ארכיון תג: שיר למדינות שבדרך

שלום עלינו ועל כל ישראל: שכול וכישלון

רשימה שנייה מתוך שלוש על "שירי ארץ ישראל" של העבד. הפעם על צבא שיש לו מדינה, על חללים שאין להם בלורית ועל צו שמונה רודף בצע

"הדם הצהוב" ו"וריאציה על נושא של בבליקי" הם חוט הלהט של האלבום הזה. שני קטעים מורכבים, עם לחנים מפותלים, סליל קולות הנפרש לאוזניך מתוך ניסיון לתאר את הפתולוגיה של החיים על החרב. שלום גד לא מהסס לנעוץ עוד ועוד סיכות בבובת הוודו של הקונצנזוס: למה אנחנו לפותים בסכסוך טריטוריאלי, למי יש אינטרס שהסכסוך לא ייגמר, מי הופך את כל החיילים המתים למיתולוגיה של דם ואש ותמרות עשן.

 

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נלמד להסתדר
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הסכין בלחם
נרוץ לשטוף ידיים מהר
למה לא נלמד להסתדר

אין יותר דם, אין דם יותר
למה לא נתחיל להתארגן
אתה תזוז מטר, אני אזוז מטר
נתקע את הקלשון בחול
נרוץ לשטוף רגליים מהר
למה לא נלמד להסתדר

בהאזנה ראשונה הפתיחה של "הדם הצהוב" יכולה להישמע כמו הימנון פציפיסטי שרק אנשים תלושים מהמציאות יכולים להתחבר אליו. אבל ככל שהשיר מתקדם, וככל שהאלבום מתקדם, כך אנחנו מגלים כמה הסכסוך הזה הוא סבך של אינטרסים שבתוכם רובנו מתנהלים כפיונים של כוחות חזקים מאיתנו, שהמניעים שלהם רחוקים מאוד מלהיות נקיים. הם משיגים במלחמה האינסופית הזו שקט חברתי ויכולת לנווט את הציבור שלהם למקומות שנוחים להם.

בלי נסראללה והנייה

גם השליטים הערבים וגם הממשלה שלנו נהנים מהמצב. הרעבים כאן ומעבר לגבול לא יתקוממו נגד המושלים בהם כל עוד הם יחששו מהאיומים שמשמיעים להם כל הזמן על הצד השני. מה יעשה נתניהו בלי איום איראני ובלי נסראללה והנייה? מה יעשה אסד בלי האפשרות להאשים בכל את "האימפריאליזם הציוני"? הם יישבו לבטח בארמונותיהם ובמקלטים האטומיים שלהם בעוד כולנו חשופים גם לקריסה כלכלית וגם לאיום מתמיד על שלוות חיינו.

האלבום החדש. קרוסלה מכה ותגמול, עד אינסוף

היו שופכים עלי כל לילה
דם צהוב
הייתי באה ואוספת קצת
ומתאפרת עם זה
היה מתוק היה מתוק

מתוק היה הטעם
הדם הצהוב

כאן מתאר שלום גד את הרוטינה של החיים על החרב והקרבת הקורבנות למולך של "הסכסוך" בצורה מיתית מאוד ומרעננת. האישה האלה יוצאת מבין הצללים כשמחשיך כמו ערפדה, והיא ניזונה מאותם קורבנות. הדם הצהוב הוא צהוב של שנאה, צהוב של קנאה, שהרי בעברית צהוב בשורוק הוא "עוין, לא ידידותי" כך השנאה והעוינות, שלא לדבר על דברים אחרים שקשורים בהיסטוריה היהודית וקשורים בצבע הזה, מתחברים לקרוסלה של מכה ותגמול, נקם ומכת מנע, עד אינסוף.

אבן פינה, הנה אני
מטפטף עוד טיפה
ועושה אתה סימן
על הגוף הלבן שלך
האם תחזיקי מעמד
קצת יותר מדור אחד

החלק הזה, שכמו מתכתב עם הרוח הרליגיוזית של האלבום הראשון של "העבד", נוגע בעדינות, באמצעות הדימוי, ביכולת של המדינה שקמה פה לשרוד במצב מתמשך של מלחמה וסטרס. אפשר בעיקר להתפלל ולייצר עוד ריטואלים שיצדיקו בדיעבד את המחיר הכואב שנגבה מאיתנו כדי להמשיך ולהיות כאן.

בין השקרים המוסכמים שבעזרתם מוליכים את התודעה שלנו לקבל את המתכונת של החיים על החרב, בולט במיוחד ההטבלה לקדוש שעובר כאן כל חלל. איכשהו אנחנו בולעים את הסתירה הזו בלי לתהות: האם כל חלל היה פלא הבריאה? אם כן, כנראה שהקורבן הלאומי כבר כבד מדי על כולנו. אם לא, הרי שאנחנו עטופים בהתחסדות מבחילה. החלק השלישי של "הדם הצהוב", זה ששר שלום בעצמו, עוסק בדיוק בכך.

החיילים הם הילדים של כולנו, אבל אם אחד מהם נפל בשבי, הוא לא בדיוק בראש סדר העדיפויות. מזל שהשוק החופשי והדת הקפיטליסטית לא הכריזה על הצורך לעודד תחרות והפרטה גם בתחום הזה. מה יעשה מי שרואה מה עבר על פדוי השבי שליט ואמונתו במדינה מתערערת?

וזה לכבוד החיילים המתים
שלא כל כך אהבו את הגדוד
שלא כל כך קפצו לעזור כשצריך
זה לכבוד החיילים המתים
שלא תמיד אהבו לטייל
שלא תמיד שמרו חיוך בשבילך

ונזכור את כולם
את חסרי הבלורית והתואר
ונזכור את העשב המר
שגדל אצלי בכפר

החלק הזה הוא הנוקב ביותר בשיר. למרות הציניות העולה מהמילים, גד שר בלי לגרור את הביצוע לאזור הקברטי־חנוך לוויני. הוא שר כמתבונן מבחוץ, כאילו הוא לא מודע לחריפותן של המילים. בשיר הבא, סאגה ארוכה של שמונה וחצי דקות, גד מסכם את מה שהיה לו לומר על האספקט הצבאי בחיינו בארץ ישראל.

תתעורר בן אדם תתעורר
אהוב לבך עולה באש
זה לא הזמן לישון עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
הנשר, הסוס, הנמר והתן
כולם על ההר שותקים עכשיו
תתעורר בן אדם תתעורר
אביך יצא למלחמה אבודה
הוא חוזר עם האויב בעקבותיו

"וריאציה על נושא של בבליקי" מתחיל כמו שיר פאנק־רוק סטייל הקלאש. הוא פוליטי, אבל אישי לגמרי. הוא מדבר על אש, חיות רעות ואויב, אבל הוא בעצם על הבית. הדלת שעליה דופקים היא שלך, אביך הוא הלוחם העייף שאין לו מנוחה גם כשהפסקת האש מוכרזת. המלחמה היא גם מלחמת קיום, ושם לאף אחד אין הנחות.

ואז מופיע קולו של בבליקי עצמו. הוא חוזר אל המוטיב הצבאי. הפעם זהו אחד הביטויים המלחיצים ביותר בתרבות הישראלית: צו גיוס בחירום. כך מתברר שהבית בוער, אבל אתה רוצה לברוח, להערים על הצו, על הצבא, על המערכת כולה.

ארץ ישראל של היום היא מקום שבו כל אחד לעצמו, גם מצו 8 אפשר לברוח, וגם אנחנו כבר יודעים שצו 8 שנקבל היום כבר לא נושא את אותה תחושת חירום לאומית של פעם. זה הצו שבו קוראים לך לסכן את חייך כדי לשרת את הצרכים הפוליטיים והכלכליים של מי שנמצא בעמדות הכוח.

הו
איך הצלחתי לצאת
ממעמקי הבור
ואני אחרי כל זה, שוב
מנסה להיות חכם
לקחת את הבור אתי משם
ולהיות אתו למעלה
ממעמקי הבור
איך הצלחתי לצאת

צו 8, לא תתפוס אותי
אני אהיה מהיר הפעם
רודף בצע, צר מוח
אתה לא תצליח לסחור בי עכשיו
לב קרח לא יגור כאן (אדמה שלי)

אני אהיה חכם הפעם (האקדח בידי)

דמעות של שנאה לא נבכה (הסכין בכיסי)

כי לא יתנו לך להתקרב אלי (והציפורניים)

צו 8 יקר

זו שיר מלא עוצמה, סוחף ומסעיר, שמותיר אחרי ההאזנה ייאוש גדול. לא קשה להבין למה גד מתכוון. והצרה היא שאפילו אמירות כאלה, עם כל חריפותן, לא מסוגלות לעורר היום את תשומת הלב שהופנתה לסאטירה של חנוך לוין ויוסף מונדי לפני 40 שנה. החרב הפכה הרגל.

בפעם הבאה

הפוסט הבא והאחרון על "שירי ארץ ישראל" יעסוק בחטיבה של שירי האהבה. "וריאציה" בעצם מסיים את האלבום, ואחריו באים שני שירי "הדרן" – "תיכנס אל תוך חיי" ו"אני רק סקיצה". שני אלה, יחד עם "אין אהבות קטנות" ו"אהבה לא טובה", מייצגים צד נוסף של היצירה המונומנטלית הזו.

"אתה לי ארץ" – הרשימה הקודמת בסדרה על "שירי ארץ ישראל"

 "אין אהבות קטנות ואין להירגע" – רשמים ראשונים שלי על האלבום עם צאתו באוקטובר

האלבום עצמו להורדה בבנדקמפ

אתה לי ארץ

לקראת הקאמבק של המחאה החברתית: רשימה ראשונה מתוך שלוש על אלבום המחאה הפרטי שלי – "שירי ארץ ישראל" של העבד. שלום גד מתאר חברה מתפוררת שאפילו ילד רעב לא מזעזע אותה. לכו לכיכר, למה אתם מחכים?

 

"שירי ארץ ישראל" היא כותרת שיכולה להיתפס כצינית, אולי אפילו כבדיחה לא ברורה. נראה שלא זו הייתה הכוונה. הכותרת של האלבום השני של העבד (שלום גד בעיקר, עם אלי דראי, אמיר זוסקוביץ', טלי אלבז ואמנים אורחים) מכוונת למשהו הרבה יותר פשוט: אלה שירי ארץ ישראל של היום. המדינה שינתה פניה, וגם השירים השתנו. יש בכותרת ניסיון לכוון אל הקולקטיב הישראלי המשוער, אבל אצל שלום גד, כמו תמיד, הפנייה היא תמיד את היחיד.

 

כשיצא האלבום הזה, לפני חצי שנה, רציתי לכתוב כמה דברים על רובדי העומק שלו. הכנתי כל מיני הערות בכתב יד, ובסוף זה התמסמס. רציתי להפנות תשומת לב אל "שיר הילדים הרעבים" ולכתוב על המבט של גד על החברה הישראלית המתפוררת שמפריטה כל מה שזז. ואז באה המחאה החברתית של קיץ 2011, ופתאום הבנתי ש"שירי ארץ ישראל" הוא אלבום הנושא של המחאה הזו, אפילו שרוב מכריע של ההמונים שיצאו שבוע אחרי שבוע להפגין לא שמעו על שלום גד.

 

העבד. שירים מלפני הקיץ האחרון

 

האלבום נפתח באווירה דקדנטית שקשה לא לזהות אותה כדומיננטית מאוד בישראל העכשווית. בו"ם, כלומר בקרה ומעקב, זה כאילו מה שאנחנו עושים כל הזמן בהתחברות לחדשות. אבל החדשות הן מכות שלא מפסיקות לרדת עלינו. הפתרון הישראלי: אֶבֶל וקרחנה. רוקדים וזוללים כי מחר יהיה יותר גרוע. לכן אסור "לתת לפצע להסריח".

 

מש"ק בו"ם וקרחנה

 

אלא שפתאום, במה שעתיד להתברר כאחד המאפיינים המובהקים של האלבום הזה, מקצב המארש והילדים השרים הופך למעין תפילת אשכבה רב קולית. "להתראות סבא / להתראות / בהצלחה בהמשך דרכך" שר זוסקו, והמאזין עוד לא לגמרי בטוח שהפרידה היא מסבא שנפטר, אבל הבתים הבאים יוצרים רצף הגיוני גם מבחינה תימטית וגם כפורמט אפקטיבי.

 

אני מקווה שלא היה לך קשה מדי איתנו
היה לך קשה
מצטער בשם החבר'ה
להתראות סבא, להתראות
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה
תחשוב עלי כשאתה למעלה
אני אחשוב עליך למטה

ואז דראי שר:

אני מקווה שלא שילמת יותר מדי
שילמת בשביל כולם
מצטער בשם העם
להתראות סבא, להתראות

שלום סוגר בעצמו את הקינה הזו:
אני מקווה שלא חיכית יותר מדי
חיכית עד עכשיו
מצטער בשם החבר'ה

זוהי פרידה מהדור שידע את מוראות השואה וזכה לראות גם את המהפכה הציונית. כשאותו סבא מסתלק מן העולם, הוא כבר הרבה פחות אופטימי. קשה לו לראות איך הידרדר חלום המדינה. יושב לו סבא מול הטלוויזיה שהווליום שלה מוגבר לקצת יותר מהמקסימום, רואה את האנשים שמנהלים את העניינים פה, וקשה לו. עצוב לו שזו המדינה שהוא משאיר לנכדיו.

 

עצוב לו גם כי הוא זה ששילם חלק גדול מדמי הטיפול שנדרשו כדי להקים פה את הכל. הוא היה שם, באושוויץ, הוא צעד במצעדי המוות ושרד. הוא זכה לראות חיילים אמריקנים שלקחו אותו ונתנו לו לגור בינתיים בברלין ההרוסה, בווילה שהייתה שייכת לקצין אס אס. יש אירוניה בהיסטוריה, אתם יודעים.

 

שלום גד. שבע לא מבין רעב (צילום: אלי שאולי)

אותה אירוניה חוזרת לבקר בהווה, כשהוא ובני דורו שעברו את התופת, ושאסונם הפך לטיעון הציוני האולטימטיבי, מוצאים את עצמם עניים וזנוחים, כשהמדינה שהוקמה כדי להיות להם בית הופכת לנדל"ן אחד גדול. ואז הוא נשאר על הכורסה, מול הטלוויזיה. כבר לא מסוגל ללכת בעצמו, בקושי שומע. רוצה לקבל כבר פטור. אבל מלמעלה אין אישור. הוא מחכה להשתחרר מהגוף ולזכות לשקט. וזה לוקח הרבה יותר ממה שהוא חשב.

 

 

אולי תמצא קצת לחם

 

זה היה לא מזמן, אבל רק מעטים טרחו להתעניין באמת במקרר הריק של מישהו אחר. "שיר הילדים הרעבים" היה מכה בבטן. לשמוע ילדים ששרים על רעב וקיבוץ נדבות זו חוויה מטרידה, גם אם מדובר ב"אמנות", וגם אם אתה יודע שהילדים האלה לא באמת שרים על עצמם. התיאור של האיש השבע עם הסלולרי בכיס, שמוכן לזרוק משהו לעבר הילדים, חי בעולם שבו אפילו לתת משהו לקבצן זה עניין של משא ומתן. ואולי בכלל הוא נמנע לתת משום שעל זה אי אפשר לקבל החזר מס.

אז הילדים רעבים, השבע לא מבין רעב. ואז האביב הפך לקיץ והישראלים נזכרו שחטפו להם את המדינה והתחילו להילחם עליה.

 

עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירגע
וכל העולם יכול להמשיך לדחוף
בשביל להירגע, זה מה שאני צריכה

שלושים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להסתדר
לשלוח את הילדים לפאב ולעבודה
בשביל להסתדר, זה מה שאני צריכה

ארבעים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להירדם
לשלוח את הגברים לבור ולצבא
בשביל להירדם, זה מה שאני צריכה

חמישים מיליון שקלים ומישהו לאהוב
זה מה שאני צריכה בשביל להתקדם
שלח את היונה, שחרר את הכלבה
בשביל להתקדם, זה מה שאני צריכה

 

הנושא הכלכלי חברתי חוזר בקטע השיר של האלבום "וריאציה על נושא של בבליקי". דנה בקר שרה על גבולות החלום: תנו לי כמה מיליונים שישחררו אותי מדאגות הפרנסה, וכל השאר יסתדר מעצמו. זה כמובן טקסט אירוני. הכסף לא יסדר כלום, כי אין חברה אנושית שיכולה להעדיף את היחידים על פני הכלל. חברת המופת הציונית הפכה לאוסף מקרי של בעלי עניין ואינטרסנטים. מה הפלא שהיא מתפוררת.

 

גם חמישים מיליון שקלים בכיס שלי או שלך לא יצדיקו ילדים רעבים בקצה האחר של העיר. הם לא יכפרו על היחס הממוסד לניצולי שואה שהפכו לנטל. מי האמין שהמסר הזה יהפוך עולמות וירעיד את המבנה הפוליטי והכלכלי של ישראל?

 

"אין אהבות קטנות ואין להירגע" – הרשימה הקודמת שלי על "שירי ארץ ישראל"

בכיכר הריקה עם זמר ואקורדיאון

 

זה ערב עצוב של חג שהוא לא ממש שמח. עוד כילד עמדתי משתומם מול החג המוזר הזה ועוד יותר, מול החיבור הפסיכי בין העצב של יום הזיכרון לשמחת פטישי הפלסטיק של ערבו של אותו יום. ערב יום העצמאות היה תמיד עבורי יותר עצב משמחה. קודם כל בגלל המעבר החד, אבל גם משום שלא יכולתי להתחבר למהומה הזאת: קצף על העוברים ושבים, אמנים שמופיעים עם ארבעה שירים ובורחים הלאה, ראש העיר נואם ולהקת המחול העירונית רוקדת. קראו לזה "ללכת לבמות" ולי זה קצת התקשר לבמות הפולחן שהחשמונאים ניתצו כחלק מהמרד נגד ההתייוונות, אי שם בסיפורי חנוכה.

הו, תל אביב הגדולה,עיר חשוכה כמו חוגגתחג משונה של מלמול אנשים עילג:

הו טלוויזיה

הו אוטובוסים

הו מוניות

הו יהודים

  

מתוך "כתובת חשמל נעה", מאיר ויזלטיר מתאר את יום העצמאות תשל"ב 1973.

הכל נראה כשמחה מעושה. שמחים כי מוכרחים להיות שמח. השאלה היא איך מבטאים את השמחה הזאת. האם פטיש פלסטיק, קצף דליק והופעה של משינה היא מהות השמחה על שיש לנו מדינה. ואני באמת לא מדבר על איך המדינה הזאת נראית ביום יום, רק על הדרך בה היא חוגגת.

אני לא צמחוני. יש לי חיבה לבשר על האש, אבל התחושה שמנגל הוא הוא המנהג של יום העצמאות של המדינה העברית קצת חורה לי. הרי יום קודם אנחנו זוכרים ומתאבלים על קורבנות האדם שהוקרבו על האדמה הזאת והנה, לא חלפה יממה ואנחנו מעלים קורבנות בקר, כנפיים של תרנגולות מסכנות וחומוס אחלה.

זאת הקדמה ארוכה, אבל היא באה להגיד, שאחרי כל כך הרבה שנים שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי בערב יום העצמאות, באה להקת פונץ' והראתה לי מהו המקום הנכון עבורי להיות בו בערב מתוסבך כזה.

בימים האלה או שאתה סוציאליסט או שאתה אכזרי

הבחירה לפתוח עם רוני שויקה ועם טקסט פרשני-אסוציאטיבי בעל נופך יהודי הייתה משב רוח מרענן לכל העניין. הסתכלתי על רוני וחשבתי על קובי אור. פתאום קלטתי שרוני הוא סוג של קובי אור חדש. אם קובי אור הוא נביא רוק מהורהר שאתה הולך בקלות שבי אחרי האסוציאציות שלו והדימויים הבלתי אפשריים, הרי שאצל רוני האמירה פחות מטושטשת, יותר מחוברת למקורות המים של בבליקי ובכלל, האג'נדה של פונץ' יושבת עליו בול.

מהי האג'נדה הזאת? האלבום האחרון של הלהקה הוא מעין חזרה למהפכה ברוח השם הישן של הלהקה, שד"ק (שמאל דתי קיצוני). שד"ק היא המפלגה של אלה שלא מוכנים לקבל את השקרים הרשמיים. (שקרים שנפוצים בעיקר בימי זיכרון וביום העצמאות). השד"קים הם האנשים שלא יכולים לחיות בעולם דיכוטומי ש"ימין" שווה "דתי" ו"שמאל" שווה "אוכל שפנים". אלה שקשה להם לשמוע נאומים על כמה טוב פה ואיך ניצחנו במלחמה, כשהכל כל כך רעוע. הדתיות של בבליקי היא מהסוג שאוהב אותך גם אם אתה מחלל שבת ואוכל שרצים. והוא דתי לגמרי, הבחור. היהדות שלו היא אהבת הזולת וצדק סוציאלי.

"למה אתה חושב שאוסלו נכשל?", שאל אותי פעם בבליקי רטורית. "כי אי אפשר שהשלום יהיה רק לעשירים. שתהיה מדינת פלסטין, זה בסדר. ושתהיה מדינה שדואגת ליתום ולגר ולאלמנה. מדינה שבה לא נוטשים את החלש בגלל חולשתו. זו מדינת יהודה". (ציטוט חופשי)

אחרי שרוני שויקה יורד הלהקה עולה ומתחילה בעיבוד אינסטרומנטלי ל"405". ואם השיר הזה מנסה לדמיין יום הולדת לאיש שמגיע לגיל ארבע מאות וחמש, אתה מתפתה לדמיין איך ואם בכלל תחגוג ישראל את הגיל הזה.

הביצוע של השיר עצמו נדחה ליותר מאוחר ואנחנו נזרקים שוב אל מעבורת החלל המתפוצצת של פינוקיו. פונץ' ריכזו כמעט את כל האמירה הפוליטית שיש להם בשירים לערב אחד. למרות חסרונו של "השלום יגיע", היו שם "צונאמי ציוני" המתריס, "הסיגר" שעוקץ, וכמובן "הקומוניסט" עם השורה האנטי נאיבית "מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק".

העולם תמיד יצחק עליך אם נשארו לך אידיאלים. זה הרי נורא פאסה. אבל לפונץ' אין בעיה להיות כאלה. "בימים האלה", ציטט בבליקי בהופעה את בועז כהן, "או שאתה סוציאליסט או שאתה אכזרי". זו הייתה התשובה של בועז לשאלה קנטרנית בראיון ברדיו לגבי הפוליטיקה של הלהקה.

החוויה שעברתי בהופעה של "סוויטת יום העצמאות 2007" גורמת לי לקוות שגם בשנה הבאה הם יהיו שם בדיוק באותו תאריך. איתי שלי עוד קטן בשביל הופעות רוק, אבל כבר עכשיו ברור לי שאני מעדיף להביא אותו בערב יום העצמאות לבמה של תמונע מאשר לבמות ההתייוונות שמסביב.

ועוד על ההופעה כאן.

הטיוטה הראשונה של הטקסט שרוני הקריא נמצאת כאן.

ההסבר המלא של בועז לעניין הסוציאליזם כאן

הכותרת: מתוך הגרסה הראשונה של "סוויטת יום העצמאות"

צונאמי ציוני, גאווה מול ציניות, ודגל כחול לבן

בשנה שעברה כתבתי כאן על הקושי לשמוח ביום העצמאות. מעל המילים ריחפה האמירה של בועז, "בימים האלה, או שאתה סוציאליסט, או שאתה אכזרי". חשבתי שוב על המשפט הזה לאחרונה, כשהדי יום העצמאות ה-60 החלו להגיע אל אקווריום הזכוכית שלי.

אני לא מי יודע מה ציני בדרך כלל, אבל פטריוטיזם מיד מפעיל אצלי את השריר הזה. אלא שהציניות שלי לגבי ממלכתיות מתלהמת, לגבי ג'יבריש של נאומים בטקסי החג, ולגבי תופעות כמו דגלים על המכוניות, לא עמדה לי כשאיתי, עוד מעט בן שלוש, הגיע מהגן עם שירים על הדגל שלי שהוא כחול ולבן, ועם הדיבורים על זה שיש יום הולדת למדינה. פתאום, אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי להרגיש גאווה על העובדה הכמעט מובנת מאליה (לפחות עבור הדור שלי), שבאמת יש לנו מדינה וטוב שכך.

ובליבה חומה. דגל הלאום וגדר ההפרדה

היומיום, באופן טבעי, דוחה הצידה את תחושת הגאווה הזו. לא רק אצל צינים מקצועיים. כל כך הרבה סיבות יש לנו לכעוס על מה שקורה פה, שקצת קשה להתרשם מהעניין השקוף הזה, או לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתה ישראל קיימת. הכעס והתסכול וחוסר האונים של האזרח הקטן במדינה הזו הולך ומתעצם משנה לשנה. העיוות המתמשך בכל מערכות המדינה הופך את טובת הכלל, לא רק את טובת הפרט, למשהו בלתי מושג.

"וכל הזמן המלחמה שמגרדת לך ביד"

טובת הכלל הופרטה. אם אין לך אין אמצעים לרכוש אותה, אפשר רק להשתתף בצערך. אני לא מדבר על צדק כמובן, כי צדק הוא לחלוטין מושג אוטופי, בדיוק כמו השלום. שנים נואמים מנהיגי ישראל באוזנינו על שאיפתה של ישראל בשלום עם שכנותיה. יש תקופות שקשה לקדם את הרעיון הזה, יש ימים שהוא במרחק טיסה. לא תמיד היו מנהיגינו אשמים בכך שהשאיפה הנשגבת לא התגשמה. ובכל זאת, לא היה מנהיג לישראל שלא החמיץ הזדמנות להפוך את האוטופיה הרחוקה לעובדה קיימת. לפעמים הייתה זו החמצה של יהירות, לפעמים של עיוורון מדיני, לפעמים בגלל שיקולי קואליציה. כן, היו סרבנים עקרוניים, כאלה שלא היו מוכנים לשלם מחיר טריטוריאלי ואמרו זאת בגלוי, ואותם אני דווקא מעריך בשל כך, אבל מי שיבדוק יראה כמה שמדובר בבודדים. הרוב טענו שאנחנו מאוד רוצים שלום, זה פשוט שהצד השני כולו חיות דו רגליות צמאות דם.

אבל עניין השלום הוא רק דוגמה. החסך העמוק בישראל בת השישים בדאגה לטובת הכלל מקיף הרבה תחומים. בניגוד מובהק לשאלת השלום והשטחים, נדמה שרוב הדברים שאזכיר בהמשך נמצאים בקונצנזוס רחב מאוד. אין בזה שום קרע שמצריך איחוי, אלא המון אדישות, ריקבון ומיאוס. זה נמצא בחלונות הגבוהים, ברבי הקומות, במגדלי היוקרה ובקריית הממשלה. זה נוכח בכל דיאלוג שלך עם המערכת. אם אתה קטן וחלש, כדאי שתוותר מראש, כי אין לך סיכוי לקבל את המגיע לך. אם זה עולה כסף, יגידו שאין תקציב. אם זה לא עולה כסף, יסבירו שאין עניין ציבורי. המרקם החברתי מתפורר לא בגלל הפרגמנטציה של העדות וקבוצות האינטרס בישראל, אלא כי לאף אחד אין סיכוי לשפר את מצבו, שלא לדבר על לתקן משהו לטובת כולנו.

"מחזיקים ידיים בהפגנות של יום שישי והעולם מסביב מתפקע מצחוק"

קל להגיד "כולם מושחתים" ולפטור את עצמנו מהתמודדות. האמירה הזאת חמורה כי היא משחררת גם אותנו וגם את נבחרינו מאחריות כלשהי, ואפילו מהצורך להצטדק. ח"כ שנחשד במשהו לעולם לא יופיע בתקשורת נכלם ויבקש מחילה משולחיו, או לפחות יפגין צניעות כלשהי, כשהוא מסביר שהוא יגן על עצמו מפני הטענות נגדו בדרכים המקובלות.

החשוד המורם מעם מיד יפנה בעזות מצח אל המדיה ויתקוף את הפרקליטות ש"רודפת אותו", את היועץ המשפטי ש"סימן מטרה", את המשטרה שיש לה "אינטרסים זרים", ולפעמים גם את התקשורת ש"שופכת את דמו". אם הוא מהימין, הוא יאשים את המערכת בשמאלנות ויטען שבגלל דעותיו מנסים להרחיק אותו מעמדת כוח. אם הוא דתי או מזרחי (או גם וגם, שמעתי שיש מפלגה כזאת) אז ברור שהאישומים נגדו מבוססים על גזענות ושנאה עיוורת למגזר שהוא נמנה עליו. גם אם העבירה לא קשורה כלל לתפקידו הפוליטי, כמו העסקת עובדים זרים ללא רישיון או מעשה מגונה, עדיין הוא הנרדף והמסכן.

ג'יבריש של טקסים ממלכתיים

המגרש הפוליטי הוא יער סבוך של אינטרסים. ההישרדות בצמרת הפירמידה היא משימה קשה שנעשית מורכבת יותר ויותר, בגלל הלפיתה המתהדקת שמפעילים סקטורים שונים על הממשלה ועל תקציבה. ולמרות הקשיים והמגבלות, דבר אחד שכחו פה האנשים שזכו בעשור האחרון לקבל את התואר "ראש ממשלת ישראל": לדאוג לנו. לא בגלל שהצבענו למפלגה מסוימת, לא כי יש לנו כסף לתרום לקמפיין, לא כי היינו יחד בסיירת או במצעד החיים. לדאוג לנו כי אנחנו "העם". הרי בסופו של דבר, ראש ממשלה שיוכיח לישראלי הפשוט, השכיר, נטול הכוח הפוליטי או הכלכלי, שהוא עושה למענו, יזכה לתמיכה גורפת ולכבוד. לא כי הציבור מי יודע מה חכם, כבר ראינו את מי הבוחר הישראלי מסוגל לשלוח לתפקיד הזה, אלא כי הבוחר ישמח לגלות, פתאום, הפלא ופלא, ראש ממשלה שפועל לטובת הכלל ולא לטובת מקורביו.

"כוח, תועלת, מה הרווחת כבר?"

הציבור כבר מכיר מספיק ראשי ממשלה שהרבו להבטיח והתקשו לקיים. בבחירות מציפים אותנו בהבטחות ורגע אחריהן כבר אנחנו טובעים בים של תירוצים. "נכון שהבטחנו, אבל…". גם אם קשה לקיים, וגם אם התנאים בעייתיים ואפילו אם מערכת של בריתות פוליטיות וכלכליות מנסה להפריע ולהכשיל – זה התפקיד, לקיים את ההבטחות.

העובדה שהתרגלנו להבטחות ולתירוצים הפכה אותנו ללוקים בחוסר אונים נרכש. זה לא רק ש"כולם מושחתים", הם גם אף פעם לא מקיימים מה שהבטיחו. לא רק כי הם מושחתים, אלא כי יותר קל ככה. גם ראש הממשלה יודע, הציבור לא מזדרז להעניש את המכזיבים.

האם תזכה ישראל אי פעם לממשלה שמחויבת להעביר תקציב ראוי, שזוכר את החולה והחלש, שמעודד יצרנות, אבל לא מחלק ל"יזמים" מענקים והקלות שתועלתן מוטלת בספק? האם יבוא יום בימי חיינו שבו תאשר כנסת ישראל תקציב שמשקף דאגה לדור הצעיר ולעתידו באמצעות חינוך ורווחה. תקציב שזוכר בכל סעיפיו ותת סעיפיו גם את הדור המבוגר ואת זכותו לקיום בכבוד באמצעות פנסיה ריאלית, מערכת בריאות שיוויונית וסל תרופות הגון?

ישראל משוועת לראש ממשלה שיודע שאתה שולח את הילד שלך למערכת החינוך ומקווה שהוא יחזור משם עם ידע, ולא עם דקירה. ראש ממשלה שיודע מה המחיר של החיים כאן, לא רק בכסף, וחשוב לו להשתמש בכוחו כדי שיהיה יותר קל, יותר טוב ויותר זול לחיות פה, וגם שזילות החיים תהפוך לתופעה מגונה. גם בשנת השישים השוועה הזו תישאר ללא מענה.

לפני שער החוק. האות מתה והחזקים חוגגים

אבל להאשים את הממשלה ואת ראשה זה קל וגם מאוד פופולרי. אבל זו לא רק הממשלה. הרשות המבצעת נמצאת גם בפרטים הקטנים. מבחינת המערכת הכלל הוא כזה: אם החוק לטובת החלש, אין מספיק משאבים לאכוף אותו. אם החוק לצידו של הממסד או על מי שיש לו כסף (וכסף שווה השפעה וכוח), תמיד האכיפה תהיה מהירה, נחושה ולפעמים גם דורסנית. או במילים אחרות, אם יש לך דו"ח חניה, יעקלו לך את חשבון הבנק, בצעד שבו העירייה היא גם התובעת וגם השופטת וגם זו שמחזיקה משרד עו"ד חיצוני שמשמש כתליין וגוזר עוד קופון על גבך. גם אם מדובר בסכום פעוט, וגם אם למעשה, יש פסיקה שאוסרת על כך בצורה ברורה. כשיעקלו לך את חשבון הבנק, תיאלץ לשלם ומיד. אף אחד לא יברר את טענותיך, ולאחר ששילמת, אין מי שתוכל להתלונן בפניו.

"מחפשת את סדום או רחמים מהגרדום"

לאחרונה, יצא פרופ' אהרן ברק, עילוי משפטי ונשיא בית המשפט העליון בדימוס למתקפה על שר המשפטים בשל ניסיונו של האחרון להכניס שינויים במערכת המשפט. החשש מפוליטיזציה של בית המשפט הוא אמיתי. סכנת ההשחתה רובצת בפתח ונוהמת ללא הפסקה. אין ספק שבין ברק לפרידמן, אדם הגון צריך לתמוך בברק. אלא שזה לא מספיק. גם מחנה ברק צריך להתעורר. עם כל הכבוד לגאונים שעומדים למעלה, מערכת השפיטה של ישראל מסורבלת ומאובנת. התוצאה היא שהחזקים חוגגים, העבריינים נהנים ואילו האזרח הסביר נותר חשוף לכל רוח רעה.

מתח הרווחים נמוך, אז המעסיק שלך עולה על רעיון כביר: הוא לא ישלם לך את המשכורת בזמן, או בכלל לא. כשתתפטר, או כשהוא יפטר אותך, הוא יתכחש לחוב. אם תפנה לבית הדין לעבודה כדי שישמור על זכויותיך, שמופיעות בספר החוקים, תגלה שהשופט, שאמור להפוך את החוק ממילה כתובה למעשים, כבר מזמן רואה בחוק אות מתה, שאין לה קיום. לא צדק, אפילו חוק אין.

האיש בגלימה השחורה ישאל מכורסתו המוגבהת את השכיר שנעשק, "אז למה עוד לא הגעתם לפשרה?", כאילו הוא בורר במלחמת כנופיות, ולא שופט שאמור להוציא לפועל את מה שנכתב בספר החוקים של מדינת ישראל. במקרה הטוב, הוא יפסוק לך "פשרה": תוכל לקבל חלק מהכסף, בתשלומים ללא ריבית, ללא פיצוי כלשהו. זה מה שיש. איפה ימצא המעסיק הנחמד פריסת חוב נאה שכזו? ויותר נורא, לאן יפנה השכיר בפעם הבאה שבעל הבית יגזול את דמי עבודתו?

"אלה הדברים שיכולים להיות מהר מדי סכין בשבילך"

ואם בית המשפט נוהג כך, למה שנתפלא אם כשתזדקק להגנת המשטרה, יסבירו לך שאי אפשר עכשיו, שאין מה לעשות, או שהם לא מתערבים. ובאמת, למה לבלבל למשטרה את המוח, יותר טוב שתגיף את הדלת, תנעל את האוטו, ותקפיד שלא להיקלע למצב שבו נחוצה התערבותם של כחולי המדים.

תקפו אותך? יקח להם שעות להגיע. דיווחת על מפגע מסוכן? זה לא התחום שלהם. אתה גר בתל אביב ושומע יריות בחוץ? בלי כתובת מדויקת הם לא יכולים לטפל בזה, ולפעמים גם אם תהיה לך כזאת, עדיין יש סיכוי שתשמע תשובה כמו "מה אנחנו יכולים לעשות".

כובע נגד שמש. לא מתעסקים בדברים כאלה

 

"על כל שקל ששמרת סתם, תיחרב הממלכה שלך"

הכלכלה פורחת, אבל רק מעטים נהנים ממנה. הרוב משלם יותר על הדירה, על הדלק ועל האוכל. כשהדולר יורד מעלים לו את המחיר בגלל הנפט שהתייקר. כשמחיר הנפט נרגע, מספרים לו שהדולר זינק ושחייבים לגלגל אליו את העלויות האלה. אם כבר מדברים על עצמאות, שר האוצר הוא התפקיד הכי לא עצמאי שיש. זהו מינוי קבוע של בעלי ההון. מי שלא משחק לפי הכללים שלהם, לא יזכה להתקרב ללשכה ההיא, מחשש שיפריע לספור את הכסף.

גם התרבות הישראלית פורחת. כל מי שמספר לכם שפעם היה יותר טוב, פשוט תקוע. יש היום פחות הגמוניה, פחות צורך לרצות את ההמון ויותר אפיקים ליצירה ולהפצתה. הרוב תמיד יעדיף תרבות רדודה ותמיד יקבל את שלו, בכל מקום. ההבדל הוא שבשני העשורים האחרונים, גם מי שלא מסוגל לאכול את מה שנותנים לו, יכול למצוא תרבות לטעמו. העובדה שקשה להתפרנס מזה היא עצובה, אבל היא נובעת בעיקר מגודל האוכלוסייה. לא רק מה שרדוד מצליח, היום גם האיכות יכולה להגיע לקהל.

"כשהזיקוקים נופלים על עיניים רטובות"

יש מדינה, וזה חשוב, אבל האם זו המדינה שלך? מתי בפעם האחרונה יכולת להרגיש בעל בית במקום הזה, לא כשאתה כולך צהוב בפיינל פור ולא כשאתה בחאקי מגרד ומאובק?
תהליך ההתפוררות החברתית צובר עוד ועוד תאוצה. היחיד מתקשה למצוא נחמה, אבל מי שמתבונן במצב יודע שזה לא יכול להימשך. חייב להיות אור בקצה המנהרה. צריך לקוות שלא יהיה זה האור של הרכבת שדוהרת ממול, אבל הזעזוע בדרך, כי יותר מדי עמסה המדינה הזאת על בניה, ויבוא הרגע שגם הפראייר האחרון יקום על רגליו השחוחות וידרוש את המדינה שלו בחזרה.

אז כשאיתי חזר מהגן, עם "אני נטעתי עץ בארץ ישראל" שרתי איתו בשמחה ואחר כך השמעתי לו את "סוויטת יום העצמאות", שלא ילמדו בגן ולא בבית הספר. אז כן, זה שיר מורכב מדי עבור ילד בגילו מכדי לעמוד על המשמעויות, אבל זאת המורשת שלי לחג הזה, ויום אחד הוא יבין. וחוץ מזה, גם אצל אבא אפשר ללמוד שירים, לא רק בגן.

כותרות הביניים, לפי הסדר: סוויטת יום העצמאות; הקומוניסט; צונאמי ציוני; המלך האחרון של עולם הבידור; שיר למדינות שבדרך; רוקנרול; סוויטת יום העצמאות (יוסי בבליקי/פונץ').