ארכיון תג: צמיחה

לאן יילך הכסף

באוצר מספרים לנו שהתמלוגים הם של כולנו. מה זה אומר בעצם? איך נדאג לכך שהכסף הזה באמת יגיע למטרות הנכונות? מהדמגוגיה אל שורת הנטו

בתוך ההילולה סביב ועדת ששינסקי והדיבורים על המיליארדים שיכניסו מאגרי הגז לישראל, צריך להזכיר שרוב התמלוגים יגיעו לידי המדינה  רק ב=2020, לכל המוקדם. המאבק על מה שיידרשו היזמים הפרטיים לשלם על הזכות לפתח, להפיק ולמכור את התוצר של מחצבי הטבע שהתגלו בישראל הוא מאבק חשוב, שבו כולנו צריכים לקוות שיסתיים בצורה הוגנת שממנה ייהנו הרבים, כלומר כולנו, ולא המעטים, כלומר כמה טייקונים וכמה חברות זרות. (לגבי המשקיעים הקטנים, בהמשך).

בינתיים שני הצדדים מתמחים בדמגוגיה. בזמן שהטייקונים מדברים על הפיתוח של כלכלת ישראל, באוצר מדברים גבוהה גבוהה על משאבי הטבע ששייכים לכולנו. זה נכון, התגליות שייכות לכולנו. היזמים שמפתחים אותן לא קיבלו בעלות על אוצרות הטבע האלה, אלא זיכיון. כלומר, תמורת ההשקעה שלהם בפיתוח ובהפקה, הם יוכלו ליהנות מההכנסות העתידיות. אבל לא, אין להם שום קושאן על הגז עצמו. גם המשקיעים הקטנים, שהסתערו לאחרונה במודעות ענק על שטייניץ, נוצלו היטב על=ידי הטייקונים. השבוע פורסם שאותם קטנים נדרשו להשתתף ב-100% מהוצאות הפיתוח, אבל כשיתחילו לזרום ההכנסות, להם מגיעים רק 80% מהם. למה? ככה.

אז כן, כמו שמסבירים באוצר, לכולנו מגיע ליהנות מהכסף שייכנס בזכות הגז והנפט. אבל מה המשמעות של ה"כולנו" הזה? איך ההכנסות הללו יגיעו אלינו? הרי אתם לא מאמינים שמישהו בממשלה מחכה לבוא התמלוגים כדי לרשום לכל אזרח צ'ק. התמלוגים על תמר, לוויתן והקידוחים האחרים, בין אם הם יהיו 40% או 62%, יגיעו לקופת האוצר. מי שיחליט איך לחלק את הכסף הזה הוא מי שיישב אז בכיסאות של נתניהו ושטייניץ.

הניסיון מלמד אותנו שהכנסות המדינה ממסים, קרי ממה שכולנו משלמים, מחולק בצורה מאוד לא שוויונית, בלשון המעטה. האוצר לא זקוק לוועדה בסגנון ששינסקי כדי להכביד את עולו על כולנו. רק לאחרונה הוא עשה זאת עם מס הבלו על הבנזין, ובאופן כללי, כמו שפורסם בפרויקט מיוחד ב"גלובס" לפני שבוע, להכביד על מעמד הביניים את נטל המס, כשהגבייה של המסים העקיפים זינק תוך עשור מ-40% ל-49%.

באוצר תמיד יסבירו לנו שהעלאת המס דרושה כדי להקטין את הגירעון, או כדי לשמור על מסגרת התקציב, אבל למעשה בכל פעם שאנחנו שומעים בכמה כסף היה צריך לקנות את תמיכת הקואליציה בתקציב ובחוק ההסדרים, אנחנו יכולים לראות שאם המדינה רוצה, או לפחות כשמכוונים לקובעי המדיניות אקדח של משבר קואליציוני לרקה – פתאום יש תקציב: יש כסף לעזור לאברכים, יש מימון כפול לישיבות, יש כסף לשומנים במערכת הביטחון. אבל אף פעם אין כסף למי שאין לו לובי חזק וגיבוי של קבוצת לחץ בבית המחוקקים.

הציבור הוא זה שצריך להכריח את הממשלה לרדת מהעיסוק בדמגוגיה אל הקרקע של שורת הנטו שלנו: אם הגז שייך לכולנו, צריך לחייב בחוק את הממשלה להקים קרן שאליה ינותבו התמלוגים. הקרן הזו תיועד לפרויקטים לטיפוח החינוך, לסיוע בדיור לזוגות צעירים, להקמת תשתיות משופרות כמו מימון למיגון מבנים מרעידות אדמה, לסלילת כבישים שבאמת יחברו את הפריפריה למרכז. שלא נתעורר בעוד עשור ונשמע הסברים מדוע הכסף מהגז צריך ללכת שוב למגזרים שיודעים ללחוץ, ולמה לרוב הציבור שוב לא מגיע לקבל מכל השפע הזה אפילו אגורה שחוקה.

 

פורסם ב"גלובס", 6 בינואר 2011

להפסיק להתרכז במספרים

אם המחיר של כלכלה צומחת הוא חברה עם פערים הולכים וגדלים שבה כל שירות ציבורי שקצת מגמגם נשלח להפרטה, אנחנו נמצא את עצמנו בקרוב יושבים לפתחו של הר געש פעיל

המשבר הכלכלי העולמי עדיין כאן, והרושם שהוא השאיר ימשיך ללוות אותנו עוד הרבה אחרי שההתאוששות תתבסס. אחד האפקטים שהועצמו על=ידי המשבר, הוא העלייה של הכלכלות המתפתחות. כלכלות אסיה, וסין בראשן, בדרך להגמוניה בכלכלה העולמית. הצמיחה בעולם העשיר צפויה להמשיך לזחול עוד הרבה זמן. ב-2011 ההאטה בקצב ההתאוששות תהיה חלק מהתוצאה הבלתי נמנעת של שיגעון הגירעון שאחז בארה"ב ובעיקר באירופה.

הכלכלות המפותחות ראו את המספרים, ואת מה שעבר על יוון ועל אירלנד השנה, והחליטו על סיבוב פרסה מהיר. הנטישה של תוכניות התמריצים לטובת קיצוצים עמוקים וכואבים עלולה לא רק לפגוע בכלכלה, אלא גם לרסק את הסדר החברתי.

 

ישראל מוצאת את עצמה בתווך. מבחינה גיאו=פוליטית, אנחנו לגמרי כלכלה מפותחת. מבחינות אחרות, למשל פרמטרים כלכליים, אנחנו יכולים להימנות בין הכלכלות המתפתחות, ואפילו בין הכלכלות המתפתחות "החדשות", או עם 30 הכלכלות הדמוקרטיות הגדולות, שחברות בארגון לשיתוף פעולה כלכלי (OECD), שרק השנה זכינו לכבוד להצטרף אליו.

אז כן, אפשר להתגאות בעמידה הגאה של ישראל במשבר ובחזרה לצמיחה מובהקת, אבל חייבים לזכור שאם המחיר של כלכלה צומחת הוא חברה שבה הפערים הולכים וגדלים, ושבה כל שירות ציבורי שקצת מגמגם נשלח להפרטה, אנחנו נמצא את עצמנו בעתיד הקרוב יושבים לפתחו של הר געש פעיל.

ההון היחיד, בינתיים

2011 אמורה להיות שנה שבה נתחיל לממש את ההצלחה של המשק הישראלי: להגדיל את ההשקעה הממשלתית בשירותים חיוניים, כן, לתקצב את שירותי הכבאות – בלי קשר לרפורמה זו או אחרת; להסיט סעיפים מבורות השומן של תקציב הביטחון לחינוך – עוד לפני שהמורים מאמצים את דו"ח דוברת; להזרים כסף לתרבות – מבלי לנסות להכתיב אג'נדה מטעם; לעמוד מול הטייקונים בדרישה לתשלום ראוי של תמלוגים ומסים – בלי למצמץ ובלי להיבהל; להוריד את נטל המס על זוגות צעירים שרוצים לרכוש דירה ולא מסוגלים לעשות זאת – מבלי לחשוב על ההשלכות על קופת המדינה.

זה הזמן להפסיק להתרכז במספרים ולהתחיל להתרכז באנשים, שהם ההון היחיד כמעט שיש למדינה הזאת להציע, לפחות עד שמאגרי הגז המדוברים יהפכו לפעילים. אם לא נדע לעשות זאת, הלקח של השריפה בכרמל ימשיך לרדוף אותנו גם בשאר התחומים. יד קפוצה היום עלולה לעלות הרבה יותר מחר, כאשר הבעיות יהפכו קריטיות.

הצמיחה הרגילה אותנו שאפשר לפרק את המשוואה שנוסחה בשיאו של תהליך השלום. בעשור האחרון למדנו שישראל יכולה לרשום הישגים כלכליים גם בתקופה של עימות ארוך ומדמם תמידית. אלא שגם להצלחה הזו יש גבול. שעת השין המתקרבת בנושא הגרעין האיראני והמבוי הסתום המתמשך בשיחות הישראליות פלסטיניות עלולים להתלקח בצורה שבה גם הכלכלה תדמם.

ועוד לא אמרנו מילה על מה שבאמת מחוץ לשליטתנו. מה שלא נגיד או נעשה, ישראל היא עדיין חצי סיכה על מפת העולם. קשרי הסחר שלנו נתונים ללחצים שפוגעים במשק גם אם כרגע קשה לראות את הסימנים. היצואנים הישראליים מנסים למכור לאירופה הנאנקת תחת הגירעונות הציבוריים, ולארה"ב שבה הביקוש הצרכני מתקשה להתרומם בעוד האבטלה שם גואה. בלי התאוששות אמיתית בכלכלות המפותחות ב-2011, או שדרוג של הקשרים עם הכלכלות המתעוררות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתווך, בלי אלה ובלי אלה.

מי שרוצה לראות את ישראל צומחת גם ב-2011, צריך לזכור שאי אפשר להשיג זאת בלי לאמץ גישה דינאמית ויצירתית, לא רק במגזר העסקי, אלא גם, ואפילו בעיקר, במגזר הציבורי.

 

פורסם כפתיחה למהדורה העברית של מגזין התחזיות "העולם ב-2011" – שיתוף פעולה של האקונמויסט וגלובס