יש לי בעיה עם שלומי שבן, אני מודה. לא נשפכתי מהאלבום הראשון שלו, לא הדבקתי סטיקר של 'פסנתר, אתה חסר' כאשר האלבום השני התעכב, ועכשיו משהאלבום כבר כאן, אני מתיישב כדי להסביר מה העניין הזה.
נתחיל בדברים שהם קונצנזוס ושגם אני לא מוצא שום סיבה לקרוא עליהם תיגר: שלומי שבן הוא פסנתרן וירטואוז. היכולת שלו על הקלידים מרשימה ואפילו עותקת נשימה. הבחור מוכשר גם ככותב מילים וכמלחין, אבל הכישרון הזה הוא בעיקר פוטנציאל. המימוש, יותר משהוא מוצלח, הוא מתסכל, שלא לומר מעצבן. והנה ההסבר.
כמו שאני יומרני
אז מה היה לנו: מוזיקאי שהוחתם על ידי חברת תקליטים גדולה עוד לפני שהקליט צליל אחד ומבלי שעלה על במה אפילו פעם אחת. האיש נכנס לאולפן ומביא אלבום מלא ב"יציאות" (להלן: 'אל תדברי על אריק', 'כולם אומרים את צוחקת לי בפנים', 'שרמוטה פוריטנית'), אבל ללא נשמה אמיתית. המון מאמץ לעשות רושם, אבל שום נכונות להתמסר באמת. ומסכם הנחתום: "הלוואי והייתי עמוק כמו שאני יומרני".
אז מה נשתנה. שבן
אז מה נשתנה? שבן של 'עיר' הוא אמן הרבה יותר משופשף, אם מדובר בהופעות ואם מדובר בעבודה באולפן, לבד ועם שותפים. זה מוביל תוצאה משופרת. אין ספק שהאלבום החדש הרבה יותר טוב מהקודם. אלא ששבן ממשיך לפתח את שנאת הנשים שלו ואת הגיגנות הפיק אפ שהרימו ראש באלבום הראשון. הפעם זה עשוי יותר טוב, ועדיין ראוי לגנאי.
בואו ניקח לדוגמה את 'אינטואיציה'. ב'אינטואיציה' הוא נשאר במערכת יחסים עם בחורה לא חכמה, כשהוא מקווה לאזור קצת אומץ כדי לזרוק אותה. עד כאן, סיפור מוכר. אבל שבן לא מסתפק בזה הוא חייב לנעוץ את הסכין בבחורה הקונקרטית, שכנראה קיימת ויודעת היטב במה דברים אמורים. שימו לב: "והלילה אחרי ההופעה היא תשאל אותי / על מי נכתב השיר / ואני אומר לא כל שיר נכתב על / והיא תיקח אותי אליה שותקת / יודעת שאני יודע". רק חסר ששבן יצרף לשיר את מספר הטלפון של המסכנה. איזו יהירות מסלידה, איזו עזות מצח מחוצפת. אפשר רק לומר שבימים ששבן התרכז בשרמוטות פוריטניות, הוא לפחות שמר קצת על עמימות, או על מרחק סביר מגיבורת השיר המושמצת. יוצר צריך לאהוב את הדמויות שלו, או לפחות לנסות. שבן מתנשא מעליהן, לועג להן, דוקר ומעליב אותן. הוא לא עושה את זה בטעות או בהתקף כעס יצירתי, אלא פשוט כי הוא יכול.
משורר הפיק אפ בר. שבן בעיר
כשזה לא זז, זה באמת לא זז
שבן נותן מופע מרהיב של השפעות וטעמים, אם זה במילים ואם בלחנים. ב'ניו אייג' וומן' הוא משחק בלהיות מאיר אריאל ותוך כדי כך להחביא כל מיני מראי מקומות למיטיבי לכת וליודעי דבר. הוא קורץ לנו כשהטקסט שלו מתכתב עם הסמיתס, עם דילן, עם אלתרמן, עם כל מי שיכול לסמן אותו כאיש תרבות. מכיר הכל, ידען, משכיל. ובעצם, ניים דרופר.
אבל לא רק במילים ובמוזיקה שבן מתחפש בלי הפסקה. ב'הומור' הוא מתעקש להישמע כמו אסף אמדורסקי (והטקסט נשמע כמו וריאציה על 'שיר הספינה' של ניק קייב), ב'גור חתולים' הוא נורא רוצה להראות לנו שהוא שמע על הגלאם ועל פאלצטים נוטפי סקס אפיל ושהוא גם יכול. אז כן, אני מודה, הוא יכול. אבל מה זה שווה
אז מה אני רוצה ממנו? שיתבגר. שיתגבר על הצורך להשוויץ ביכולותיו. שיתחבר לרגש של עצמו במקום למפות במבט זוויתי וציני את העיר תל אביב או את מבחר רווקותיה. אני רוצה שייגע בי כמאזין ולא שיתזז אותי לתור אחר מעט הרגעים שבהם הוא באמת מחצין רגש, או מרשה לעצמו להיות פגיע. אלבום פעם בשבע שנים זה לא מספיק, אבל יותר גרוע לגעת רק פעמיים במהלך 13 שירים. או כמו ששבן מיטיב לתאר בעצמו: "כשזה לא זז, זה באמת לא זז, מה…?".
שלומי שבן, 'עיר'. אן-אם-סי
33veshlish
33 ושליש - האתר של עמי ברנד 