שי לוסט קונטרול אגיין

אני לא בדיוק מבקר קולנוע, והסרט הזה כבר רץ כבר כמה זמן, אבל התחלתי ולכן אסיים

על הקשר בין הצלם ובמאי הקליפים אנטון קורבין לג'וי דיוויז'ן קראתי לראשונה בספטמבר 88'. באותה שנה גיליתי את הלהקה בזכות האוסף "substance", שיצא אז וכלל מספר קטעים בולטים ונדירים יחסית שלהם. בין היתר, זה היה אריך הנגן הראשון של ההרכב שכלל את השיר האולטימטיבי שלהם, "האהבה תפריד בינינו". בחברת התקליטים החליטו להפיק קליפ לשיר "אטמוספיר" ולקחו לשם כך את קורבין. אני זוכר היטב את יובל לוי קוטל את הקליפ הזה בטורו במוסף "קליפ" של עיתון "חדשות" המנוח.

"רציתי לכתוב 'גותי', אבל גותי זה פופ לעומת הקליפ הישועי הזה", כתב לוי לאחר שתיאר בסלידה גלויה את הקליפ ובו קבוצה של נזירים לכאורה הנושאים את תמונתו של איאן קרטיס בתהלוכת אבל איטית, בשחור לבן כמובן. קורבין היה כבר במאי קליפים מוכר ומוערך, שעבד עם אקו והבאנימן, עם ג'וני מיטשל, ואיך לא, עם דפש מוד, אבל הדברים הנכוחים של יובל לוי נגד הגישה שהפגין קורבין כלפי קרטיס בשיר הזה, גרמו לי לחשוש מאוד לגורל הדמות של סולן ג'וי דיוויז'ן, כששמעתי לפני יותר משנתיים שקורבין עובד עם סרט עלילתי שלם על קרטיס.

אם לפני עשרים שנה הרעיון ההזוי של הפיכת קרטיס למרטיר היתה ראוי לגנאי, היום בוודאי גישה כזאת היא בלתי נסבלת, שלא לומר מגוחכת. והרי כבר אז, ב-88', היו לא מעט מקורבים לקרטיס שהתקשו לעכל את הקליפ שהפך את הבחור המוכשר, אבל הרגיל למדי שהכירו, לדמות אפלה המוקפת יגון ומהווה מטרה לפולחן כסמל הדיכאון בהתגלמותו.

כמו שכבר כתבתי פה, הניסיון להפוך את ג'וי דיוויז'ן ללהקת דיכאון חוטא מאוד לעומק היצירה של הלהקה ולאיכות המוזיקה שהשאירה מאחור. להדביק על הלהקה הענקית הזאת תווית של שירי התאבדות, זה בערך כמו לומר שאביב גפן הוא זמר מחאה. זה נכון שהמילה "שמחה" בשם הלהקה הייתה אירונית, אבל האמנות של קרטיס לא הייתה פוזה של תוגה וסבל אינסופיים.

זו הסיבה שגם הביקורות הטובות, לא שכנעו אותי ללכת ל"קונטרול" בהזדמנות הראשונה. אפילו השם שקורבין בחר לסרט, חיזק אצלי את החשש מניסיון האלהה פאתטי בסגנון הקליפ של "אטמוספיר". לא רציתי להיווכח שזה נכון. הסרט הגיע לארץ ואני חיכיתי, ולא הלכתי. ואז חיכיתי עוד קצת. ואז פתאום, אחרי שראיתי באותה הקרנה כמעט חד פעמית, את "ג'וי דיוויז'ן", הסרט התיעודי על הלהקה, לא יכולתי שלא להשלים את החוויה בצפייה במוצר של אנטון קורבין, ומה שיהיה יהיה.

חוץ מקרטיס, כולם שקופים

בניגוד לסרט של גרנט ג'י, קורבין באופן כמעט מפתיע, בחר להתמקד בקרטיס ובעולמו הפנימי. הנעורים שלו, הפגישה עם דבי, העבודה שלו, הלבטים והאפילפסיה. חיי הנישואים של איאן ודבי מקבלים תשומת לב השווה לזמן המסך הכולל של שלושת החברים האחרים בלהקה, כולל הסצינות של ההופעות. אם לא היינו יודעים מי הם ברני סאמנר, פיטר הוק וסטיבן מוריס, עוד יכולנו לחשוב שמדובר בחבורת מוגבלים שכל כישרונם מסתכם בהפעלת כלי הנגינה שלהם.

ההרכב המקורי, מימין: הוק, סאמנר, קרטיס ומוריס. זמן מסך מצומצם

מוריס מתופף על ברכיו באובססיביות ומדבר על מערכות תופים בהתלהבות ילדותית, הוקי מלהג על כל מיני הבלים וסאמנר שותק רוב הזמן. טוני ווילסון עוד זוכה לפחות מזה: הדמות שלו היא של פוץ אנגלי קלאסי, מישהו שתרומתו לתהילתה של הלהקה קרובה לאפס.

מצד שני, החיים של קרטיס, וגם מותו כמובן, מטופלים היטב. אז גם מתחוורת הבחירה בשם "קונטרול". הסיפור של קרטיס לפי קורבין, ולפי דברה אלמנתו, שעל פי ספרה נכתב התסריט, הוא על בחירה בלתי אפשרית, ציפיות שלא ניתן לעמוד בהן ובעיקר, תחושה שהדברים יוצאים משליטה. באופן מפתיע, התיאור של חוסר השליטה משתקף על פי רוב בביטוי האנגלי "out of hand", ולא בהטיות של שם הסרט.

הבחירה הבלתי אפשרית, היא כמובן בין אשתו של קרטיס לבין אניק, המאהבת שפגש באחת ההופעות של הלהקה. קרטיס, בניגוד לשאר חברי הלהקה, התחתן בגיל צעיר וכשג'וי דיוויז'ן התחילו להצליח, קרטיס היה רק בן 22 ואבא לתינוקת. ההחלטה להתחתן נראתה לו טעות איומה שאי אפשר לתקן, הגורל באחת מהתגלויותיו האכזריות ביותר. הוא אוהב את אניק ואת דבי, אבל לא מסוגל לבחור. הוא מחויב לדבי בגלל שהייתה לצידו בימים שהיה "סתם אחד", אבל רוצה להיות עם אניק, שאהבתו אליה נגועה בכאב מהרגע הראשון.

סם ריילי כקרטיס. הפנים משקפים את ההיקרעות

ההצלחה של אלבום הבכורה של הלהקה, "unknown pleasures", יצרה סביב קרטיס הילה שיותר מכל מפחידה אותו. הוא לא נהנה מהתהילה, הוא סובל ממנה. הסרט, באמצעות המשחק המצוין של סם ריילי כקרטיס, מיטיב לשקף את החשש הזה. הפנים של ריילי משקפים את ההיקרעות הזו, בין הספקות והלבטים: מה יהיה אם הוא לא יצליח לכתוב שירים חדשים שיעמדו ברמתו של האלבום הראשון? מה יהיה אם זה כל מה שיש בו מבחינת כישרון? האם הוא מסוגל להמשיך בהופעות ובאורח החיים הכרוך בהן, לאחר שהוא מאובחן כחולה אפילפסיה ומולעט בתרופות שהופכות את הכל לעוד יותר מסובך?

בחר בחבל

אז אין לו שליטה על חיי האהבה שלו, אין לו שליטה על הקריירה המקצועית ולא ברור לו לאן היא הולכת, אין לו שליטה על הגוף שבוגד בו שוב ושוב בהתקפי גראנד מאל שמעצימים את תחושת האפסות שלו מול הכוחות שנוטלים ממנו את המושכות. ואז באה הנסיעה לארה"ב. להקה מצליחה ומוערכת שעומדת על סף פריצה גדולה לקהל פוטנציאלי עצום מימדים, ובפנים השד שאומר שכל זה לא באמת, כל זה מקרה.

פתאום, אתה לא מתפלא שהוא בחר בחבל ובגלגלת. אתה לא כועס על הבחירה שלו, כי אתה מצליח להזדהות. וכל זה בזכות הסרט. בזכות הבחירות הנבונות ומלאות האנדרסטייטמנט של קורבין, אותו אחד שכנראה לא הכיר את הביטוי הזה לפני עשרים שנה.

הבחירה בצילום שחור לבן כאמצעי אמנותי, היתה יכולה בקלות לגלוש למחוזות המניירה, או למגבלה שמזיקה ליכולתו של הסרט כולו להתגבר על נתוני הפתיחה הדי בעייתיים שלו. אבל גם כאן קורבין מפתיע לטובה. השחור לבן עוזר לאפיין את הדמות של קרטיס, כמו גם את האווירה של מנצ'סטר כעיר ללא עתיד עבור צעיריה. הפריימים מאוד מסוגננים, אבל לחלוטין לא הייתה כאן הסתמכות על הארט והצילום כפיצוי על בעיות תסריט או הדרכת שחקנים מרושלת, להיפך. השלמות הצורנית מוסיפה אמינות, אבל בלי הפעלה נכונה של הקאסט, זה לא היה עובד. וזה עובד.

קורבין על הסט. לא גלש למניירה

עוד עניין שמעיב על סרטים מהסוג של "קונטרול", הוא איכות השחזור. אתה יכול לקחת את השחקנים הכי טובים, לצלם פריימים מוקפדים עד רמת המילימטר, אבל אם יגידו שהשחקן לא דומה לדמות האמיתי שאותה הוא מגלם – הפסדת. וגם להיפך, אם תמצא את הכפיל של קרטיס, של ג'וני קאש, של דילן, אבל מעבר לדמיון הזה השחקן יהיה אידיוט – גם הפסדת. "אני לא שם" של טוד היינס דילג מעל המשוכה הזו בטריק מחוכם. כולם יודעים שגיבור הסרט הוא בוב דילן, אבל שישה שחקנים שונים מגלמים אותו במהלך העלילה, והשם המפורש של הדמות שעליה מבוסס הסיפור לא נאמר אפילו פעם אחת.

הם כן שם

קורבין לא העז ללכת בדרך הזו, אבל למזלו, הוא גם לא היה צריך. הקאסט שלו יודע לעבוד והשחזור של מנצ'סטר ושל שנות השבעים בכלל עובד מצוין, עם כמה רגעים מצמררים ממש. למשל ההופעה של הלהקה בתוכנית הטלוויזיה של טוני ווילסון. בסרט התיעודי, וגם ביו טיוב, אפשר לראות את התיעוד המקורי. ב"קונטרול", קורבין השיג לא רק העתק של התנועות או של זוויות הצילום, ריילי וג'ו אנדרסון שמגלם את הוקי ממלאים את המסך באופן כזה שאין לך להאמין להם. הם כן שם.

ובכלל, סם ריילי לא רק נראה כמו קרטיס, הוא מפליא להיות קרטיס בכל מה שנוגע לכשרון וליכולת משחק. זה רק פריט טריוויה מעניין, אבל ריילי, שאפילו אלמנתו ובתו של קרטיס סיפרו על הדמיון המדהים בינו לבין המקורי, שיחק ב"אנשי המסיבות", דווקא את מארק אי סמית מנהיג הפול. בסרט ההוא ריילי נראה די דומה לסמית. קורבין לא התאפק ותקע בדיחה פנימית ב"קונטרול" בדיוק על העניין הזה: רוב גרטון, מנהל הלהקה אומר לריילי-קרטיס במהלך איזו שיחת קיטורים, "זה יכול היה להיות יותר גרוע, יכולת להיות הסולן של הפול". אז גם "קונטרול" היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. תודה לאל, הוא לא.

נטלי קרטיס, הבת של, על חוויות מביקור על הסט

מוריס, הוקי וסאמנר על הצפייה בסרט

הסרט "ג'וי דיוויז'ן": המלצה דחופה

הפירוט המובטח נמצא כאן

הלילה בחצות בסינמטק ת"א יוקרן הסרט התיעודי "ג'וי דיוויז'ן" המתאר את הלהקה המיתולוגית באופן מאוד מעמיק, רציני ולחלוטין לא מתחנף. אם גדלתם על המוזיקה הזאת, אם ראיתם את "קונטרול", ואת "אנשי המסיבות" רק כדי לנסות ללמוד קצת על החיים שמאחורי השירים של איאן קרטיס – הסרט הזה הוא בעצם מה שאתם צריכים.

אתמול הוא הוקרן באולם הגדול של הסינמטק בפני שלושים איש בקושי. זה מוזר בהתחשב במעמד של הלהקה בדברי הימים של הרוק בכלל, ובהתחשב בהשפעה של ג'וי דיוויז'ן על המיתולוגיה התל אביבית של הפינגווין בפרט. שלא לדבר על כך שמדובר בהקרנה חד פעמית לסרט באורך מלא הכולל תרגום לעברית, שמי יודע איפה אפשר יהיה לראות אותו אחר כך, אם בכלל.

קרטיס. הרבה יותר מאשר פוסטר בשחור-לבן למתבגרים דכאוניים

הסרט, שביים גראנט ג'י לפני שנה וקצת, הוא בעצם תמונת מראה של "קונטרול". אם הסרט של אנטון קורביין צולם בשחור-לבן כדי להתחבר לדימוי של הלהקה כפי שקורבין צילם בסטילס בזמן אמת, הרי שג'י לוקח לעצמו את החירות שיש ליוצר דוקומנטרי להראות גם את ההווה ולהציג לצופה דמויות שהן בני אדם, לא "גיבורים".

הסרט "ג'וי דיוויז'ן" מצליח לשקף את העבר לא רק דרך קטעי ארכיון נדירים באיכות משתנה, אלא לפרוש לפניך תמונה מאוד מרובת גוונים ולגמרי לא מוגבלת לשחור-לבן. ג'י, כמו המרואיינים שלו, לא מנסה להעצים את המיתולוגיה או לבנות מקדש קולנועי לאייקון הדיכאון הגדול. הוא חכם מספיק כדי לא להפוך את הסרט רחוק לעבודה של מעריץ. זאת גם הסיבה שהסרט מצליח לקחת אותך למסע שבסופו תלמד כמה דברים על הלהקה, אבל הרבה יותר חשוב: הוא יכול לגרום לך להבין כמה דברים על עצמך ועל החיים ועל האידיאל שלהם.

"ג'וי דיוויז'ן", במאי: גראנט ג'י, הערב, יום ו', בחצות, סינמטק תל אביב.

הסרט בפסטיבל טורונטו

יאיר רוה על "קונטרול"

דנה קסלר על הלהקה, "קונטרול" והסרט שלי ג'י

אתר מעריצים עם הטקסטים המלאים והרשמיים

על עולם המרצ'נדייזינג והלהקה