ארכיון תג: שלום גד

אין אהבות קטנות ואין להירגע

האלבום החדש של "העבד" הוא חג של ממש המחייב התייחסות מיוחדת. מדובר בעוד חוויה מרתקת מתוצרתו של שלום גד
 
 
פרט טריוויה ידוע הוא שלאה גולדברג לא כתבה את "שירי ארץ אהבתי" על פלשתינה-א"י, כמתבקש בנראטיב הציוני-קולקטיביסטי, אלא על המולדת שעזבה מאחור, ליטא. נדמה שזו דרך נפלאה וחתרנית עבור האינדיבידואל שרוצה לצעוק את האני שלו לבחור בתלבושת אחידה לכאורה ובאמצעותה לגעת בדברים הכי פרטיים.

האלבום החדש. מעבדה של מדען גאון

   

האלבום השני של "העבד", ההרכב בהנהגת שלום גד ובהשתתפות זמרים אורחים כמו יהוא ירון, אביב גדג' ודנה בקר, מתברר כטייק אוף מתוחכם ויצירתי להפליא על הכותרת שלו, "שירי ארץ ישראל". לכל מי שהכיר את האלבום הראשון של "העבד" (2000) והתרגל לקשר את ההרכב הזה לשירים דתיים נכונה הפתעה. גם לי לקח 11 שנה כדי להבין שהרכב הצד של גד אינו מיועד לכך.  

 

אין אהבות קטנות, רק ברקים ורעם  

העבד הוא פשוט השם שנתן שלום גד למעבדה היצירתית שלו. אם תחפשו שירים בעלי השראה רליגיוזית, תמצאו אותם ביתר קלות באלבומים ה"רגילים" של גד עם היהלומים. ב"קוץ ברוח" וב"היהודי המעופף" יש הרבה יותר אלוהים מאשר ב-12 הקטעים של האלבום החדש.  

העבד. שירים מקוריים ומלאי הומור

   

   

אלבום חדש של "העבד" דוחה כל קשב אחר. עם כל הכבוד לאלבומים החדשים של ברי סחרוף ושל אהוד בנאי, ברגע שהקבצים עלו לעמוד הבנדקמפ של גד, היה לי ברור שאני חייב להתפנות ל-55 דקות כדי להקשיב. בעידן שבו ההרד דיסק מפוצץ במוזיקה שחצי ממנה הוא דברים שהיו קשים להשגה שנים, הפניית הקשב הזו היא חריגה ביותר.  

   

האזנה ראשונה היא תמריץ שנובע מהיותי לקוח חוזר (גרסה משופרת של מה שכתבתי כשיצא "העבד" הראשון כאן), אבל כל ההאזנות שאחר כך, כולל השמעה מודרכת של האלבום לבן שלי (חמש וחצי) נבעו מהאפקט העוצמתי של החומר המוקלט.  

   

לא במקרה אני מזכיר את הבן שלי. מהרגע שהתחברתי ל"העבד" החדש, הוא הפך מיד לחבר קרוב ואפילו בן משפחה שפתאום נכנס לחיי. בשעות שנמנע ממני להאזין לו הרגשתי ממש געגוע. זו הסיבה שאפילו זמן האיכות המשפחתי הפך לזמן שבו מקשיבים ל"העבד". מה אפשר לומר, אין לך גאווה הורית כמו בשעה שאתה שומע את בנך בכורך שר בהתלהבות באמבטיה "את בוחרת רב כמו שבוחרים משקפי שמש / את בוחרת ספר כמו שבוחרים מגף / בואי למושב, בואי למושב".  

   

העולם עוד לא מוכן בשבילך  

"שירי ארץ ישראל" משקפים את המשקל הסגולי של שלום גד כיוצר שאינו מפסיק לחפש דרכים חדשות לומר את מה שיש לו. פעם זה שירי אהבה לאל, פעם שירי מולדת מסויטים, פה פופ אולטרה רדיופוני ושם הומאז'ים לדיוויד בואי ולשנסונים צרפתיים.  

שלום גד. חגיגה לאוזניים (צילום: אסף אנטמן)

   

נדמה לי ששלום גד לא הצליח לאכזב אותי בשום אלבום שלו, אבל "העבד" הוא מסוג החוויות שזורקות אותי הרבה יותר רחוק, מטלטלות הרבה יותר חזק, ולא פחות חשוב, משמחות אותי הכי הרבה. "העבד" הראשון הקדים את זמנו והופיע הרבה לפני גל המוזיקאים שגילו את היהדות והחלו להזריק את אלוהים לתוך המוזיקה שלהם. אבל לא מדובר רק במי היה קודם. שירי האהבה לאל של גד היו מקוריים, מלאי הומור ומרתקים. שום דבר מהעידן של הבנאים חובשי הכיפה או של השינקינאים שנטשו את השינקן לטובת התפילין לא נשמע עמוק כמו השירים של "העבד" הראשון.  

   

באותה מידה, "שירי ארץ ישראל" הוא אלבום שנוצר במעבדתו של מדען גאון שלא מתעייף מלבדוק פורמטים ורעיונות שחולפים בראשו הקודח, ולא משנה כמה הם עשויים להיראות מופרכים והזויים. אלבום קונספט בהשראת סטיבן זונדהיים וז'אק ברל? ילדים ששרים שיר קבצנים? שיר קרחנה שהופך למזמור אשכבה? כן, כן וכן. אחרי שאתה שומע את התוצאה המוקלטת זה בכלל לא נשמע הזוי. להיפך, אתה פשוט לא מבין איך חיית בלי הדבר הזה עד עכשיו.  

   

אלה המדים ואלה הסוסים האחרונים  

שילוב הקולות של טלי אלבז המדהימה, שחבל שצריך לחכות 11 שנה כדי לשמוע אותה שרה שוב, עם אלה של אלי דראי, אמיר זוסקוביץ' ושל גד עצמו הם אלה שמעניקים לחוויה עושר שאי אפשר היה להשיג באלבום רגיל של שלום גד והיהלומים. לחגיגה הזו לאוזניים מצטרפים יהוא ירון שקיבל סולו בשיר אחד, אביב גדג', שמצטרף בדיוק ברגע הנכון של "המצב". וגם הילדים טל שאולי, טליל לב, נוב לב ואורים לב.  

 

השלושה האחרונים אחראים לאחד הרגעים הכי מטלטלים של האלבום הזה, "שיר הילדים הרעבים", ששופך על המאזין דלי ספונג'ה מלא באמירה חברתית חפה מכל המכשולים שבהם נופלים בדרך כלל שירי מחאה. ויש גם את "וריאציה על נושא של בבליקי", שיר של שמונה דקות עם שם שקורץ לבעלי רקע קלאסי, שמכירים את הווריאציה על נושא של פגניני. התוכן לוקח את המאזין למעלה לשמיים ועמוק לתוך הבור.  

"וריאציה" מתחיל זעם סטייל הקלאש, ממשיך בציטוטים של "המצב", "סיגריה בשקל", ועובר לקול הדבש של יוסי בבליקי שבורח מצו שמונה, ומשם לדנה בקר שמסבירה באירוניה שלום גדית אופיינית ש"עשרים מיליון שקלים ומישהו לאהוב / זה מה שאני צריכה בשביל להירגע / וכל העולם יכול להמשיך לדחוף". זה נגמר בקתרזיס של דיסוננס לכאורה, שבו מתחברים האלמנטים שמייצג כל אחד מהזמרים בקטע.  

   

האש בחוץ גוועת  

בשיר האחרון מבקש גד לסייג את כל מה ששמענו עד אותו רגע. "אני רק פסיק בתוך כל זה / אני רק סקיצה / אל תשפטי אותי / לפני שאני גמור / אני עדיין קצת צולע ברגל שמאל / אבל ברגל ימין, הולך ממש ישר". אני אומר: אל תאמינו לו. מדובר באחד האלבומים הגדולים שנעשו פה, תו תקן לכל מה שיבוא אחריו. מצד שני, אפשר רק לשמוח. אם "העבד" הוא רק סקיצה, מי יודע איזו יצירת מופת גד ישלוף בפעם הבאה.  

   

   

   

והנה שוב הלינקים:  

בנדקמפ  

http://shalomgad.bandcamp.com/album/–3  

העבד הראשון להורדה  

http://www.imusic.co.il/album_details.asp?album_id=357

הפוסט של שיר לב

 

חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן

 
על האלבום הראשון של "העבד". שלום גד אומר לכם שוב ושוב: הדברים אינם כפי שהם נראים

 

העבד. מוזיקה לשיפור איכות החיים

השאלה הדתית, אומר שלום גד, איננה עניין של כיפה וזקן. כולנו דתיים באיזה אופן. יוסי שריד אינו פחות דתי מהרב עובדיה אלא שהדת שלהם שונה לגמרי. אני נותן את זה כהקדמה כדי לנטרל את ההסתייגות על רקע דתי מ"העבד" הפרויקט של שלום גד יחד עם אמיר זוסקוביץ, טלי אלבז ואלי דראי. האלבום הזה אינו מיועד רק למי שיש בו אמונה "דתית". גם חילוני כופר כמוני יכול להתחבר ליצירה שנושאה העיקרי הוא אלוהים.

 

למרות מה שהתרגלנו לחשוב, אלוהים לא שייך לדת ולדתיים אין בעלות עליו. אצל נושאי המגבעת, למשל, האלוהים הוא אובייקט כל כך מובהק, שהוא ממש מחכה לאיזו עבודה סמינריונית על "דמות האלוהים ביצירת נושאי המגבעת". שלום גד לוקח את הרעיון למקום אחר: שירי קודש בפורמט של רוק. אם היינו בחו"ל היו קוראים לזה סול או גוספל. אצלנו זה נתפס מוזר.

 

נושאי השירים האולטימטיביים בתרבות הרוק/פופ הם בדרך כלל אהבה ונגזרותיה: היא אוהבת אותי / היא לא מבינה אותי / היא בוגדת בי / היא עוזבת אותי/ היא עושה אותי אומלל. אומר שלום גד, בואו ניקח את הנושא הזה ונלך איתו אל משהו יותר מטאפיזי. בעצם השירים כאן אינם שירים דתיים, אלה שירי אהבה לאלוהים. אלוהים שהאדם ברא בצלמו. אלוהים פיגמליוני כזה. ולכן בניגוד לאהובתך, לא יאכזב אותך לעולם.

 

אז מה קיבלנו? ספר תפילות מולחן ומושר. חמישה עשר קטעים שיוצרים רצף רעיוני ומוזיקלי של "חסד נסתר היה מגיע כל יום לאולפן עם ערמת אפקטים" (מתוך "מגפי הישועה"). יש פה הומור, אירוניה, רקע מוזיקלי וטקסטואלי שנדיר לפגוש בביצת הרוק הישראלי.

 

נכתב כבר על החוסר בידו הרמה של מפיק בתקליט הזה. על כך הייתי אומר כי דווקא המינימליזם, הצניעות והכוונה המזוקקת הופכים את האלבום הזה למגובש ביותר שעשה שלום גד עד היום (זה השלישי, לא כולל שניים עם פונץ'). ככה צריך ליצור מוזיקה וככה צריך גם לצרוך אותה. אנשים מתאספים יחד מנגנים, כותבים, מקליטים, והנה יש השראה.

 

האלבום הזה יצא בשקט, פונה בצניעות לקהל, בלי הו הא תקשורתי שמנתק את היצירה מהיוצר, והופך את היוצר עצמו לאיזה דמות מיתית, פיקציה שקיימת רק במוספי השבת. אם מישהו בתקשורת הממוסדת היה מתעניין ביצירה המופלאה הזו, הוא היה מבקש לראיין את גד על החזרה בתשובה שלו. אבל מה לעשות ששלום גד לא חזר אף פעם בתשובה, ושהשירים הם פשוט שירים, לא מאמרים בעיתון ולא פרשנות על פרשת השבוע. גד מעדיף להגן עלינו מ"תקליטים רעים" ("מאי") מאשר לשכנע אותנו בקיומו של כוח עליון.

 

טלי אלבז ואמיר זוסקוביץ מובילים כאן את השירה, ואת שלום כמעט לא שומעים סולו. וב"קרדיטים" א' ו-ב' וב"כבוד" א' ו-ב', יש לנו שליח ציבור וקהל מתפללים כמו בבית הכנסת שהיינו רוצים להיות בו בחגים, אם רק היינו מוצאים לעצמנו אחד כזה.

 

טלי אלבז היא תגלית נפלאה בעיני. השירה שלה משקפת תום מוחלט. היא לא "עובדת על השירה", היא פשוט שרה. כל זה בזכות יד המקרה שגרמה לשלום לקלוט את הקול שלה במשיבון של אלי דראי, המתופף. השירה שלה באה מאותו מקום נקי ומזוקק בנפש של שלום גד כאשר הוא כתב את השירים האלה.

 

"פתח את עיני אל על

שלא אפתח ידיים יותר מדי גדול"

"העבד" אומר לא לחומרנות, לא לחוסר הקומוניקטיביות של הסצינה האלטרנטיבית, ואומר לנו שוב ושוב את המשפט המבלבל הידוע: הדברים אינם כפי שהם נראים. קרי: אלוהים הוא פרטי והוא שייך לי. לא אתם ולא ש"ס ייקחו אותו ממני. מוזיקה לא חייבת להיות בליץ תקשורתי שנע בין "שבעה ימים" לפלייליסט של גלגל"צ. מוזיקה, כמו כל אמנות אחרת, היא דבר שאתה עושה לשיפור איכות החיים שלך.

 

שלום גד ואנשי העבד מציגים כאן לדעתי תפיסת עולם פילוסופית ומוזיקלית מגובשת, גם אם במידה מסוימת מתעתעת. לא יאכילו אתכם פה בכפית, ולכן אחרי ההאזנה יהיה לכם הרבה על מה לחשוב.

 

אם תלכו איתו כל הדרך עד "קרדיטים ב'", תמצאו חיוך רחב ואופטימיות גדולה שתשטוף אתכם גם כל הדרך לעבודה מחר בבוקר או אל מכתב ההתפטרות על שולחן הבוס, ומשם הלאה אל החופש הגדול של החיים.

אין מה להשוות את העבד ליצירות של חילונים שחזרו בתשובה. גד הוא לא עדי רן. אבל ההומור שיש כאן לא נראה לי שהיה יכול להתקיים ביצירה שנושאת חותמת הכשר של רב. שלום משתעשע ומתפייט: "צריך אחד לאהבה / צריך שניים בשביל להביא ילד / שלושה בשביל להקה / ארבעה למועדון ברידג' / חמישה לקבוצת כדורסל". ככה נשמע אחד מי יודע של הדור שלנו.

השירים הם פופ-רוק נעים, שהיה עובד יופי ברדיו הישראלי, אם זה לא היה סתום עד מעל האוזניים בבינוניות. "מיטת הברזל" או "אינדי" היו יכולים לקרוע את גלגלצ, ו"שיר הקברן" היה רץ חופשי ב"לא רוצים לישון". זה לא יכול לקרות כי יש משהו בשלום גד שמפחיד את ההגמוניה. את דרך החשיבה הרגילה.

הוא לא איזה ילד רעשן שאפשר לפטור בתנועת ביטול קלה. הוא מתעסק באלוהים ובאמונה, הוא כותב שירים מתוך עולם עשיר של תוכן. הוא גדל על קצת יותר מדילן ומהביטלס. בעולם של גד יש גם שנסונים צרפתיים ואת החזן מבית הכנסת במושב. קצת מוזר להכריז על זה, אבל הוא מוזיקאי שלא מחפש את ההשראה רק במקום אחד.

 

אם מי שאמור לתווך אותו לקהל, כלומר, התקשורת וחברות התקליטים לא מעוניינים, הוא לא ייתן לזה לעצור אותו. לא רוצים, לא צריך. אם אתם מקשיבים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית ושואלים את עצמכם: זהו? זה מה שיש? אז בא שלום עם העבד, והופך את סימני השאלה לסימני קריאה ושופך עליכם בנדיבות גדולה את חדוות היצירה המופלאה שלו. לכו על זה. יש סיכוי שהחיים לא ישמעו שוב אותו דבר.

 

(פורסם לראשונה ב"מגזין במה" באוקטובר 2000. הטקסט כאן משופץ ומשופר לכבוד האלבום החדש של העבד)

זרועותיו של אב הרחמן – המשך הדיון על אביתר בנאי

הדיון חשוב וחשוב לי להמשיך לנהל אותו,

אז למטה למטה – התשובה שלי לכל המגיבים לפוסט הזה

אחרי שולי רנד, ארז לב ארי, וכמובן אהוד בנאי ומאיר בנאי, הגיע תורו של אביתר. הגל של המוזיקה היהודית החדשה מלא בכל כך הרבה ניוון וחוסר כנות שפשוט קשה להקשיב לו בלי ציניות. לא במקרה המוזיקה הזאת נמצאת עמוק בתוך הפלייליסט. היהדות בגרסת הגיטרה החשמלית יכלה להיות מקור אור אמיתי, אבל החיבור שלה למיינסטרים ממחיש עד כמה יש בכל הגל הזה התרחקות מהאמת הפנימית אל עגל הזהב של הקונצנזוס.

כל הדיאלוג המוזיקלי הזה עם הקדוש ברוך הוא הפך רדוד ומתחנף. אין יראת אלוהים במקום הזה, רק אהבה עצמית. אנחנו בסדר, למרות שפיכות הדמים מסביב, למרות האלימות והפריצות, למרות הטומאה והשררה. הכל בסדר, באמת. רבי נחמן אמר.

הציניות נמחקת

אבל כשניגשים לאלבום של אביתר בנאי, הציניות נמחקת. זה הרגע שבו אתה מתחיל לבדוק את עצמך. הרי זה אביתר, זה שבעירתו הפנימית משתיקה כל ספק. הכנות והצניעות בהתגלמותה. היוצר בה"א הידיעה. ההבדל בין אביתר בנאי לרוב האמנים האחרים בגל הזה הוא המוניטין שלו.

בנאי. בעירה פנימית המשתקת כל ספק

בנאי הוא אמן עמוק שבעבר לא נרתע מבדיקת גבולות מוזיקלית וטקסטואלית. לא אחת הוא נחשב ליוצר שמדגים את האפשרות להיות בלתי מתפשר ונאמן לאמת פנימית ועדיין להצליח מסחרית. איכות אמנותית שאין סתירה בינה למכירות של אלבומי זהב ופלטינה.

עד האלבום הקודם, "עומד על נייר", בנאי היה באמת האמן הזה. תהליך ההתקרבות ליהדות היה גם שם. אבל היו גם סימני שאלה. הכתיבה שלו הייתה זרם תודעה של אדם ריבוני. כזה שיודע שנאמנות לעצמך חשובה יותר מכניעה למערכת של מצוות ואיסורים.

גם בנאי, כמו רוב האמנים של הגל הדתי החדש, מציע בעיקר נחמה. לא במקרה השיר הפותח נקרא "אבא" ובהמשך יש עוד אחד, "אב הרחמן". האמונה הדתית לפי בנאי היא התרפקות על כוח גדול ממך, כדי לשאוב ממנו פיצוי על הכאב שעברת עד שהגעת אל האמונה.

עטיפת הדיסק. התרפקות והקטנה עצמית

ההתרפקות הזאת מובילה כמעט תמיד להקטנה עצמית. חלק מהאמנים האחרים, כולל האח הגדול מאיר, הקטינו את עצמם עד שהעדיפו להלחין שירים שכתבו אחרים, "גדולים בתורה". למרבה המזל, אביתר לא ויתר על עצמו עד כדי כך. ועדיין, לא תמצאו באלבום הזה אפילו שיר אחד שאין בו איזה ציטוט מהמקורות.

בסופו של דבר ההקטנה הזאת משאירה אותך עם תחושה שהאמן שמדבר אליך איבד את עצמו בתוך ארון הספרים היהודי. כאילו הוא חושש שבלי איזה "יונתי בחגווי הסלע" השיר לא יחזיק מעמד. ככה, בין השורות, אתה קולט כמה האמן האמיץ הזה הפך "כלי לשליחותך", כמו שאמר רבי נחמן.

המורכבות האמיתית של החוויה האמונית

עבורי, הרפרנס האולטימטיבי לאלבום רוק דתי הוא "העבד", הפרויקט שהקליט שלום גד ב-2000 עם הרכב שכלל את טלי אלבז, אמיר זוסקוביץ' ואלי דראי. גד כתב, אבל ברוב השירים הוא נתן לחברים האחרים להוביל את הביצוע.

"העבד" מכיל את המורכבות האמיתית של ההוויה האמונית. השירים בו מהללים את אלוהים מבלי לחבוש כיפה, מצהירים על אהבת השם מבלי לנופף באצבע מאיימת על המאזין שאולי לא מרגיש כמוהם. "העבד" יצא לתוך חלל ריק מבחינת קהל. אף אחד לא חיכה לו ורוב אלה שנתקלו בו לא הבינו אותו, לפחות לא בהתחלה.

"לילה כיום יאיר" יצא לפני חודש וקצת כשכולו עוטה הילת קדושה ורשימה ארוכה של הזמנות מוקדמות. גם את המבקרים בנאי הצליח לשכנע. אפילו גל אוחובסקי, שמסתייג מאוד מכל הטרנד הזה, ובצדק, תיאר אותו כאלבום אישי וכקלאסיקה ישראלית.

אלבום שמתחיל ב"אבא", מסתיים ב"ארבעתנו" ובאמצע מציע את "עד מחר", שיר אהבה נפלא לאמא של הילד שלך, שעוד לא נולד – כל זה נשמע כמו חומר אישי מאוד. משהו שאפשר להתחבר אליו מייד, להתאהב בו, להפוך אותו לפסקול של חייך, גם בלי כיפה.

חיבוק לחובשי כיפה בלבד

אז מסתבר שלא. בנאי מציע נחמה וחיבוק רק למי שמוכן לשים כיפה, להשלים עם הניכור הגובר שהוא מפגין כלפי היצירה הקודמת שלו, ובאופן כללי להסכים לאמנות שאין בה דקויות. ב"לילה כיום יאיר" הכל חד ממדי. השפה של האלבום הזה מבחינה בין אור לחושך כמו חרבו של לוחם במסעות הצלב.

כששלום גד כותב, "כשאני קם בבוקר אני מייד עושה כמה חטאים, ככה בלי לחשוב/ אחר כך אני גם מתחיל לתכנן אותם", הוא מדבר על מחשבה אנושית אוניברסאלית. כשאביתר בנאי כותב "הפעם אני לא לבד/ איזה קרב אלוהים, איזה קרב", הוא מכוון למקום שבו אין שאלות. הוא מתנער מהבדידות הקיומית, ומעמיד את החיים ואת כל משמעותם על דבר אחד: הדיכוטומיה הדתית.

האם אני טוב או רע, האם בחרתי בדרך הנכונה או שאני מתענה בייסורי שאול. אין באמצע, אין ספקות. יש רק מה שנכון לעשות ולחשוב, את מה שלא נכון פשוט שורפים.
מי שמגלה את האור, מסתבר, חייב להדגיש את האבחנה הזאת בין מה שהוא קורא אור לבין מה שמבחינתו הוא החושך. אין לו כבר ספקות, הוא יודע מה נכון ומי צודק, מה שנשאר לו זה רק להילחם ב"יצר הרע", שמפריע לו ללכת בנתיב המואר.

אז מה עושים? שורפים. ב"אותיות פורחות באוויר" הוא שורף את היומנים הישנים, אלה שמתעדים את החיים שלפני הבחירה באלוהים. אם הייתי דמגוג, הייתי מספר על האסוציאציה הראשונה שלי לגבי שריפה כזאת, אבל גם בלי ללכת רחוק, יש בדבר הזה משהו מאוד מקומם.

ההתנערות הזאת מהעבר הרי לא מחייבת התנערות מהתיעוד שלו, ואם אתה אמן, בוודאי ובוודאי שהדרך שעשית אמורה להיות יקרה לך גם אם נדמה לך שהגעת למחוז חפצך.

הלחנים כהיפוך למילים

ונדמה שכמעט לא אמרתי כלום על המוזיקה עצמה, על ההפקה. אני מודה שבשל חוסר הנוחות שלי מהמסרים של האלבום הזה, היה לי קשה לתת למוזיקה לדבר. הקשבתי לדיסק שוב ושוב כדי לנקות את ההשפעה הזאת ומצאתי כמה אוצרות נפלאים. "כל בוקר קצת", "עד מחר" ושיר הנושא, למשל.

ועם זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהיופי הזה מגויס לטובת מסרים חשוכים, פשטניים, מקוממים ונעדרי דקויות. במילים אחרות, הלחנים של בנאי, במיוחד השלושה שהוזכרו, מייצגים את ההיפך הגמור של הטקסטים. קלאסיקה ישראלית עכשווית? לא אצלי. לא על המדף שלי, במקום שבו עומדים אלבומים מלאי אהבה ומלאי אלוהים באמת, כמו "העבד".

קו סמוי, לב גלוי, חץ עיוור – אוסף שירים להורדה

 

פרולוג

פעם חשבתי, כמו במשפט ההוא של טולסטוי, שצוטט יתר על המידה, שלכל משפחה אומללה יש אומללות מיוחדת משלה. עם הזמן, למדתי שאנחנו לא כל כך מיוחדים כמו שנעים לחשוב. אולי הפרטים שונים, יש סיפורים קשים יותר ופחות, אבל בכל מה שקשור לחוויה שעובר ילד, שאחר כך הופך לאיש ואחר כך לאב, אני יכול לומר שגיליתי כי רבים, רבים מדי, חיים בקונפליקט תמידי, או בנתק, או על סף נתק, או בקיפאון מוחלט ביחסים שלהם עם משפחתם.

ברי המזל, זוכים להקים משפחה חדשה, עם פרטנר שמסוגל להבין את המקום שעליו כתב פעם שלום גד, "דע מאיפה באת, ואל תחזור לשם". המודעות הזו היא חלק מהותי ביכולת שלנו לא לעשות את אותן הטעויות. סביר שנעשה אחרות, אבל גם כאן, האפשרות להיות הורה מתוך מודעות והכרה בכובד המשימה, יכולה לחולל פלאים בחוויה המשפחתית המתקנת.

מאז שהפכתי לאב, לפני יותר משלוש שנים, למדתי לראות עד כמה המוקשים שהניחו בפני בגיל הילדות עדיין נמצאים באותו מקום. הקשר המשפחתי יכול להיות חוויה סיזיפית, של הימנעות מעלייה על המוקשים האלה, או מהתמודדות של מאבק, סיזיפי גם הוא, עם כל מוקש שוב ושוב, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.
האוסף שלי מתעסק בנושא הדי עמוק והפרטי למדי הזה. נתתי חופש לאסוציאציות שלי, כמו גם ליכולת שלי לעמוד מאחורי אמירות נחרצות באשר למשפחה כמושג וכגוף הכולל אנשים קונקרטיים, שלפעמים אתה פשוט לא מסוגל להכיל עוד.

פעם, בשיחה עם חבר, שגם תרם שיר לאוסף הזה, הוא סיפר שהשאיפה שלו היא להקליט אלבום כל שנה, כדי שבו יסופר הסיפור של השנה שחלפה. הבחור רחוק מלעמוד בשאיפה הזו, אבל כשהתלבטתי מה יכול להיות הנושא של הדיסק שאני מכין, הבנתי שאני דווקא רוצה לתת ביטוי לשנה הזו, שעמדה בסימן של ההתנגשות הבלתי נמנעת: להיות בן, או להיות אב. להיות המבוגר האחראי עבור הבן שלי, שזקוק להורים שיוכלו לתת לו כל מה שהורים יכולים לתת, או להישאב לתוך מאכלת משפחתית שבמוקדם או במאוחר תסב לו יותר כאב וצלקות מאשר שמחה ואווירת חג עולצת.

לייצר מההתחלה

השנה למדתי שאין דרך אחרת מלבד ליצור את המשפחה מההתחלה: אבא ואמא וילדים. לתקן מתוך נקודת התחלה ולא כחלק מתוך שרשרת של אילוצים, פחדים, מריבות ומצוקות. שחררתי את עצמי ואת המשפחה שלי לחופשי, ומאז הכל יותר קל ופשוט, אם כי לא נטול כאב. אלה החיים, מה לעשות.

"קו סמוי", הוא הקשר בין הדור שלפניך לדור שאחריך. הוא מסובך, ממולכד מהרגע הראשון. "לב גלוי" הוא הדרך שבה אני מאמין שיש לגשת אל חומרי הנפץ האלה. לא באינטריגות, במאבקי כוח, בכיפופי ידיים. הרגש הוא נקי והרצון להיות הורה טוב גובר על הכל, גם על הנכונות להיות נוח ונחמד עבור הסביבה. "חץ עיוור" הוא העונש המשפחתי שצפוי על שני אלה.

אסור להירתע מכך ויש ללכת הלאה, אל מה שאתה מאמין בו, כי הפעם, זה לא רק "אתה והשטויות שלך", הפעם יש לך אחריות גדולה, ואתה חייב לפעול, למרות החיצים, למרות הרעל, למרות שהעולם עומד מנגד.

1. יהודה פוליקר – חלום יעקב

הנטייה שלי לפתוח מיקסטייפ בקטע אינסטרומנטלי שיהווה "אינטרו" לבאים אחריו החזירה אותי לאלבום "לעינייך הכחולות", שהוציא יהודה פוליקר בשנת 1993. מדובר באלבום שרובו ככולו נטול מילים, והוא מוקדש לאחיין קובי, שמת בעת שירותו הצבאי לאחר שחייל אחר היכה בראשו עם קסדה.

הקטע הזה הוא עיבוד שונה לקטע הפותח את האלבום ההוא, "סולם יעקב", הכולל שירה של ילדים הנשמעת כמו מארש אבל יהודי. הגרסה הזאת, ללא הילדים, משאירה את האסוציאציה של האבל, של תהלוכת הלוויה, אך בצורה פחות דומיננטית. לפעמים משפחה היא מוות, ואז צריך אומץ כדי לבחור בחיים. וזה לא פשוט. אף פעם לא.

2. להקת חיל הים (סולנית: חיה ארד) – על אם הדרך

מקובל לראות בשיר הזה כמתאר את התלאות של העם היהודי בגלות ואת תקופת העפלה. אלתרמן לקח דימוי של עץ פשוט, והפך אותו לתפאורה שעליה עבר האב פוגרומים, אינקוויזיציה ורדיפות, עד שהוא מגיע למולדת, וגם הדרך אליה רצופה בייסורים.

המהפכה הציונית לקחה את העץ והפכה אותו לתורן של ספינת המעפילים, אלא ש"כורעת הספינה על צד", כלומר, גם במולדת אין מנוחה ואין שקט. זהו שיר ערש קלאסי – זיקוק מופלא של חרדות ואימת מוות, שיועד, אלוהים יודע איך, לעזור להרדים ילד שמתקשה לישון.

ההקשר האישי מתחיל אצלי באסוציאציה פרטית לגמרי: יש לי כמה הקלטות מגיל שנתיים שבהן אני מדבר ושר ועונה על כל מיני שאלות ששואלים אותי הגדולים. בצד השני של אחת הקלטות האלה, היה השיר הזה. שמתי לב לזה לראשונה כשהקשבתי לקלטת בגיל הנעורים, ואז יום אחד גם מצאתי את השיר והקשבתי היטב למילים המצמררות.

הצמרמורת הזו הפכה לילה אחד לבכי, כש"ברזל ושוט הכוהו, בן/ וחם תימר ההבל" והמצוקה שיחררה החוצה את הקתרזיס האולטימטיבי. במבט לאחור, באותו לילה, עם הדיסק הזה במכונית העומדת כבר בחניה, והלחיים הרטובות, פגשתי לראשונה את היתמות. זו היתה הנקודה בזמן שבה התברר לי שאין לי עוד איש בדור שלפני, ושכל מחויבותי בעולם צריכה להיות כלפי הבן הזה, שגם בליל סער על המים, יוכל לישון בלי שדאגות של מבוגרים יכבידו עליו. הספינה אולי נוטה על צידה, והסערה שולטת, אבל יש לילד הזה הורים, והם יביאו אותו לחוף מבטחים, יהיה אשר יהיה.

3.  שלום גד – חצי ישן (previously unreleased)

קודם כמה מילים מעוזי וייל: "השירים של פונץ' היו על דברים שטרם נתגלו, ושעתידים להתגלות בעולם, ושבסוף יקרו לאותם אנשים שהרשו לעצמם לכאוב את הכאב שהשירים האלה הציעו, בשעה שהיו עמומים ונסתרים. תעשו בדיקה: אם אתם בגיל המתאים, בני 25 עד ארבעים, נגיד; ואם בזמנו, לפני יותר מעשור שנים, שמעתם ואהבתם אותם מאוד, תבדקו בבקשה את המילים. ותגלו שפה ושם, הן מדברות על דברים שקרו לכם שנים אחרי ששמעתם ואהבתם. על אירועים ספציפיים. לא במובן של "מה השיר הזה אומר לכם". במובן של דברים אמיתיים שקרו בחייכם".

שלום גד

לא ישן, אולי קצת עייף. גד (צילום: אסף אנטמן)

אז בדיוק על זה השיר הזה, שכתב את החיים שלי בשנה הזאת, למרות ששמעתי אותו עוד לפני, ולמרות שעדיין לא הבנתי בהאזנה ראשונה למי מכוון המשפט "יש אנשים שהדרך היחידה לתקשר איתם היא לקום וללכת". היום אני יודע. והידיעה היא כאב, בדיוק כמו שעוזי כתב.

"חצי ישן" מיועד להופיע באלבום הבא של שלום, שמתעכב מאוד, ובימים אלה מוקלט למעשה מחדש, לאחר שההקלטות הקודמות נגנזו. הגרסה הזאת היא העדכנית ביותר ואני חייב תודה גדולה לשלום על שהרשה לי להכניס אותה לאוסף. בעיני מדובר בשיר מפתח מבחינת הנושא של האוסף הזה.

4. כרמלה גרוס וגנר – עלבון

כל פסיכולוג חובב יגיד לך שלדפוס הקשר עם ההורים יש השפעה עמוקה על הקשרים הבוגרים של האדם. ילד, לא רק תינוק, הוא יצור חסר אונים הנתון לחסדי הוריו. ברצותם יהפכו אותו לפקעת של תסביכים והפרעות אישיות, ברצותם יטפחו בו ביטחון והרגשת ערך עצמי.

לא במקרה השיר הזה הוא סימפוניה של כאב ועלבון. אין מצוקה גדולה יותר מזו של ילד שלומד לצמצם את עצמו כדי לתת להוריו להפוך לדיקטטורים קטנים.

5. bless the wound – DXM

באוגוסט 2007 התאבד יריב אלטר, מנהיג להקת DXM. האוסף הזה, שכולל שני שירים של הלהקה, הוא גם הזדמנות לזכור ולהזכיר מי היה אלטר ומה הוא עשה עבור התרבות הישראלית בתקופה שבה לא היה מי שיקשיב, אפילו שאז עוד לא נולד הפלייליסט.

די.אקס.אם בעטיפה הפנימית של Faceless. מימין: אלטר, הופמן ופוסטל. לחסוך בעלויות

DXM פעלה בשנות השמונים והוציאה אז קלטות אודיו ולא תקליטים, כדי לחסוך בעלויות. באמצעים פשוטים יחסית, ובגישה המחשיבה מאוד את האסתטיקה של הצליל ושל האריזה של המוצר, הם הצליחו להעביר מסר אסתטי שהוא הרבה מעבר למה שהמילה הזו מסוגלת לייצג בשגרה. גם היום, האזנה למוזיקה הזו היא חוויה חזקה מאוד ומרשימה בגישה חסרת הפשרות שלה.

המיתוס "ברך על הפצע" לקוח מתוך האמונה הנוצרית, שבה מותר לעשות כל דבר רע ולכפר עליו בקלות, כי הרי "ישו מת כדי לכפר על חטאינו". אצל אלטר, הפצע הוא גם מקור הכאב וגם תחילת הנחמה. אי אפשר לנו בלי הפצע, כי הוא מלווה אותנו כל החיים, הוא גדל איתנו. לכן צריך למצוא בו את הטוב, את היצירה, שהיא גם התרופה וגם הנקמה הגדולה ביותר במי שגרם לפצע הזה.

6. יהודה פוליקר – בגלל

מעניין שהסאונד של להקת השוליים האולטימטיבית משתלב היטב לתוך נאום הזעם של מלך הקונצנזוס שחותם את אלבומו המופתי "אפר ואבק". אם הייתי רוצה ללכת עם מיינסטרים, אפשר לבחור מתוך "אפר ואבק" כמעט כל שיר, והוא יתאים לנושא שבחרתי. אבל לא רציתי שירים של יום הזיכרון ולא יפחה של אקורדיון אחרי הגשם.

רציתי את פוליקר הישיר, המתכתי, זה שלא מעבד רגשות ולא מטשטש את החוד של הדקירה. וכן, "בגלל שאתה היית הכבשה השחורה/ והם היו ההורים./ בגלל הדלתות הנעולות/ והקולות בחדרים".

7. די. אקס. אם – אמא שלי

כשהלהקה הזאת החליטה להוציא שני שירים בעברית, התברר שהבעירה הפנימית שלהם, שצובטת אותך באנגלית, שורפת אותך כליל כשהמצוקות מקבלות ביטוי בשפת האם שלך. המשורר אלי הירש כתב את השיר הזה, והוא מופיע בספרו הראשון והקשה להשגה, "רעש".

הרעש של די. אקס. אם. הוא כאב גדול, יופי שלא ניתן להתכחש לו, ואמת בלתי מתפשרת. וכדרכם של דברי אמת, לפעמים לא נעים לשמוע אותם, ולא פעם הם מחלחלים שנים, עד שאתה מתחיל לחיות בהתאם. שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה בגיל 15, כשיצאה לראשונה "הקופסה" של מבחר הקלטות של הלהקה. לא הכרתי דברים אחרים, אבל פשוט הגעתי לאוזן וקניתי. עד היום, 20 שנה אחרי, אלה 60 השקלים הכי מוצדקים שאי פעם הוצאתי על מוזיקה, ואולי בכלל.

 

הטקסט של "אמא שלי" מתוך עטיפת הסינגל. כאב גדול, יופי שלא ניתן להתכחש לו ואמת בלתי מתפשרת

 

8. כנסיית השכל – אוטוביוגרפיה

גם זה שיר של משורר, גם הם הוא רוקר מזדמן. שמעון אדף כתב, והכנסייה ביצעה לראשונה באלבום השני, "קח שירים". אני נתקלתי בו בהופעה, וה"כורעת ללדת", ו"צער המוות וצער הלידה", הדהדו לי בראש כמה ימים, עד שהלכתי וקניתי את הדיסק.

ובכל זאת, הגרסה שמופיעה פה היא מהעיבוד החדש של עמי רייס, שמוציא יותר טוב את השירה של חזן ואלמליח, וגם מעניק טיפול שמאפשר למאזין לקלוט יותר מרוח השיר גם בהאזנה ראשונה.

 

9. רונה קינן – קסיוס

"ילד ילד מסכן/ אני בא לערסל אותך/ ילדה טרופת דעה/ באתי לקחת אותך הביתה". יונה וולך לא הייתה מאלה שעושים הנחות לעצמם. גם השיר הזה זעק את עצמו מהדף עוד בטרם זכה ללחן מופלא מידיה של רונה קינן בת ה-18.

עבורי השיר הזה מתאר את הדרך שבה לוקחת אותך בת הקול אל הנשמה התאומה ומחברת שני שבורים לשלם אחד. כן, בזכות המפגש בין הילד המסכן אל הילדה טרופת הדעה, אפשר עוד לקוות לטוב, לדור שכל זה ייחסך ממנו.

10. אביתר בנאי – תחרות כלבים

היה מתבקש שאשים כאן את "אבות ובנים" שהפך כבר לסוג של שיר לאומי לימי זיכרון. אלא שהשיר ההוא לא קשור בכלל למה שאני מנסה להגיד. והוא למעשה לוחץ חזק מדי על הדוושה של מכונת הדמעות.
"תחרות כלבים" הוא יותר אסוציאטיבי, אבל מי יכול לשאת בגאווה את התואר אסוציאטיבי, אם לא אביתר בנאי. הכתיבה שלו מאפשרת לך להשליך על המילים שלו את התחושות הכי עמוקות והכי קשות שלך.

אוחז בהגה. אביתר בנאי בקליפ של "תחרות כלבים"

השיר הזה נשמע לי כמו חלום-סיוט שבו אתה עומד במוקד (שלא לומר על המוקד) של האשמות וביקורת של "אויבים גדולים שאני טיפחתי", אותה משפחה שכמו שכבר אמרנו, יכולה לתת לך כנפיים ויכולה לרסק אותך לאדמה. אתה אבוד, חשוף, פגיע, רוצה לברוח, אבל הם שם, כל עוד תתן להם, מקיפים אותך ותוקפים בחושך. ואתה רק מחכה לרגע שתהיה מסוגל להתעורר מזה, ולברוח.

11. כנסיית השכל – אנחנו לדרכים

אני לא מעריץ גדול של כנסיית השכל, אבל השיר הזה, דווקא בגלל הצמצום שהוא נוקט מבחינה מילולית, מצליח לזקק את החוויה של היתמות הנצחית, של התחושה שנולדת זקן, נטול שמחת חיים, וגם את הצורך לתקן את זה, כמו ב"חצי ישן" של שלום גד, בלסגור את הדלת כשאתה עומד בחוץ, ולא ננעל בפנים. שזה אומר: "אמהות אספו הביתה ילדים מלאי חיים/ אותנו לא אספו/ אנחנו לדרכים".

12. אביב גדג' – הסוד (previously unreleased)

בהופעות, כשאביב שר את השיר הזה, שלמרבה הצער לא ייכנס לאלבום החדש שלו, הוא אמר משהו שהסגיר את העובדה שהוא כתב אותו על אחיו הגדול, שלום גד. אבל לא הסיפור הזה הוא שחשוב, אלא העובדה שהשיר הזה מציג את החוויה ההורית, כמו שאני רואה אותה, וגם, עושה ככל יכולתי כדי להגשים.

ובמקביל, יש כאן רמז לכל מה שצריך להתנער ממנו ביחסים עם משפחה: "אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה/ בשביל מה שאתה צריך לא משלמים, רק מתפללים/ גם אם אין מי שיקשיב". אלוהים עדי שכל כך הרבה זמן לא היה מי שיקשיב. וכשמצאתי, התחושה הזו אפשרה לי להשתחרר סופית מהחולשה ומחוסר האונים שגררתי שנים.

ממה העיניים שלך נוצצות
סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב
ומדוע אתה בוער
האם זה מהסוד שאתה שומר
אם עוד יש בך אש
עד מתי, עד מתי תצטער

כל סירות ההצלה טבעו בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו כשאין
אין לך למי לתת

אהבת חינם לפעמים מפרשים כחולשה
בשביל מה שאתה צריך לא משלמים רק
מתפללים גם אם אין מי שיקשיב
כל אהבה יכולה לשבור ולעזוב
כל דבר יכול לכאוב

והסוד שאתה שומר יותר ויותר דוקר
קו סמוי לב גלוי חץ עיוור

כל סירות ההצלה הן כבר בדרך לכאן
אתה חיכית מזמן
זאת אהבת חינם אפילו עכשיו
אין לך למי לתת

הסוד, מילים ולחן: אביב גדג'

 

13. יוסף בבליקי (סולנית: רונה תוויאור) – האיש ממאדים

ריי בבליקי כתבה את המילים לשיר הזה הרבה לפני שהייתה לאמא, ובכך זאת היא הצליחה לתאר את הדאגה ההורית שנולדת לתוך התודעה שלך כשאתה הופך להורה. אני זוכר את הרגע שבו הילד שלי עבר לראשונה מידיהם של אנשי הצוות הרפואי אל הידיים שלי. הפעם הראשונה שבה הילד שלך מוחזק בידי מי שהביא אותו לעולם, והוא כל כך לא מודע להתרחשות סביבו, למתחים הסמויים שמקיפים.

אבל בעיקר, השיר הזה מתאר בצורה נזירית מאוד, ולכן הולמת, את הלילות, שבהם אתה מתעורר אליו, וכל בכי מחריד אותך. לא בגלל השינה שאבדה, אלא כי אתה לא יודע מה באמת עובר עליו. "להתעורר אחר כך באמצע הלילה/ ולחנוק את זעקת הסיוט// לחשוב עליך, ילד קטן/ הדבר היפה שנברא בעולם/ לנסות להירדם/ ואולי הלילה יעבור טוב".

14. חנן יובל – דור

מצחיק ששמעתי לראשונה את השיר הזה כשהייתי ילד בעצמי. פחות או יותר בגיל של דור, הבן של יובֶל, שעליו נכתב השיר (מילים: אהוד מנור). מנור מאוד נחרץ בשיר הזה, הרבה יותר זוויתי מהלחן. "אל תשתוק, עמוד מולי/ אל תסמוך על הדור שלי".

אם ריי בבליקי חושבת על התינוק ומה שעובר עליו, דור הוא כבר ילד. הוא מגבש השקפת עולם מכל פיסת מידע שנופלת לידיו בתהליך בלתי פוסק של קליטה ועיבוד. בשיר הוא דווקא ישן, הזמן האולטימטיבי לעבד את כל המידע הזה. יובל לא דואג מאיזה חלום רע, אלא מהעתיד ומהעולם שמחכה לבן שלו בחוץ.

ה"אל תשתוק, עמוד מולי", הוא המוטו שלי כאבא. אני רוצה לשמש דוגמה, לחנך, להסביר. אבל כן, אני רוצה שלא יקבלו כל מה שאני אומר "כי ככה אני אמרתי", אלא שיתווכחו איתי, שיעמידו מולי מראה ושיאלצו אותי להשתפר כל הזמן, לבדוק את עצמי ואת השקפותיי.

15. נעם רותם – גיבור גיטרה

חשבתי בהתחלה לסיים את האוסף עם "סולם יעקב", במה שיהיה סוג של סגירת מעגל, ואז הבנתי שצריך להציע סוף אופטימי, כמו שאני רואה את ההווה שלי. סוף שמחבר בין האהבה למוזיקה, לילדות, לתיקון של ההורות. ובמילים של נעם רותם: "רציתי להיות גיבור גיטרה/ כי לכל אחד מגיע סיפור לפני השינה".

לכל אחד מגיע. רותם והגיטרה

וזה הדבר שלא הבנתי הרבה שנים. לכל אחד מגיע. ולכן הזמן הזה שלפני השינה, כשאני מקריא לבן שלי את "דירה להשכיר" או את "איה פלוטו" וחווה איתו את הסיפורים האלה, אני מבין כמה הזמן הזה חשוב לי וכמה הוא מגיע לו.

לינק להורדת האוסף – כאן

ולמי שמעדיף ראפידשר – כאן

וזה מה שחשב על האוסף מי שקיבל אותו – y99

ואם לא פרויקט האסיף של פורום מוזיקה ישראלית בוויינט, זה בטח לא היה קורה

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

 

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.