ארכיון תג: תמיר אלברט

כתום, צבע של מהפכה. הדור הבא

חוזר אל נושאי המגבעת ואל הטקסט הראשון שכתבתי על מוזיקה וגם פרסמתי. לטובת דור העתיד, ובעיקר בזכות עידו, דור העתיד האישי שלי, שגילה בתקופה האחרונה את נושאי המגבעת

אני טקסט פוליטי? גם העטיפה הייתה מכוננת

כפר סבא 1990. חנות התקליטים "פסקול". מבין מדפי האלבומים הישראלים עלו דמויות של שתי ג'ירפות בצללית בתוך אליפסה שחורה על רקע כתום. ״נושאי המגבעת״ קרא אליי הכיתוב במעין עיצוב חצי מחתרתי. ״אני טקסט פוליטי?״. הפניית השאלה אל העצמי, סימן השאלה בתוך שם השיר, החריגות שלהם בלטה מיד והעירה את הסקרנות.

קראתי עליהם. היה דיבור בתקשורת. דיבור למבינים. איכשהו עד אותו רגע לא הייתי בין המבינים. זה היה מקסי סינגל, עוד מילה שעברה מהעולם עם דעיכת הפורמט של תקליט הוויניל כערוץ המוביל להפצת מוזיקה. את הקלטת הראשונה, ״הקסטה״ המיתולוגית, עדיין לא שמעתי אז.

שלפתי את התקליט מבין אחיו. הפכתי אותו ועיינתי במילים של השיר. התחביר נחת עליי כאילו מתוך שפה חייזרית דמויית עברית. או כמו שהמגבעת בעצמם תיארו אחר כך: תימהון, גיחוך, מעט בהלה. בקיצור, נשארנו קפואים.

האם זה נשמע כמו שזה כתוב?

ואני שנאתי להקשיב למוזיקה בחנויות. הכל תמיד נשמע טוב באוזניות מול המוכר. אז פשוט קניתי ורצתי הביתה. סקרן מאוד. מלא בסימן שאלה ששאלתי מכותרת התקליט. הנחתי את התקליט מתחת למחט הפטיפון ומאז שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר (כן, כן).

זה הדבר, זה הדבר

המגבעת שינו את היחס למילים. לצורה שבה הן מושרות בעברית. לאיך מוזיקה אמורה להיות מנוגנת. חרמנות יצירה כדרך חיים והתרסה של זונה מול הלקוח המיליון: לא תלמדו אותנו כלום ואנחנו כבר יודעים את כל מי שהיה לפנינו, גם במובן התנ״כי.

או בעברית קלה: אנחנו העתיד.

הם הניחו את האצבע על החסך של הרוק כאן, זה של אלה שלא יכלו לקבל את שלום חנוך כממציא הז'אנר, ופשוט מילאו אותו.

הצד השני של התקליט היה חלק, נטול חריצים, בתולי. אולי זה הצד שלי, המאזין. אז הנה, הגיע הזמן למלא גם את הצד הזה. ייתכן שאני מהמר כאן ואולי אצא אידיוט עם הפרשנות שלי אבל כן, כך זה נראה לי.

התווית על התקליט. הצד השני נשאר חלק

"כנראה שאני גר בחלק הטוב

שונא את החלק הרע

החיים לא קלים בכפר-  החיים קשים בכפר

להתעורר בבוקר להוציא את הבקר

לחזור בערב לגלות שקר

כי החיים לא קלים בכפר – החיים קשים בכפר"

הכפר זה אנחנו, המדינה הקטנה והמוקפת. תמיד אמרו לנו שהחיים לא קלים כאן ולא גילו עד כמה. במקום קטן ההשתייכות שלך זה דבר קובע. אז קודם כל אני לא יודע, אבל "כנראה" שאני בצד הטוב. שמאלני יקר ויפה נפש כמו כולם מסביבי. פעמיים "כנראה". כנראה שאני בצד הזה וכנראה שזה הצד הטוב.

אל תבקשו ממני להיות נטול ספקות. אני צעיר וזועם בתוך עדר אינדיבידואליסטים ולא מקבל הכל לעוס מראש. "להוציא את הבקר" –  טיול יומי עם הפרות הקדושות שלנו לא אחת או שתיים, אלא עדר שלם, שוב עדר. שצריך לטפל בו על בסיס קבוע.

"לגלות שקר" – למרות שהמילים מושרות, יש כאן כפל משמעות באופן שבו המילה מודפסת על העטיפה האחורית. לגלות שקר במובן השקרני. כל הפרות הקדושות האלה בראש שלי, הראש של הדור הבא, הכל שקר גדול.

"זה כוכבים קטנים על הז'קט של ראש העיר

עכבישים גדולים שיזכירו לי

שנמאס מילדים ונמאס מיחסים

נמאס לי מחיות שיזכירו לי

שאני טקסט פוליטי"

אם אנחנו הכפר, הרי שראש העיר זה ההוא עם הכוכבים והפסים, נשיא ארה״ב הברית כמו שאומרים. והוא וכל העכבישים, שיכולים להיות הפלסטינים או ארגוני טרור [זוכרים את תיאוריית קורי העכביש של נסראללה? המגבעת היו שם לפניו]. אם כן, העכבישים, הנוכחות המציקה של אלה שממלכדים אותי אל ”המצב", שבעצם נוכחותם מזכירים לי שאין ברירה, שחייבים לפתור את "המצב".

אבל זה המצב

אבל מי זה "חייבים"? אני לא ממש מפה ונמאס לי שמזכירים לי כל רגע את המצב. והמצב הזה הוא זה שלמעשה כופה עליי, לא מותיר לי ברירה אלא להיות טקסט פוליטי.

היו השערות שהשיר הזה באמת א-פוליטי או אנטי-פוליטי. אבל לא. השאלה נשאלת ומיד גם נענית. פישוף שואל "אני טקסט פוליטי?" ומשיב: ״yeah!״.

"זו פרה שמנה למרחקים ארוכים

שקשורה במוט לחבורה של ממתקים

שקשורה במוט לדגל דיכאוני

שקשור בחבל לשם שלי"

ועכשיו תקציר ההוויה הציונית. זה היה נכון ל־1989, אבל זה כנראה יהיה נכון תמיד. שוב פרה שמנה, קדושה, ארץ ישראל השלמה. הגדה המערבית.

קשורה אל הממתקים. חבורת מגלגלי העיניים לשמיים, מתנחלינו החמודים. חנן פורת סטייל. במתק שפתיים באים ללמד אותי ציונות ואהבת מולדת. המוט והדגל דיכאוני מתאר למעשה את ההתחברות של הימין אל הכחול לבן העצוב.

כל מה שמייצג הדגל, כולל המלחמות, ה״מבצעים״ החוזרים ונשנים ללא תכלית, ימי הזיכרון ואחריהם יום העצמאות והכל כשברקע ״התקווה״, המנון לאומי שנשמע כמו מארש אבל למתים. וכמובן הכל קשור אליי, כי גם אני פה ולכן הכל קשור לשם שלי. מעצבן, לא? צריך לטפל בעניין הזה. הנה, תכף.

מתוך עטיפת הקסטה. החמצן של המחתרת

"אולי מחר יגמרו המלחמות

קופים עם חצוצרות ינקו את הרחובות

כוכבים קטנים על הז'קט של ראש הכפר

שילווה עכבישים לשער"

סוג של בית אחרון עם קצת תקווה לעתיד. בכל זאת, יש אופציה מוארת. כן, יהיה שלום. וכשיהיה שלום, לא ערבים אלא קופים ינקו את הרחובות. מעין הערה, אולי קריצה, לזמן שבו יתעוררו בעיות שאינן קשורות ל"סכסוך", ואז תגיע העת להתמודד עם כל מה שדחינו והתעלמנו ממנו משום הדחיפות שבקונפליקט הישראלי-פלסטיני הנצחי.

ואיפה אני בכל העסק הזה?

ראש הכפר, הוא ראש הממשלה של הארץ הקטנה, יקבל גם הוא כוכבים מהאמריקאי או איזה פרס נובל לשלום ויפנה את העכבישים, כלומר את התסבוכת שיצר הסכסוך הזה. מאז כבר היו כמה ראשי כפר שדיברו על הפרדה ועל ״אנחנו כאן והם שם“.

"אוהד פישוף לא חברה

אוהד פישוף לא משחקת

ותמיר אלברט לא חברה

ותמיר אלברט לא משחקת

ואדם הורוביץ לא חברה

אדם הורוביץ לא משחקת

אלון כהן לא חברה

אלון כהן לא משחקת"

.

קודם כל, יש בשורות האלה כוח. אף אחד עוד לא השתמש כך בשיר בשם של עצמו. היום כל ראפר מתחיל שר את השם שלו לדעת, אבל המגבעת עשו זאת ראשונים והייתה להם סיבה מצוינת. לא מדובר באיזו השתחצנות של יוצר היפ הופ שעסוק בהאדרת שמו. הקטע הזה בתוך ״אני טקסט פוליטי״ שובר את המסך, או את הקיר הרביעי, בין השיר לבין המאזין ומטשטש את ההבחנה בין היוצר ליצירה שלו. כאן שניהם עומדים בשורה אחת וטובחים בפרות הקדושות.

ו"המסר" אינו רק מסר, אלא גם "המדיום", שהיא למעשה הלהקה. [כמיטב תורתו של מרשל מקלוהן]

ובכל זאת, מה המסר? סירוב מוחלט של הלהקה, שמזדהה כקולקטיב רעיוני מגובש, לקבל את סדר היום הכללי. אנחנו לא מקבלים את כללי המשחק. אולי נולדנו כאן, אפילו גדלנו בירושלים וכל זה, אבל אנחנו לא מפה. אנחנו משתינים על זה.

וכדי שיהיה ברור הנה שמותינו חתומים מטה כמו על עצומה בעיתון. אבל למעשה, אנטי־עצומה. אחרי כל המהפכה הזאת שהייתה לי באוזניים, ועוד לפני שעברתי לשני הקטעים שבהמשך הצד – "קול של אלוהים אחר" ו"נושאי המגבעת", שחיכו להתפוצץ לי במוח, פשוט עצרתי הכל. הרמתי את המחט והנחתי אותה שוב בתחילת השיר ולא יכולתי להירגע.

חיה חדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית

הג'ירו, הסגנון המומצא של מנהל הלהקה מוטי שהרבני ושל המגבעת, הג'ירו החיה החדשה שצמחה מתוך ירושלים החילונית, ירושלים של בית הספר לאמנות, התלבש לי בדיוק במקום שהיה ריק וחיכה להתמלא. "אני טקסט פוליטי?" נשא את המילים, את המנגינה ואת האנרגיה שתועלה ברגע ההוא למהפכת הנגד מול "ההם", לא חשוב מי.

אחר כך הלהקה הוחתמה בהד ארצי והקליטה אלבום מצוין אבל הרוח כבר הייתה אחרת, פחות מתריסה ויותר מתמסרת. המשמעות האניגמטית הומרה בנונסנס איכותי אבל עקר במידת מה. ואז הכל נגמר. או שלא. כי הדור הבא, אצלי בבית למשל, מגלה את נושאי המגבעת ונכבש. וזו חלק מהמורשת שאני גאה להעביר הלאה.

 

מוקדש לעידו, הדור הבא של מאזיני המגבעת.

 

הטקסט פורסם לראשונה ב"מגזין במה חדשה" מתישהו ב־2001 ומופיע כאן בנוסח משופר ומהוקצע.

זה הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח – על הקסטה

זה שוב הזמן לקבל את החומצה לתוך המוח

25 שנה עברו מאז יצאה הקסטה של נושאי המגבעת. עזבו מיתולוגיה ואבחנות על "תסמונת קידוש הבוסר". תקשיבו למוזיקה ותבינו את מה שאי אפשר להסביר

 

כל כך הרבה זמן אחרי הפעם הראשונה, יצאה החודש הקסטה הראשונה של נושאי המגבעת מחדש. מהדורה רגילה כוללת דיסק, כמה פוסטרים ודף מילים, והמהדורה המוגבלת כוללת בנוסף לדיסק את השירים בפורמט הקלטת, שכבר הפך כולו לפריט נוסטלגי עם בוא הדיסק און קי לחיינו.

נושאי המגבעת

עטיפת המארז החדש של "נושאי המגבעת". בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה

היצירה הנפוצה ביותר של נושאי המגבעת היא האלבום שהקליטו בהד ארצי ובהפקתו של שלומי ברכה, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג" (1991). עוד יותר נפוץ מהאלבום הזה הוא המיתוס של "הקסטה", אותו אלבום שהוקלט בתנאים הרבה פחות נוחים והופץ בחנויות מוזיקה עצמאיות על ידי האוזן השלישית ורק בפורמט של קלטת.

בזמן אמת, נתוני המכירות הלא רשמיים של הקסטה דיברו על 2,000 עותקים בערך. "אגנתה", אגב, למרות כל הרעש התקשורתי שהיה סביבו, לא ממש היה רב מכר. בשנת צאתו הוא נמכר ב-7,000 עותקים בסך הכל, אבל המכירות כשמדובר במוזיקה מהסוג של המגבעת אף פעם לא הייתה העניין.

בן שלו כתב לפני שבועיים ב"הארץ" שהמעמד המיתולוגי של הקסטה הוא תוצאה של "קידוש הבוסר" והכריז שהגיע הזמן להודות בכך. כדרכו, שלו מפרט ומנמק היטב מדוע לדעתו חלק משירי הקסטה לא שרדו את מבחן הזמן ומצביע על השירים "אי אפשר להסביר" ו"השקרן" כדוגמאות ל"בוסר רע" והוא אפילו מפליא לתאר אותם כ"פצעי בגרות בצורת שיר".

זה הדבר, זה הדבר

אירוני שדווקא להקה שניזונה רק מפרות קדושות מוצגת היום כמיתוס שראוי להפריך. מסימני הזמן, כנראה, מה לעשות. הקסטה "נושאי המגבעת" נשמעת באוזניי שלי רעננה ונכונה גם היום. נכון, הסאונד קצת מחורבש, המיקס לא משהו, וכמובן, כשיש בהרכב בס שמגיע מקלידים ולא מגיטרה, ועוד בהרכב פאנק, מיינד יו, ברור שהצליל מקבל מאפיינים שאינם מחמיאים בהכרח.

ובכל זאת, אני מתעקש לטעון שהקסטה היא התרכיז הכי אפקטיבי של כל מה שהפך את נושאי המגבעת ללהקה חשובה וחד פעמית. התחלנו בסאונד, אז נמשיך שם: הקסטה לא נשמעה אז וגם היום כמו שום דבר אחר. הכאוס של המגבעת הוא הרס קונסטרוקטיבי. הלכלוך והיעדר ההפקה מקנים לשירים גוון בלתי ניתן לשחזור שנשאר עד היום מזוהה לגמרי עם הלהקה.

רוכסן

עטיפת קלטת הסינגל "רוכסן". מסיכת חמצן לחולה סופני

אם נושאי המגבעת היו קמים, מקליטים את האלבום "מי רצח את אגנתה פאלסקוג?" ומתפרקים, הם עדיין היו זכאים למעמד בכיר ובולט בתולדות הרוק המקומי. אלא שהחומרים של המגבעת לפני "אגנתה", לא רק הקסטה, גם המקסי-סינגל "אני טקסט פוליטי?" וקלטת הסינגל "רוכסן", הם אלה שהביאו את הקול שהסצינה המוזיקלית של ישראל הייתה זקוקה לו בשנות השמונים כמסיכת חמצן לחולה סופני.

נושאי המגבעת התאפיינו בטקסטים אניגמטיים, אבל בקסטה המילים הביעו דברים שגם אם לא עברו ברובד החיצוני שלהן, הרי שהשירים ב"אגנתה" כבר היו דאדאיזם ונונסנס נטו. האם לבו של מישהו נרעד למשמע השורה "מספקים לה קרם בשלושים שניות / היא מצילה את הרגליים שלה"?

אז ננסה שוב: האם מישהו יכול היה להקשיב באמת למילים כמו "ביום אפור אתה רואה / אנשים בוכים על קברים ריקים / מבכים את יומם הקרב" ולא להרגיש טלטלה גדולה ובמקביל שמחת גילוי עצומה על היהלום שהונח בתוך ההמולה של הגיטרות והרעש?

כבר לא רוצים להמשיך, אבל צריך לחזור ולשמור

הקסטה הייתה תשובה שלילית ונחרצת לשאלות שתרבות המיינסטרים הישראלית בכלל לא העלתה על דעתה לשאול. הכוח של המגבעת היה קודם כל באופי העיקש של ההרכב. אפשר להתנשא ולקשור את העניין לגיל הצעיר שבו התחילו לעשות מוזיקה ולתבוע מאיתנו להקשיב. טעות.

כן, הם היו צעירים מאוד. דווקא הנעורים הגנו עליהם מהתרופפות של עמוד השדרה היצירתי שלהם עוד לפני שיקליטו תו אחד. ולא צריך להזכיר שמות משום שכל מי שזוכר את התקופה ההיא יודע כמה להקות שנולדו במועדונים, מהפינגווין ועד רוקסן, הפכו לשלולית לרגלי הממסד דקה וחצי אחרי שחתמו על חוזה בחברת תקליטים.

כל תפיסת העולם של המגבעת התגלמה בשורות כמו "מה שגוזרים עוד יצמח / מה ששותלים עוד ינבול". הפוליטי כאן הוא האישי, ולהיפך. המגבעת צרחה את הזרות שלה והתנערה מכל מה שניסה לחבר אותה למקום. זה אגב ההסבר למה כל כך הגיוני שהלהקה צמחה בירושלים ולא בעיר החוף שנחשבת לבירת התרבות של ישראל.

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

מתוך הקליפ לשיר "נושאי המגבעת". קשור בחוט לדגל דיכאוני

תחושת האסון המתקרב שמתוארת ב"אי אפשר להסביר" משיקה גם לעולם של פצעי בגרות וסקס ראשון וכל זה, והמבטא הישראלי במודגש של פישוף כשהשיר עובר לאנגלית רק מחדד את האמירה – אנחנו לא שייכים. לא לכאן, אבל גם לא לשום מקום אחר. פישוף, אלברט, אדר וכהן היו משוררים של גלות ללא מסתור וללא מרפא. משם הם שאבו את העוצמה שכבשה את אוהדיהם המעטים, בהם עיתונאי הרוק האגדיים יורם בר וקובי אור, ומשם הפיקו נושאי המגבעת את האש שבערה כמה שנים עד שצביקה פיק עזר להם להפוך את השאריות שלהם לבדיחה פרטית בהפוך על הפוך.

גיבור קטוע לב, גיבור שנטוע בתוך הכאב

נושאי המגבעת היו כמו יתומים שגידלו את עצמם. בעידן נטול אינטרנט הם מצאו השראה ב"רזידנטס", ב-the fall, ב-public image limited. ההשפעות שלהם היו במרחק שנות אור ממה שקרה כאן באותו זמן, שגם מי שרצה להאשים אותם בחקיינות נשאר עם הטיעונים באוויר ועם רכבת לילה לקהיר.

25 שנה חלפו מאז הקסטה וראוי שהיא תזכה לתפוצה מחודשת ולדור חדש, שיוכל לשנן את המילים, לנבור בהן ולנסות לפצח אותן. השירים עודם מתפקעים ממשמעות.