ארכיון תג: שלום גד

לשלום גד, ביום שבו הוא נולד

אחת הסיבות ששלום גד הוא אמן כל כך נדיר בעיני, היא ששלום לא מפחד לנסות. הוא מחפש כל הזמן את הזווית הבלתי צפויה שממנה אפשר לראות ולהגיד דברים אחרת. שלום מוכיח, שבאמנות אין דבר כזה ש"אין דבר כזה", כמו בסלוגן ההוא של אלדד זיו. הכל אפשרי, אם רק לא קופאים על השמרים, מה שדי נפוץ אצל אמנים, בעיקר המצליחים יותר, שלמרבה הצער משתעבדים לניסיון חסר סיכוי לרצות את טעם הקהל במקום לחפש בתוך עצמם את הדרך.

ביום שבו אני אוולד
אני רוצה להיות מרוכז
שלא אהיה מופתע עוד פעם
ביום שבו אני אוולד
בעלך יביא קפה מהמכונה
והוא יהיה חיוור מקנאה

נסגור את הרדיו ונשים תקליט
הוא יהדהד בכל הבניין
תסתכלו עלי אוכל לצליליו
את הארוחה הראשונה שלי

כל השטיחים בבית מחכים לזה
כל הוילונות בבית מחכים לזה
וכל הכפתורים במערכת
ביום שבו אני אוולד

ביום שבו אני אוולד
כל אלה שניבאו את סוף העולם
תהיה להם הפתעה גדולה

 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "תנועות מטאטא מהירות"

 

הטקסט שלמעלה הוא אקספרימנט הרואי. שיר טעון שמכיל המון: האופטימיות שבהנחה שנזכה להיוולד שוב, התינוק שהוא גם בוגר, התיאור המודע של הרגע שבו נזרעת הקנאה שהס מלהזכיר בין המוליד והנולד, הנרקיסיזם הבריא של "תסתכלו עלי" שכל כך זר לתדמית של האיש שכתב את השיר הזה.

תחושת ההחמצה, ששולחת הרבה מאוד יוצרים לארכיטיפ ההוא של "לחזור לרחם" לא קורץ לגד. הוא פרקטי. אם משהו השתבש, בואו נתחיל מחדש. "שלא אהיה מופתע עוד פעם", במקום להתמכר לרחמים עצמיים, הוא מתכנן הכל. אפילו הלידה תהיה משהו שאתה מעורב בו בצורה פעילה. החיים יתחילו מחדש כשאתה בשליטה מלאה מהרגע הראשון.

הבחירה בנקודת המבט של העוּבַר בדרכו אל החיים איננה רק תרגיל של טכניקת כתיבה. זוהי השקפת עולם שמקרינה אופטימיות אינסופית, מתוך עצם ההנחה שאפשר יהיה להיוולד שוב. הגישה של שלום ולא רק בשיר הזה, בועטת בכל רואי השחורות. או כמו שקרא פעם מאיר ויזלטיר לאחד מספריו, "דבר אופטימי, עשיית שירים", שהרי המהות של הדבר הזה שנקרא יצירה, היא קריאת תיגר על "כל אלה שניבאו את סוף העולם". שלום גד הוא ללא ספק אחד האמנים שמייצגים בנאמנות (ובתשוקה) את המהות הזאת.

וכמובן, יש כאן גם את החיבור האולטימטיבי, המובן מאליו, בין אוכל למוזיקה. רוצה לומר, הארוחה הראשונה שלי חייבת לכלול לא רק את הנוזל המזין המגיע משדי האם, אלא גם את הקלוריות התרבותיות שנושאים איתם הצלילים. ותרבות היא בחירה בין אופציות. במקום לקבל סט מוכן מאת העורך המוזיקלי, או מטעם הפלייליסט, עדיף להקשיב לתקליט, כי ברמה המושגית, תקליט הוא יצירה שלמה ואינטגרלית, בעוד שהרדיו, אפילו במיטבו, מייצר חיבור אפיזודי ומתנדף ברוח של הבזקי אור חולפים.

עזרה בדרך

אז כמו שתגיד לכם כל אישה בהריון בשבוע הארבעים ומעלה, לידה היא שחרור. הרצון לצאת לעולם מתוך הרחם הוא ביטוי מובהק של פורקן וחופש. בדיוק כמו בשיר החדש של שלום, "אני אשתחרר", המנון שממיר תסכול וכעס לעוצמה חיובית ומזכיר שבעצם גם הקשיים, החדשות הרעות, הצרות בצרורות, הפקקים בכביש ודוחות החנייה, המינוס בבנק והשכנים שצועקים – הכל יכול להיות נקודת זינוק למשהו יותר טוב. אם לא יכול להיות יותר גרוע, עדיף להתמקד במה שמשתמע מזה: הכל בדרך להשתפר.

אני אשתחרר מהגב התפוס הזה
ואני אשתחרר מהלחץ בחזה
מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר
אני אשתחרר מהאצבע בגבי
ואני אשתחרר מהרגל בבטני
מהרעל האופנתי, מהקבר העתיק
העולם יהיה מקום בטוח יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהספר השחור
ואני אשתחרר מהשקר האפור
מהספוג ומהגיר, מהלוח ומהקיר
העולם יהיה מקום ישר יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מהחדר העלוב הזה
ואני אשתחרר מהבית העצוב הזה
מהחור המשומש, מהעיר ומהרעש
העולם יהיה מקום רחוק יותר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר מעשר אלף גרם עצמות
ואני אשתחרר מחמש אלף מיליליטר דם
מהפחד של אבא שלך, מהתחת של אימא שלך
את תהיי חופשייה לקפץ עם אחר כשאני אשתחרר

אני אשתחרר…
ואני אשתחרר…
מהסלע מעל ראשי מהכובע בבטני
העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…
כשאני אשתחרר…


 

מילים ולחן: שלום גד, מתוך "קוץ ברוח"

מה קישור:

שלום גד בוויקיפדיה

שלום גד בפייסבוק

שלום גד בנדקמפ

רצועת בונוס: קית' קאראדין

על האלבום "אהבה". הופיע ב"מקור ראשון" ביוני 2005

בסצינת בסיום של הסרט 'בחר בי' של אלן רודולף, הגיבורה מתייאשת, קצה בחייה. היא עולה לגג עם אקדח ומתכננת לסיים הכל. קית' קאראדין קולט את זה במקרה ועולה לשם. השיחה מתפתחת והיא מספרת לו על החלומות והתקוות שהתפרקו ונגוזו. לא נשאר לה כלום. בכל סרטי הקלישאה, בשלב הזה הוא היה משכנע אותה בקדושת החיים והיא, נכלמת, היתה מתרצה ויורדת. הפי אנד.

לא כאן. קראדין חוטף ממנה את האקדח, מכוון לרקתו ואומר "את צודקת, לעזאזל התקוות והחלומות". הסצינה נגמרת בהיפוך מרשים ונטול קיטש. הם אכן יורדים מהגג, אבל אחרת. החיים מתחילים מחדש.

שלום גד הוא הקית' קראדין של הזמן הזה. הוא קרא לדיסק 'אהבה' אבל שיר הנושא הוא מעין התקפה על הקונספט ("כל אחד רוצה פיסה ממני / ותמיד יש מי שיקרא לזה אהבה") אבל למעשה הוא מנסח את הכל מחדש: אהבה, תקוות וחלומות. גד מכוון את האקדח לראש ורוצה לזרוק הכל, ומיד אחר כך כותב מכתב אהבה לחיים ולחלומות, שכמו שגד כבר אמר פעם, הם הסיפור האמיתי.

ב־19 קטעים גד מחכה לאהבה, מקדם אותה בברכה, כועס עליה ומתמרמר בגללה, חווה איתה את האושר, ובסופו של דבר מציל אותה מעצמה והולך לנוח לבד. אלו שירי פופ המזדמזים בראש מההאזנה הראשונה. למי שיבחר לראות מעבר לזה, יש לגד עולם שלם להציע, מוסיקלית, אבל לא פחות מזה, טקסטואלית.

שיר הנושא מופיע פעמיים. בפעם השניה הוא מנוגן הפוך. דבר אחד מרשים אפשר ללמוד מהקטע הזה. מתוך כל השיר, המילה היחידה שנשמעת בדיוק אותו דבר גם הפוך היא 'אהבה'. הרי לכם, אהבה: הפוך בה והפוך בה, דכולי בה.

בניגוד לשני אלבומי הסולו הקודמים, שכללו לא מעט בלדות מופנמות ומהורהרות, גד בחר הפעם מסגרת רוק יותר בועטת והדוקה. נגמרה המופנמות. הוא יוצא החוצה, ובכל הכוח שאפשר. לראשונה גד הצליח להגשים את השאיפה הישנה של פונץ' לשלב בין הפאנק של הקלאש לבין רומנטיקה והאובדן ברוח הסמיתס. הוא לא שוכח להכניס גם הפעם מוטיבים של חזנות ומוסיקה יהודית. ועם כל זאת, הוא מייצר הבעה אישית לגמרי.

אם נדמה שהוא מזכיר מישהו אחר- זו רק המעטפת החיצונית. אחרי כמה האזנות עם חוברת המלים ביד, ברור ששלום גד הוא חד פעמי. 'אהבה', כמו אלבומו הראשון, 'סוף המדבר', הוא יצירת מופת של אמן בשל, טעון בכשרון מפעים בעוצמתו. המסר של גד הוא רב ממדי, פצצה עם פתיל השהייה. רק אחרי היכרות מקרוב עם השירים, מבינים עד כמה מוסיקה כזאת, אמירה כזאת, חסרה ברוק הישראלי.

אפשר לצטט שירים שלמים מהאלבום הזה ועדיין לא להצליח להמחיש את חדות ההבעה ואת היופי שגד משיג בעצם הניסיון לגבש אמירה בת חמישים וקצת דקות בעניין הרגש הכי בסיסי והכי נפוץ. שיר 9 נקרא 'אני לא מבין בפוליטיקה אבל אני אוהב אותך וזאת התחלה'. כך יוצר שלום גד את המרווח, ההתנתקות, אם תרצו, בינו לבין מה שקורה מחוץ לד' אמותיו. הפנים הוא החוץ.

וזה לא שגד לא מביט החוצה. בחוץ הוא רואה את הדור הריק, שבא להקשיב, אבל לפעמים לא שומע כלום. "מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / רוצה לעוף, מוצא עבודה, שוכח הכל / מה עושה הצעיר כשהוא בא לעיר / העיניים אהבה גדולה והאוזניים שקי חול". למרות הרדידות שמקיפה אותו, גד לא פסימי. הוא שואף קדימה. יותר מהכל, המוסיקה שלו מחזירה את התקווה.

כל הנאמנות הזאת וכל התשוקה הזאת

זה כמו טקס שאתה יודע איך הוא יסתיים. השיר הזה עבור אלג'יר ואביב גדג' הוא כמו 'מאיה' בהופעות של שלום חנוך. אתה יודע שהוא לא יירד מהבמה בלי לתת לך את השיר הזה לפני שכולם הולכים הביתה. אז לא.

בהופעה האחרונה של אביב גדג'. אחרונה לפני הפסקה קצרה לצורך הקלטות, "נאמנות ותשוקה" נעלם מהסט ליסט. לא כהדרן, כמו תמיד, ולא כחלק מרצף השירים שלפני ההדרן. אין. השיר הזה פשוט לא היה שם.

לא מדובר בהתעקשות סתם. "נאמנות ותשוקה" הוא לא רק שיר הנושא של האלבום הראשון של אלג'יר. הוא לא רק הרפתקה מטלטלת של יותר מעשר דקות. גרסת ההופעה, שממשיכה להשתפר כל הזמן, היא טקס דתי של היטהרות וזיכוך. יותר מזה, השיר "נאמנות ותשוקה" הוא תמצית המהות של אביב גדג' כתמלילן וכמלחין.

כשהשיר הזה נכתב, גדג' היה בן 17. ובאמת, רק ילד בן שבע עשרה יכול להרשות לעצמו להיות כל כך שאפתני ומלא פאתוס כדי להשיג פסגות רגשיות מזוקקות כל כך. מוזיקלית, השיר נע בין קטעים שקטים לדיסטורשן גיטרות עצבני, כשהלחן מחלק את עצמו בין "השיר" לבין "הנאום", כמו גם בין מצבי רוח שונים בתוך הטקסט.

אביב גדג'. דמות בת יגון (צילום:אבי נתן)

כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק הקוצים בשיער
וכשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת
היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת
רק האצבע על הדופק – הקוצים בעיניים

 

 

החזרה על הקטע הזה, על רקע של גיטרה שקטה וחולמנית פותחת את הסאגה. כמו ב"צרפת", השיר הפותח את האלבום, שמדבר על חתונה שנגמרת בהתקפת טירוף ובדם, יש לנו גיבורה. דמות בת יגון. חסרת כיוון, על סף שיגעון. האצבע על הדופק נועדה לחוש מתי תבוא ההתפרצות הבאה. היא עצמה לא יודעת מתי זה יקרה.

"הקוצים בשיער" הם ביטוי ברור למרדנות, אבל גם הכרזה אנטי מינית – לא מדובר בגיבורה של סרט רומנטי בהצגה יומית. אין לה שיער חלק ונשי, אלא תספורת קצוצה ודוקרת, ממש כמו מה שמתחולל אצלה בפנים. השיער המעוצב "קוצים" נועד לדקור את מגע היד, ומן הסתם, לדקור את העיניים של מי שצופה בה.
"הקוצים בעיניים" הם הבריחה מהאור. היא מעדיפה לעצום עיניים, לא לראות. עצם החזקת העיניים פקוחות כואב לה כמו קוצים על האישון.

הנאום:
"יופי כיופייך לא ראיתי מימי – מי את?
השושנים, המשרתות, הזרועות הפתוחות – סכין גילוח על הפנים.
קשת הכינור נשברת, האקורדיון נקרע, קצף לבן ושיניים של סוס מת.
אז חיתכו את חבל הטבור כבוד המשפחה מתפרק שושנים נוטפות דם –
זה מה שקורה למשורר שנהיה זונה.
סוסים מצריים, נעליים איטלקיות, כלי דם תפוחים.
היא צועקת בוא אלי – "בוא אלי, בוא אלי, בוא אלי".
אצבע ועוד אצבע על הבטן החמה הוא תופס אותה נושף בעורפה
וכולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים
כולם מוחאים כפיים

הגיטרות נתקפות אמוק ומתוך הבליל עולה קולו החותך של גבריאל. השורה הראשונה, "יופי כיופייך לא ראיתי מימי, מי את" היא ציטוט משיר של פנחס שדה שנקרא 'על נערה מעמק חפר, שניגשה אלי אך לא אמרה את שמה'. חשוב לצטט כאן את המשך השיר: "אולי אקראך בשם מוות. / לו באת ואמרת לי: "אני המוות". הייתי הולך עמך, בשמחה." זהו כל השיר.

גבריאל בלחסן. קולו החותך (צילום: אבי נתן)

גם גדג' נאבק בשיר שלפנינו עם המוות, אבל הולך איתו. הוא נכבש בעוצמה שלו וביופי החד, הפוצע. זהו יופי של שבר, של חורבן גדול. היופי המופלא של השושנים חייב להפוך לדם. סכין הגילוח שעל הפנים לא באה לסלק זיפים סוררים. מספיק רק אובדן זמני של הגיון והנה היא חותכת בבשר עצמו. התחושות של היופי באמנות, במוזיקה מתחלפות בהרס: אין יותר כינור, אין אקורדיון, השפתיים מעלות קצף כמו בהתקף אפילפסיה והסוס המת הוא אותו סוס שלפי האמרה הידועה, "כשמקבלים סוס במתנה, לא בודקים לו בשיניים".

הדם הוא הנפש

המשורר מבקש לנתק את עצמו מהמשפחה. מכל דבר שיגביל אותו. הוא מורד וגורם צער וכאב, אבל גם חוטף מכות. האמת שלו נשארת חיה. הדם, והרי הדם הוא הנפש, מתפיח את הורידים, מאיים להתפרץ החוצה. האלימות סופה שתפרוץ. תרצו, הרי זו נבואה המגשימה עצמה. ואולי כלי הדם התפוחים הם כמאמר שיר אחר, 'בתוך התחתונים'. מה שמחבר אותנו מחדש אל דמות הנערה בתחילת השיר. היא מנסה לפתות אותו. קוראת לו, מבטיחה לו נחמה ומזור מהכאב. מבחינתו זו עוד בגידה בעצמו. הרי ב"קח את הזעם" הוא אמר בעצמו: "נשים מפריעות לאמנות. נשים עושות רע בלב. נשים עושות רע בגוף". והנה היא מבטיחה טוב בגוף. והם רוקדים. מניפים רגליים בנעליים איטלקיות, הוא נוגע בה והקהל, שאפשר להסיק מ"צרפת" שהוא קהל של חתונה, מוחא כפיים. שיהיה ברור – מחיאת הכפיים כואבת לו.

מחיאת הכפיים של הקהל מצביעה בעצם על חוסר ההבנה המוחלט של הסיטואציה. הקהל פשוט אטום כלפי המהות המורבידית, האפלה של האחרית. של ניסיון האונס שכמעט מתרחש מול עיניהם. היא אמנם לא מתנגדת, אבל האגרסיה הופכת את הכל לכפוי.
ולמה המשורר נהיה זונה? בגלל ההתמכרות לעולם החושני שיש לאישה להציע. כל הרוך והעונג נגמר בהרס של כלי הביטוי האמנותי (הכינור והאקורדיון) בדם ובהתפוררות מוחלטת של הכל. התפקיד של המשורר, מנקודת המבט הנאיבית או מפוכחת של הכותב, נמצא בהתבוננות מבחוץ. כל השתתפות הופכת אותו לזונה ואת עולם היצירה לשדה קרב.

אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש שממשיך להכות
השמן בשיער, המשחות על הגוף.
מה שתרצה תיקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש בלב ובנשק.
שפתותי סוכר ושפתותייך דם.
את חושפת את העור שלך.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
רגלי תפשק, שפתי תפתח:
"שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח,
שפתי תפתח"
שפתי תפתח:

 

המשורר מחפש את הטיפה המרה. משהו שירגיע את יצריו ואת האלימות הגלויה שהוא רואה בכל. היא מתמסרת. אין לה דרישות. הוא חולם על קדושה ומקבל קדֶשה. היא מציעה לו את עצמה בכל תנועה. רומזת בשפתיה, מורחת שמן על השיער, מקדשת את עצמה לקראתו. היא נוטלת מהתפילות שלו את תפילת שמונה עשרה ומוסיפה לה. 'רגלי תפשק'. מנסה לטעון במשמעות דתית את המפגש ביניהם. 'שפתי תפתח' היא הפתיחה הידועה לכל תפילות 'העמידה'. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

  
"מפעיל את מכונת הדמעות.
העולם דרך עיניים של נמר.
הילדים השחורים, הילדים הלבנים.
מסתובב מתחת לגשר חולה כלבת מסוכן
בודק את הדופק – הדופק נעלם.
אבל אני, אני לא עשיתי שום דבר רע.
רק הטבעתי את כלב הציד שלי בנהר
וזה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
וכמה שהעונג הופך אותך למקצוען
וכמה שהיד הופכת אותך לסגור.
משחקי היגון שלך טורפים רק אותך.
הקוצים בשיער – הקוצים בעיניים.
ריחות טובים מהמטבח, כיתת יורים בסלון"
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.
כולם מוחאים כפיים.

 

כאן כבר מתערבבים התמונות של ניסיון ההתאבדות של גיבורת השיר עם הכלב החולה שהמשורר בוחר לגאול אותו מיסורי הגסיסה בדרך מצמררת של הטבעה בנהר. הדופק נעלם, העיניים נעצמות מפני קרני השמש. המוות הוא פתרון נורא אבל אולי היחיד. ובכל מקרה, מי שבוחר "לשחק" ביגון מוצא את עצמו נסחף הרחק ללב ים.
ויש כאן גם רסיס של תמונה מהבית: ריח הבישולים העולה מהמטבח לא משכיח לרגע שבסלון נמצאים מי שמוכנים להרוג אותך כל רגע. זה לא אבחנה בין טוב לרע – זה הבית. יש בו גם וגם.

ועכשיו כבר די ברור שמחיאות כפיים שמגיעות בשורה סמוכה ל"כיתת יורים" הן בטח לא משהו שמח. הרעש של המחיאות מכסה על זעקות הכאב וחוסם כל אפשרות להסביר מה עובר עליך. הם שמחים ומוחאים כפיים, לך תספר להם שאתה כולך מדמם מבפנים.
 
 
מעליי שמים אירופאים
ו-7 גברים בחדר השינה. ו 7 נשים מחכות בחצר.
פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
ועכשיו שנה אחרי הסוף.
הילדים של יום שישי חוזרים ביום ראשון מאוכזבים.
שברי חלום, שברי דיבור שברי מילים.
פתאום היא צוחקת:
הכאב המופלא.
אלף כלבי ציד – לא ייקחו אותה.
אלף כדורי שינה – לא ירגיעו אותה.
כשאת חולמת אני מתמוטטת.
וכל השמים יפלו.
וכל הילדים יתחילו לרוץ.

השמש שמילאה קודם את השמיים ודקרה את העיניים הלכה. העננים הופכים את המראה לאירופי משהו. הגיבורה נלקחת הצידה, לחדר. לא ברור אם יש כאן שוב רמיזה לסיטואציה של כפייה. לא מינית בהכרח, אלא ניסיון לגרום לה לעשות משהו שהיא לא רוצה, להתחתן, נניח. (זוכרים את "צרפת"?)

מימוש הרצון

זריקות ההרגעה וכדורי השינה לא עוזרים, כי לא מדובר באיזו "הפרעה" אלא ברצון חופשי ובסבל הכרוך במימוש הרצון. זה "הכאב המופלא". זו גם הסיבה ששבעה גברים חזקים ומצוידים, כלבי ציד או חומרים מטשטשים לא יעזרו. היא לא רוצה והיא סובלת בגלל זה, אבל היא לא נכנעת.

כשעולה על המסך הכיתוב "לאחר שנה", אפשר לראות מיטה של בית חולים. הוא יושב לידה והיא כבר לא מה שהיא הייתה. בקושי מסוגלת לדבר. רק שביבים קטנים נשארו ממנה. זה כבר לא אותו דבר מאז שכל החומרים התחילו להסתובב לה במחזור הדם.

"כשאת חולמת אני מתמוטטת" – הפנייה בלשון נקבה נועדה להדגיש את הסבל המתעצם. החלום הוא רק בריחה חסרת סיכוי ומחוץ לחלום הכל קורס. ושוב ההרס הוא משאלת לב: אם כך נראה הסדר הקיים, אם זו המציאות, קחו אותה ממני. מצדי, שהשמיים יפלו ושיילך לעזאזל העולם כולו.

המייספייס של אביב גדג'

הפורום של אלג'יר

בועז כהן על אלג'יר

בא והולך במקום ריק – אוסף שירים להורדה

האוסף, שקראתי לו "בא והולך במקום ריק", משלב שירים שעוסקים בחיי היומיום, תוך כדי התייחסות ל"חוץ" שקיים כאן כל הזמן. הרעיון התחיל במעין בדיחה פנימית: יש לי משפט קבוע שאני נוטה לפזר בבית כמו מנטרה, "הכל בגלל הכיבוש". כל עוולה או אי צדק כלשהו המתרחשים במקומותינו, מוסברים אצלי תמיד כנובעים מהמצב הפוליטי המעוות שבו אנו חיים. זו לא ממש בדיחה בעצם. ברור שאי אפשר לתלות את כל הדברים בסיבה הזו לבדה, אני לא עד כדי כך פשטני באופן החשיבה שלי, אבל בכל זאת, זו דעתי: הכיבוש הוא שורש כל רע, כמעט.

בעיני, המיליטריזציה המוגזמת של החברה האזרחית, מעמד האישה הלא ממש שוויוני, התוקפנות בכביש והאלימות נגד קשישים, בטח ובטח האדישות הממסדית לגורלם של חולים סופניים, ניצולי שואה עניים, או של תלמידים ומורים במה שעדיין נקרא משום מה "מערכת החינוך" – כולם תוצר של המצב הנפשי הזה. הרי אצלנו לא איכפת לאף אחד מכלום, והיחס הזה מתחיל במרחק חצי שעה מכאן, במקום ההוא, "הריק", שזכה לשם האמורפי "השטחים".

רציתי לבנות אוסף של שירים ישראליים שכולם בעברית ושכולם נוגעים במצב הישראלי. שהרי האנומליה הפוליטית שלנו הופכת את ה"חוץ", גם אם נרצה וגם אם לא, למשהו שתמיד קיים גם בעולם הפנימי. קשה לאהוב בלי לזכור את זה, קשה לגדל ילדים בלי לחשוב על זה, קשה להביט במנהיגינו המדברים גבוהה גבוהה בטלוויזיה על שלום ואחר כך מסדרים לנו מלחמה המבוססת על אגו, כאילו יצאו מסרט רמבו מצ'וקמק.

אי אפשר להתעלם מ"המצב" ואי אפשר להדחיק אותו. הוא קיים כשאנחנו קופצים מול הבמה בבארבי בהופעה של אלג'יר כשאביב שר על חורבות ירושלים ועל הריסות תל אביב, וגם כשאנחנו רוצים לצאת קצת מהביצה ומגלים ש"לונדון פריז ורסאי – זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא נגיע אליהם".

השורה "בא והולך במקום ריק" הושאלה מ"עשר בלילה" של ריר, אולי אחד השירים הפחות "מקומיים" באוסף הזה. דווקא השורה הזו תפסה פתאום את תשומת לבי. הרי התנועה הזאת, להיכנס ולצאת ממקום ריק, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. נכנסים לעזה, יוצאים מעזה. נכנסים ללבנון, יוצאים. ושום דבר לא משתנה באמת. והמקום? המקום ריק לכאורה, כי אנחנו פשוט לא רואים אותם, את אלה שחיים שם, בצד השני של המחסום. עוד לא מצאנו מספיק תעצומות נפש כדי להודות בכך שהמקום איננו ריק, שלא באנו לכאן ל"ארץ לא נושבת".

באנו למקום קשה, שבו שני עמים מתחרים על אותה פיסת שטח. ויש לנו זכות להיות כאן, בהחלט. אבל זכותנו על הארץ לא משנה את המצב הזה. התחרות בין העמים יוצרת תופעות מכוערות בשני הצדדים, כאלה שמעכבות את ההתפתחות שלנו כעם, ומשקיעות את העתיד הקולקטיבי בתחמושת ובמסכי פלזמה ללשכות האלופים, במקום בכיתות לימוד שיש בהן גם חינוך, עם מורה שמצליח/ה להתפרנס ותלמידים בכמות סטנדרטית בעולם המערבי.  

עד כאן על הרקע, ועכשיו למוזיקה.

[וסליחה על הגלישה הבוטה לפוליטיקה]  

הערה טכנית: יתכנו הפרשים בעוצמת הקול בין הקטעים. בשל נדירותם של חלק מהקטעים והעובדה שהנדירים נלקחו מקלטות טייפ, העדפתי לא לנסות להפעיל תוכנות שעלולות לפגוע בשירים. אני מתנצל על אי הנוחות הנובעת מכך.

1. פורטיסחרוף – ישעיהו ליבוביץ'

קטע אינסטרומנטלי מתוך האלבום האחרון של הצמד. מדובר באלבום עוצמתי, מנוסח היטב המעביר את התחושה המעיקה של החיים כאן. באופן כמעט נבואי, השירים בו כאילו נכתבו על המלחמה בלבנון שפרצה אחר כך. העדפתי את הקטע הזה, על פני שכניו המצוינים ב"על המשמרת" בגלל כמה סיבות: ראשית, אני חושב שמיקסטייפ צריך להתחיל בקטע ללא מילים, בדומה לאות פתיחה בתוכנית רדיו. לא מתנפלים על המאזין, קודם נותנים לו כמה צלילים שאמורים לומר "אתם מכוונים על…, אנחנו מיד מתחילים". עוד סיבה, היא העובדה שהקטע הזה מאוד מאפיין את הצליל של האלבום שהוא נלקח ממנו, אבל הוא פחות אינטנסיבי, ולכן אפשר לנתק אותו משאר האלבום, מה שדי קשה לעשות עם השירים האחרים. וסיבה אחרונה: כל הטיעון הזה שלי, שקושר את הכיבוש לכל הדברים הרעים שקורים פה, נוסח כבר ב-69' על ידי אחד, ישעיהו ליבוביץ'. הנה ציטוט ממאמר שלו ב'הארץ' ממרץ 69' "אין לנו ברירה – מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו – אלא להסתלק מן השטחים המיושבים 1.25 מיליון ערבים, וזאת ללא קשר לבעיית השלום. המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב"החזרתם", כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש "להחזירם": לחוסיין? לפת"ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה". בימים ההם לא הבינו ולא רצו לשמוע אותו, היום כבר הרבה יותר מבינים (ורוב הזמן זה עדיין לא מתקדם לכלום, או שכן, ואז רוצחים ראש ממשלה). 

2. יוסי בבליקי – סוויטת יום העצמאות (גרסה ראשונה, סקיצה)

בבליקי הוא אחד האמנים האהובים עלי בעולם. השקפת העולם שלו קרובה לשלי, והדרך שבה הוא מתאר את החיים שלו, פונה אצלי למקומות הכי טבעיים. מדובר בגרסה ראשונה לגמרי ושונה לחלוטין מזו שהגיעה לבסוף ל"אלבום המצעדים". האירוניה הדקה מחייבת להזכיר שהגרסה הזו נכתבה על חגיגות הארבעים למדינה. "אלבום המצעדים", עם הגרסה השנייה של השיר, יצא בסמוך לחגיגות החמישים, והנה אנחנו, כבר שישים שנה בדיוק עכשיו. בבליקי מתאר יפה ומדויק את ההוויה הישראלית הלחוצה ("כל העיר בדרך מחכה על הטלפון"), את הברדק שהוא חלק אינטגרלי מכל התנהלות מוסדית ("והרכב שנשלח לחדרה הגיע בטעות לערד"), את האהבה שלו למקום הזה ("נשבר לך הלב ביום העצמאות"), למרות ובגלל. בבליקי עזר לי להבין למה תמיד ראיתי ביום העצמאות חג עצוב שמשקף יותר מכל את התלישות שלנו מהמקום הזה, ואת חוסר היכולת של מי שחי כאן להיות "ביחד" אם חלילה הוא לא חולק איתו את אותן דעות. 

3. אלי סורני – עזה תל אביב

השיר המקורי, "קודם ניקח את מנהטן" של לאונרד כהן היה אפוף מסתורין ונשאר לא ברור עד היום. אלי סורני, במסגרת הפרויקט המבורך "שיר זר" של דויד פרץ וגיאחה, מוצא את הזווית המקומית וגורם לשיר להיות פוצע ברמת החיבור שלו לקלחת המקומית. ארז ברזוליק לקח את המילים של כהן ועשה להן אדפטציה. לא מדובר בקאבר, אלא במשהו יותר שאפתני.  

4. נושאי המגבעת – יום הולדת 

אוהד פישוף וחבורתו ידעו תמיד להיות אניגמטיים אבל לא שכחו להכניס משמעות. במיוחד אם מדברים על קלטת הבכורה, שלא התיישנה בכלל ונשמעת גם היום מהפכנית ופורצת דרך. כל התסכול, הצורך לייצר תרבות מתוך הוואקום, הכל נמצא כאן ובמינונים מהפכי קרביים. השיר לא מדבר כמובן על יום הולדת, אלא על המקום הזה, שבו כל "חוצלארץ" נראה רחוק ובלתי מושג, גם אם הוא רק חמש שעות טיסה מכאן. בגלל כל הרעש הלבן שמקיף אותך, השאיפה להגיע רחוק מכאן נתקלת בתחושת פרובינציאליות כפויה. עדיין זה הכל שמות של מקומות שאף פעם לא תגיע אליהם, כי גם אם תגיע, תמיד תישאר פה. 

5. דורלקס סדלקס – שיר הגיבן

חיבור מרתק בין טקסט של זאב ז'בוטינסקי, אידיאולוג הימין הישראלי (כשעוד היו לימין אנשי רוח ולא אריאל זילברים סהרוריים), לבין הרוק התעשייתי והדוקר של דרומר ודורלקס. ז'בוטינסקי, עם כל הפוליטיקה והלאומיות החדשה, ידע לעמוד מהצד ולהביט על החברה שקמה פה, על תרבות העסקן הקטן שהתחילה עוד בחייו והפכה לזרם המרכזי של החברה שלנו עד היום. "מה עולמכם?" שואל ז'בוטינסקי בקולו של דרומר, ועונה: "ריב ריק מִפֶשֶר, תגרת עיוורים חסרת תכלית".  

6. שלום גד והיהלומים – גבר ליום אחד

כל ניסיון להסביר למה השיר הזה כאן, או לפרש את השיר הזה מבלי לצטט אותו מילה במילה נראה לי חסר תוחלת. שלום מדבר על הרגע שבו הבנת שאתה שונה, על הצורך להצדיק את הקיום שלך על ידי זה שתהיה מה שאתה אמור להיות, שתממש את עצמך. כמה קשה וכמה הכרחי. שלום כהרגלו, מחפש דרך חדשה לעשות דברים, ולכן השיר מתנהל כדיאלוג של שאלות ותשובות בין שלום למקהלה הכוללת את אביב גדג', בועז כהן ויוסי בבליקי. זה קצת "סוויני טוד", קצת טרגדיה יוונית וקצת רדיו קלאש.

7. בתריי זוזיי – כשאני חושב על שיר אני מבין שאין דבר כזה באמת

הטריו של רם אוריון בשיר הכי בועט שלו, ובאופן חריג, המילים הן של המשורר דורי טרופין. השורה "אינכם יודעים עד כמה אני שונא אתכם" פותחת את המנון הפופ פאנק המסחרר הזה שממשיך ממנה אל טקסט סבוך ומרתק שכמעט בלתי ניתן להלחנה, שלא לדבר על לשיר. והשאלה הנשאלת היא באמת "האם הדור הולך ופוחת". רם מוכיח פה שהוא לא רק גיבור גיטרה, אלא שיש לו יופי של גרון והוא יודע בדיוק איך להשתמש בקול שלו כדי להביע את מה שהוא צריך להביע. 

8. נדב אזולאי – בצד של הרעים

הסצינה הבאר שבעית היא עובדה קיימת, שאפילו התקשורת הקרתנית שלנו התחילה לגלות. נדב אזולאי הוא כנראה אחד המרתקים שבאמני באר שבע החדשים. יש לו קול מאופיין מאוד, גישה רעננה, וכן, זה הבחור שמפעיל יחד עם דויד פרץ את האולפן של "סוף היקום". ד"ש בב"ש.
 

9. אהוד בנאי – גבולות
כשיצא השיר הזה, סינגל ראשון מתוך "ענה לי", ראיתי בו סימן מעודד. כאילו אהוד חזר לימי הפליטים: שיר פוליטי, רוקי, לא מתחנף לקהל שרוצה תמיד שירי אהבה יפים ושקטים ומתקשה לשמוע את האמת. והאמת של בנאי מדברת ביחיד, אבל הנמשל ברור. האמת היא שצריך לצייר מחדש את הקו, כדי שנוכל לנסות לחיות בשפיות. והסימפטומים, כמו אצל בעל הפרעת אישיות גבולית (בורדרליין), חושפים את מקור החולי: במקום שאין הסכמה על התחום, התחומים פרוצים בכל הרמות, או במילים של בנאי, "בלי גבול – אין גבול לשום דבר". 
 
 
10. אסף ארליך – התאבדות אפלטונית
ארליך יודע לחבר את הפוליטיקה לדברים הקטנים. לתאר במעט מילים את התחושות הכי עמוקות. אין פה משל ונמשל, ובכל זאת, לא מדובר בדאווין של שיר מחאה. ויש פה את הסלט הישראלי המוכר עד לזרא: רסיסים, פיגוע, ג'נין, אדישות תל אביבית, סקס עם ידידה, לבנון, טלוויזיה מסחרית נצלנית ודוחה, והכל על רקע מדי ב' המושלכים על המיטה. 
 
 
11. מאג'יק – במלחמה
הרכב קצר מועד שהובילו ב-2002 שני טכנאי האולפן דדי טל ואדם דמרון. ניסיון מעניין לשלב היפ הופ במרחב המזרח תיכוני. והמילים? "במלחמה הזאת שוב נהיה אוהבים כשהמילים יישמעו נכונות / כמו באורגיה גדולה לקולות צופרים נדע כולנו מעצמנו לדלות עודפים של היסטוריה במחיר מציאה". כי כשהתותח יורה, הוא תמיד נשמע נכון. אחרי ההפוגה הראשונה, אתה מתחיל לשאול, אז בשביל מה זה היה כל זה? אפילו לווינוגרד, מסתבר, אין תשובה.
 

12. כתם לידה – אבנה
עוד להקה שעדיין לא מאוחר לגלות אותה ואת האלבום "הספרינט של החיים", מבציר 2002, לרקע הפיח שעלה מפיגועי ההתאבדות. "כתם" הם הרכב קטן, אבל עם כמה שירים מצוינים. 'אבנה' הוא שיר בצבע זית. מסוקים ממריאים ללבנון וממנה, וגם האהבה נראית אחרת, בדרך חזרה משם. 
 

13. אמיר שור – מה הטעם
שור לא מצא זמן להוציא שום דבר חדש מאז האלבום "אשדוד", שממנו לקוח השיר הזה, ושיצא לפני כמעט שמונה שנים. הצליל של הגיטרות של שור וג'נגו נותן תחושה של אלבום 'עשה זאת בעצמך' קלאסי. המילים, שוב על הרצון לברוח ועל חוסר השייכות למקום הזה, שבו "אני יורד למכולת ומחליפים ממשלה". שיר מצוין. שור תחזור! 
 

14. פונץ' – אסא (סקיצות סינטרון)
בבליקי גאל לאחרונה את השיר הזה מחשכת הגניזה, והחל לבצע אותו בהופעות לכבוד עשור ל"אלבום המצעדים". אבל בעיני, הגרסה הזאת, עם ההרכב המקורי של פונץ' מתוך סקיצות שהוקלטו לפני האלבום הראשון, נשמעת נכונה יותר. ובכלל, כמה מהסקיצות ההן, עולות על הביצועים שהונצחו לבסוף על פלסטיק (ואזלו מהשוק כבר פעמיים). בבליקי, כדרכו, לא יכול בלי אהבה, ולא יכול בלי להתקומם על העוול מסביב. "אסא בא אל ראש העיר, שבמקום שהם גרים כבר אי אפשר להמשיך". ואיפה הם גרים? בשפירא, בשבזי, בכפר שלם, ביד אליהו. ואי אפשר, באמת שכבר אי אפשר. ובכל זאת, הפזמון מדבר על התמזגות של "אהבה עדינה" בין קרחון ודבש. 
 
 
15. נעם רותם – מסע פנטסטי

רותם באלבום הסולו הראשון שלו, עוד לפני החיבוק הגדול שקיבל מכולם על "עזרה בדרך". מדובר על אלבום מרשים של אמן עם פוטנציאל. מי שהקשיב לו אז, לא הופתע מה"תגלית" של הקהל שיש אחד כזה, נעם רותם, ושכדאי מאוד להקשיב לו. "מסע פנטסטי", כמו "עזה תל אביב", הוא שיר מתורגם שלא היית מנחש זאת עליו בהסתמך על הטקסט: "עולם כל כך מודרני / אף אחד לא מושלם / יש בו מוזיקה, אבל זאת לא סיבה / לירות טילים אלינו / כמו חלאות בלי אבא, סתם". וגם: "כל תנועה פתאומית / על זה אני חייב לכתוב / מוחקים עם שלם / ואני חייב לכתוב על זה". מילים ולחן: דיוויד בואי ובריאן אינו.  
 

16. ריר – עשר בלילה
עוד יוצא של נושאי המגבעת. אדם הורוביץ שר כאן שיר מוחץ לב ומנסח את האקסיומה המופלאה "האהבות הנצחיות הן האהבות הנכזבות". צליל מהפנט ורוח אקפרימנטלית במובן הכי טוב של המילה. וכמובן, שוב, הדיון על המקום הריק, על הוואקום החברתי והתרבותי של מי שלא יכול לרקוד בגנקי על השולחן כשעינת שרוף שורפת לו את האוזניים. 
 

17. גבריאל בלחסן – בית חדש

בלחסן מדבר כאן על מקום לנוח בו. הוא רק רוצה להרים את הרגליים ולעצום עיניים. כמיהה טבעית ומאוד "לא פוליטית". אז נכון, השיר באמת לא פוליטי במובן הזה, אבל השימוש בדימוי של מזוודה מזכיר לי את הפליט של פעם, הארכיטיפ של היהודי הנודד, זה שאף פעם לא באמת מוצא מנוחה, פשוט כי אי אפשר. 
 

18. העבד – הבית מתפרק לקראת הבעלים החדשים

אז מה, נהיה פה גם מחר? מי יודע. התחושה היא שהבית מתפרק. שהקולקטיב לא מחזיק יותר. נסראללה קרא לזה חברה של קורי עכביש, אבל לא מדובר בנהנתנות ובריחה מאחריות מול חברה אידיאולוגית ומחויבת. אנחנו מתפרקים כי התרגלנו שאפשר לעשות רע לאחרים ועם הזמן זה הפך עבורנו לטבע שני. כבר אמר הנביא, "עמדתם על חרבכם ואת הארץ תירשו?" אז לא. יכול להיות שלא. העם הזה כבר יצא לגלות בגלל חטאים דומים. ועם "נוהל שכן" ושיטת הטלטולים, מה הפלא שאנחנו רק מכינים את הבית לקראת הבאים בתור? ולא במקרה השיר נגמר במילים "בוקר טוב נינווה". ככה זה כשלא מפסיקים לברוח, למרות שיודעים שאין לאן. 

והנה, אחר שייגעתי אתכם בכל המילים האלה, הנה הקובץ להורדה:

http://www.divshare.com/download/4144681-239

לשיר בקול רם

שירה אמיתית, טובה באמת, מרגשת, חדה, דורשת קריאה בקול רם. שירה כזאת גם תוקפת מוזיקאים במשנה מרץ: רק בקול רם? צריך לשיר את זה, להלביש במנגינה, להקליט ולהופיע. שירה מהסוג שמשנה חיים של אנשים, אסור לה, עם כל הכבוד, להישאר רק בתוך דפי הספר.

זו התחושה כשאתה פוגש לראשונה שיר כמו "הבגד" של דליה רביקוביץ, וזו רק דוגמה אחת, כמובן. אם צלחת את כל השיר מבלי שהתחלת לקרוא אותו בקול רם, הרי מיד כשסיימת, כל מה שאתה רוצה זה לצעוק אותו, ושיקשיבו, לעזאזל, שיקשיבו.

 

מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?

אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.

הבגד, דליה רביקוביץ, מתוך "הספר השלישי", 1970

לאחרונה אני מגלה שבאופן פרדוקסלי, גם שירה מולחנת צריכה איזושהי קריאה בקול רם. כלומר, אתה יכול להתאהב בשיר, להשמיע אותו לעצמך עשרות פעמים ואפילו מאות, ואיפשהו אתה מפספס. הרי בכל שיר רוק מופתי כזה, שנפשך נקשרת בו, יש איזה גן נעלם, מיסתורין של צמצום. היכולת להפוך חוויה אישית מוכרת לטקסט מהודק בן כמה שורות ולחן שמחזיק כמה דקות היא קסם של צמצום. וכמו במתמטיקה, לפעמים צמצום הופך את הכל לבליל שימושי, אבל לחלוטין לא מרגש. המיסתורין טמון בתהליך שהופך הכל למשהו קטן ואפקטיבי מבחינה רגשית.

אז מתי הפספוס הזה מתגלה לך? כאשר אתה שר את השיר. לשיר עם הדיסק זה לא חוכמה, בעיקר כי הרעיון הוא לשיר משהו שאתה מכיר ויודע בעל פה, אבל לפעמים גם זה עובד. לשיר עם האמן בהופעה זה כבר יותר טוב, אלא שיש בהופעות אלמנט פולחני שלפעמים מאפיל על הכל.

הכי הכי זה לשיר את השיר לעצמך, למשל בנסיעה כשאין שום מוזיקה בחלל הרכב, או כשיר ערש לילדך, אחרי שהוא מתעורר בבכי באמצע הלילה. ברגעים כאלה, מילים שכאילו כבר שמעת כל כך הרבה פעמים מתחילות לחיות בתוכך. המשמעות מתפרקת לך בפה וחוזרת ונבנית, הברה אחרי הברה. פושטת בגדים של עיבוד ושל סאונד וחוזרת הביתה, לרגע ההוא, שבו מי שכתב את השיר ניגן אותו לעצמו בפעם הראשונה. רק השיר והיצירה, בלי שום מניפולציה על האוזן.

 

I can't tell you how things should be
how to feel or who to see
I just watch your eyes full of sand
nowhere to crawl nowhere to run
all night I sat by your side
drunk with sadness out of mind
alright I've told a few lies
animating you to call

oh-ah… my will is stronger than me
oh-ah… my will is stronger than me

lyrics by Sami Birnbach and Malka Spigel, music by Minimal Compact

הדמיון של העניין שאני מדבר עליו לתפילה דתית, לא נעלם מעיני, והוא גם לא מקרי, אבל תפילה היא באמת עניין פולחני, ויש בה גם מוטיב של סדר ונוסח קבוע. לכן יותר נכון להשוות את זה ל"התבודדות" במובן החסידי (רבי נחמן כו'). אתה בוחר את המועד לפי הצורך הפרטי שלך. אתה בוחר את המילים והמנגינה שבהן אתה משתמש, גם אם מישהו אחר כתב אותן.

 

 

החומה היא עבה אבל יש לה שער
השומר הוא אריה אבל יש לו לב
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו

היא היתה לא שקטה ולא צעירה
השמיים היו בדרך להסגר
זה היה יום ארוך
אבל אני לא עייף
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
מחר השמש תזרח רק בשביל שנינו
שנינו

מילים: שלום גד, לחן: פונץ'

חשבתי על זה הרבה בלילות האחרונים. אחרי שהקשבתי לסינגל החדש של עמית ארז הכולל גם קאבר ל"My will" של מינימל קומפקט ואחרי שהרדמתי את איתי על הכתף עם "מחר השמש תזרח", "מסע אל תוך גוף האדם" ועוד כמה מהקלאסיקות הפרטיות שלי, ביניהן גם "My will" ו"When I go". את ארז עוד לא באמת גיליתי. למרות כל השבחים ששמעתי עליו, אני עדיין מתקשה להתחבר. אבל ביצוע כזה, עירום ולא יומרני, הוא כמעט מה שיוצא ממך כשאתה שר את השיר מבלי להתעסק בדרך שבה הוא מתקבל בחוץ, ואיך זה נשמע עבור מישהו שהוא לא אתה.

הרי הכל גלום במשמעות. זה לא 'כוכב נולד' ואפילו לא 'תשואות ראשונות'. אתה שר לעצמך ונענה בכך למשהו עמוק בתוכך. וגם אם אתה יודע שאתה מזייף או שיש לך קול נורא, זה לא משנה, כי המילים שיוצאות ממך הן כל מה שרצית או כל מה שיכולת לומר ברגע הספציפי הזה.

תעשה חיים אחי, אבל אל תשכח אותי

מעמיס את הבס על גופו הצנום. שלום גד

לפני הרבה יותר מדי זמן, בחורף לפני שנה וחצי, ראיתי את שלום גד מופיע בפעם האחרונה. מאז אין כבר חורף וכל בוקר מחדש השמש מתחילה לשרוף. ויצא שככה, מדי פעם, יש לי כאבי פאנטום שנובעים מהיעדרה של הופעה סדירה של הבחור הזה.

יש ימים, כמו השבוע, שבהם כל המזון המוזיקלי שלי מורכב משלושה-ארבעה אלבומים. זה לא נובע מדיאטה מוזיקלית משונה, אלא כי בזמן כזה, יש תחושות מסוימות, מפרצי רגש כאלה, שבהם אני מגלה ש"אהבה", "תנועות מטאטא מהירות", "סוף המדבר", "העבד" (וגם "דנה ראתה עב"מ" רצועות 3,6,7 ו-10) הם הלחם והחמאה, הסטייק והסלט. כל אבות המזון בפנים ואין לי צורך בשום דבר נוסף.

בנאי והאחים. אחד חוזר להופיע, לשני אנחנו מחכים (צילום: אבי נתן)

אני אוהב מוזיקה. אני מכור למוזיקה. אני צרכן אובססיבי של מוזיקה. יש לי מאות דיסקים תקליטים וקלטות בבית, שלא לדבר על עיתוני מוזיקה מחו"ל, ארכיון כתבות מקומי, ועוד כל מיני מופרעויות אחרות שקשורות לעניין. אבל יש ימים שבהם הייתי נותן את כל האוסף הזה תמורת איזה שתי הופעות ברצף של שלום גד.

אני אלך איתך
כשהחדר יעלה באש עוד פעם
והעורבים יהיו מעליך
אני אלך איתך

אני אלך איתך
כשכל הזאבים ימצאו אותך
ושוב ירדפו אחריך
אני אלך איתך

כל התשובות ניתנו מזמן
וכלום אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר

אבל אני אלך איתך
והפחד יתעמעם לאט
כמו סתם עוד זיכרון מרוחק
של מישהו אחר

אני אלך איתך

כל התשובות ניתנו מזמן
ושום דבר אף פעם לא הובן
כל האורות דולקים עכשיו
ולא רואים עדיין דבר

אבל אני אלך איתך
כל הדרך פנימה והחוצה
וכל הדרך שמאלה ימינה
אני אלך איתך

אני אלך איתך
אני אלך איתך

 

(מתוך האלבום החדש הבא עלינו לטובה)

כן, מה לעשות, לפעמים להקשיב למוזיקה הזו באוטו או בבית זה לא מספיק. השבוע, תוך האזנה ל'סוף המדבר' השיר והאלבום, מצאתי את עצמי דומע. דווקא השיר הזה, ששמעתי אותו המון פעמים, ושהיה אפילו פעם מיני להיט ברדיו, ובגלל זה נחשב אצלי טיפה פחות, דווקא הוא שיחרר אצלי את שק הדמעות.

פתאום שמתי לב כמה אופטימיות, טוב לב ואהבה יש בשיר הזה. זה הרגע שבו הבנתי שהדיסק לא מספיק לי. אני רוצה ששלום יעמיס על גופו הצנום את הבס, יחבר מיקרופונים ויבטיח לי באופן אישי, שבסוף המדבר יש ים.

אני יודע שזה נשמע קצת פאתטי, אבל אני אוהב ללכת להופעות של שלום גד, כי הוא גורם לי להיות אדם יותר טוב. כן, אתם יכולים לצחוק עליי, אבל הופעה של שלום גד גורמת לי להיות אדם יותר טוב.

ואני אנסה, איכשהו, להסביר: האינטונציה הרגשית של שלום. גם בטקסטים, גם בלחנים, אבל בעיקר באופן שבו הוא שר, כאילו הוא מוציא את המילים מתוכו לראשונה. כל אלה, פעם אחר פעם פותחים אצלי איזה ערוץ רגשי, שהחיים, השגרה, היומיום גורמים לו להיסתם. ולפיכך הוא "מחבר רייט לרייט", תרתי משמע.

 

אתה יושב בהופעה. המוזיקה של שלום גד מתרחשת מולך ובאוזניך, ופתאום, כמו לפי סימן מלמעלה, כמו בתפילה כשאתה ממש מתכוון לכל מילה: אני נזכר בכל מי שאני אוהב אותו, אני נזכר למה אני אוהב.

הרגש הלח שמתחיל את הכל: זוגיות, משפחה, הבן שלי שעוד שבוע יהיה בן שנתיים ואני מרדים אותו כשאני שר לו בלחש "אתה האביב של חיי", או "ככה, כמו שזה. לא הייתי משנה דבר, לא הייתי נוגע בכלום. כמו שזה – זה מושלם".

הערוץ הרגשי הזה, כשהוא סתום, יכול להיות זה שיגרום לך להיות חסר סבלנות, להתנהג מגעיל, לריב, להעליב, לא להקשיב ולא להתחשב במי שאתה אוהב. כשהערוץ הזה פתוח, האהבה נכנסת בכל חלקיק מקום שהתפנה.

שלום עובד בשטיפות גם כשהוא על הבמה. הוא בא ושוטף את כל השחור שמצטבר בארובות של הרגש ומשחרר את מה שנסתם. וזה לא רק הרגש. זאת גם התחושה שאיתה אתה בא הביתה ואומר: אני הולך לקחת את התחושה הזאת ולעשות איתה משהו. אני הולך לחבק את אשתי ואת הילד שלי ולהבטיח להם ש"אם האהבה הזאת תרצה לשרוף אותי, אני אהיה הפחם המאושר בעולם".

(הופיע לראשונה, בגרסה קצת שונה, בפורום מוזיקה של Ynet)

אז כן, אני יודע שהוא עובד על אלבום חדש. אני יודע שלפעמים לאמן לא מתחשק להופיע, אני יודע שצריך להגיד תודה על הכל, הרי בדיוק השבוע אביב גדג' חוזר להופיע וזה אירוע לא קטן בפני עצמו, אבל זה לא משנה לי, אני גם יודע שיש יותר אנשים שמחכים שאריק איינשטיין יחזור להופיע, אז מה?

אירוע לא קטן בפני עצמו. גד והיהלומים בהופעה ראשונה לכבוד "אהבה"

 קריאה נוספת: אסף לבנון מראיין את שלום גד