מאדם אתה ואל אדם תשוב

"עיתונאים צעירים, לצורך העניין צעירים הם עיתונאים מתחת לגיל 40, יתקשו להבין איזו השפעה מכרעת וברוכה היתה לאדם ברוך על התקשורת הישראלית". כך פתח השבוע אמנון אברמוביץ' את דבריו על הדמות המיתית שהלכה מאיתנו השבוע. לא זה המקום לפרט, אבל החלוקה השרירותית הזאת לא חלה עלי, למרות הפסקנות האופיינית כל כך לכותב. למרות שגיל 40 עדיין לפני, עולם התקשורת הישראלי, זה שאדם ברוך היה מבכירי מנהיגיו, הוא בית הגידול שלי.

מדף העיתונים והמגזינים שנתלו על חוט בעזרת אטבי כביסה בחנות שלידה עברתי יום יום בדרך מבית הספר הביתה היו חלון הראווה המפתה ביותר לעולם שבו רציתי להיות. לא בחוג ג'ודו או בקייטנה להכרת המחשב, אלא בין הדפים החולפים של הזמן, שם השקעתי את שעותיי. בני דורי שנכבשו באותו גיל בקסמו של תואם יבמ והשקיעו בו נפח זמן דומה, יכלו בגיל הצבא לבלות את זמנם בגבול רמת גן בני ברק ואחר כך לחגוג באולמות המסחר של וול סטריט ואחד העם. הצגים הירוקים ונטולי המודם לא דיברו אלי, אני רציתי להתחבר למילים, הרבה מילים, וכותרות, ומשנה, ולידים מפתים, לא שידעתי אז את כל המושגים האלה, אבל ידעתי שאני רוצה לדעת מה יש לאנשים האלה להגיד לי. רציתי ללמוד איך עושים כך קסמים עם מילים ווויז'ואל.

השם הנעלם. אדם ברוך (צילום: איל יצהר)

הקוסם, האלכימאי של המילה הכתובה היה בתקופה ההיא אדם ברוך. ברוך ערך אז את "7 ימים" של ידיעות. בניגוד לעת הנוכחית, שבה כל תת מגיה זוכה לקרדיט בתחילת המוסף, שם העורך היה נעלם. קיבלת את התוכן, את המדיניות ואת הרוח, אבל הגוף לא היה זקוק לשם. הרבה זמן עבר עד שידעתי שהאיש ההוא, עם הקסקט והזקן, היה זה שהגיש לי שבוע אחר שבוע את התוכן שהפך אותי לפנאט של עיתונים. אספן. מכור למילים האלה, שעושות כתמים על כריות האצבע.

ערימות מצטברות

אוטוסטרדת המידע שלי נעה בנתיבים שהתוו "כותרת ראשית", "חדשות", "העיר", "העולם הזה", "מוניטין" ואחרים. שעות ארוכות של ילדות ישבתי ופענחתי, פסקה אחר פסקה, את העולם שמסביב. דעות כאלה לא שמעתי בבית. רשת ענפה כזו של דמויות ואינטרסים לא פגשתי בשום מקום אחר מלבד בערימת העיתונים והמגזינים שעברה מהחנות ההיא לערימות שהצטברו אצלי בחדר.

"הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממשית, אלא רק בא להגיד פאק איט. יש לו תפקיד כמו שיש ליצר הרע או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין" אדם ברוך, 2004

היום, אחרי כמה שנים בתוך התקשורת הישראלית ולא רק כצרכן, אני יודע שלא רק ש"אדם ברוך היה מייסדה של המגזיניות הישראלית", כמו שמסביר אברמוביץ' לינוקות המדיה, אלא שהוא לימד אותי את התשוקה למוצר הזה שנקרא עיתון, מוסף שבועי, מגזין. הוא כמובן לא היה היחיד, אבל מכיוון שהמסלול שלו כעורך חצה את מפת התקשורת המקומית לאורכה ולרוחבה, והעובדה שהיד המנחה שלו היתה מאוד מובחנת ועקבית, לא הייתי זקוק להרבה רמזים כדי לגלות איפה אדם ברוך נמצא, גם אם אין קרדיט בשוליו של העיתון.

גאוות היחידה נעלמה

שנות השמונים נגמרו. המוסדות התקשורתיים שעשו לי בית ספר נסגרו אחד-אחד. גליה אלבין לקחה את "מוניטין" והעיפה בבעיטה את המוניטין של מגזין הכרומו היוקרתי ישר לידיו של בוב גוצ'יונה. אלבין הוסיפה לשמו את השם "פנטהאוז" ובכך גזרה מוות בייסורים על שארית פועלו של ברוך, שיצר את הירחון בדמותו. "כותרת ראשית", שהיה גרסה ירחמיאלית של "מוניטין", נאלץ להחזיר את המפתחות לאחר שש שנים בלבד.

העשור שבו הלך "חדשות" במדבר כשהוא מאבד נוזלים לאיטו, נגמר כשערוץ 2 המסחרי שנולד הפך את הפולסים החלשים של העיתון למוות קליני שאין ממנו חזרה. הדמויות שלימדו אותי מה זו עיתונות התפזרו במה שנשאר. המיתוג האיכותי נגמר. אין כבר שם של עיתון שכשאתה אומר אותו לעצמך בקול אתה נמלא בגאוות יחידה. הייתי אז בצבא. אני זוכר את היום שבו בא חבר בבוקר מהבית אל הבסיס, עם "ידיעות" בכיס הדגמ"ח. הוא הושיט לי את הגיליון ואמר, "תראה, כתוב שסגרו את 'חדשות' אתמול, ואתה היחיד שאני מכיר שקורא אותו".

בתקופת הדמדומים הזו, שנייה אחרי שעמוס שוקן פינה את מערכת "חדשות" מיושביה, היו אלה אדם ברוך ורינו צרור שניסו, פעם אחת נוספת, להקים את האלטרנטיבה לתחייה. "שישי" היה עיתון שבועי בעריכת צרור ובהשראת ברוך. ובכל זאת, גלריית הכותבים המפוארת, מנתן זך ועד עוזי וייל, לא הצילה את "שישי" מגורלו של "חדשות". בהספדים לברוך השבוע, "שישי" קצר הימים אפילו לא זכה לאזכור.

כך יאה לו

אדם ברוך היה מגדלור של ידע וכישרון. הבחירה שלו לייסד את התרבות המגזינית המודרנית שלנו, היא זו שהצילה את התרבות הישראלית ממוות כבר לפני עשרים שנה. ברוך יכול היה להסתדר בחיים בלי להיות עורך "מוניטין", "7 ימים" ו"שישי". זה אנחנו שלא היינו יכולים בלעדיו.

אדם ברוך בחר לכתוב ולערוך עיתונים, מוספים, ירחונים. הוא הקדיש את חייו ליצירה של תוכן תלוי זמן והקשר. טקסטים שעיקר תפקידם לתווך בין הקורא הלא יודע לזירות ההתרחשות בפוליטיקה, באמנות הפלסטית, בספרות ובמוזיקה. לא רק שהתרבות המגזינית המודרנית לא היתה קיימת אם לא היה אדם ברוך, אלא אף טקסט עיתונאי עכשווי – מאקטואליה קשה ועד תחקירי הדוקו אקטיביזם, דרך מדורי הרכילות המתפקעים ממודעות עצמית – לא היה נראה כמו שהוא היום אלמלא האיש עם הקסקט.

ביום שלאחר מותו מלאו הטורים בתלמידיו שהפליאו לדבר בשבחו. מיברג כדרכו בסטריפטיז נפשי מטלטל. רינו צרור הרכיב משפטים מהודקים היטב, כמו שלמד מברוך עצמו. סטלה קורין ליבר היתה המרגשת מכל המספידים גם יחד. כך יאה לו לאדם שבעת לכתו כה רבים ממהרים לספר עליו באהבה ובכישרון כאלה.

הפאק איט אורב

בעיתוני סוף השבוע כבר נפנו להביט על מה שנשאר לנו. העיתונות הישראלית במשבר מתמשך. זה זמן שעולים עליה לבזותה מיני מו"לים קטני קומה וקפוצי ארנק. הם רוצים חינמונים. מבקשים להם שכירי עט שיתפרו חליפה לפוליטיקאי שהם חפצים ביקרו. ולא רק את העיתון הם רוצים לחלק חינם, גם את העיתונאי הם רצעו כעבד. העיתונות הנרצעת של שנות האלפיים היא נסיגה מזעזעת לעומת תור הזהב הברוכי של שנות השמונים. רוגל אלפר ("תרבות מעריב") כתב כי התוצאה היא העדר מוחלט של אינטלקטואליות כדרישת סף מהעיתונאי. אפילו ידיעת העברית על רזיה היא בגדר המלצה בלבד. מתי מעט מהכותבים של היום מסוגלים ללהטט במקלדתם שבוע אחר שבוע. רק יחידים יכולים עדיין למסוך דברי טעם לתוך התשפוכת של ההון והשלטון ורודנות הכוכב הנולד שבמקום הראשון.

איתמר בן כנען ("העיר") ציטט דברים שאמר לו ברוך בראיון לפני ארבע שנים. ברוך דיבר על גיבורי תרבות שלו. הוא נעלב במקומם מהטון שהפך שולט בכל: "הפאק איט אורב לכל דבר תרבותי באופן קבוע. הוא לא מייצר אלטרנטיבה ממשית, אלא רק בא להגיד פאק איט. 70 אחוז בתוך המנגנון של תקשורת תרבות הם אנשים שתפקידם, מבלי שהם יודעים שהוא הוטל עליהם, לומר פאק איט. יש לו תפקיד כמו שיש ליצר הרע או לשומן. רוצה השד שהפאק איט מיוצג בדרך כלל על ידי אנשים מכוערים נפשית, אבל זה בילט אין".

אדם ברוך היה איש חכם. הוא ידע שיום אחד ידברו גם עליו באותו טון. "אדם ברוך היה ראש שבט", כתב בן כנען. "אמנם שבט קטן, של כותבים שלוקחים ברצינות טהורה ועמוקה את תפקידם כעיתונאים סופרים. עכשיו ראש השבט מת, ואל לנו לתת לפאק איט לבצבץ". מצער לומר את זה, אבל אין מה לעשות. ראש השבט איננו והפאק איט כבר מזמן איננו סתם הטון השולט, הוא הטון היחיד.