתה יודע שהוא לא יירד מהבמה בלי לתת לך את השיר הזה לפני שכולם הולכים הביתה. אז לא.

בהופעה האחרונה של אביב גדג'. אחרונה לפני הפסקה קצרה לצורך הקלטות, "נאמנות ותשוקה" נעלם מהסט ליסט. לא כהדרן, כמו תמיד, ולא כחלק מרצף השירים שלפני ההדרן. אין. השיר הזה פשוט לא היה שם.

לא מדובר בהתעקשות סתם. "נאמנות ותשוקה" הוא לא רק שיר הנושא של האלבום הראשון של אלג'יר. הוא לא רק הרפתקה מטלטלת של יותר מעשר דקות. גרסת ההופעה, שממשיכה להשתפר כל הזמן, היא טקס דתי של היטהרות וזיכוך. יותר מזה, השיר "נאמנות ותשוקה" הוא תמצית המהות של אביב גדג' כתמלילן וכמלחין.

כשהשיר הזה נכתב, גדג' היה בן 17. ובאמת, רק ילד בן שבע עשרה יכול להרשות לעצמו להיות כל כך שאפתני ומלא פאתוס כדי להשיג פסגות רגשיות מזוקקות כל כך. מוזיקלית, השיר נע בין קטעים שקטים לדיסטורשן גיטרות עצבני, כשהלחן מחלק את עצמו בין "השיר" לבין "הנאום", כמו גם בין מצבי רוח שונים בתוך הטקסט.

אביב גדג'. דמות בת יגון (צילום:אבי נתן)

כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק הקוצים בשיער
וכשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק – הקוצים בעיניים
 

 

החזרה על הקטע הזה, על רקע של גיטרה שקטה וחולמנית פותחת את הסאגה. כמו ב"צרפת", השיר הפותח את האלבום, שמדבר על חתונה שנגמרת בהתקפת טירוף ובדם, יש לנו גיבורה. דמות בת יגון. חסרת כיוון, על סף שיגעון. האצבע על הדופק נועדה לחוש מתי תבוא ההתפרצות הבאה. היא עצמה לא יודעת מתי זה יקרה.

"הקוצים בשיער" הם ביטוי ברור למרדנות, אבל גם הכרזה אנטי מינית – לא מדובר בגיבורה של סרט רומנטי בהצגה יומית. אין לה שיער חלק ונשי, אלא תספורת קצוצה ודוקרת, ממש כמו מה שמתחולל אצלה בפנים. השיער המעוצב "קוצים" נועד לדקור את מגע היד, ומן הסתם, לדקור את העיניים של מי שצופה בה.
"הקוצים בעיניים" הם הבריחה מהאור. היא מעדיפה לעצום עיניים, לא לראות. עצם החזקת העיניים פקוחות כואב לה כמו קוצים על האישון.

הנאום:
"יופי כיופייך לא ראיתי מימי – מי את?
השושנים, המשרתות, הזרועות הפתוחות – סכין גילוח על הפנים.
קשת הכינור נשברת, האקורדיון נקרע, קצף לבן ושיניים של סוס מת.
אז חיתכו את חבל הטבור כבוד המשפחה מתפרק שושנים נוטפות דם –
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי – "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה הוא תופס אותה נושף בעורפה
וכולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים

הגיטרות נתקפות אמוק ומתוך הבליל עולה קולו החותך של גבריאל. השורה הראשונה, "יופי כיופייך לא ראיתי מימי, מי את" היא ציטוט משיר של פנחס שדה שנקרא 'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה'. חשוב לצטט כאן את המשך השיר: "אולי אקראך בשם מוות. / לו באת ואמרת לי: "אני המוות". הייתי הולך עמך, בשמחה." זהו כל השיר.

גבריאל בלחסן. קולו החותך (צילום: אבי נתן)

גם גדג' נאבק בשיר שלפנינו עם המוות, אבל הולך איתו. הוא נכבש בעוצמה שלו וביופי החד, הפוצע. זהו יופי של שבר, של חורבן גדול. היופי המופלא של השושנים חייב להפוך לדם. סכין הגילוח שעל הפנים לא באה לסלק זיפים סוררים. מספיק רק אובדן זמני של הגיון והנה היא חותכת בבשר עצמו. התחושות של היופי באמנות, במוזיקה מתחלפות בהרס: אין יותר כינור, אין אקורדיון, השפתיים מעלות קצף כמו בהתקף אפילפסיה והסוס המת הוא אותו סוס שלפי האמרה הידועה, "כשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים לו בשיניים".

הדם הוא הנפש

המשורר מבקש לנתק את עצמו מהמשפחה. מכל דבר שיגביל אותו. הוא מורד וגורם צער וכאב, אבל גם חוטף מכות. האמת שלו נשארת חיה. הדם, והרי הדם הוא הנפש, מתפיח את הורידים, מאיים להתפרץ החוצה. האלימות סופה שתפרוץ. תרצו, הרי זו נבואה המגשימה עצמה. ואולי כלי הדם התפוחים הם כמאמר שיר אחר, 'בתוך התחתונים'. מה שמחבר אותנו מחדש אל דמות הנערה בתחילת השיר. היא מנסה לפתות אותו. קוראת לו, מבטיחה לו נחמה ומזור מהכאב. מבחינתו זו עוד בגידה בעצמו. הרי ב"קח את הזעם" הוא אמר בעצמו: "נשים מפריעות לאמנות. נשים עושות רע בלב. נשים עושות רע בגוף". והנה היא מבטיחה טוב בגוף. והם רוקדים. מניפים רגליים בנעליים איטלקיות, הוא נוגע בה והקהל, שאפשר להסיק מ"צרפת" שהוא קהל של חתונה, מוחא כפיים. שיהיה ברור – מחיאת הכפיים כואבת לו.

מחיאת הכפיים של הקהל מצביעה בעצם על חוסר ההבנה המוחלט של הסיטואציה. הקהל פשוט אטום כלפי המהות המורבידית, האפלה של האחרית. של ניסיון האונס שכמעט מתרחש מול עיניהם. היא אמנם לא מתנגדת, אבל האגרסיה הופכת את הכל לכפוי.
ולמה המשורר נהיה זונה? בגלל ההתמכרות לעולם החושני שיש לאישה להציע. כל הרוך והעונג נגמר בהרס של כלי הביטוי האמנותי (הכינור והאקורדיון) בדם ובהתפוררות מוחלטת של הכל. התפקיד של המשורר, מנקודת המבט הנאיבית או מפוכחת של הכותב, נמצא בהתבוננות מבחוץ. כל השתתפות הופכת אותו לזונה ואת עולם היצירה לשדה קרב.

אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
רגלי תפשק, שפתי תפתח:
"שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח"
שפתי תפתח:

 

המשורר מחפש את הטיפה המרה. משהו שירגיע את יצריו ואת האלימות הגלויה שהוא רואה בכל. היא מתמסרת. אין לה דרישות. הוא חולם על קדושה ומקבל קדֶשה. היא מציעה לו את עצמה בכל תנועה. רומזת בשפתיה, מורחת שמן על השיער, מקדשת את עצמה לקראתו. היא נוטלת מהתפילות שלו את תפילת שמונה עשרה ומוסיפה לה. 'רגלי תפשק'. מנסה לטעון במשמעות דתית את המפגש ביניהם. 'שפתי תפתח' היא הפתיחה הידועה לכל תפילות 'העמידה'. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

  
"מפעיל את מכונת הדמעות.
העולם דרך עיניים של נמר.
הילדים השחורים, הילדים הלבנים.
מסתובב מתחת לגשר חולה כלבת מסוכן
בודק את הדופק – הדופק נעלם.
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע.
רק הטבעתי את כלב הציד שלי בנהר
וזה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
וכמה שהעונג הופך אותך למקצוען
וכמה שהיד הופכת אותך לסגור.
משחקי היגון שלך טורפים רק אותך.
הקוצים בשיער – הקוצים בעיניים.
ריחות טובים מהמטבח, כיתת יורים בסלון"
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.

 

כאן כבר מתערבבים התמונות של ניסיון ההתאבדות של גיבורת השיר עם הכלב החולה שהמשורר בוחר לגאול אותו מיסורי הגסיסה בדרך מצמררת של הטבעה בנהר. הדופק נעלם, העיניים נעצמות מפני קרני השמש. המוות הוא פתרון נורא אבל אולי היחיד. ובכל מקרה, מי שבוחר "לשחק" ביגון מוצא את עצמו נסחף הרחק ללב ים.
ויש כאן גם רסיס של תמונה מהבית: ריח הבישולים העולה מהמטבח לא משכיח לרגע שבסלון נמצאים מי שמוכנים להרוג אותך כל רגע. זה לא אבחנה בין טוב לרע – זה הבית. יש בו גם וגם.

ועכשיו כבר די ברור שמחיאות כפיים שמגיעות בשורה סמוכה ל"כיתת יורים" הן בטח לא משהו שמח. הרעש של המחיאות מכסה על זעקות הכאב וחוסם כל אפשרות להסביר מה עובר עליך. הם שמחים ומוחאים כפיים, לך תספר להם שאתה כולך מדמם מבפנים.
 
 
מעליי שמים אירופאים
ו-7 גברים בחדר השינה. ו 7 נשים מחכות בחצר.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
ועכשיו שנה אחרי הסוף.
הילדים של יום שישי חוזרים ביום ראשון מאוכזבים.
שברי חלום, שברי דיבור שברי מילים.
פתאום היא צוחקת:
הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
כשאת חולמת אני מתמוטטת.
וכל השמים יפלו.
וכל הילדים יתחילו לרוץ.

השמש שמילאה קודם את השמיים ודקרה את העיניים הלכה. העננים הופכים את המראה לאירופי משהו. הגיבורה נלקחת הצידה, לחדר. לא ברור אם יש כאן שוב רמיזה לסיטואציה של כפייה. לא מינית בהכרח, אלא ניסיון לגרום לה לעשות משהו שהיא לא רוצה, להתחתן, נניח. (זוכרים את "צרפת"?)

מימוש הרצון

זריקות ההרגעה וכדורי השינה לא עוזרים, כי לא מדובר באיזו "הפרעה" אלא ברצון חופשי ובסבל הכרוך במימוש הרצון. זה "הכאב המופלא". זו גם הסיבה ששבעה גברים חזקים ומצוידים, כלבי ציד או חומרים מטשטשים לא יעזרו. היא לא רוצה והיא סובלת בגלל זה, אבל היא לא נכנעת.

כשעולה על המסך הכיתוב "לאחר שנה", אפשר לראות מיטה של בית חולים. הוא יושב לידה והיא כבר לא מה שהיא הייתה. בקושי מסוגלת לדבר. רק שביבים קטנים נשארו ממנה. זה כבר לא אותו דבר מאז שכל החומרים התחילו להסתובב לה במחזור הדם.

"כשאת חולמת אני מתמוטטת" – הפנייה בלשון נקבה נועדה להדגיש את הסבל המתעצם. החלום הוא רק בריחה חסרת סיכוי ומחוץ לחלום הכל קורס. ושוב ההרס הוא משאלת לב: אם כך נראה הסדר הקיים, אם זו המציאות, קחו אותה ממני. מצדי, שהשמיים יפלו ושיילך לעזאזל העולם כולו.

המייספייס של אביב גדג'

הפורום של אלג'יר

בועז כהן על אלג'יר

יוצא לשדה, מדליק לבד מדורה

"ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגלי", כך נפתח אחד הספרים המשפיעים ביותר בספרות הישראלית. ספר אוטוביוגרפי חושפני ועמוס בחוויות מהעולם הפנימי של מחברו. פנחס שדה כתב את 'החיים כמשל' בשנים הראשונות של המדינה, כשזו היתה בטראנס של תרבות קולקטיבית.

הוא יצר מודל הזדהות והשקפת עולם. המושגים שלו, כמו 'שתיקה האדמה' וההצהרה העקרונית ש"מן ההכרח להעמיד את החיים על יסוד אחר", משכו את לבם של קוראים רבים. 'החיים כמשל' הופיע לראשונה בשנת 58', ומאז הפך לספר פולחן. שדה קנה את הקהל שלו בחיפוש שלו אחר האלוהים, אחר היופי ואחר הפילוסופיה הטהורה.

פנחס שדה. שומע את שתיקת האדמה

היחשפות ראשונה

"קראתי לראשונה את פנחס שדה כשהייתי כבן 17", נזכר אהוד בנאי, "החיבור שלי ליצירה שלו היה מיידי וחזק, לא היה דומה לשום דבר שקראתי. זה היה קול ייחודי ובודד, שהשתלב עם מוסיקת הרוק ששמעתי, עם הרצון במהפכה, עם הביטלס, עם המחאה ותנועת ההיפים. שדה בשבילי הוא כמו אחד שבזמן שכולם יושבים במועדון של הקיבוץ ושרים שירי ארץ ישראל, יוצא לשדה ומדליק לבד מדורה. רציתי לשבת איתו ליד המדורה הזאת".

בנאי אינו היחיד שגילה את שדה בגיל הנעורים. מסתבר שזאת הדרך לגלות אותו. "ברור לי שזהו ספר שצריך לקרוא בגיל מוקדם", אומר הסופר יותם ראובני, שגילה אף הוא את הספר בצעירותו. "בגיל הזה הוא יכול לשבות לב. הזדהיתי בצורה מוחלטת עם השפה ועם הנושאים. זה הספר הראשון בעברית שקראתי שלא היה 'ספרות' במובן השלילי, של שיעורי הספרות בתיכון".

שדה הוא לא בעצם 'סופר לבני הנעורים'?

בנאי: "אני יודע שמתייחסים ל'החיים כמשל' כספר נעורים. בעיני, מי שאהב אותו כנער ואחר כך כביכול התבגר מזה, בעצם שכח מאיפה בא ובגד בחלום נעוריו. אני מקווה שלי זה לא יקרה. תמיד אכיר לו תודה. ראובני מודאג יותר מהתיווך התרבותי של היום. "הצעירים לא כל כך יכולים להגיע לשדה. צריך לעזור להם. ההיחשפות קשה מחמת התחרות. כל מי שיודע מי זה שדה צריך להעביר את זה הלאה. אני הייתי ממליץ להשאיר את הספר הזה בכל חדר של נער מתבגר".

תיאטרון? אמנות נחותה

ה'חיים כמשל' עובד למחזה שהוצג בתיאטרון 'עידן' כעשור לאחר יציאתו כספר. מאיר ינאי ביים, ואמיר אוריין, שחקן והיום מנהל אמנותי של 'תיאטרון החדר', שיחק בתפקיד שדה. אוריין: "מבחינת השפעתו התרבותית הוא שייך לדור שקדם לי. לפני החזרות על המחזה לא ידעתי על קיומו. אבל ראיתי זאת לעצמי כזכות גדולה לשחקן צעיר לשחק דמות שהפכה מיתולוגית בחייה. בתקופת החזרות וההצגות עסקתי באופן אובססיבי בחומר, והשוויתי את חייו הבדיוניים של המחבר, כפי שבאו לידי ביטוי בספר וביצירות אחרות, יחד עם הידע האישי שלי על עצמי".

איך התקבל המחזה, בהשוואה לספר?

"ההצגה היתה להיט ורצה בכל רחבי הארץ. שדה התייחס בספקנות מהולה בציניות למעשה התיאטרוני, וראה בו אמנות נחותה, בהשוואה לשירה. הוא התייחס באדישות לעיבוד, כל עוד זה הלם בעיניו את תפיסת הספר".

פגשת אותו לצורך העבודה על הדמות?

"הבמאי אמר שזה 'לא הכרחי'. לאחר שלחצתי עליו, נעתר לארגן פגישה. דמיינתי את שדה כענק הדור, איש משכמו ומעלה. פתח לי את הדלת אדם קטן ועצבני, אגו-מניאק שנשא מונולוגים ידעניים וארוכים, וגילה חוסר קשב וחוסר סבלנות מובהק לזולת. ייתכן שכאדם צעיר וחסר ניסיון, לא היה בפי דבר שיכול היה ליצור עניין אצל שדה, אבל התנהגותו גבלה באדישות ובגסות-רוח.

"החלטתי שאת פתרון חידת הדמות לא אוכל למצוא באיש עצמו, אלא ביצירתו. דרך אגב, הוא דווקא אהב את הביצוע הבימתי שלי והגדיר אותו 'רב-רושם'".

האם המשחק בתפקיד שדה גרם לך לתחושת קרבה לעולם התוכן שלו כיוצר?

"בהחלט כן. יכולתי לזהות בספר מוטיבים של מרד במוסכמות, השתוקקות להגדרה אישית מספקת, והגדרת הדרך האישית לתיקון, ועם אלו יכולתי להזדהות". אוריין הלך בדרך משלו בתיאטרון. הוא פרש ממשרת מבקר התיאטרון של 'העיר' כדי לייסד את 'תיאטרון החדר' ואת שיטת המשחק החווייתית שלו, 'המעגל הפתוח'. "כמי שפועל במסגרת תפיסת עולם אמנותית כוללת, המבקשת ליצור איזון בין ממשי לבין פנטסטי, בין מדע לדת, בין תחושה לתמונה למחשבה ולרגש, ייתכן ששורשים אחדים ליצירתי היום ניזונים מעולמו של שדה".

אתה מלמד משחק ונפגש עם אנשים צעירים רבים. האם לדעתך שדה משפיע גם היום?

"השפעתו פחתה במידת-מה, יחסית לדור של אחרי מלחמת השחרור. בתקופה ההיא, שהיתה בעלת גוון סוציאל-לאומי, הופעתו של פנחס שדה היתה כמכת ברק לצעירים, ששמעו אולי לראשונה טון אישי, קוסמופוליטי, בעל מגמה מיסטית כלל-אנושית, הכורכת יהדות, נצרות ואסלאם בכיסופים לגאולה אישית. היום, המגמה המיסטית, שהיא אחד מפניה של התרבות הפוסט-מודרנית, עשויה לקבל את שדה כמובן מאליו, כחלק מהמרחב המוצף מודלים להזדהות אישית חדשות לבקרים. שוב אין זה מרד, אלא מגמה תרבותית קואליציונית במובהק".

מתווך של פילוסופיה

יורם חטב, שחקן ויו"ר שח"ם, איגוד שחקני המסך, גילה את שדה רק אחרי הצבא, תוך חיפוש והתעמקות בטקסטים פילוסופיים. "התחלתי להתאהב בטקסט כתוב ב'בית צבי'. מצאתי בשדה פרטנר לרומן ארוך וחסר מעצורים. הוא יותר ממספר סיפור, אלא סוכן ומתווך של פילוסופיה".

איך היית מגדיר את 'החיים כמשל'?

"אם בכל אדם יש צד מואר וצד אפל, כמו בכוכבי לכת, שדה האיר את החלק האפל באפלתו. למרות העיסוק שלו בכיליון ובלב המאפלייה העולם שלו היה מאד רומנטי ואובדני. 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה הוא ספר אופטימי לעומתו.

"קח את הצייר אדוארד מונק, למשל ב'הצעקה'. אם תוציא את הפנים הזועקות, יש לך תמונה פסטורלית לחלוטין. מונק ידע לתאר בתוך זה את האדם שנמצא בדיסהרמוניה מוחלטת עם השלמות והיופי של הטבע. שדה ידע להסתכל דרך העיניים של הזועק. בכל נוף פסטורלי יש מישהו עם הראש בין הידיים והוא קרוב לסוף. צריך לתת את המבט שלו. האספקלריה של שדה היתה על דרך ההנגדה. הוא רואה יופי ונעורים והעתיד הפתוח ממלא אותו מלנכוליה ותחושת אין מוצא".

דירה מחוץ לזמן

אמיר אוריין התקבל בקרירות אצל שדה, אבל אהוד בנאי נפל על שדה ביום טוב. "אחרי שקראתי את 'על מצבו של האדם' התקשרתי אליו, והוא הסכים לקבל אותי לשיחה. הוא עישן ללא הרף. יצאתי משם עם כאב ראש נוראי. אבל הוא היה נדיב ושוחח איתנו ארבע שעות קסומות". מסתבר שהאפקט של שדה יצר אצל רבים רצון להיפגש עם האיש שמאחורי המילים.

"מיד אחרי שסיימתי את הספר רציתי לפגוש את האיש", מתוודה ראובני, זו היתה פעם ראשונה שרציתי לפגוש סופר. עם כל חששות הנעורים כתבתי לו מכתב, והוא הזמין אותי לבוא".

איך היה המפגש איתו?

ראובני: "הדירה שלו היתה אקס טריטוריה. מקום מחוץ לזמן, עולמם של פילוסופים ומשוררים ששדה ממש חי איתם. נוצר קשר חברי והמשכתי לכתוב לו מהצבא. בכלל, הרבה חיילים היו באים אליו. זה נובע מהיות הצבא התנגשות בלתי פוסקת בין האני והמציאות. שדה היה המקדש האמיתי של האני".

מה גרם לכל כך הרבה צעירים להתחבר לספר הזה ולשדה?

אהוד בנאי: "בעיני שדה הוא הסופר והמשורר העברי הכי חשוב. הכתיבה שלו היא אמיצה. וידוי על החיים, בשפה פשוטה, ציורית ועשירה, שממנו למדתי להכיר את המסון, את קוואפיס, הלדרלין ואת הסה".

בנאי גם שיתף עם הסופר פעולה בערב שבו שדה הקריא ובנאי ניגן ושר. "בעבודה על הערב התגלה שדה כאיש שופע הומור. הוא היה כבר חולה למדי, אבל אהבת החיים שלו היתה עצומה. הוא אהב את ההופעות ורצה שנופיע יותר".

ההשראה שהעניק שדה לבנאי ניכרה בספר שפרסם לפני מספר שנים, 'זוכר כמעט הכל'. "הושפעתי ממנו מאוד. כתיבת שירים בעקבות חלומות, כתיבת מסעות, הוא נספג עמוק בתוכי. אני חושב עליו הרבה וחולם עליו מדי פעם".

העולם הוא התודעה

גם הדור הצעיר יותר במוזיקה מושפע מפנחס שדה. אביב גדג' (27), סולן 'אלג'יר', מרגיש שהוא חב לשדה חוב גדול. "קראתי את הספר בגיל 15", הוא מספר, "וכשסיימתי זו היתה תחושה מוארת תמידית. כמו לקיחת אקסטזי. זה עבר אצלנו מיד ליד. אחר כך אני זוכר נסיעה לאילת והיינו כולנו באופוריה, בתחושה שיש משהו שאנחנו יודעים ואחרים לא".

מה בעצם ה'משהו' הזה?

גדג': "זה 'התפסן בשדה השיפון' הישראלי. יש בו דבר שיש רק ביצירות גדולות: אתה בטוח שאתה היחיד שמבין את הסופר והוא מבין אותך. פילוסופית ותיאולוגית זה חיבר בין עולמות שחשבתי שהם בסתירה מוחלטת. הוא חיבר שפה פיוטית, תנ"כית, לשפת רחוב ושפה פרטית שמתמקדת בך עצמך. הוא גרם למילים העבריות להתמלא במשמעות שאיכשהו אבדה. למדתי ממנו, שלמרות כל העולם הגדול שבחוץ והצורך להבין אותו, הדבר החשוב הוא אתה.

"העולם האמיתי הוא לא מה שקורה סביבך, אלא גבולות התודעה שלך. הדמיון חזק יותר מהשאלה מי זה ראש הממשלה. כמו ששדה כתב 'לא עניין אותי המלחמה, רציתי לחזור הביתה, להילחם את המלחמה שלי'. העולם האמיתי הוא לא מה שאתה רואה בחומר".

היום אתה עוד מתחבר אליו באותה עוצמה?

גדג': "קראתי את הספר שוב לפני שנתיים. יש בו משהו מקומם בקריאה מבוגרת. היום אני רחוק מאד מהתפיסה הפילוסופית שלו".

לחם, גבינה, סיגריות

אצל מנחם בן, משורר ומבקר ספרות, הפגישה עם הכתיבה של שדה היתה בגיל 16. "ב'יוכני', כתב עת שערך נתן זך. זך כתב שם משהו כמו 'וכשקראתי בימים אלה את 'החיים כמשל' נרעדתי, איך יכולתי לשכוח שיש כאן סופר נפלא שכזה'. אני קראתי אז בעיקר שירה".

מה היה החידוש שגילית בו?

"'החיים כמשל' היה ספר וידוי. הוא כתב את החיים שלו, הוא לא המציא סיפור". בן פרסם בעבר ספר חושפני ואישי, 'פלונטר', שסיפר על פרידתו מאשתו והתאהבותה בגבר אחר. "'פלונטר' בהחלט נכתב בהשראת העניין. זו היתה השאיפה שלי, לכתוב ככה.

"הדבר השני שחידש שדה הוא הדיבור החילוני על אלוהים. מה שיונה וולך עשתה אחריו. גם וולך וגם שדה לא הפסיקו לדבר עם אלוהים בכתיבה שלהם". בן אינו חוסך במחמאות. "זה ספר הפרוזה הכי חשוב בספרות הישראלית בגלל הווידוי והאלוהות. ההכרזה שהחיים שלך הם מהלך אלוהי שאתה מנסה לפרש".

גם בן פגש את שדה בעקבות הספר. "נוצרה ידידות לא שוויונית. הייתי חבר במעמד של אוהד ומעריץ. הוא היה איש נמוך, כמעט גמדי, מגלומן, אבל איש חכם ועצמאי. כמה פעמים היה לי צורך עז לראות אותו כדי להתייעץ בנושאים שבערו לי. הוא התייחס תמיד בעומק, לא בלבביות. הוא לא היה איש חנף. אבל אמיתי לגמרי. הוא אחד המתים שאני באמת מתגעגע אליהם.

"מה שהיה אופייני לו זו הנזירות, למרות הבחורות הרבות. הוא חי על לחם, גבינה וסיגריות 'סילון' שעלו משהו כמו ארבעים אגורות. איש חסכן מעבר לתחום הקמצנות". לדעת בן, הסלידה של שדה מאקטואליה הקדימה את זמנה. "זה אופייני מאוד לצעירים היום. פוליטיקה לא מעניינת צעירים". יותם ראובני מסכים. "מקור ההזדהות שלך משתנה. בגיל צעיר חשבתי שזה חשוב לדעת מי זה ראש הממשלה. היום, התחושה היא שאתה לא צריך משהו חיצוני, יש לך העולם שלך".

לגמרי אנטי קליקה

הוא סלד מעיתונים, מפוליטיקה. ראובני: "זה לא נכון. הוא נרתע מהדגש שעיתונים שמים על דברים לא חשובים. הוא הרבה לתת ראיונות עיתונאיים. זה היה בשבילו סוג של יצירה סוקראטית. הוא ידע שהדברים שלו יכולים להגיע לאנשים דרך הספרים, שזה הכי רצוי, אבל גם דרך ראיונות. אם מישהו צריך אותך ולא יודע שאתה קיים ופתאום נתקל בך בעיתון, אתה יכול לפעול עליו באופן גואל".

שדה היה אנטי קליקה. באופן מעורר השתאות, נראה שגם רבים מחניכיו פנו לדרך אינדיבידואליסטית לחלוטין. מנחם בן, מבקר ספרות עצמאי ודעתן: "עצמאות מחשבתית היתה חלק מהקסם שלו. לא היתה בו בנאליה בורגנית. הוא תמיד הגיב מתוך עצמו". "אנשים אינדיבידואלים מאוד נמשכו אליו", מספר יותם ראובני, שהקים הוצאת ספרים משלו ולפי טעמו.

"אם היית אנטי קליקה, הקליקה שלך היתה שדה. הוא אמר שאתה לבד מהתחלה ועד הסוף וזה חיזק אותך. הפסדנו מאוד שהלכנו בדרך של שדה. מי שהולך עם הקליקות מרוויח. אם כי שדה כיוון אותי לרווח גדול יותר בעיני". "אני לא שופט מי שהולך עם הזרם", אומר יורם חטב, "זה מקום חם ונעים. אני פשוט אדם שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו, קורא תיגר על אמיתות כדי להאיר אותן בנקודות מבט לא בהכרח פופולריות".

האם בני העשרה של היום עוד פונים לפנחס שדה כדי לשאוב השראה?

בנאי: "לא מזמן פגשתי חיילת צעירה שהחזיקה ביד את 'החיים כמשל'. אני מאמין שהיצירה שלו היא על-זמנית ונצחית". "זה ספר רוחני", טוען מנחם בן. "צעירים שואלים שאלות על אלוהים. זאת צעירות רוחנית. כשמישהו מגיע ליצירה של שדה הוא קולט את הקרינה הרוחנית. זה ממשיך לפעול".

יורם חטב פחות אופטימי, כי הצעירים קוראים הרבה פחות. "בעידן שלנו העֶדֶר הוא דיגיטלי. האדם נהיה מוגבל יותר במנעד הרגשי והתבונתי שלו".

הופיע לראשונה לפני שלוש שנים ב'מקור ראשון'.

אני מפרסם את הכתבה שוב כדי לחבר אליה את הלינק הזה:

"המשורר על הנס" – יוסי בבליקי על פנחס שדה